עריכת הדף "חתם סופר/שבת/עט/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
קלף לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין שהיא שמע ישראל. עיין תוס' יו"ט דדקדק למה תנן שהיא שמע ישראל פשיטא זיל קרי בי רב הוא. ונדחק לומר דפרשיות תפלין מעכבות זו את זו ואין תועלת בפרשה א' אלא לקרות מתוכה ק"ש על מטתו ע"ש. ואין הסוגיא משמע כן. וע"פ דבריו נראה יותר לומר דכיון ד' פרשיות מעכבות זא"ז ולא משכחת שיצטריך לפרשה א' אלא כשנפסלה לו פ' א' והואיל ובעי' כתיבה כסדרן א"כ כשנפסלה לו פ' שמע צריך לכתוב לו שמע ופ' והיה אם שמוע. משא"כ כשנפסלה לו והיה שהיא האחרונה אינו צריך אלא והיה לחוד וה"א שהיא הפרשה קטנה כי אע"פ שבעצמותה גדולה היא מ"מ בערך דיני תפלין קטנה היא קמ"ל שהיא שמע ישראל ואי תנן שמע לחוד ה"א כמ"ש תוס' יו"ט משום ק"ש על מטתו קמ"ל שאין אדם טורח לכתוב כך על קלף משום ק"ש על מטתו אלא הטעם דחשיבא משום שהיא פ' קטנה שבתפלין ואע"ג דמעכבות זא"ז מ"מ פ' א' של תפלין חשיבא. ולמחר וליומא אחרינא יוסיף עלי' פ' והיה ואינך קדש והיה כבר נכתבו לו מע"ש. ועיין בסמוך אי"ה:

'''כרי לכתוב עליו פ' קטנה.'''  הקשה רש"י במתני' אמאי לא יתחייב בשיעור קשר מוכסי' ומזה חידש רש"י דמתוך חשיבותו אין מצניעי' אותו לקשר מוכסים. וע"פ אותה סברא כ' תוס' לעיל ע"ז ע"א ד"ה ועוד מים וכו' בסוף הדבור מ"ש ע"ש. וכן לעיל ע"ט ע"א סוף ד"ה כדי לכתוב וכו' ע"ש. ולדידי צל"ע מנ"ל לחדש הך סברא ולא נימא כפשוטו למאי דקיי"ל תפלין בעי עיבוד לשמה וא"כ ע"כ הך קלף דמתני' כדי לכתוב עליו פ' קטנה שבתפלין הוא מעובד לשמה וקיי"ל נמי אסור לכתוב עליו דבר חול נהי דמותר להורידו לקדושה קלה אבל דבר חול אין כותבים עליו כמ"ש כל זה במג"א סי' ל"ב סק"י. וא"כ הך קלף שנעבד לשמה א"א לכתוב עליו קשר מוכסין ולק"מ קושי' רש"י. מיהו למ"ש תוס' יו"ט דמיירי לקרות ק"ש על מטתו לק"מ ומיירי מתני' באינו מעובד לשמה. אבל כבר כתבתי שאין הסוגיא משמע כן. וי"ל הואיל ופליגי אמוראי אביי ורבא בעיבוד לשמה היינו בהזמנה מילתא רצה רש"י לתרץ אליבא דכ"ע. א"נ ס"ל לרש"י כרבינו משה גאון שברא"ש הל' ס"ת וטור שם דקלף שאינו מעובד לשמה יש לו תקנה לחזור ולסודו ולמתחו על העמוד לשמה ע"ש. א"כ מיירי מתני' סתמא באינו מעובד לשמה ככל אינך דמתני' ומ"מ כיון שראוי לתקנו לשמה ולכתוב עליו תפלין חייב עליו כמו עור לעבדו דשמעתין דלעיל ולעולם איירי בשלא לשמה דומי' דכל הנך דמתני' ושפיר הוקשה לרש"י לתחייב בשיעור קשר מוכסי'. ולמאי דנהגו סופרים לעבד עורות על תנאי שאם יצטרכו לדבר חול לא יהי' מקודש לשמה נמי א"ש. ויש לפקפק בזה אי שייך ברירה והארכתי בזה בתשובה. ועיין בסמוך אי"ה:

