עריכת הדף "חתם סופר/שבת/כד/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט.'''  אע"ג דלעיל מפרש דטעמא דמתני' קמייתא מפרש מ"ט ולא בשמן שריפה משום שאין מדליקין שריפה ביו"ט ומתני' קמייתא ביו"ט שחל להיות ע"ש עסקי'. ועיין לעיל כ"ג ע"ב תוס' ד"ה גזירה וכו'. מ"מ פשטא דמתני' מיירי מהדלקת יו"ט. ומדקאמר משמע שזמן הדלקה ביו"ט בלילה אחר שכבר קיבל עליו יו"ט ודלא כזמן הדלקת ע"ש שהוא ע"כ מבעוד יום משא"כ הדלקת יו"ט דאי ס"ד זמן הדלקת יו"ט הוא מבע"י א"כ לא שייך למיתני סתם אין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט דהא תלמודא דידן לית ליה כהירושלמי דמייתי חי' רשב"א לעיל דאסור לעשות הבערת קדשים בע"ש שיהי' מתבערין מאליהן בשבת וא"כ מ"ט אין מדליקין אע"כ זמן הדלקה אחר קבלת יו"ט. ומוכח דלא כחכמת אשה הרבנית אשת סמ"ע שבסוף ס' פרישה על יו"ד שקוראה תגר על הני נשי דידן שמדליקין בליל יו"ט וכתב שם שהוא שלא כדין דמ"ש יו"ט משבת דתני ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר. ועוד אמרינן פ' כל כתבי שיכנס בליל שבת לביתו וימצא שולחן ערוך ונר דלוק וה"ה ביו"ט. ולהנ"ל מוכח דלא כוותה אלא שי"ל דלשיטתה אזלה ההיא רבנית זצ"ל דכתבה דביו"ט תברך עובר לעשייתן בשלמא בשבת מכיון שברכה קבלה עלי' שבת ואסור להדליק משא"כ ביו"ט תקדים הברכה עובר להדלקה ותקבל עלי' יו"ט ומה בכך. וא"כ לפ"ז שפיר י"ל גם משנתינו ס"ל דמדליקים בעיו"ט מבע"י אלא שמקדימים הברכה וכבר קיבלה עלי' יו"ט ושוב לא תדליק בשמן שרפה:

אך המג"א סי' רס"ג ס"ק י"ב השיג עלי' ממאי דקיי"ל דברכת טבילה דלעולם מברכים אח"כ משום דאיכא טבילת גר דא"א לברך עובר לעשייתן וכן בנט"י משום דלפעמים הידים אינן נקיות תקנו לעולם אח"כ וה"נ דכוותי'. ולפע"ד כל המעיין בדברי הפרישה שם יראה שהיא עצמה הרגישה בזה שכתב בנה בשמה מידי דהוה אהדלקת נר חנוכה פי' בשלמא טבילה ונטילה לא אשכחן שום טבילה ונטילה שמברכים עובר לעשייתן נימא לא פלוג רבנן משא"כ בהדלקה. הרי קמן שבהדלקת נר חנוכה מברכים עובר לעשייתן והרי חלקנו בברכת הדלקה וא"כ מאן לימא לן לברך ביו"ט אחר עשייתן בלי שום דוחק ועיין בס' דגול מרבבה. וא"כ צדקו דברי' הראשונים דביו"ט מברכים עובר לעשייתן ומקבלת יו"ט קודם הדלקה וממילא צדקו דברי' השניים דתדליק בעי"ט מבע"י ומשו"ה אין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט פי' בעי"ט מבע"י שכבר קודם הדלקה קבלה יו"ט וא"ש וק"ל:

ולפ"ז יש הוכחה ממשנתינו דמברכים עובר להדלקה ביו"ט מדפשיטא לן דזמן הדלקה בעי"ט היא מבע"י כדי שימצא נר דולק ושולחן ערוך וא"כ איך תנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט ש"מ דמברכין תחלה ברכת הדלקה בעי"ט וקיבלו ליו"ט וכנ"ל:

מ"ט משום שאין שורפין קדשים ביו"ט. בפי' המשנה לרמב"ם מפרש טעמא משום בקר שני לשריפתו כתנא דבי חזקי' ובפ' כיצד צולין מפרש כרב אשי דהוה יו"ט עשה ול"ת וסיים ג"כ ליתן בקר שני לשריפתו ע"ש. והנראה מזה דס"ל כהיש מפרשים דמייתי תוס' בקידושין ל"ד ע"א ד"ה מעקה בסופו דלגבי נשים הוה יו"ט רק לאו גרידא דהעשה הוה זמן גרמא וע"ש בפנ"י היטב. ע"כ הכא דסתם הדלקה בנשים לא שייך לומר שפיר משום אין עשה דוחה ל"ת ועשה ע"כ אמר משום גז"ה ליתן לו בקר שני לשריפתו. והתם בפסחים בנותר בזמנו דהוה מ"ע שהזמן גרמא שריפת נותר ביום ולא בלילה ונשים פטורות מהך מ"ע ע"כ סגי בהך טעמא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה בזכרים ובנשים בלא"ה ליכא עשה כלל ומה"ת דלידחי יו"ט. מיהו צל"ע לומר כן בפשיטות דאשה פטורה ממ"ע דשריפת נותר דאתי לאנתוקי ללאו דלא תותירו וכן עשה דתשביתו דאתי לאינתוקי לאו דבל יראה כמדומה לי דלא שייך למיפטר נשים מטעם מ"ע שהז"ג. וגם מ"ש תוס' הנ"ל דנשים פטורות מעשה דשבות ביו"ט צל"ע דלא פטירו נשים אלא מלקיים עשה שהז"ג אבל למיעבד איסורא שהוא בעשה כגון לעשות מלאכה ביו"ט או לעשות סחורה בפירות שביעית זה לא שמענו דהרי לא דמי לעשה דמצה שמחה והקהל דמיני' ילפי' פטורא דנשים במ"ע שהז"ג וצ"ע. ומיהו בחיבורו ספ"ז דנזירות מבואר דלא ס"ל כהנ"ל:

והנותר ממנו עד בקר וכו' במכילתא איכא תנא דדרש ליתן בקר לבקרו של בקר היינו עמוד השחר. וצ"ל דהאי תנא ס"ל דקודם מתן תורה לא הי' להם דין ישראל ויום מתחיל בהנץ החמה לכך הוצרך כאן לפרש בפסח מצרים שיתחיל בקר מעמוד השחר. וי"ל דזה תליא השתא בפלוגתא דנדרים ונדבות אי קריבים ביו"ט או לא דלמ"ד אין קריבים ביו"ט נפקא לי' מעולת שבת בשבתו ולדידי' פשיטא דאסור לשרוף נותר דלא עדיף מנו"נ ואייתר עד בקר ומפרש בקר שני לבקרו של בקר ומאן דאית ליה נו"נ קריבים ביו"ט לא אתי' לי מעולת שבת כמ"ש תוס'. איהו ס"ל דהי' להם דין ישראל במצרים ולא איצטרך קרא לבוקרו של בקר ואתי' לשריפת קדשים שאינו דוחה יו"ט. ודעת לנבין נקל:

ובמקום אחר כתבתי פי' מכילתא התמוה. דאיתא התם ר' ישמעאל אומר אינו צריך הרי הוא אומר כל מלאכה לא יעשה ושריפה מעין מלאכה היא ומה ת"ל עד בוקר אם חל י"ט להיות בשבת מגיד שאינו נשרף אלא עד י"ז. והוא תמוה כאשר הקשה ר' יונתן על דברי ר"י הנ"ל הרי שבת חמור מיו"ט ומה עלה על דעת ר' ישמעאל ועיין זית רענן בזה. וזה לשוני על הגליון שם. ולפע"ד לא מצינו יו"ט שניתן לדחות בשביל קדשים דמה שמקריבים בו קרבנות אין זה שום דיחוי שהרי גם להדיוט שרי כל אוכל נפש ור' ישמעאל לטעמי' דס"ל נו"נ קרבים ביו"ט. נמצא אין כאן דיחוי אלא היתר גמור כמו כל אוכל נפש דהדיוט. בדין הוא לאסור שריפת נותר. משא"כ שבת שהקרבנות דוחים שבת ה"א ה"ה שריפת נותר תדחי שבת ועיין סברא זו בתוס' יומא מ"ו ע"א ד"ה אבל וכו' בסוף הדבור. ועיין מנחות ס"פ ר' ישמעאל. ור' יונתן שהקשה לר"י היינו משום דס"ל נו"נ אין קריבים ביו"ט וא"כ מה שקריבים חובת היום היא מטעם דחי' כמו בשבת וא"כ השתא יו"ט לא דחי שריפת נותר שבת לא כ"ש עכ"ל שם על הגליון. ואמנם לפמ"ש תוס' בשמעתין י"ל דס"ל לר' ישמעאל דסד"א אי חל י"ו בשבת נהי דשבת לא דחי מק"ו דיו"ט מ"מ ה"א לשרוף במוצאי שבת דהא נותר שלא בזמנו נשרף בלילה קמ"ל אפ"ה ניתן לו בקר שלישי משום דכיון דחל בשבת היינו זמנו ואינו נשרף אלא ביום. ור' יונתן ס"ל דלא צריך קרא להכי:

אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. וראיתי בס' יראים לר"א ממיץ שיטה חדשה ע"ש בדפוס זאלקווי' דף ל"ז ע"א בסי' קי"ג דכל עניני מצוה מותרים ביו"ט דהוה בכלל אוכל נפש דנשמה איקרי נפש ורק נותר ואיברים ופדרים ומילה שלא בזמנו דאיכא בהו ג' כתובים הבאים כאחד בקר שני לשריפתו ועולת שבת בשבתו ולבדו ולא מילה שלא בזמנו ואין מלמדין מהם למצוה אחרת וה"פ מתוך שהותר לצורך הגוף הותר נמי שלא לצורך הגוף כ"א לצורך נשמה דהרי נפש כתיב. ורב אשי דאמר י"ט עשה ול"ת היינו למאן דלית ליה מתוך אבל למאן דאית ליה מתוך צריכים ג' כתובים הנ"ל ובסוף דבריו הניח בצ"ע. מנ"ל לרבא למעוט' מילה שלא בזמנו דלמא מצוה אחרת ומילה ידחה יו"ט דהוה צורך הנשמה ואולי י"ל משום דגבי פסח מצרים כתיב קרא והתם לא היה להם שום מצוה כ"א שריפת נותר ומילה שלא בזמנו אכתבו ב' קראי בקר שני לנותר. ולבדו אי אפשר למעוטי אלא מילה שלא בזמנו כן יש ליישב. ועד"ז נ"ל ליישב דברי ר"ח בתוס' פסחים פ' כיצד צולין דס"ל דהק"ו הוא מילה מאוכל נפש והתוס' הקשו הא אוכל נפש א"א למחר דשמחת יו"ט מצותו היום ולא למחר. ועוד צל"ע הא אוכל נפש הותרה והוה כמו חול לענין זה ומה שייך למילף ק"ו מיני'. וי"ל דס"ל שמחת הנשמה בעשיית מצוה הוה כשמחת הגוף והיינו ק"ו השתא שמחת הגוף מיקרי שמחה ושמחה זו א"א לקיימה למחר שאינו יו"ט מכ"ש שמחת הנשמה שתהי' שמחת יו"ט וה"א דהותרה ג"כ קמ"ל לבדו. והאי ק"ו לאו דוקא למילה אלא כל המצות אתי' בהאי ק"ו אלא לבדו אינו ממעט אלא מילה מטעם שכתבתי דלא היה במצרים שום מצוה אלא מילה שלא בזמנו ולא נילף שארי מצות ממילה דה"ל נותר ומילה ואיברים ופדרים ג' כתובים. ושארי שמחת הנשמה אתי' באמת בק"ו הנ"ל כשיטת ר"א ממיץ. ודע לכאורה יש עוד פסוק רביעי לכם ולא לגבוה למ"ד נו"נ אין קריבים ביו"ט. אלא למ"ש תוס' דאביי קאי למ"ד נו"נ אין קריבים והיינו משום דלא כתיב ולא עולת חול ביו"ט אלא משום דכתיב לכם ולא לגבוה ממילא איצטריך קרא להתיר עולת שבת ביו"ט וממילא עולת חול ביו"ט נשאר באיסור דלכם ולא לגבוה ולא חידש לן אביי שום פסוק מחודש אלא לכם ולא לגבוה עיין בזה:

ולא מילה שלא בזמנו דאתי' בק"ו ע' פירש"י ומה שהקשו תוס' וי"ל דהש"ס התם קאי אשבת דאית ביה עונשים ואזהרות הרבה בהא קאמר דחמירי' מצרעת דגברא הא דלא חזי אבל יו"ט דהוה רק עשה ול"ת וגם צרעת הוה עשה ול"ת כמבואר א"כ מ"מ צרעת חמירי מיו"ט בהא דדחי עבודה. וביותר י"ל במסקנא התם עיקור כוונה דצרעת דחי עבודה משום דלא הוה בעידנא וגם רבא ורב ספרא שאמרו משום גברא לא חזי להא נתכוונו. ולפמ"ש מ"א סי' תמ"ו בשם הש"ל בשם ר"ת דעשה דרבים דוחה ל"ת אפי' ליכא בעידנא. והנה עבודה עשה דרבים הוא קרבן תמיד ופסח ואפ"ה אין עבודה דוחה צרעת משום שאינו בעידנא. א"כ עכ"פ מוכח דעשה ול"ת דנגע צרעת חמירי משארי ל"ת דעלמא דנידחי' מפני עשה דרבים אפי' שלא בעידנא ונהי דלא חמירי משבת דאית ביה עונשים ואזהרות הרבה מ"מ מיו"ט חמיר דהא לא מצינו שיהי' צריך בעידנא אם עשה דרבים דוחה יו"ט. וע"ש במג"א דשמירת שבת ויו"ט לא מיקרי עשה דרבים לענין זה כיון שאין יחיד מוציא רבים י"ח משא"כ עבודה דע"י כהן א' נדחה עשיית פסח של כל ישראל עיין פירש"י שם:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>