עריכת הדף "חתם סופר/פסחים/נז/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
בריך רחמנא דאשקלי' ליששכר איש כפר ברקאי למטרפסי' בהאי עלמא. פי' כדי שלא ילמדו הכהנים שאינם מהוגנים הבאים אחריו לבזות קדשים כמוהו ועתה יוסרו ולא יעשה כמוהו כנלע"ד:

אי בעי כבש לייתי' אי בעי עז לייתי'. פרש"י בשלמים כתי' יל"ד א"כ מ"ט באמת הקדים כבשים לעזים בכ"מ והנה במס' כריתות בסוף המס' מסיים אחר זה אר"א אר"ח ת"ח מרבים שלום בעולם ואינו ענין לכאן כלל אבל יובן לפי הנ"ל דכבשים ועזים הם הת"ח ועזים שבעם עשירים ובאמת שניהם כא' טובים כשמעון אחי עזרי' ואמרי' לעיל כל המטיל מלאי לכיס ת"ח זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנא' בצל החכמה בצל הכסף אך מ"מ יתר עליהם הת"ח שמרבים שלום בעולם משא"כ הם דרכם להרבות מחלוקת בעולם ע"י קנאת איש מרעהו וכדומה כדרכם ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום לכן מזה הטעם כבשים קודמין לעזים בכ"מ אך בשלמים שהוא עושה שלום בין הקב"ה וישראל והכהנים והמזבח א"כ אי בעי כבש לייתי' אי בעי עז לייתי' דבשעה ששלום ביניהם אזי הם ממש כמו הת"ח עץ חיים היא למחזיקים בה ולזה מסיים שפיר אר"א אר"ח ת"ח מרבים שלום בעולם:

ואסיים בברכת שלום נודה ונשבח לאל נצרני באישון. אשר עזרני בלימוד הישיבה בפסח ראשון, פה דרעניץ נגהי ליום ב' דחנוכה באישון, שנת ראשון, הוא ה' אלהינו יעזרנו ויביננו בינה ודעת. וחכמה ממקור עליון נובעת. תרבה גבולנו בתלמידים ההגונים ולבית מדרשינו לא יותן מגרעת. ושפע ברכתך משמי מרומך עלינו שופעת. ויומתקו דברינו אשר חננתנו כדבש למתוק לחיך יטעם אוכל ולאזן שומעת. תרום ידך על צריך להשקותם כוס חמתך את קובעת. וישקנו מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מהסרת טבעת. ולמה נגרע מלהקריב קרבן ה' במועדו ובשעת. בנין עיר יפה נוף הדרת יפעת. יראו עינינו וישמח לבנו ותגל נפשנו במהרה בימינו אמן. בריך רחמנא דסייען עד כאן אשר עד כה עזרנו ה':

ואיידא דאיירי ארשום בכאן ג"כ מה שהורוני משמים בסיומא דמס' ברכות דמסיים ג"כ אר"א אר"ח ת"ח מרבים שלום בעולם כנ"ל וי"ל דהתם קאי אפיסקא דמתני' סוף המס' שואלין שלום חברו בשם ויליף מבועז שאמר לקוצרים ה' עמכם וכ"ת מדעתי' דנפשי' עביד מייתי ממלאך שאמר לגדעון ה' עמך גבור החיל וכ"ת מלאך א"ל לגדעון הכי פי' שבשרוהו שהשכינה עמו ולא בשאלת שלום א"ל כן ת"ש אל תבוז כי זקנה אמך פי' אל תבזה על תקנת הזקנים למימר שעשה בועז מנפשי' שלא כהלכה ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך אע"פ שנראה כמו שמיפר תורה לקרוא שם שמים על ההדיוט מ"מ אל תבוז כי עת לעשות לה' להשגיר שם שמים בפי הבריות. והנה אגב גררא אפרש מ"ט מייתי מקרא דגדעון כיון דלא מוכח מני' מידי די"ל מלאך א"ל הכי וי"ל דמבועז לא הו"מ לאכוחי מידי דמאן לימא לן שהיה מזקנינו שיאמר עליו אל תבוז כי זקנה אמך אעפ"י שהיה שופט דלמא בכח ובזרוע שפט אך מדמצינו בגדעון שאמר לו המלאך ה' עמך גבור החיל והשתא א"נ נניח שנתבשר שהשכינה עמו הואיל שהוא גבור חיל היינו לעמוד בפרץ א"כ ק"ו ב"ב של ק"ו שיהיה בועז ראוי לאותו אצטלא שגם הוא נקרא בקרא גבור חיל והיה שופט יותר ראוי והגון כמבואר וכיון שכן בודאי הוא מזקני ישראל וילמדו ממנו כדכתיב אל תבוז כי זקנה אמך ושלא תאמר מ"מ הא קי"ל מלך שאמר לעבור על ד"ת אין שומעין לו לכן מסיים עת לעשות לה' הפרו תורתך שיש כח ביד חכמים להפר תורה במקצת כדי לקיימה במקום אחר. ועתה נבוא אל המכוון דהאי קרא עת לעשות לה' יתפרש עוד על ב' אופנים א' עת לעשות שהעת גורם לעשות גדרים וסייגים הרבה משום הפרו תורה כמשאחז"ל רב בקעה מצא וגדר בה גדר ומהריעב"ץ במעמדות ליום ג' כ' פי' על הפסוק אל תאמר הימים הראשונים היו טובים מאלו כי לא מחכמה שאלת ע"ז פי' שתאמר שהימים הראשונים היו טובים שלא העמיסו עלינו חכמינו אז כ"כ חומרות וגזרות כי לא מחכמה שאלת ע"ז כי החכמה מתמעטת והדור פרוץ וצריך חומרות יתירות. וכן יתפרש עוד עת לעשות לה' בהיפוך הפרו תורתך כגון אלי' בהר הכרמל כדי לעשות לה' לקדש שמו ברבים כמבואר בשמעתין אך אם נזכה להיות כולנו חכמים וצדיקים יתבטלו דברי הקרא מכל וכל שאין צורך לגדרים ומכ"ש להפר תורה לקדושת ה' כאלי'. ובכגון זה יתקיים הקרא לשאול שלום חברו בשם אעפ"י שנראה כמפר תורה בזה כמו שעשה בועז בדורו כנ"ל והן הנה דברי ר"א אר"ח ת"ח מרבים שלום בעולם ששואלים בשם שנא' וכל בניך למודי ע"י שיהיו כולם לומדי תורה ות"ח לא יתפרש הפרו תורתיך אלא על ורב שלום בניך וע"ז קאמר א"ת בניך אלא בוניך בוני הגדרים ולא פורצים שלום רב לאוהבי תורתיך כנ"ל ואין למו מכשול שיצטרך כאלי' בהר הכרמל. ולדעתי מש"ה סיים רבי המסכת בזה משום דתחלת המסכת היה מענין זה מאימתי קורין שמע והנה לריב"ל דאמר תפלות