והא מדקתני סיפא. כ' תוס' המ"ל מברייתא גופא רישא לסיפא. לכאורה המ"ל לפמ"ש לעיל דברייתא ה"א רישא במעובד לשמה ושיעורו לכתוב מזוזה אבל תפלין לא משום ד' פרשיות מעכבות זא"ז. וסיפא באינו מעובד לשמה ושיעורו לכתוב פ' שמע לק"ש על מטתו כמ"ש תוס' יו"ט. ואין להקשות א"כ תסגי בסיפא בשיעור קשר מוכסין כיון שאינו מעובד לשמה. י"ל הא בברייתא לא הוזכר שיעור קשר מוכסי' ולא הו"מ להקשות בלא מתני' מש"ה הקשה ממתני' דתנן שיעור קשר ואפ"ה שיעור קלף כפ' קטנה. וע"כ כתי' רש"י במתני' וא"כ תקשי בריי' ריש' לסיפא. א"נ לדעת רמב"ם דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה י"ל רישא דבריית' באינו מעובד לשמה ושיעורו במזוזה וסיפא במעובד לשמה ושיעורו בתפלין ממש דלא כתוס' יו"ט. אך מתני' מסתמא שלא לשמה איירי דומיא דאינך כולהי קשר מוכסי' וקמיעא אפ"ה שיעורו כפ' קטנה א"כ תיקשי וק"ל:

דוכסוסטוס הרי הוא כקלף. לפמ"ש תוס' ד"ה השתא וכו' דמילתא דרב סתמא נישנית ע"ש צריך לומר דהיה נראה לבני הישיבה דרב אמר דוכסוסטוס ה"ה כקלף דתלי לא תניא בדתניא. דקלף תנינן במשנתינו ודוכסוסטוס למזוזה לא הוזכר בשום מקום במשנה ע"כ מסתמא אמר רב דוכסוסטוס דלא תנינן ה"ה כקלף לתפלין דתנינן. ולמסקנא דלא קאי מילתא דרב הכי כמ"ש תוס' ע"כ צ"ל בהיפוך. וקאי אדוכסוסטוס דתני בברייתא הל"מ מזוזה על דוכסוסטות:

הל"מ תפלין על הקלף ומזוזה על דוכסוסטוס. עיין פנ"י הקשה כיון דאיכא הל"מ למה לי גז"ש כתיבה כתיבה בפ' הקומץ ל"ג ע"א. ותי' דהל"מ היא למצוה מן המובחר ושארי מינים כשרים בדיעבד ואצטריך גז"ש דעכ"פ ספר בעי' דאפי' בדיעבד פסול ודפח"ח. ובדבריו י"ל הא דפריך בפשיטות ולטעמיך מזוזה אקלף מי כתבינן וקשה מהיכא פשיטא לי' דלא כתבינן מזוזה אקלף חדא הא חזינן למסקנא דמזוזה אקלף כתבינן ש"מ דלא היה להם הל"מ מקובלת דלא כתבינן מזוזה אקלף. ועוד הא לתי' ר"פ תנא דבי מנשה היא משמע דרב אחא ס"ל שינה בזה ובזה כשר אתפלין ומזוזה וא"כ הא איכא מאן דמכשיר מזוזה אקלף ומאי קושי'. ולהנ"ל ניחא דעכ"פ א"א שיהיה קלף ודוכסוסטוס וגויל כשר בענין אחד ולא יהיה מצוה טפי באחד מחברו דא"כ תיקשי קו' פנ"י למה לי גז"ש הא איכא הל"מ דשלשתן כשר אע"כ לא היה הל"מ אלא אדוכסוסטוס שהיא מצוה מן המובחר ואינך לא מתכשרו אלא בשעת הדחק א"כ לא ה"ל לברייתא לכלול שלשתן בבת אחת דמזוזה אקלף מי כתבינן לכתחלה:

