עריכת הדף "ט"ז/אבן העזר/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{עוגןמ|א}} '''כל המשפחות כו'.''' כ' ב"ש סק"ג דלרמב"ם אסור לכהן לישא אשה שאין משפחתה ידוע' אף לתי' השני של המ"מ ומכח זה כ' ג"כ על מה דקאמר בסק"י בקורין לו חלל ושותק אין נושאין מהם אא"כ בודקין וכ' הוא דהיינו ד' אמהות דבלא שתיק' נמי צריך לבדוק להרמב"ם עכ"ל ולא עיין היטי' דלרמב"ם א"צ לבדוק רק אחר חללה גרידה דכל המשפחות בחזקת כשרות הם כ"א לעלות לדוכן ולסנהדרין ולעבודת המזבח שיהא בנו כשר למזבח לכהן ושיהא בתו כשרה לכהן משמע על המזבח אז צריכה בדיקה וכן כ' הב"י רז"ל מ"מ כ' שאחרים סוברים כדברי רבינו אפי' בחללות א"צ לבדוק כ"ז שלא קרא עליה ערער וכך הם דברי הרמב"ם בפי' המשנה ובפ"ב מהא"ב אלא שהוא סובר כו' עכ"ל כן כ' הב"ח ע"ש שהאריך דהרמב"ם סובר דאין צריך לבדוק אחר חללות ובסי' ג' הביא ג"כ הב"י והב"ח דעת המ"מ ולא משמע כן כלל דלצריך בדיקה אחר חללות גרידא לרמב"ם לתירץ שני של המ"מ: (עד כאן השלמתי במיעוט הבנתי והשגתי מה שהיה חסר מט"ז):

{{עוגןמ|ב}} '''א שלא הוזהרו כשרות כו'.''' פירש"י כגון חלל ונר כיון דלא הקפידה תורה עליהם ליוחסין רבנן נמי לא עבדי תקנתא לאצרכינהו בדיקה אפילו משום ממזרת דדוקא כי אתחזק איסורא ביה אבל לחששה ולמבדק לא אצרכינהו עכ"ל אבל מלשון סעי' זה שהוא לשון הרמב"ם שכ' דין זה אקר' עליו ערער משמע אפילו אי אתחזק איסורא לא הוזהרו נשי' ע"י וא"ל מ"ש לוים וישראלים מנשים דהא גם הם לא הוזהרו על חללים וגרים ואפ"ה הוזהרו לינש' לפסילים וצריכים בדיקה דשאני התם דמצינן בהו קול' טפי מזכרים דידהו דאם הם כהנים אסורים בהלכה וגרים ונשים אפי' כהנת מותרים בהם משא"כ בלוים וישראלים לא מצינו קולא במין דידהו בשום צד:

'''ב וי"א דוקא משפחה שנתערב בה א' מהפסולים.''' כ"כ הטור בשם פר"י וקשה דהטור העתיק תחילה בשם רמב"ם כל ששקורין לו ממזר כו' ושותק חוששין לו כו' וכמו שהעתיק כאן בסעי' זה בש"ע ואח"כ כ' וכן כל משפח' שקר' עליה ערעור כו' כמו שהעתיק בש"ע סעי' ג' משמע דבפיסול דשתק לא מיירי מערעור וא"כ איך הביא על פר"י דמיירי הך ממזר ושתק שקרא עליו ערעור דהא בערעור צריך בדיקה בלאו הכי כיון שיש עירו' לפנינו וראיתי מחלקים דהך נתערב בשתיקה אינו בעדים אלא בקול בעלמא ואלו דברי רוח דהא נתער' קאמר משמע ע"פ עדים ברורים. וצ"ל דהטור לא הביא פר"י לפרש דברי הרמב"ם אלא לחלוק עליו וזה מוכח מלשון הטור שכ' מ"ש הרמב"ם כל שקורין לו כו' פר"י כו' דאמאי הביא פר"י לפרש דברי הרמב"ם ה"ל להביא על הגמרא דאיתא שם כך בממזר שתיק או דפר"י חולק על הרמב"ם דהרמב"ם כ' פסול ממזר ושתיק בלא תערובת פסול ור"י פי' דדווקא תערובות פסול בעינן ונראה דבזה תלוי עוד ב' פלוגתות דהיינו דלרמב"ם הוה פסול זה דשתיק ספק ומהני ביה בדיקה אבל לר"י אמרינן דאותו ששתיק הוא פסול בודאי ולא מהני ביה בדיקה ותו דהשא' משפחתו הם כשרים כיון שנתברר ספקות באותו ששותק ולהרמב"ם הויין כל המשפח' ספק פסולים וכן משמע מדברי רמ"א שכ' וי"א דמשמע שחולק על מ"ש תחלה על דברי רמב"ם: (דברי המגיה כתב ב"ש בס"ק י"א אפי' אם קוראין לו ושותק לא מהני להכשיר משפחתו ולא כחמ"ח וגם בסקי"ב כ' על מ"ש בח"מ אם נתערב ושותק אז אמרינן דזהו הפסול ושאר המשפחה א"צ בדיקה וכבר כתבתי דליתא גם מדברי רמ"א מוכח דליתא דקאי על המחבר שכ' חוששין לו ולמשפחתו ש"מ כל המשפחה צריך בדיקה עכ"ל ולפי' הט"ז דהטור ורמ"א הביאו פר"י לחלוק על הרמב"ם דבשתיקה לחוד לא מפסל א"כ גם החמ"ה ס"ל כן דלהמחבר חוששין לכל המשפחה ומיירי בלא נתערב אבל לי"א שמביא רמ"א שאר המשפחה כשרים אלא שהרמ"א כ' דשאר המשפחה כשרים כ"ז שלא נבדק זה ששותק משמע דמהני ביה בדיקה והט"ז ס"ל דלא מהני ביה בדיקה כלל לר"י ונראה להכריע כט"ז מתרי טעמא חדא דכ' הטור כשנתערב במשפחתו כו' וא' מהמשפחה קורין אותו ממזר או נתין ושותק אז הוה הוכח' שהוא הוא משמע דבודאי קאמר דהוא הוא ולא כ' דצריך לבדוק אחריו א"ו ולא מהני ביה בדיקה ועוד דהרי הטור מיירי אפי' אם נתערב בהם ספק ממזר כמ"ש ב"י והמ"מ והרמב"ן ורשב"א וב"ח כו' ג"כ דלאו דוקא בודאי ממזר מיירי הטור אלא ה"ה ספק ממזר בקוראין אותו ממזר ושותק הוכחה שהוא הוא הספק עכ"ל א"כ לפי מ"ש התוס' בכתובות דף י"ד בד"ה אלמנת עיפה לחלק בין אלמנה גופה לבתה דאלמנה כשרה מכח ס"ס משום דהי' לה חזקת כשרות ובתה פסולה משום דאין לה חזקת כשרות א"כ גם כאם אם נאמר כל זמן שלא נבדוק זה ששותק כל המשפחה כשרים דנתברר פסולים בזה ששותק א"כ כל המשפחה בחזקת כשרות קודם בדיקתו של זה ושוב לא ממהני בהם ספק ספקא אחר בדיקתו של זה כמו באלמנה גופה וכל המשפחה מותרין וא"כ יהיה קולא בזה מכח שתיקתו של זה ובודאי לא יעל על דעת שום אדם לומר כן א"ו כדברי הט"ז דזה ששותק לא מהני ביה בדיקה ולעולם הוא פסול ומשפחתו כשרים עכד"ה):

'''שלא בשעת מריבה.''' זה דעת הראב"ד ותמהתי כיון דמסיק שלא בשעת מריבה פסול מי ששותק ל"ל החילוק שחילק תחלה בין דורות הראשונים שהיו מענישים כראוי שלא די בחילוק זה לחוד לומ' דאין פסול שיתוק אלא שלא בשעת מריבה אבל בשעת מריבה שבח הוא לו וכמאמר הכ' כבוד לאיש שבת מריב:

{{עוגןמ|ג}} '''ארור שוכב עם בהמה.''' פירש"י שדומו' לבהמה שאין להם לב להבין כי [היא] חייך ואורך ימיך{{הערה|בדפוסי הש"ס שלפנינו תיבות 'כי חייך ואורך ימיך' הם תחילת הדיבור הבא וכדנקטו לקרא זה בגמ' גבי עם הארץ דעל חיי עצמו לא חס כו'. ורבינו היה לפניו דפו"י שהדיבורים מחוברים, ולכן נקט שרש"י הביא פסוק זה גם לגבי בת עם הארץ והדיבור שאחריו מתחיל 'על חייו לא חס', עי' הגהות שי למורא.}} עכ"ל נראה פי' לדבריו דטבע הנשים שיבטלו בעליהם מתורה בשביל שהם סוברים שמכח זה יתעסקו בסחורות ויהיה להם טובות עה"ז משא"כ אם יעסקו בתורה לא יהו להם רק עה"ב לחוד ובאמת אינו כן אלא היא חייך בעה"ז ואורך ימיך בעולם שכולו ארוך שהוא עו"ה ולמדנו מדברי רש"י אלו שאם נמצא בת לע"ה שהיא חכמה ומבינה ענין שזכרנו דאין בזה איסור מצד שאבי' ע"ה כנלע"ד:

{{עוגןמ|ד}} '''בע"ה שאין מדקדק במצות.''' בטו' כ' ולא בכל ע"ה קאמר אלא במי שהוא חשוד לעבו' להכעיס וחלק ב"י ע"ז ואמר אפילו אינו עובר להכעיס אלא לתאבון או שאינו בקי בדקדוקי מצות וכן הם דברי רש"י שכ' נשותיהם שרץ שאינן זהירות במצות עכ"ל והך דקדוקי מצות אין פירושו שאין יודעים רק עיקר המצות ולא דקדוקי' ופרטי' דא"כ רוב בני אדם מהמון עם אינם יודעים זה ודוקא לאנשים צדיקים רגילים לקרותם מדקדקים דמדאמרו על זה נשותיהם שרץ משמע דקאי על עניני נדה דצריכה ידיעה ברורה להזהר מאוד מזה וכיון שהבעל ע"ה ואינו יכול ללמדה ע"כ הם קרוי שרץ שהוא שורץ ומוליד באיסור ועל מ"ש הטור שהוא חשוד לעבור להכעיס ק' האיך תלוי זה בע"ה וכי לא שייך לומר כן אף בידוע רבונו ומכוין למרוד בו אלא נראה דלא בא לאפוקי ע"ה ששומע לקול מוריו דיש לו תקנה דילך אצל חכם וישמע ממנו משא"כ בע"ה שהוא שונא חכמים כמ"ש ר"ע כשהייתי ע"ה אמרתי מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור לזה אין תקנה כי אף אם ישמע מן החכם ילעיג עליו מחמת שנאתו ונמצא מתורץ תמיהת הב"י דודאי אף הטור נתכוין שעוב' לתיאבון אלא שאנו חושדים אותו שיעבו' גם להכעיס נמצא שאין לו תקנה במוסר חכמים כנ"ל בזה:

{{עוגןמ|ה}} '''ואם הודיע אותן תחלה כו'.''' בטור כ"כ בשם רמב"ם ותמה ב"י הלא תלמיד ערוך הוא בפ' החולץ והיינו במה דאמרינן בדף ל"ז דרב הוה אומר מאן הוה אתתי ליומ' ותירץ בדרישה דרב לא היה רוצה לגרשה אלא להתעכב עמה פה יום ואח"כ ילך משם ולפרקים יחזו' אלי' ואין זה מיושב דהא גם הרמב"ם כ' ואם הודיעה תחילה שנוש' אותה לימים ידועים כו' אפשר לפרש גם זה בדרך שאתה תוכל לפרש הגמ' דרב כיון דאיכא שם לפרש כן כן נמי בדברי רמב"ם אלא נלע"ד לתרץ דאין ללמוד בגמ' דרב כיון דאיכא שם ואיבעית אימא יחודי בעלמא הוא דמייחדי כי היכא דלהוי ליה פת בסלו ואפשר דהך תירוצא הוא עיקר וא"כ אין משם ראיה להתיר בבא עליה דיש איסור בשעת ביאה דהוה דומה לגרושת הלב שהיא א' מט' בנים פסולים אבל מדברי הרמב"ם יש ללמוד שפיר שאמ' שנש' אות' כו' וסתם נשואין הם לביאה:

{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}