באמצע תיקנום הו"ל להתחיל מאימתי מתפללים ערבית דתפלה קדים וי"ל משום שכבר נהגו להתפלל בעוד יומם כפרש"י ותו' וכן מרומז בש"ס רב צלי של שבת בע"ש משום דקשה לקבצם אח"כ ובה"כ שלהם היו בשדות כידוע והיינו ממש עת לעשות לה' הפרו תורתיך שעושין שלא כתורה להתפלל ביום משום שקשה לקבצם אבל כשיקובץ נדחנו יתפללו כולם בקבוץ בזמן הראוי' וע"ז מסיים גם פה ר"א אר"ח בהאי יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך לע"ל בביאת המשיח שהוא השלום האמיתי ואמר למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך שלא יהיה קשה לקבצם וישבו כולם אגודים בבית המדרש שהוא ארמנותיך שהזכיר לעיל ולמען בית ה' אלקינו אבקשה טוב לך שלא יהיה מקדש מעט בשדות מרוחק מיישוב ב"א שמתיראי' להשיב שלום בלילה וע"ז מסיים במה שפתח ה' עוז לעמו יתן שיתן להם עוז התורה שיהיו כולם לימודי ה' ה' יברך את עמו בשלום שיתקיים הפרו תורתיך ע"י שאלת שלום בשם וזה ה' יברך עמו בשלום ה' יברכנו בשלום האמיתי וישים חלקנו מעוסקי תורתו לשמה אמן. כתבתי פה דרעזניץ יום ג' י"ט שבט תקנ"ז לפ"ק:

וארשום פה ג"כ מה שחנני הי"ת בסיום ש"ס משניות ליל פורים תקנ"ז לפ"ק פה דרעזניץ. אריב"ל עתיד הקב"ה וכו' וארשב"א לא מצא הקב"ה כו' כי אחז"ל אלמלא הקב"ה עזרו אינו יכול לו ואמרו השכינה מסייעת עם עושי מצוה והטעם לזה העזר הוא בהבין מ"ט נקרא הצדיק איש דוקא אשרי האיש משה האיש איש יהודי כי ש"י עולמות פי' הרע"ב תענוג העה"ב יהיה ש"י פעמים נגד כל העה"ז והנה יפה שעה א' בתורה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העה"ב ת"ל לכה"פ שי"א פעמים והיינו איש וצריך להבין כשהקב"ה נותן לנו שפע רוחנית לעשות מע"ט איזה מקום יכיל זה כיון שהעה"ז וגם העה"ב אינם אלא שי"א עולמות וגם המצוה כן הוא ואמתא באמתא היכי יתיב ע"כ השכינה עוזרת לקבל זה והנה אדני הוא השכינה גי' ס"ה וכשתצטרף עם אי"ש הרי הוא שע"ו גי' שלום והיינו שייכות מימרות אהדדי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות וכפי' הרע"ב הנ"ל א"כ מוכח דמע"ט בעה"ז הוא לכה"פ שי"א וק' היכי יתיב אמר ר"ש בן חלפתא באמת לא מצא הקב"ה כלי מחזיק זאת הברכה אלא השלום היינו צירוף השכינה עם האדם שנאמר ה' עוז לעמו יתן כשרוצה לתת להם עוז ותעצומות לקיים מצות תורתו אזי ע"כ ה' יברך את עמו בשלום להצטרף עמהם כנ"ל. והאל השלום יסייע על ידינו להתחיל ספרים רבים ולסיימם לשמור מצותיו חקיו ומשפטיו ולקיימם אמן וכי"ר:

רמ"א אוכלין כל ה' כו'. סיומא דסוגי' לקמן י"ב ב' אמר ר"א כמחלוקת בעדות כך מחלוקת בחמץ כו' ויען לשון רש"י שם מגומגם מאוד ולא זכיתי להבינו על בריו ובפרט בד"ה משום שינויי כו' דא"א להולמו וע"ש במהרש"ל (והנלע"ד בתחלת דברי רש"י שכ' חמץ לכל מסור בא לומר דרב אשי אתו לייתובי דלא נימא סתמא דמתני' פליגי הכא משמע ר"מ ור"י הלכה כר"י והתם סתם כר"מ קמ"ל דראה רבי דבריו של ר"מ אלא החמיר בחמץ משום דלכל מסור והיינו שינויי דשנינן שינויי הוא) אבאר כוונת הש"ס כמחלוקת בעדות דר"י מאריך בטעות טפי מר"מ ה"נ בחמץ ר"י מחמיר טפי מר"מ אלא הכא בחמץ מיירי מאותן ב' שעות ה' ושש דלא שייך בהוא טעות בעדים כלל משום דחמה במזרח כו' אך בחמץ דמסור לכל חשו גם להני משום דבי קרנתא קאי. ולר"מ דאינו מאריך בטעות אלא ב' שעות הכא בהני שעתא סגי לי' בחד שעה ולר"י דמאריך ג' שעות הכא סגי לי' בב' שעות וא"נ סגי לי' נמי בחד שעה אלא דגזר משום יום המעונן ולפ"ז הא דאמר כמחלוק' בעדות כו' ר"ל כעין אותו המחלוק' דמר מאריך ומר מקצר ה"נ הכא אבל לא מטעמי' דהתם אלא כשינויי דשנינן אבל אי הני שינויי לאו שינויי נינהו היה צ"ל תנאי נינהו ופליגי בתרתי דלמתני' דסנהדרין לכ"ע בין ה' לז' לא טעי אינשי ולמתני' דפסחים טעי בין עדים ובין חמץ ותו פליגי דאלו במתני' דסנהדרין לר"מ טעי ב' ולר"י ג' ואלו למתני' דפסחים לר"מ א' ולר"י ב' בין עדים ובין חמץ וקמ"ל ר' אשי דלאו הכי הוא. ולשון ש"ס כמחלוק' בעדות כו' צ"ע מאוד דהרי אדרבא אי שינויי לאו שינויי א"כ פשיטא דמחלוקת בעדות וחמץ הכל חדא ממש אלא דתרי תנאי נינהו ואולי ה"פ כמחלוקת במשנה דעדות כך מחלוקת במשנה דחמץ ולא פליגי מתני' אהדדי ויל"ד מנ"ל לרב אשי באמת דלמא תנאי היא ופליגי אהדדי הני מתנייתא. אלא דצריך חקירת חכם כיון דבאמת לר"מ טעי' ב' שעות והכא בחמץ חושש בשעה שישית דקאי בי קרנתא ומסור לכל א"כ לחוש נמי לשעה ה' ואי נימא בשעה ה' ליכא למטעי דאז לא קאי בו קרנתא א"כ מ"ט דר"י דחייש לה וזה קשה לתירגמו של אביי אליבא דרבא וכן יש להקשות לרבא באיזה ס' פליגי ר"מ ור"י אי איכא למיגזר משום יום המעונן או לא גם לפרש הירושלמי דקאמר לר"מ חמץ משש ולמעלה דרבנן עד הלילה ופריך א"כ מ"ט אוסר שישית וכי עושי' גדר לגדר ומשני משום דמיחלפא בשביעית ותו פריך לר"י נהי