עריכת הדף "חתם סופר/שבת/ב/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
בעזה"י. מה שחנני השי"ת בחי' מסכת שבת בלימוד הישיבה פק"ק פ"ב יום ד' כ"ב מרחשון תקפ"ג לפ"ק. בעזרת אל נוצר כבבת אתחיל חידושי מסכת שבת:

הא דמתחיל ביציאות שנתקשו תוס' לולא דמסתפינא הייתי אומר דמתחיל מס' מערב שבת שחרית שיצאו ללקוט מן לחם משנה משום שהזהירם אל יצא וכו' ולקטו ע"ש שחרית דכשחם השמש כבר נמס. ונראה ה"ה העני או הגזבר הגובה מן הבתים גובה ע"ש שחרית לצורך שבת. כ"כ טור א"ח סי' תקכ"ה לענין י"ט והוא מירושלמי ע"ש ובשבת דהוצאה אסורה ע"כ לגבות ולחלק מע"ש ועושה כן בשחרית. ואח"כ תנן לא ישב לפני הספר סמוך למנחה דדרך להסתפר בע"ש ואח"כ לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה. ואח"כ טוענין עם השמש והכל בסדר נכון לפע"ד ולמ"ש רמב"ם בפי' משנה דיציאת שבת עם כל משניות דפרקא קמא מי"ח דבר הם בלא"ה א"ש כמובן:

יציאת השבת כ' תוס' דהוצאות ה"ל למיתני אלא דרמז אקרא אל יצא איש ממקומו וקרינן אל יוציא. ועיין מ"ש תוס' בשבועות ה' ע"ב ד"ה רבא אמר וכו' דמפני הך ק' דה"ל למיתני הוצאות נאיד רבא משינוי' קמא ומשני רשויות קתני ע"ש וצ"ל דלא ס"ל הך דרשא דספ"ק דעירובין דאל יוציא:

והנה בהך קרא דאל יוציא יש לי מקום עיון דמשמע בעירובין דף מ"ח ע"א דקאי אמעביר ארבע אמות ברשות הרבים שאל יוציא אדם חפציו ממקומו שהוא יושב שם שהוא תופס ד' אמות ע"ש ולזה נתכוונו תוס' לקמן דף ד' ע"א ד"ה והא בעי עקירה וכו' ע"ש וא"כ הוה מעביר ד' אמות דאורייתא ממש וצ"ע ריש פרק הזורק מפיק ד' אמות ברשות הרבים הלכתא גמירי ליה וליכא שום קרא וצ"ע לכאורה:

שוב מצאתי שנתקשה בזה בספר מרכבת המשנה פרק י"ג מהלכות שבת הי"ז וכ' שהוא רק אסמכתא ולע"ד לא משמע כן מתוס' דף ד' ע"א ד"ה והא בעיא עקירה וכו' וי"ל ביושב במקומו ומוציא הכלי ע"י הושטת ידו חוץ למקומו דהיינו ד' אמות זה הוא מפורש בקרא שבו איש תחתיו אל יוציא איש ממקומו. דמקומו של אדם הוא ד' אמות. אך אם האדם תופס החפץ בידו והולך ומעבירו ד' אמות זה אינו מפורש בקרא דהרי אינו מוצא כלי ממקומו של עצמו שהרי בכל מקום שהוא הולך מקומו עמו ואין החפץ יוצא ממקומו של אדם ולזה הוצרך הלכתא גמירי ריש פרק הזורק:

נמצא לפי זה במעביר ד' אמות מפורש בקרא שלא יושיט בידו החפץ חוץ לד' אמות. אך המעבירו בגופו הוא רק הלכתא גמירי. וההפך מזה בהוצאה שהמוציא גופו מרשות היחיד לרה"ר מפורש בקרא אל יעשו עוד מלאכה להביא והיינו שהם בעצמם יצאו מרה"י והביאו הנדבה לגזבר. אך העומד במקומו ומושיט לרשות אחר. כגווני דעני ודבעל הבית דמשנתינו זה לא מצינו מפורש בקרא. אע"ג דהוה במשכן הלוים הורידו הקרשים מהעגלות לקרקע כבסוף פ' במה טומנין. מ"מ בקרא לא מצינו לאיסור וזהו עיקר רבותא דמשנתינו כמו שכתב תוס' ריש שבועות עי"ש והואיל ולא כתיב בקרא גבי הוצאה הושטה ממקום למקום אלא עיקור במעביר כתיב בקרא אל יצא על כן התחיל התנא יציאות ולא הוצאות:

נמצינו למדין דלמטה מעשרה חייב בין שמוציא בין בהושטה ולמעלה מיו"ד המוציא חייב שכן משא בני קהת כדלקמן דף צ"ב ע"א והמושיט מרשות היחיד לר"ה פטור כמ"ש תוס' לקמן דף ג' ע"ב ד"ה כאן וכו' ועיין מ"ש חידושי רשב"א שם ומרשות הי' לרה"י דרך רה"ר למעלה מיו"ד המושיט חייב שכן עבודת הלוים כדלקמן ריש פרק הזורק ומוציא פטור ושמור זה. ואמנם אם מוציאו ומניחו בר"ה למטה מיו"ד חייב ועיין לקמן דף צ"ט ע"ב:

שהן ד' בפנים. הכא פירש"י לעומד בפנים וכן הוא פשטיות המשנה כמ"ש תוס' בשמעתין ובשבועות. והתם בשבועות פירש"י בפנים הכנסת פנים. וזה יתכן יותר לרבא דמפרש רשוית שבת שתים שהן ד' וא"כ בפנים ארשיות קאי רשות פנימי ורשות חוץ - ועוד פי' תוס' שם פנים שמקריבין קרבן בפנים והוא לאוקמתא דר' פפא דכולהי לחיובי דומיא דמראות נגעים וכן הוא להדיא בירושלמי. דכי היכי דשתים שהן ד' דבמסכתא שבועות כולהי לחיובי ה"נ במסכת שבת כולהי לחיובי והיינו להביא חטאת לפנים וב' שהן ד' בחוץ שאינו מביא קרבן עי"ש ומשמע מזה דעכ"פ איסורי דאורייתא איכא אלא שאינו מביא קרבן בפנים. וכמ"ש בספר לחם שמים דעקירות הוה חצי שיעור דאסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי אם יעשה הנחה אח"כ עי"ש. משא"כ הנחה בלא עקירה אינו אלא איסור דרבנן דלא חזי לאיצטרופי ויעוין היטב מ"ל פי"ח משבת ופנ"י ריש פרק המוציא יין ומ"ש אני לקמן ע"ד ע"א בזה:

כיצד העני עומד בחוץ מ"ש תוס' משום שהוצאה מלאכה גרועה מש"ה נקוט עני ובעה"ב פי' דלא מצינו בשום מלאכה שיהיה חילוק בין עושה אותה במקום זה או במקום אחר. מה שאין כן בהוצאה כשנושא משא כבידה אפילו כל היום ברה"י או ברה"ר מקורה פטור וכשהסיר הקירוי נעשה ר"ה ומוציא לשם כגרוגרת חייב. והוי אמינא דה"נ יש לחלק בין הענינים דהוצאה והכנסה דבעה"ב הוא להוציא הדבר מעצמו וליתנו לאחר כדרך שהי' במשכן שהביאו נדבותם לגזבר והוצאה והכנסה דעני הוא לצורך עצמו להכניסו מאחרים כדרך לוקטי המן ואיצטריך תרווייהו:

יציאות וכו' בש"ס פליגי רב אשי. ורבא אמר מאי יציאות רשויות וכ' חידושי רשב"א בשם רמב"ן דלרב אשי הכנסה הוה אב בפ"ע ובזה מדוקדק לשון המשנה אבות ארבעים חסר אחת עיין שנדחק בתוס' י"ט שם במתני' עיין היטב ולפ"ז לרבא דפליג על רב אשי צ"ל כתוי"ט דאינו חייב על תפירה בלי קשירה ורב אשי לא ס"ל הכי. ועיין היטב מג"א סי' י"א ס"ק י"ג. והשתא י"ל רבא לטעמי' יפה אמר קשר עליון דאורייתא ובעל עיטור ס"ל כרב אשי והתופר אין צריך שיקשור. ולזה עוררני תלמידי המופלג מו"ה משה קאנישא:

העני עומד בחוץ כ' הרע"ב מילתא אגב אורחא קמ"ל דמצוה הבאה בעבירה חייב עלי' עיי"ש ולשון מסורס הוא ורוצה לומר עבירה הבאה במצוה חייב עליה. וקאי אחיובא דבעה"ב שבהול הי' במצות צדקה ונכשל בה וחייב עליה. ואפי' למה שכ' תוס' לקמן ד"ה בבא דרישא וכו' דמיירי בעני גוי אין כוונתם שהאמת כן הוא אלא דמשום הכי לא הקשה שיתסרי הויין משום דהוי מצי למדחי דמיירי בגוי וה"ל פטור ומותר אבל למסקנא דפטורי דלא אתי לידי חיוב חטאת לא קתני תו לא נדחוק למוקמי בעני גוי אלא בישראל ופטור אבל אסור משום לפני עיור. ושפיר קמ"ל מילתא אגב אורחא דעבירה הבאה ע"י מצוה עבירה היא וחייבים עליה:

מיהו צ"ע הא באמת קיי"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור ומבואר בפסחים דף ע"ב ע"ב אפילו לשמח אשתו בדבר מצות עונה מיקרי טעה בדבר מצוה ומה לי צדקה לעני או לשמח אשתו ובתי"ט עמד בזה ורצה לחלק דוקא במצוה שיש בה דחיית שבת כגון למול תינוק ודבריו תמוהים דהוא מייתי בעצמו מלולב ולולב לית ביה דחיית שבת שהרי טלטול הלולב בשבת אין בו איסור דאורייתא ואפ"ה אם העבירו ד' אמות ברה"ר פטור משום טועה בדבר מצוה. וכדמוכח כן מש"ס פסחים הנ"ל. ואולי י"ל דעכ"פ העני הזה היוצא מביתו בשבת וכלי בידו ומסבב על הפתחים קרוב להיות מועד ומזיד לחלל שבת. נהי דבעה"ב הי' בהול בבוא העני על פתחו ונטרד במצות צדקה ושכח את השבת לפי שעה. אבל העני היוצא מביתו על מנת לבקש על הפתחים ונושא כלי בידו. קרוב הוא שהוא מועד לחלל שבתות. ולכל הפחות באיסורי דרבנן. דודאי אי היה מומר לחלל באיסור דאורייתא. לא הי' מתחייב חטאת אפילו אם שגג עתה בהוצאה משום דלא שב מידיעתו ועיין לקמן דף ס"ט ע"א תוס' ד"ה אלא למונבז וכו' עי"ש. אבל מ"מ הי' מועד לחלל בדרבנן והי' דעתו להעביר הכלי פחות מד' אמות ברה"ר ולכשיגיע לפתחי נדיבים. יהיה זה עוקר וזה מניח. ולא חייש לאיסור דרבנן. ושוב נכשל ועבר אדאורייתא ומשום הכי חייב חטאת. אבל אמת שהעני הזה הוא אינו הגון ואינו מחוייב להחיותו. והבע"ה חושב לעשות מצות צדקה אבל באמת לא עשה שהרי נתן למי שאינו ראוי להחיותו. והוה לי' טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה משום הכי חייב עי"ש בפסחים דף ע"ב ע"ב הנ"ל ולקמן סוף פרק ר"א דמילה:

או שנטל מתוכה והוציא צ"ע קצת הא על כרחו יטול מתוכה ויוציא. שמכיון שנתן הכלי לתוך ידו של בעה"ב לתת לתוכו דבר מאכל. ע"כ יחזור ויטלנו ויוציאנו ודוחק לומר דהכנסת הכלי היה ע"י העני לבדו וההוצאה הי' ע"י שנים זה עוקר וזה מניח כבסיפא. ונ"ל דמלתא אגב אורחא קמ"ל שמשכחת לי' דחייב על הכנסת הכלי ופטור על ההוצאה. כגון שהבעה"ב נתן לתוכו אוכלים פחות מכשיעור ושוב הוציאו העני דפטור אף על הכלי שהכלי טפילה לאוכלין כדלקמן במתניתין דף צ"ג ע"ב עי"ש:

שבועות שתים וכו' מ"ש תוס' ד"ה שבועות דמושיט ומעביר חייב מרשות היחיד לרה"י דרך רה"ר עי"ש. מ"מ לא דמי מושיט למעביר דמושיט אינו חייב אלא מרה"י לרה"י דרך רשות הרבים. אבל מעביר חייב נמי ד' אמות ברה"ר ועומד לפוש שם אפילו בלא רה"י כלל. אלא גם אם אינו עומד לפוש ברה"ר אלא נכנס לרה"י ונח שם כיון שעבר ד' אמות ברה"ר חייב:

אבל באמת דין זה צ"ע גדול דלא מצאתי בשום מקום שיהי' מעביר ד' אמות ברה"ר חייב אם אינו מניח שם. ולפענ"ד צריך להגיה בין בקושי' תוס' בין בתירוצם להקדים מעביר קודם מושיט. והקשו לתני נמי מעביר ועוד לתני נמי מושיט מרה"י לרה"י דרך רשות הרבים. ותי' דלא קתני אלא הכנסה שהוא מרה"ר לרה"י לאפוקי מעביר שהוא ברשות הרבים עצמו בלי רה"י כלל. ולאפוקי מושיט שהוא מרה"י לר"י כנלע"ד שוב מצאתי תוס' בעירובין דף ל"ג ע"א ומ"ש עליהם רשב"א לקמן דף צ"ז ע"א. ולכאורה אפי' להתוס' היינו לר"ע אבל חכמים פוטרים עיין לקמן דף צ"ז ע"א וצ"ע ועיין פני יהושע שם:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>