ומכאן יש הכרח לפסק הרמב"ם דפוסל ס"ת אדוכסוסטוס דס"ל למסקנא דרב אמזוזה קאי אמרי' דתנא דבי מנשה נמי קאי אמזוזה ומכשיר בשלשתן וס"ת לא מצינו בי' הכשר דוכסוסטוס אלא גויל וקלף פ"ק דב"ב ע"כ פסול בו דוכסוסטו' זהו סברת הרמב"ם להמעיין. ולפי הנ"ל מוכרח כן דלמסקנא דבמזוזה אפי' קלף כשר לכתחלה מפני שמשתמרת כדעביד ר"מ. וה"ה לגויל דכשר לכתחלה וכסברת הרא"ש והטור דכל שכשר קלף ודוכסוסטוס ה"ה לגויל. א"כ הדר' קושי' לדוכת' למה הל"מ וגם גז"ש. אע"כ בס"ת אין שלשתן כשרים משא"כ במזוזה ולא סגי בגז"ש מס"ת. וכיון שמצינו בס"ת היתר קלף וגויל א"כ דוכסוסטוס פסול בו ומש"ה איצטריך הל"מ במזוזה להכשיר דוכסוסטוס מיהת משא"כ ס"ת. ומ"מ איצטריך נמי גז"ש מס"ת להצריך דיו ע"ש במנחות:

ויש לי מקום עיון שם דפריך ש"ס איך אתי' גז"ש ומפיק קרא מפשטי' דהא כתיב וכתבתם על מזוזות דמשמע דלכתוב על האבנים אסיפא ביתא ע"ש. ומאי קשי' הא ע"כ בלא"ה קרא אינו כפשטי' דהא כתיב על מזוזות. והל"מ על דוכסוסטוס. וא"כ ע"כ מזוזות לאו דוקא בלא"ה. והתוס' תמהו שם על פירש"י דפי' דילפינן מגט דבעי ספר ודיו. והוא תמוה הא כותבים גט על עלה של זית ובסם וסיקרא. ובדף שלפני זה פירש"י בעצמו דילפינן ספר מכתוב זאת זכרון בספר. ומריש אמינא דלפי הס"ד דלא הך כתיבה תמה הי' קשה לרש"י איך עלה על הדעת דג"ש כתיבה שאינו מופנה ואיצטריך לשאר מקומות איך תיסוק אדעתין למיפק קרא ממשמעותי' עד דאתא ר"א והקשה קרא כתיב וכתבתם על מזוזות. ומעיקרא מה קסבר. ע"כ הי' ס"ל לרש"י עפמ"ש פ"י בגיטין כ"ב ע"א דוכתב לה בגט מיותר שתי פעמים כתיב וכתב לה ומיתורא דרשינן בכל דבר עלה של זית וסם וסיקרא. ומוקמינן ספר לספירת דברים ע"ש. וס"ל לרש"י דבהס"ד דמנחות הא דמוקמינן הפנאה דוכתב לה דגט להפנאה לגז"ש דמזוזה להוציא קרא דעל מזוזות ממשמעותיה. ולפ"ז ה"א ספר דגט ספר ממש הוא ובעי' ספר וגם דיו כדמצינו גבי ברוך בספר ודיו וילפינן מזוזה מיני'. כל זה להה"א. אך למסקנא דפריך ר"א דאפי' אי מופנה ג"ש אכתי א"א להוציא קרא ממשמעותי' לגמרי. ומסיק דאין כאן אפיקת קרא ממשמעותי' דכתיבה תמה כתיב ולא איצטריך גז"ש אלא לגילוי מילתא בעלמא ע"ש ולזאת המסקנא סגי בגז"ש בלי הפנאה וסגי למילף מסוטה או ס"ת או כתוב זאת זכרון בספר. וממילא אייתר וכתב לה בגט לומר דגט כשר על עלה של זית אבל דיו וספר לספירת דברים ומתני' דגיטין היא למסקנא. ורש"י פי' בה"א דהך ברייתא. ולעיל בדף שלפני זה פירש"י ב' הילפותת מגט ומכתוב זאת זכרון בספר. לפי הה"א ולפי המסקנא ומיושב פירש"י. אך לפמ"ש לעיל דאיכא הל"מ תו ליכא אפקאת קרא ממשמעותי' כולי האי. לא א"ש כ"כ:

קלף במקום בשר וכו'. ממ"ש תוס' ד"ה אידי ואידי וכו' משמע שכך היה הל"מ כל מה שנכתב אקלף יהי' במקום בשר וכל מה שנכתב אדוכסוסטו' יהי' במקום שער ולא תלי' הל"מ הלז אתפלין ומזוזות אלא אקלף ודוכסוסטוס. אך שיטת ר' יוסף שבתוס' מנחות ביישוב קו' תוס' הלז מבואר דס"ל כפירש"י בשמעתין ד"ה הא דכ' אקלף וכו' דהילכתא מזוזה במקום שער עכ"ל משמע שהל"מ היה אתפלין שיהיה נכתבים אקלף וגם יהיה נכתבים אמקום בשר ומזוזות יש בה שני דינים אחרי' שנכתב אדוכסוסטוס ועוד שנכתב במקום שער. ועפ"ז יובן היטב תי' של רבינו יוסף בתוס' שם. ועיין מ"ש בס' משנת דר"ע בזה. ועל דרך זה הולך שיטת הרא"ש בהל' קטנות דכיון דמזוזה כשרה בקלף ודוכסוסטו' בין במקום שער ובין במקום בשר ממילא הוכשרה לכתוב אגויל במקום שער שהרי כל הענינים כשרים בה ע"ש בפנים ותבין. ונראה ראיה להרא"ש מדפריך מזוזה אקלף מי כתבינן ולא פריך אגויל מי כתבינן ועמ"ש ר"ן בשמעתין אע"כ אי הוה כותבי' אקלף ה"נ דהוה כותבי' אגויל דהא בהא תליא וכשיטת הרא"ש. ומה שהקשו על שיטה זו ממאי דפריך ש"ס תפלין אגויל מי כתבינן אע"ג דהשתא ס"ד דתפלין נכתבים בין אקלף ובין אדוכסוסטוס אפ"ה פשיטא ליה דפסולי' אגויל. לפע"ד ליישב דכתב ד"מ בשם מהר"י מינץ דמצוה מן המובחר לכתוב ס"ת אקלף ולא אגויל משום זה אלי ואנוהו ע"ש. וצ"ל לפי דבריו אע"ג שס"ת של משה היה כתוב אגויל כמו שהוכיחו מש"ס פ"ק דב"ב. י"ל שאני ס"ת של משה רבינו ע"ה שצריך שיתקיים לעולם ולעולמי עולמים ועודנו קיים גנוז עם הארון והלוחות וא"א באחר כיוצא בה וגויל משתמר טפי על כן כתבה אגויל. אבל ס"ת שלנו קלף עדיף כצ"ל. וא"כ תיקשי אהרא"ש מנ"ל דגויל כשר במזוזה נהי דמטעם מקום שער ומקום בשר ליכא קפידא כיון דשינה בזה ובזה כשר בו מ"מ הל"מ קפיד אנוי וגויל אינה מיופה כל כך. ונהי דבעלמא משום זה אלי ואנוהו לא פסלינן. היינו היכי דליכא הל"מ אבל הכא דהל"מ קלף ודוכסוסטו'. נימא דקפיד אנוי וכמו דקפיד אשירטט בס"ת וכ' התוס' דטעם משום יפוי ונוי ומש"ה כשר בתפלין ע"ש. וה"נ אימא אנוי קפיד ומנ"ל להרא"ש להכשיר. וצ"ל דפשיטא לי' להרא"ש דבמזוזה כל שמשתמרת טפי עדיף מנוי וכמו שכתבתי בס"ת של מרע"ה ה"ק במזוזה לכל אדם. וא"כ תינח מזוזה אבל תפלין פשיטא דזה אלי עדיף משימור. ושפיר פריך תפלין אגויל מי כתבינן ולק"מ אהרא"ש. מיהו לאותה שיטה שבתוס' מנחות דשירטוט משום נוי וס"ת דבעי נוי טפי בעי שרטוט משא"כ תפלין שמכוסים בבתים א"כ למסקנא דמשני לא אס"ת וקאי תנא דבי מנשה אס"ת וכשר בו גויל בדיעבד מיהת נהי למהר"י מינץ מצוה בקלף משום זה אלי ואנוהו מ"מ בגויל נמי כשר לכולי עלמא. א"כ כ"ש דלא הוה לן למיקפד אתפלין משום נוי ולהכשיר גויל:

כתבה על הנייר. שיטת תוס' דשמעתין דנייר שאינו מחוק מיקרי ספר וכשר לס"ת ולא לתפילין משום דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך. וצ"ל דמפורשי' מדכתיב בפיך למעוטי מה שאינו ראוי לפיו של ישראל היינו בהמה טמאה. ובעי נמי מידי דשייך ביה איסור והיתר דיש לחלק בו בין מותר בפיך לשאינו מותר דהיינו עור דאית ביה טמאה וטהורה. לאפוקי נייר ועשבים דלא שייך בי' איסור והיתר דאפי' ערלה וכלאי הכרם מ"מ מין המותר בפיך הוא ולא שייך בי' מין שאינו מותר בפיך אין כותבים בו תפלין. וה"ה למזוזות דאיתקש לתפלין בפ' ק"ש אע"ג דאיכא גז"ש כתיבה כתיבה מס"ת מ"מ לחומרא מקשינן לתפלין למיפסל נייר ומש"ה קשי' להו למיחשבי' באין בין ספרים וכו'. והתם במנחות תי' תוס' דמתני' לא מיירי ממידי שכותבים עליו ע"ש. ולכן כ' הכא וצ"ע בירושלמי פ"ק דמגילה פי' דמקשה התם דה"ל למיחשב שס"ת נכתב בשני עורות משא"כ תפלין ומזוזות בעי עור א' דוקא הרי קמן דס"ל דה"ל למיחשב נמי מה שכותבים עליו. ותנא ושייר לא שייך באין בין. אך כל זה לשיטת תוס' דשמעתין אבל כבר כ' תוס' במנחות ומייתי להו ש"ך במסקנא דנייר פסול בכל גוני דלא מיקרי ספר ולא גרסינן ב"מ ס' נייר מחוק כ"א נייר סתם והכי קיי"ל:

על הקלף ועל הגויר פירש"י גויל מעובד בעפצים. משמע דס"ל קלף ודוכסוסטוס אינם מעופצים כשיטת ר"מ דמייתי תוס' ד"ה קלף וכו' ע"ש. ומ"מ י"ל דס"ל קלף ודוכסוסטוס מעובדים בסיד המועיל כמו עפצים ולגויל אינו מועיל אותו תיקון ובעי דוקא עפצים וא"כ לדינא אין כאן מחלוקת:

מזוזה אקלף מי כתבינן. כבר כתבתי בזה לעיל וכן תפילין אגויל מי כתבינן כתבתי לעיל. וראיתי בביאור מרדכי שהק' אי ס"ד מזוזה אגויל כתבינן וא"כ היכי דבעי' שיהי' משתמרת מצוה איכא בגויל ה"ל לתנא לאשמועינן בשום מקום שיעור הוצאות גויל בשבת לכתוב עליו מזוזה. ולפע"ד אפי' נימא דפסול למזוזה מ"מ תיקשי יהי' שיעורו כקלף לכתוב פ' קטנה שבתפלין שהרי יכול לעשותו מהגויל הזה קלף ולכתוב עליו פ' קטנה שבתפלין וכדמבואר בסוגי' דלעיל ע"ט ע"א שלא לעבדו בכמה ע"ש. אע"כ אה"נ תנן קלף וה"ה לכל הראוי לעשות ממנו קלף והיינו גויל. וכמו דתנן עור לעשות ממנו קמיע. וה"ה עור שאינו מעובד שיעורו לעבוד ממנו לקמיעא וה"נ דכותי' כנלע"ד:

ס"ת שבלה. מלשון רש"י משמע דתופרם בהדדי דנהי דע"י דבק לא מהני לעשותם אחד מ"מ ע"י תפירה מהני. מיהו תוס' ד"ה הא מורידין מיאנו גם בזה. ועיין בבאר יעקב דף ז' ע"א כ' בשם חכם א' מחכמי פפד"מ דמשכחת לי' בפשיטות שכ' בראש עמוד וסיים באותו העמוד פ' ואתחנן ופ' עקב עד פ' והי' אם שמוע והתחיל עמוד ב' בוהיה אם שמוע. ונזדמנה לו שמע והיה אם שמוע סמוכים בשני ראשי העמודים וכשר כה"ג עי' ש"ע יו"ד סי' רפ"ח סעיף ב' ודפח"ח. ועי' נה"כ סי' ר"ץ לא עי' בפסקי תוס' דשמעתין דמבואר כהט"ז ע"ש:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>