משש ולמעלה דאורי' ואוסר שישית מדרבנן מ"ט לאסור חמישית הא ה"ל גדר לגדר דשישי' גופי' גדר דרבנן הוא ומשני דמיחלפי' בשביעי' ומסיק אע"ג דבעדות ה' בז' לא מיחלף מ"מ חמץ מסור לנשי' ע"ש וצ"ע מה בין מיחלף לגדר וכן יל"ד בלשון רמב"ם ספ"א מחמץ שכ' שישי' אסורה מדרבנן ושעה חמישית אין אוכלין בה משום יום המעונן כאלו שישית וחמישית ב' ענינים שונים הם. ואקדים דברי ס' מנחת כהן במבוא השמש מאמר א' ספי"ג ואמנם שם צהרים נאמר על רגע חצי היום וכו' וזה צהרים שנים שיש שם ב' אורות במזרח ומערב כו' וביאור זה שבזמן שהשמש בחצי השמים ואינו נוטה לא למזרח ולא למערב דהיינו מחצי שש עד חצי ז' כו' וכ"ז לדעת חכמים שסוברים שתפלת השחר עד חצות כו' וכמ"ש בפרק תפלת השחר כו' אבל לדעת ר"י שסובר שאין נקרא בקר אלא עד ד' שעות ותפלת השחר אינה אלא עד אותה שעה הנה צהרים לדעתו יהי' מתחלת שעה ה' עד חצות היום וכ"כ רמב"ן פ' בא שנקרא צהרים לשון רבים בעבור שהם ב' שעות כו' ע"ש בס' הנ"ל ומייתי עוד לשון רמב"ם בפי' המשנה פ"ב דנגעים אין רואי' הנגעים בצהרים ע"ש באורך. ולפ"ז ר"מ ס"ל כסתם מתני' דברכות דלא נקרא צהרים אלא בשעה שישית ואז נהי העדים הזריזים עומדין ע"ז ולא טעו מ"מ בחמץ טעו ואע"ג דלר"מ הוה ספיקא דרבנן מ"מ הא קי"ל ספק בחסרון ידיעה שאחרי' הזריזין יודעין אינו נכנס בגדר הספק ואסור אפי' בספיקא דרבנן אמנם שעה ה' אינה נכנסת בגדר הצהרים כלל וליכא למיחש משום אחלופי וליכא ספיקא ומכ"ש דאין לגזור משום יום המעונן דאין לעשות גדר לגדר. אמנם ר' יהודה לטעמי' דס"ל צהרים הוא משעה ה' וחמה בי קרנתא קאי ולא משום גדר אלא משום מיחלפא דחמץ דלכל מסור ואמנם רבא ס"ל אע"ג דנקרא צהרים מ"מ תחלת עמידתה בין הקרנ' לא טעו בי' אלא משום גזרה דיום המעונן ור"י לטעמי' דמש"ש ולמעלה דאורי' ושעה שישית ספיקא דאורי' ושעה ה' משום חששא דספיקא דאורי' דיום המעונן ושפיר כ' רמב"ם דשישית אסור מעיקור דרבנן דספיקא דאורי' לרמב"ם מדברי סופרים הא דאסור אפי' בספק חסרון ידיעה כמו ס' חלב ושומן כמבואר ושעה חמישית לאו משום ספיקא אלא משום גזירת יום המעונן:

ונ"ל קצת הכרח לזה לרבא דיל"ד מ"ט לא גזרו ב"ה גם בהנאה מכדי תרוי' דאורי' בין אכילה בין הנאה מ"ש דגזרו על אכילה ולא על הנאה וי"ל דהנה לכאורה איכא קצת מכשול במה דאסרו חכמים בהנא' דאם יטעה בין שעה לשעה ויסבור עדיין יש שעות למכור או לבטל וימכרנו ויבטלנו ובאמת כבר נאסר מדרבנן ואין בידו לבטלו או למוכרו ואין במכירתו כלום ולא בביטולו נמצא עובר בבל יראה מדאורי' שהרי המקדש בחמץ דרבנן אין חוששין לקידושיו משום כיון דאסור מדרבנן לא ברשותי' קאי אפי' מן התורה דהפקר ב"ד הפקר מדאורי' נמצא ניתן מכשול ע"י תקנת דרבנן אך לפמ"ש לעיל דלא אסרוהו רבנן כלל אלא ממילא אסור מספיקא דאין אדם בקי בשעות וחיישי' אולי ז' הוא וכבר נאסר באכילה והנאה אבל אי יבא אלי' ויאמר שהוא ו' מותר לגמרי כי לא אסרו חכמים כלל רק מספיקא נאסר נמצא אי נמי טועה ומוכר בתחלת שישית כי סובר שהוא ה' אנינו פוגע בשום איסור דרבנן כי בטוחים אנחנו שאותה. שעה לא היתה ז' כי בין ה' לז' לא טעו אינשי ורק ספק ה' ספק ו' אבל ספק ז' לא הוה והוה כאילו אמר אלי' הנביא שאין זה ספק ז' ואין כאן בית מיחוש אמנם זה יתכן בשישית שלא אסרו חכמים אלא ממילא נאסר מספיקא אבל בה' לרבא דליכא ספיקא אלא משום גזירה אי הוה גזרו רבנן גם אהנאה נמצא אי הוה טועה בין תחלת ה' לסוף ד' ומוכר חמצו פוגע באיסור הנאה דרבנן ואין מכירתו מכירה ונכשל בחמץ בבל יראה דאע"ג ד' זמן סעודה לכל ולא טעי ביה היינו לומר על ז' שהיא ד' למטעי ג' שעה אחר זמן סעודה לומר שהיא זמן סעודה אבל פשיטא דאיכא למטעי זמן מועט בין סוף ד' לתחלת ה' ויכשל במכירת חמץ ומש"ה לא אסרו בהנאה וכ"ז לרבא אבל לאביי שגם בחמישית הטעם משום ספיקא א"כ תיקשי תיתסר בהנאה ויש לדחוק הואיל ורוב אינשי לא טעו בחמישית ע"כ התירו להאכיל תרומה לבהמה וממילא התירו גם בחולין שלא לחלוק ביניהם. והא"ש דהכריח רב אשי דשינויי שינויי היא ולא פליגי מתניתא דאס"ד פליגי ולמשנתינו ס"ל כ"ע לא ידעו להבחין בין שש לשבע אפי' עדים א"כ ה"ל ספיק' דא"א לברר דשום אדם אינינו יכול להבחין וה"ל לר"מ ספיק' דרבנן ולקולא וק' קו' הירושלמי מ"ט לאסור שעה ו' לר"מ וכי עבדינן גדר לגדר יהיה צ"ל דלר"מ נמי אסור מן התורה מו' ולמעלה וכדעת קצת פוסקים דגרסו לעיל ד' ב' דכ"ע חמץ מו' ולמעלה אסור מן התורה ואז היה צ"ל כאביי דפליגי אי טעי בה' נמי או לא ור"י לשיטתו דס"ל תפלת השחר עד ד' שעות דאז לא הומ"ל דפליגי בגזירת יום המעונן דאי איכא למגזר מ"ט דר"מ לא גזר הא ס"ל נמי חמץ מו' שעות ולמעלה דאורי' אע"כ הוה צ"ל כאביי קמ"ל רב אשי דליתי' אלא לר"מ מדרבנן אסור וא"כ ע"כ לא פליגי מתני' אהדדי ושינויי דשנינן שינויי היא. ועי' מס' נדה ס"ג ב' דר"י ס"ל ימים ושעות וסתות ושם הק' תו' מ"ט חלקו ר' יהודה לב' בבות ותי' משום דר"י ואין מובן דתיקשי גם לר"י מ"ט חלקו לב' בבות עוד הקשו תו' לשון בששה שעות הול"ל שעה שישית עוד מ"ש תוס' מן המנחה ולמעלה פרש"י חצי שבע ע"ש נ"ל הכל ליישב בעזה"י דלפי הנ"ל דאפי' באיסורא דרבנן נמי איכא למיחש לטעותא דשעה ו' דחמה בי קרנתא קאי וא"כ צ"ע לר' יוסי איך על האשה להתירה עד שעה ו' הא אפי' סמוך לוסתה לאו דאורי' מ"מ ניחוש לספיקא דבי קרנתא בדבר הנמסר לנשים וצ"ל אה"נ מש"ה לא קאמר ר' יוסי וחוששת לשעה שישית אלא לשש שעות פי' בכל מה שנוכל להסתפק בשישית והיינו מחמישית ואילך וכעין שכ' כ"מ בשם מהר"מ אלשקר בלשון רמב"ם בה' עדות שאדם טועה בשעה א' ולא אמר טועה שעה א' אלא בשעה א' ר"ל כל מה שבכלל שעה א' היינו ג' שעות שעה לפניה ושעה לאחריה וה"נ בשש שעות ר"ל כל טעותי' דו' שעות אמנם תינח מעלות השחר עד ו' שעות אמרו' טועה לפניו משעה ה' ואילך אך לאחריו ליכא לספוקא אלא עד חצי ז' שמאז לכ"ע חמה במעריב וליכא למטעי ע"כ הוצרך ר' יוסי למחלקינהי בתרי בבי מעמוד השחר עד ו' שעות ומהמנחה עד הערב ואיידי דר' יוסי חלקו נמי ר' יהודה לב' בבות ומיושבים ק' תוס' ע"ש:

והנה הירושלמי הנ"ל מייתי פלוגתת ר"מ ור"י בקרא דפ' ראה וזבחת פסח לא תאכל עליו חמץ ר"י ס"ל עליו אזביחת פסח קאי מחצות ור"מ ס"ל אאכילת פסח מלילה ואילך ע"ש. ונ"ל פשוט דפליגי בפלוגתת רש"י ורמב"ן דלרש"י וזבחת כפשוטו שחיטת פסח וכן שם תזבח הפסח בערב ורמב"ן פ' בא ופ' ראה פליג וכ' שאין שום זכר ליום י"ד ולזביחת הפסח בפ' ראה אלא מיירי מליל ט"ו ואכילת פסח ושם תזבח פי' תעשה זבח הפסח וכן וזבחת פסח תעשה ותאכל זבח הפסח נמצא ל"ת עליו חמץ דבתרי' אלעיל קאי למר אזביחה ולמר אאכילה ופלוגתא זו איתא בש"ס דילן לקמן כ"ח ב' וע"ש תוד"ה א"כ כו' וסמ"ג סי' ע"ו מייתי פלוגתתם ר"י ס"ל עליו אזביחה קאי ור"ש ס"ל כשם דעליו דתאכל עליו מצות אאכילה קאי ה"נ עליו דחמץ והרא"ם בביאורו הק' דבש"ס משמע דפליגי בהקישא דחמץ למצה ור"י מיבעי לי' לקובעו חובה ולדיד' קשה בלא"ה מאי פריך שם ור"ש לקובעו חובה מנ"ל דלמא נמי מהאי הקישא דודאי איתקשו הן לזמן שישנו הן למקום שישנו לרבות ח"ל הן לגברא שישנו לרבות נשים הן למין שישנו להוציא תבואה שאינה מחמשת המינים ומי פירות ומצה של טבל והכל חדא הקישא הוא כל שישנו בזה ישנו בזה ומאי פריך לקובעו חובה מנ"ל אבל האמת יורה דרכו הכא לאו בהקישא עסיק ובא אלא אעליו כמ"ש סמ"ג וכדמשמע מהירושלמי הנ"ל ור"י מפרש וזבחת כפשוטו כפרש"י ולא תאכל עליו חמץ אזביחה קאי ור"ש מפרש וזבחת אכילה כרמב"ן ומייתי ר"ש ראי' לדבריו מז' ימים תאכל עליו מצות דכתיב בהאי קרא גופי' דע"כ אאכילת פסח קאי ומזה מוכח דוזבחת פירושו אכילה וה"ה עליו דחמץ קאי אאכילה ולא בא ר"ש לדון בהקישא דחמץ למצה דז"א כיון דכתיב להדיא ל"ת עליו אזביחת פסח איך אפשר למילף מהקישא נגד מקרא מפורש אלא בא להוכיח דזביחה היינו אכילה מעליו דמצות וממילא עליו דחמץ אאכילה קאי ושפיר קא"ל ר"ש לר"י וע"ז משני ש"ס ר"י לא דריש עליו דמצות אפסח דלפני פניו אלא אחמץ דלפניו ולעולם וזבחת כפשוטו זביחה ממש ולא תאכל עליו דזביחת הפסח חמץ ושוב כ' ז' ימים תאכל עליו מצות עליו דחמץ הסמוך ולומר בזה"ז שישנו באזהרת חמץ ישנו בציווי מצה נמצא עליו דחמץ אדסמיך לי' קאי אשחיטת פסח ועליו דמצה אדסמיך לי' קאי אאזהרת חמץ ולקובעו חובה בזה"ז והשתא פריך לר"ש לקובעו חובה בזה"ז מנ"ל דאי לאו דאית לי' מקרא אחריני היה ראוי לפרש וזבחת כפשוטו אזביחה וכר' יהודה ע"כ משני דנפ"ל לר"ש מבערב תאכלו מצות וא"כ ע"כ עליו דמצות לא אחמץ דסמיך ליה קאי דא"כ בערב תאכלו למ"ל וע"כ אפסח דלפני פניו וזבחת היינו אכילה וממילא עליו דחמץ נמי אאכילה קאי וא"ש הכל בעזה"י. ועי' פסחים ק"כ א' ותוד"ה ראבר"י כו' וצ"ל דההיא פלוגתא אלי' דרבא כו' ע"ש מ"מ סתמא דתלמודא התם נקיט דרשא דר"ש משמע ס"ל להלכה חמץ משש ולמעלה מותר מן התורה וקשה א"כ לרבא אמאי גזרי' משום יום המעונן וסתים מתני' כר"י בחמץ דאסור בה' ואמאי בשלמא לאביו דתירגם אליבא דרבא א"ש דמשום ספיקא נאסר דגם בה' בי קרנתא קאי דנקרא צהרים וקי"ל בהא כר"י בר"פ תפלת השחר הואיל ותנן בבחירתא כוותי' ע"ש אך אלי' דרבא עצמו קשה וצ"ל נהי דלאו דלא תאכל עליו חמץ אאכילה קאי וליכא לאו מ"מ אסור מן התורה מעשה דתשביתו ועי' תו' כ"ח ב' ד"ה ר"ש כו' דמתשביתו ליכא אלא איסור אכילה דאורי' ומדרבנן אסור בהנאה נמצא א"ש דב"ה לא אסרו אלא באכילה בשלמא שישית איכא ספיקא דבי קרנתא ואסור אפי' בהנאה דרבנן דכל ספק דאיכא לברורי לא שמי' ספק כיון דהוה חסרון ידיעה משא"כ חמישית דליכא אלא גזירת יום המעונן אאכילה דאורי' איכא למגזר ואהנאה דרבנן ה"ל גדר לגדר כק' ירושלמי ולא גזרו וא"ש בעזה"י:

ושורפין בתחלת שש. פרש"י דהוה ודאי רובא טעו בין ו' לז' פי' דאי לאו דרובא טעו בהכי לא הוה שורפין תרומה משום חשש מיעוטא אך לקמן בגמ' ד"ה א' אומר בשני' כו' פרש"י הואיל ויש טועין בכך משמע דלאו רובא טועין בעיבורא והוא נגד ש"ס ר"פ בן סורר דמייתי תו' ד"ה זה ידע כו' וכבר נתעוררו גדולי אחרונים בזה והנלע"ד כפשוטו דודאי אין שום סברא לומר דרובא דאינשי טעו בעיבורא בכיוון השעות בודאי רובא אפי' גדולי הדור אינם בקיאין דכ"ע לאו מרע"ה ודוד המלך ע"ה נינהו דידעי לכוון השעה ומסתייע למימר בעדי' זריזין אבל בחמץ אפי' בין ו' לז' לא ידעי וממש אינו נכנס בגדר רוב אלא בגדר סתם ב"א אינם מכוונים ומדקדקים אבל בעיבורא קשה לומר רובא לא ידעי והא תלי' בזמן ומקום והאדם לפי מה שהוא דספרי דדיינא ידעי ובמקום ב"ד וכה"ג א"א לומר רובא לא ידעי והוא דבר שהחוש מכחישו אבל הענין רוב ב"א המכחישים זא"ז או מכחישים עצמם בדבריהם בזמן החודש והיום אינו מחמת כזב ושקר אלא שמיעוט המצוי הוא לטעות בעיבורא וכיון שהדבר מצוי א"כ רוב ב"א המכחישים עצמם או חביריהם בדיבורם אנינו מחמת שקר וכזב אלא מחמת טעות ומש"ה כשאירע כן בעדים נמי אמרי' הכא וניזול בתר רובא לא רובא דעלמא טעו אלא רוב המכחישים זא"ז מחמת טעות ומיעוט מחמת כיזוב ואזלי' בתר רובא בד"נ וככה יתפרש סוגיא דר"פ בן סורר אלא שקיצר שם בלשון ולזה נתכוון רש"י דשמעתין. ומעתה תו לא ק' מה שנתלבטו גדולי אחרונים הא ר"מ חייש למיעוטא ועוד אין הולכין בממון אחר הרוב ולק"מ דהרי לא בעי' למימר דניחוש למיעוט שאינם יודעים בעיבורא אלא נימא ניחוש למיעוט שמכזבים ואומרים שקר ואם באנו לחוש למיעוט הלז א"כ אפי' בלי מכחישים זא"ז ומכוונים עדותם נמי איכא מיעוטא בעלמא שאומרים עדות שקר אלא שגז"ה הוא שנחתך הדין עפ"י ב' עדים לא משום דאמת ברור הוא אלא כך הוא גז"ה וכ"כ רמב"ם להדיא ספ"ז מיסה"ת למדקדק בלשונו שם והכא לא הוצרכנו לסמוך על הרוב דאל"ה היו נידונים כמכחישים זא"ז ע"כ אבל עכשיו דרובא טעו ה"ל ככל עדים דעלמא לא ניחוש לומר שמא המה ממיעוט עדים המכזבים א"כ בטלת כל עדיות שבתורה ואמת נכון הדבר. וראיתי בכללים שבסוף ס' ג"פ סוף כלל א' דלהכי לא אמרי' הכא אין הולכים בממון אחר הרוב שהרי שרוצה הוא לסמוך עליהם ולומר שהם מהמיעוט עומדים לפנינו ואומרים שהם מהרוב דלא טעו ולא המיעוט ע"ש ודבריו תמוהים כי לפי הבנתו דחיישי' למיעוטא פי' שמיעוטא אינם טועים בעיבורא והעדים הללו מכזבים א"כ מה יועילו הם על עצמם לומר שאינם מכזבים אטו אמירה דהני מששא אית בהו ע"כ דבריו תמוהים ומ"ש אני עני נלע"ד עיקור. ובזה זכינו להבין דברי מרש"א בסנהדרין דהמרש"ל התם ס"ל דאפי' בב' עדים שכיוונו עדותם אע"ג דמבואר בתו' דשמעתין דלא תלינן בהו טעות מ"מ לכשיבואו עדים להזימם יכולין להציל עצמם ולומר טעינו וכמבואר בשמעתין בק' ש"ס עדות שאי אתה יכול להזי' הוא וכמ"ש שעה"מ ותומים וכדמוכח ממ"ש תו' ב"מ ע"ב א' סוד"ה שטר כו' ומאי דמשמע מתו' דשמעתין ד"ה לר"מ כו' דגם להציל עצמם לא אמרי' בשנים שטעו יבואר בעזה"י שאינו מתנגד להנ"ל דלכאורה בפשיטות י"ל התם עכ"פ נשארו ב' אלו מוכחשים ואז לאו כל כמיניהו להתנצל עצמם דשני עדים מזימים טעו אבל בעלמא י"ל דיכלו לומר ברי לנו שאתם טעיתם ואנחנו אפי' מוכחשים אינם אך המרש"א כ' דהתו' הומ"ל קושייתם באופן שאינם מוכחשים ע"ש וא"כ תו לא שייך תי' תו' דאין תולין טעות בשניהם מיהו דברי מרש"א אינם מוכחי' דמהרש"ל הק' אק' תו' איך פשיטא להו דטעו אינשי במשך זמן בין ג' שעות להשתא והוא דבר שהחוש מכחישו ע"ש ולפע"ד עכ"פ פשוט דבמשך זמן טועים כמו חצי שעה בלי שום ראיה לזה אבל עיקור דברי תו' שלא ואמרו המזימים באנו זה לזה בשעה פלונית ונפרדנו בשעה פלונית וע"ז כ' תו' דטעי בזמן וא"כ לק"מ ק' מהרש"א דע"ז נימא כק' מהרש"ל הנ"ל. מ"מ הן הנה דברי מהרש"ל דאפי' ב' עדים שכיוונו לכמה בחדש מ"מ אי לאו שכיונו ליום השבת הוה א"א יכול להזימו שיתנצלו עצמם לומר טעינו בעיבורא ומרש"א פליג וס"ל בשנים שכיונו וצריכים לחדש יום חדש שלא הוזכר בעדותם כלל כגון שניהם אמרו בג' בחודש ואין זכר למו שהי' בד' בחודש אז אפי' לא הוה שיילינן על איזה יום בשבת והוה אתו סהדי ומזמי להו הי' מזומים ואין לומר שטעו בעיבורא והיה ביום ד' בחדש דאין לנו להמציא זמן חדש שלא הוזכר בעדותם אפי' ע"י א' מהם ורבים תמהו עליו משמעתין וכ' שעה"מ דודאי משמע מלשון ק' הש"ס דאמרי מטעא קטעינן אכיונו שניהם הק' דיש להמציא זמן חדש שלא הוזכר בדבריהם כלל וכן בתוד"ה אלא אמר רבא ובתוד"ה בשית חמה בי קרנתא כו' ע"ש מבואר דלא כמרש"א:

ולפע"ד דברי מרש"א נכונים לפמ"ש לעיל דודאי בשעות כ"ע טועים ואינם בקיאין מי שאין לו אצטגנינו' בלבו וכל האומר לפנינו בשעה ג' הי' מעשה אפי' כיונו עדותם ה"ל כאלו הזכירו ואמרו בין א' לה' הי' מעשה באופן שאם יבואו עדים והזימום ולא יהיבנא להו כל טעותיהו הי' יכולים להתנצל מעשה כי הוה כו' ואין זה שעה מחודשת שלא הזכירו בדבריהם שבכלל דבריהם הוא לכל מר ומר לפי שיעור טעותו הכונה היא שהוא בכלל דבריהם כי כ"ע טועים בכך ואינם משערי' בשיעור מכוון משא"כ בעיבורא דירחא דרק יש טועין והאומר בכך לירח לפלוני אין לנו להבין ממנו אלא אותו יום ממש רק כשמכחישי' זא"ז הואיל ורוב אינם מכזבי' אנו מתרצים דבריהם והשתא אפי' נאמר גם כשכיוונו ואח"כ הוזמו מתרצי' דבריהם שלא יהי' מוזמי' אבל להמציא יום חדש שלא הוזכר ונרמז בדבריהם זה לא אמרי' ודברי מרש"א נכונים. וי"ל דרש"י לטעמי' הוכרח לומר דטעות עיבורא אינו אלא יש טועין בכך וכנ"ל בתחלה נפרש דברי מרש"א שהק' אמרש"ל שרצה לומר דלא כרש"י שם וכ' דבאיזה יום אצטריך דלא לימא להמזימי' טעינא בעיבורא דירחא והק' המרש"א א"כ בצרי להו חקירות דחודש ויום צריכי להדדי הנה מה שתמהו ע"ז האחרונים הא חקירה באיזה מקום צריכא לכל החקירות ואפ"ה מיחשיב ז' חקירות לא נ"ל ק' דס"ל להמרש"א דאפי' בלי סיום מקום יכולים להזימם ולומר עמנו הייתם באותה שעה וראינו שלא ראיתם מאומה וכמ"ש מחבר בש"ע סי' כ"ט סעי' ג' והוא מבעל העיטור שבמרדכי ע"ש ואע"ג דפרש"י להדיא דעיקר הזמה תלוי במקום היינו רוב פעמים אבל עכ"פ משכחת הזמה כנ"ל בלי שום סיום מקום ולעולם אימא לך כל ז' חקירות צריך לאשכוחי בהו הזמה זו בלא זו ושפיר הק' המרש"א על המרש"ל ואע"כ אין לנו אלא לומר דאי נמי לא היה נכתבה חקירת איזה יום משכחת הזמה בכמה בחודש על א' מג' אופנים שכ' מרש"א א' אחר רובו של חודש ונ"ל זה יתכן לרמב"ם דמפרש רובו של חודש יום י"ו וא"כ עכ"פ הוה זו חקירה לפלגי דחדש ומכיון דהוה חקירה שוב אי אמרי אינ' יודע אפי' קודם פלגי דחודש נמי עדותן בטלה אך לרש"י דס"ל רובו היינו כ' וכ"א היינו בתר ב' שלישי' של חודש וא"כ אס"ד דאין יכול להזימה בחקירה אלא אחר רובו של חודש הוה מיעוטא ואין זה חקירה שהקפידה עליו תורה כדאמרינן בסנהדרין מ' ב' עכשיו הרגו לא שכיח ברוב עדיות ע"ש וע"כ לרש"י לי"ל כהך תי' דמרש"א תו כ' דיהיבנא להו כולהי טעותו' וזה יוצדק למסקנא אך להס"ד דלא ידע ש"ס מהך דיהיבנא להו כולהי טעותי' ורלב"ח כ' דש"ס דסנהדרין מ' ב' גבי שמונה חקירות פליג אסוגיא דשמעתין ולא ס"ל דיהיבנא כולהי טעותי' ועמרש"א שם א"כ ליתי' גם לתי' הלז ועכצ"ל תי' ג' דמהרש"א וכנ"ל דבכמה בחודש לית לנו לחדש יום מחודש שלא הזכירו בדבריהם ומוכח ע"כ זה התירוץ ותיקשי א"כ משמעתין דמוכח דבשעו' אמרי' שעה מחודשת וע"כ כנ"ל דבשעה רובא טועין ובכלל שעה ג' ה"ל מא' עד ה' משא"כ בכמה בחודש דרק יש טועין וכרש"י. והנה מדקדקים בקושיית הש"ס ואי אמרת טעו כולי האי עדות שא"א יכול להזימה כו' משמע לאביי דלא טעו כולי האי לק"מ וכן משמע משינויי דש"ס דלא ק' אלא לרבא וק' הא לאביי אלי' דר' יהודה נמי תיקשי ולכאורה י"ל כך דבשלמא לאביי דליכא טעותא אלא בשעה א' לפניו או שעה לאחריו ורוב פעמים אין מעשה העדות קרוב כל כך למקום המזימים באופן כשיאמרו עמנו הייתם בשעה ג' במקום פלוני אפי' יאמרו הם מעשה הי' בשעה ב' מ"מ רוב פעמים א"א שיהי' בשעה ב' במקום המעשה ובשעה ג' עם המזימים והרי הם ניזומים אבל לרבא דטעו כולי האי א"כ נהפוך הוא רוב פעמים יכול להיות עמהם בשעה ה' ובמקום המעשה בשעה א' כי הוא מרחק זמן רב ומש"ה ק' להש"ס והוצרך לומר יהיבנא להו כל טעותי' אלא לפ"ז מוכח דא"א לחקירת הזמן בלי חקירת המקום ומ"מ מיחשב כל א' חקירה בפ"ע וכמרש"ל דלא כמרש"א הנ"ל:

ע"כ נלע"ד ליישב באופן אחר דלכאורה יש לעיין מאי פריך אה"נ אם יטענו העדים מיטעא טעינא א"א להזימם אך מסתמא לא היינו עמכם מעולם והמזימים נאמנים לומר עמנו הייתם וה"ל יכול להזימם אלא די"ל אפי' אמרו כבר לא היינו עמכם מעולם יכולים לומר טעינו והמעשה היה בשעה א' ועמכם היינו בשעה ה' והא דאמרנו להד"מ משום מילתא דלא רמי' עלה דאינש א"ל ולאו אדעתי' ומה יש לנו לעיין אם היינו עמכם ג' שעות אחר המעשה ההוא עי' ש"ך סי' ע' סק"ו ועי' סי' ל' סעיף ד' וא"ש דפריך לימא מוטעא טעינא. ואמנם אכתי יש לעי' בזה דבש"ך סי' הנ"ל מייתי פלוגתת הפוסקים אי גם אעדים המזומנים להעיד אמרי' מילתא דלא רמי' דאינהו בודאי רמי' עלי' להשגיח על כל דבר ובעל הפרעון הא דלאו אדעתי' אבל העדים רמי' אנפשי' ולאותן הפוסקים נ"ל דמ"מ לא פליגי אתשו' הרא"ש שבסי' ל' סעי' ד' ורמ"א סס"י כ"ט הנ"ל דנהי דעד המעיד השגיח ואומר אמת שפלוני היה אתו עמו בשעת מעשה מ"מ אותו פלוני המכחיש לא רמי' עלי' וא"כ נ"ל בשמעתין ס"ל להש"ס דלאביי לק"מ כיון שאין הטעות בזמן רב י"ל כנ"ל כיון דהעדים מכחישים לגמרי לא היינו עמכם לעולם שוב לא מצי להתנצל לומר היינו עמכם שעה לפני המעשה ומלתא דלא רמי' כו' דז"א טענה לעדים המעידים בנפשות דשפיר רמי' אנפשי' מה שהיה בזמן קרוב לפני המעשה ולאחריו אבל לרבא דאמר טעי כולי האי בודאי בג' שעות לפניו ולאחריו לא רמי' אנפשי' וא"כ אפי' הכחישו לגמרי את המזימים נימא מטעא קטעי ועד"ז נקל ליישב סברת מהר"י בי רב בתשובתו סי' מ"ב ובמהרלב"ח סי' קל"ו דהוה ס"ל דרמב"ם פסק כאביי אליבא דר"י דליכא טעות אלא שעה א' (מיהו בסי' מ"ג מתשובתיו חזר בו הוא עצמו לדברי מהר"מ אלשקר שבתשו' מהרלב"ח סי' קל"ז וכמ"ש כ"מ בשמו ע"ש) ולהנ"ל נ"ל לפמ"ש מהרלב"ח שם סי' קל"ח דרמב"ם לא מייתי הך דיהיבנא להו כולהי טעותי' משום דסמיך עצמו אסוגיא דסנהדרין מ' ב' גבי ח' חקירות ועמרש"א שם דמשמע דהך סוגי' לי"ל הך דיהיבנא כולהי טעותי' ע"ש והשתא י"ל דקשי' לרבא ק' ש"ס דשמעתין כיון דלי"ל למיהב כולהי טעותי' ה"ל עדות שאאי"ל וע"כ קי"ל כאביי ולא חיישי' לק' רבא אלו דייקינן בהני סהדי ומטעם אשר יבואר לפנינו בעזה"י. ועוד י"ל טעם להנ"ל דלכאורה מדאמר רבא עד רובו של חדש ולכאו' ע"כ דדיוק העדים הוא בשעת ראי' העדות ויודעים הם שעתידים לבוא לב"ד עד"ז וכבר נותנים אל לבם בכמה בחודש היום ואז טעו וחשבו שהוא ב' ובאמת הוא ג' כי טעו בעיבורא ושוב אע"ג דיעבור רובו של חודש ויודע להם עיבורא שוב אינם נותנים על לבם לחזור מהחקוק בזכרונם דעובדא הוה בג' וכשבאים לב"ד להעיד אחר כמה חדשים ושנים מעידים כפי אשר חקוק הטעות בזכרונם בשעת הראי' דאלת"ה אלא לכשיבואו לב"ד להעיד אז המה זריזין לדקדק למפרע ואם אז כבר עבר רובו של אותו חודש לא תלינן בטעות א"כ משנתינו מיירי שבאו באותו חודש קודם רובו של חודש ואיך א"כ שואלין באיזה שנה באיזה שבוע ובאיזה חודש הא הוה מעשה בזה החודש קודם רובו מיהו בחי' ר"ן לסנהדרין ר"פ היו בודקין מייתי פלוגתת רז"ה ור"ד בזה ע"ש מיהו להסוברים דאז אינם שואלי' וא"כ ע"כ משנתינו מיירי דבאו אחר כמה שנים ואפ"ה א' אומר בב' וא' בג' עדותן קיימת ועכצ"ל דעיקור זהירות בשעת ראי' העדות וא"כ לפמ"ש בתשו' רלב"ח הנ"ל דהא דלא תלינן טעות בשנים היינו בעדים זריזין אבל בעלמא לא א"כ זה לא שייך במזימין דבשעת ראי' עדותן דהיינו כשהיו עם אלו אז לא חשבו בנפשם שיצטרכו לבא לב"ד ולא נזדרזו לעיין באיזה שעה והי' ככל אינשי דעלמא ותיקשי א"כ ק' תו' אס"ד דיהבי להו כל טעותי' גם למזימין ניהוב טעותי' ובטלי עדים זוממין אע"כ להך רבא דסנהדרין ליתי' להך דפסחים. ובדברים אלו י"ל דברי אגודת אזוב שרמז עליו ש"ך סי' ל' סקט"ו דמדלא מייתי ש"ע ופוסקים הך דבתר רובא של חודש לא טעי בעיבורא ש"מ לא ס"ל הכי ולפי הנ"ל י"ל דאינהו דחי סוגיא דסנהדרין מקמי סוגיא דפסחים וי"ל גם תשו' הרא"ש דמייתי ש"ך שם סקי"ד ע"ש בפנים ומ"ש עליו בתומים ולהנ"ל י"ל. כ"ז כתבתי לפי הבנת רלב"ח ברמב"ם דלא מייתי הך דוהיבי להו כולהי טעותי' וכן הק' בס' אשל אברהם דהרמב"ם מייתי בפירוש להיפך שכ' עדים שאמרו במזרח בירה בשעה פלוני כו' והמזימים אומרים הלא בעת פלוני עמנו הייתם במערב בירה משמע דלא יהיבנא להו כל טעותי' אלא השעה מצומצמת ולפע"ד משם ראי' בהיפוך מדכ' ברישא בשעה פלונית ובסיפא כ' בעת ולא כ' באותה שעה ש"מ דרמב"ם ס"ל כפי' מהר"מ אלשקר במ"ש טועה בשעה ר"ל טועה בשעה וקביעת הזמן לפניו ולאחריו והאומר בשעה ב' נכלל דבכוונתו אבג וע"כ כ' שהעדים שצמצמו שעה פלונית במזרח בירה ובאו מזימין אין די שיאמרו בצמצום בשעה פלונית אלא ב ע ת ההיא הכלולה באותה השעה הייתם עמנו כל אותה העת וזה ברור לפע"ד:

ודאתאן עלה דברי אגודת אזוב בפוסקים אחרונים לא מייתו הך דבתר רובא של חודש נ"ל יפה עשו דצלע"ג איך נאמר בתר רובא ידיעא עבורא הרי קמן דעבדינן בי"ט של גליות בימים אחרונים של פסח וסוכות שהוא אחר ב' שלישי החודש וא"א לומר דמיעוטא הוה טעי בעיבורא והמיעוט עשו אז בי"ט של גליות משום אותו מנהג אבותינו של המיעוט אנו עושין עכשיו בי"ט והוא דבר בטל ויגיעת בשר להשיב ע"ז ואין לי המלטה מק' זו כ"א כדאי' פ"ק דמגילה ב' א' אימתי בזמן שהשנים כתיקונן וישראל שרויים על אדמתן ע"ש ובפרש"י היטב וא"כ הלא מ' שנה קודם שנחרב הבית בטלו דיני נפשות וקודם לזה היו השנים כתיקונם וברוב המקומות הגיעו שלוחין או משיאין משואות ואז אפי' מי שלא ידע בתחלת החודש מ"מ אחר רובו של חודש נודע לו אבל אח"כ אה"נ שאין לחלק בין חציו לרובו של חודש לכן רמב"ם רמז דין זה בד"נ ולא בדיני ממונות וש"ע דמיירי בד"מ לא מייתי דין זה כלל גם כי יש לפקפק ולומר תינח מחורבן עד זמן אמוראים אחרונים ומשם ואילך הרי בקיאינן בקביעא דירחא י"ל מ"מ כיון שאין שלוחים יוצאין לא מתפרסם כ"כ ועכ"פ אין לחלק בין חציו הראשון לרובו ודברי סמ"ע צ"ע דמייתי הך דינא לזמנינו אלו. והנה הרמב"ם מייתי א' אומר בי"ו וא' בי"ז הוה אחר רובא ולא כתב בט"ו וט"ז משום דש"ס מיירי מעיבורו של חודש שאמר מספר המרובה טעה כי עדיין הוא ט"ו וטעה וחשב שהוא ט"ז ובאמת אנינו עדיין אחר רובו מש"ה נקט י"ו וי"ז שבעל י"ז כבר עמד בי"ו וטעה בו מש"ה עדותן בטילה ואה"נ אי הטעות בחסרונו של חודש א"כ בעל מספר המועט טעה אזי זה אמר בט"ו וזה בט"ז ג"כ עדותן בטילה שהרי לפי האמת כבר הוא יום ט"ז אלא שרמב"ם נקט גווני דש"ס דמיירי בטעות עיבורו ולא בטעות חסרונו אבל צל"ע אס"ד טעות חסרון ועיבור שוים ה"ל להש"ס להשמיענו כן דבירושלמי איתא להדיא דמחמת חסרון ידיעת זמן לא צלי ר"י מוספא בריש ירחא ע"ש וא"כ י"ל דנקל לטעות שהי' ר"ח רק יום א' ולא ראה שהתפללו מוסף ב' ימים מלומר שטעה וסבור שהי' ב' ימים ר"ח והרי לא התפללו מוספים בב' הימים ואיך ראה מה שלא הי' ואי בכל זאת יש טועין בחסרונו מ"מ ה"ל רבותא טפי להשמיענו ככה וצ"ע לכאורה ונ"ל ליישב דהנה כל הפוסקים ס"ל דטרם כלות ז' חקירות יכולין לחזור ולומר מבודי' היינו והתומים כ' שתו' בשמעתין בב' מקומות פליגי ולפע"ד ליתא דמ"ש תו' ד"ה באיזה יום כו' מבואר להיפוך דהנה ק' תו' היא אחר שכ' רש"י בסנהדרין דחקירת איזה יום אצטריך כדי שעי"ז ישמעו עדים ויבואו להזימם ועי"ז ה"ל מהחקירות ואם אמר בזה א"י בטל עדותו וע"ז הק' תו' איך יתבטל עדותו אחר שכבר אמר בכמה בחודש ולפעמים כבר נחקרו כל החקירות כי אין מוקדם ומאוחר בהם וא"כ איך יכול לחזור ע"י חקירה זו ותי' תו' כיון שגז"ה הוא לחקור איזה יום משום טעמו של רש"י שוב ה"ל גם זה מחקירו' וממילא אפי' יהי' החקירה האחרונה מ"מ יכול לחזור כל זמן שלא נסתיימו כל החקירות וזה ברור ופשוט. וממ"ש תוד"ה זה יודע כו' פשוט דלק"מ דוקא כשרוצה לחזור מקיום העדות לביטולו הא דאמרי' כל זמן שלא נגמרו החקירות לא נתקיים העדות ויכול לבטל ולומר מבודין היינו אבל בהיפך מביטלו לקיומו אינו יכול לחזור וכיון שהכחישו זא"ז זה אומר בב' וזה בג' אי לאו דאזלי' בתר רובא הרי הוכחשו ונתבטל העדות אינם יכולין לחזור ולקיימו אפי' באמצע החקירות כי מה ענין שוב לחקירה אחר שנתבטל העדות לגמרי והוא פשוט מאוד ואין כאן מחלוק' והשתא לפ"ז תינח כשהראש' לא הכחיש עצמו רק ההכחשה נמצא בהשני שז"א בב' וז"א בג' אזי י"ל כנ"ל אי לאו דאזלי' בתר רובא כבר נתבטל העדות ואינו חוזר ומגיד אבל אי הראשון סותר עצמו כגון שאומר בג' ואינו יודע בחסרונו ומ"מ כשאמר בג' לא מצאנו בו עול כלל וכיון שכן כשחוזר אח"כ ואומר ביום פלוני בשבוע לא יהא אלא חזרה הרי יכול לחזור בו קודם גמר החקירות אין כאן רבותא דאפי' לא רובא טעו ולא אזלי' בתר רובא מ"מ עדותן קיימת מטעם שיכול לחזור וכל זה החידוש הוא משום שהטעות הוא בהשני שמיד שאומר בכמה בחודש ומכחיש את הראשון בטלה עדותן נמצא עיקור חידושא הואיל והטעות אצל השני ויען מתני' נקט הסידר' דירחא ב' ג' ג' ה' ולא רצתה להקדים ג' לב' ע"כ למינקט טעות בעיבורא דאי נקיט טעות בחסרון נמצא הראשון טעה ואין כאן רבותא ובזה י"ל קצת המשך תוד"ה זה אומר כו':

והנה מ"ש תו' אלו דייקינן בהני סהדי וכן רבא לקמן הקשה כן לאביי בפשיטות יש לעי' הא העלה מג"א ס' תל"ז דוקא היכא דאיכא ב' חזקות מתנגדות הא דבעי' לשיילי' כדלעיל ד' א' אבל היכי דאיכא רובא לכ"ע לא בעי' לשיילי' וא"כ מאי פריך רבא הלא לר"מ בלא"ה לא פריך מידי משום שברור לנו שכך כוונתו בלי שום טעות שכל אדם מדברים זה קורא לו ב' וזה ג' כיון שהוא ממוצא בין ב' השעות אין שום סברא לתלות בהכחשה ובודאי כך כיונו ולא הקשה רבא אלא לר"י דתלינן בטעות וגם מקרבין א"כ כיון שנוכל לברר נישיילינהו וקשה כיון דרובא טעו לא בעי לשיילינהו ואפשר מש"ה אמר רבא כתיב והצילו העדה והל"ל בפשיטות איך נקטול מספיקא וכן הקשה תו' ב"ב נ' ב' ד"ה וספק כו' ולהנ"ל ניחא דמטעם ספק לק"מ דהיכי דאיכא רובא לא בעי למשיילי' רק משום והצילו העדה ולפ"ז בממון אה"נ מודה רבא. ונ"ל דגם אביי מודה דמשום והצילו העדה היה ראוי לברר הרוב אך הכי איכא נמי חזקת עדים דלא משקרי ולא יכחישו זא"ז נהי דקי"ל כר"ה דנשארו בחזקתן וזו באה בפ"ע ומעידה מ"מ היינו צריכים לומר שעכשיו מכזבין ומוקמי' אחזקתי' וס' זו כ' בט"ז סי' ל' סעי' ב' ד"ה כמכחישין ע"ש אלא דלעומת זה י"ל אוקי גברא אחזקתי' ולזה י"ל ס"ל לאביי אלי' דר"מ ור"י לטעמי' בעירובין ל"ה ב' פרש"י ד"ה אחת כו' עש"ה וא"כ כבר אזדא לי' חזקת גברא וכיון דאיכא רובא וחזקת עדים שלא יכזבו ממילא לא ידונו כמכחישין זא"ז ולא יכחיש א"ע בין בעיבורו בין בחסרונו אמנם רבא פליג התם בעירובין ל"ו א' נמצא שפיר י"ל אוקי חזקת גברא הנידון בחזקת כשרות נגד חזקת העדים וליכא תו אלא רובא ומשום והצילו העדה איכא למישיילי' ושפיר פריך לשיטתו ואביו ס"ל כרבה ור' יוסף ומש"ה דקדק אביי כשתמצא לומר לדברי ר"מ פי' לשיטתו בעירובין דתרי עדים מפקו גברא מחזקתו וכנ"ל. ובדברינו צדקו דברי ט"ז הנ"ל בדיני ממונות עכ"פ דלא כתיב והצילו ודלא כתומים עש"ה ותבין:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>