עריכת הדף "חתם סופר/פסחים/נ/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
מאי ארי' ע"פ אפי' ערבי שבתות וי"ט נמי. הר"ן פי' ק' הש"ס כך דבכל עי"ט אם נהגו לאסור מלאכה מהני כיון שיש באותו היום קצת איסור מדינא ומסיק דלא יכולין לנהוג כן בעי"ט כיון דממנחה ולמעלה ליכא איסורא אלא משום סי' ברכה לא מהני מנהגא לשארית היום ע"ש והא"ש מ"ש מרש"א דלא משני ע"פ איסורא דאורי' משום דאין זה מפורש במשנה ומקש' הא שמותא נמי אינו מפורש במשנה ולפי' הר"ן א"ש מדמהני מנהגא איכא עכ"פ איסורא בקצת היום ולע"ד רש"י פליג וס"ל דאפי' אי ליכא שום איסור יכול לעשות מנהג כמ"ש לקמן גבי בני בישן דלא אזלא מצור לצידון בע"ש שיהיו פנוים לצרכי שבת ואהני להו מנהגייהו והר"ן נשמר מזה ופי' שם משום הפלגת ספינה נגעו בי' דאית בי' איסורא מדינא למקום רחוק אפי' ג' ימים קודם שבת אסור עי' בלשון הר"ן אבל לפרש"י מוכח דלא ס"ל כהר"ן הנ"ל והיינו טעמא דדחיק רש"י במתני' בטעם איסור המלאכה בע"פ ולא רצה לפרש משום קרבן משום דס"ל אי הוה שייך בפסח משום קרבן הי' איסורא דאורי' כמ"ש תו' וא"כ לשנו הש"ס ע"פ דאורי' ועי"ט דרבנן כק' המרש"א ולשי' רש"י ליכא למימר תי' הנ"ל דהא ס"ל דלעולם מצי נהיג מנהגא אעפ"י שאין לו שום יסוד אע"כ ליכא הכא איסור דאורי' דפסח קרבן ציבור הוא ואינו אוסר במלאכה וטעמא דמתני' כפרש"י שיהי' פנוי לביעור חמץ וק"ל:

'''יש זריז ונשכר.'''  פי' ע"י זריזותו נשכר כי במה שהוא זריז ועובד כל השבוע ניכר דלשמה לא עביד במעלי שבתא משא"כ אי לא הי' זריז לא הי' ניכר דעביד לשמה וזהו פי' הפ' ששת ימים תעשה מלאכה ועי"ז יהי' ניכר כי יום השביעי שבת לה' אלקיך לשמו כי אם לא תעשה מלאכה בששת ימים תהיה השביתה בשבת משום מפנקותא וק"ל:

'''הני נשי דמחוזא כו'.'''  בצל"ח דקדק פשיטא דהיינו שפל ונשכר דאיירינן בי' ועוד יש לי לדקדק מאי אע"ג דלא עבדן דקאמר והכי הול"ל הני נשי דלא עבדן במעלי שבתא אע"ג דמשום מפנקותא הוא וה"ל לסמוך אע"ג למפנקותא עכנ"ל דהא עיקר טעמא שהקפידו שלא לעשות מלאכה בע"ש שיהי' פנוי לעשות לצורך שבת ושפל ונשכר דלעיל שאינו עושה מלאכת עבודה תמיד וגם בע"ש אינו עושה מחמת שפלות מ"מ עושה הוא צרכי סעודת שבת וא"ש דנשכר אבל הני נשי לא עבדין במעלי שבתא צרכי שבת ג"כ דהרי משום מפנקותא הוא ואינם מכינים שום דבר לשבת והיינו אע"ג דלא עבדן עבידתא במעלי שבתא מה שהיה ראוי לעשות באותו היום מ"מ שפל ונשכר קרינא דנהי דאינה בכלל עשה טוב שלא לשמה מ"מ סור מרע הווי' שלא לשמה מיהת ויש גם בזה קצת שכר וק"ל:

'''סדין עשתה ותמכור וגו'.'''  ומסיים ותשחק ליום אחרון הוא ע"ש יום אחרון בשבוע שבו אינה עושה מלאכה וע"י זריזותה בכל השבוע ניכר ששחקה ליום אחרון לשמה הוא לאפוקי נשי דמחוזא ע"כ יהיה גדול מעל שמים חסדה וכ' מרש"א ששכרו הוא מה שעל השמים והיינו שתזכה לבנים ת"ח וזהו ותורת חסד על לשונה שהוא חסד מעל שמים ושלא תאמר שבע"ש היא מתעצלת ואינה עושת כלום אפי' צרכי בית לשבת לכן מסיים בשבחה צופי' הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל וק"ל:

תו אמרינן בירושלמי על הך עובדא דמישא ואין אדם נשאל על נדרו תמן משנדר נשאל ברם הכא אבותיכם נדרו והדר פריך כש"כ יהיו מותרו' ומסיק רבי כרבו ר' יהודה ס"ל דמדינא אסור לפרש לים הגדול ונדחקו בזה לאיזה ר' יהודה נתכון ובמק"א כתבתי דאין מפרישין לים סמוך לשבת אלא לדבר מצוה כמבואר פ"ק דשבת ואינהי לא היו צריכי' לצורך מזונות ופרנסה אלא להרויח ובזה פליגי ר"י ורבנן ר"פ אלו מגלחי' אי מקרי דבר מצוה או לא ועי' שם י"ד ע"א ועמג"א סי' רמ"ח סקי"ט ואין להאריך בזה. והא דלא התיר ר"י לאנשי בישן ולומר שלא היה להם פתח חרטה דוחק שהרי היו טוענים אנן לא אפ"ל ומ"ש בתשו' זכרון יוסף דף פ' ע"ב דעניות הוה נולד ובפרט שיענו כל בני העיר לא נלע"ד דהכא לא הענו אלא שאבותיהם היו מופלגים בעשירות ולא נצרכו לכך ואינהי הוה כרובא דעלמא וכן משמע מלשון רש"י וזה אנינו נולד דדוקא עניות שהוא כמיתה כדיליף ממתו כל האנשים בנדרים ס"ד ב' וא"כ ק' ולפמ"ש פר"ח דלרמב"ן וכמ"ש ר"ן דמנהג שיש בו סייג לא מהני התרה א"ש אבל לשי' תו' והרא"ש והטור קשי' ותי' שהם היו סבורים שהמנהג מן הדין ולא יועיל התרה ויען כי לא היו בני תורה לא רצה ר"י להודיעם האמת ע"ש סי' תצ"ו סו"ס ח'. ומיושב ק' משא מלך אהתו' שהק' מבית שאן ומאי קושי' דלמא ת"ח הוו ולא בני מדינה ומותר להתיר לפניהם ולהם נמי ע"י שאלה ולהנ"ל תו' לשיטתי' הק' דהא כ' פר"ח בסי' שביעי דבישן היינו בני בית שאן כדאי' במס' מגילה בישני וחפני ע"ש ולהנ"ל מוכח דבני בישן שהוא בית שאן לאו בני תורה הוה מדלא התיר להם ויפה הק' ובספר יד דוד הק' אתו' סוף עירובין ושם צ"ע. ומיושב נמי מה שכתב ר"ן דמנהג בטעות נמי אין להתיר בפניהם ולדידי' ק' קו' תו' מבית שאן וכן כתבו אחרונים ולהנ"ל ניחא דר"ן לשי' ס"ל נדר לסייג אין לו היתר א"כ הא דלא התיר ר"י לאנשי בישן מפני שאין לו היתר ולעולם י"ל ת"ח היו ולק"מ ק' תו' מרבי שהתיר בית שאן מיהו ברדב"ז ח"א סי' ע"ג כ' דבית שאן שהתיר רבי מפני שהיה בו מכשול לרבים ולא פי' מהו אפשר דאתי לאפרושי נמי מפטור על החיוב. עוד שם בירושלמי ניחא ממקום שעושי' למקום שאין עושין ממקום שאין עושין למקום שעושין ויבטל שהרי כמה בטילים יש באותו מקום ר' סימן בשם ר"י במתמיה נ"ל לפרש כמו כל המטיל תכלת בסדינו בירושלם אינו אלא מן המתמיהים ה"נ במתמי' שמתמיה העולם עליו ומפרש הכא משנתינו ולא ישנה מפני המחלוקות זה שאינו עושה במקום שעושי' לא ישנה שינוי זו מפני המחלוקות שבין המנהגים שירגישו שאינו עושה מפני חילוק מפני מנהג המקומות אלא יעשה עצמו כאלו מלאכה לי"ל ולא יעשה באופן שיתמי' מ"ט נרפים הם נרפים ויצטרכו לומר מפני חילוקי מנהגים אל יעשה כן ואפשר שגם כוונת רבא שאמר אין בזה השינוי מפני המחלוקות פי' אאדם קאי שלא יתראה בפניהם שיהיה בשינוי זה מפני מחלוקות מנהגים ומזה יצא לרמב"ם מ"ש ולא יתראה בפניהם ע"ש. ולרבא מפרשי' ולא ישנה מפני המחלוקות ב' כוונות דבמקום שאין עושי' הוא נמי לא יעשה אעפ"י שעיקרו כמקום שיצא משם אפי' אין דעתו לחזור מ"מ לרמב"ם הכל אקרקפתי' הוא ולא תלי' במקום כלל מ"מ לא יעשה מפני המחלוקות ובמקום שעושין והוא אינו עושה לא ישנה אותה השינוי כמפני מחלוקות מנהגים אלא לא יתראה בפניהם והאי לשון לא יתראה הוא לשון ברייתא במס' תענית י' ב' ומייתי ליה בש"ע א"ח סי' תקע"ד סעיף ג' ע"ש וק"ל:

ליכלה זר באפיהו. אי מיירי בחלה שכבר הגיעה ליד כהן צ"ע ממשנה ה' פ"ב דחלה וע"ש בפי' הרע"ב ובתי"ט שם כ' דאין הלכה כר' יהושע ויהיה ראיה מכאן לפסק זה או נאמר שא"ה דהוה מכשול דאתי לפרושי מהפטור על החיוב או אפשר דלא היה כאן חלת כהן אלא חלת אור כמו שאנו נוהגים ועי' משנה ח' פ"ד דחלה. והנה לפמ"ש חי' רשב"א בחולין י"ח ב' דהיכי דמספקי' אי המנהג מחמת טעות או לא תלי' להחמיר שמסתמא המנהיגים עשאום לשם שום גדר וסייג או חששא וכדומה א"כ לכאורה היינו דברי ר"א אי רובא אורז אכלי יש לתלות שהקדמונים תקנו כך שלא תשתכח תורת חלה ואי אח"כ לזמן מרובה יזדמן להם עיסת דגן לא יפרשו ג"כ דתורת חלה נשכח מהם א"כ טוב להנהיגם לפרוש מארוזא כדי שלא תשתכח ואי אולי אח"כ יכשל א' מאלף ויפרוש מפטור על החיוב אין כאן מכשול ע"י המנהג דהרי בלא"ה לא היה מפרישים כלל מן הדגן וא"כ לא ניכול זר באפיהו. ואך אי רובן דגן אכלי הרי קמן שהוא מנהג בטעות של מכשול וצ"ל שהיו יודעי' שאין יי"ח מצה באורז רק שלא היו יודעי' דלחם דחלה ולחם דמצה חד דינא אית להו דאל"ה הל"ל דאתי לידי מכשול ליי"ח בפסח באורז אע"כ זה היו יודעים וא"כ לפ"ז ק' כיון דעכ"פ בכל שנה היו מטריחים להמציא לעצמם דגן לכזית מצה לכל א' וא"כ לא ימלט שנמצאו שם אנשים שבני ביתם מרובה שצריכים כדי שיעור חלה ומפרישים בכל שנה חלה מדגן בעיר הזאת ולא תשתכח תורת חלה נמצא הוה מנהג בטעות וי"ל כיון דבפסח מצוה לאפות קפיזא קפיזא ואינם מפרישי' חלה אע"ג דר"י אמר לעיל מ"ח ב' דעבדן כר"א וכריב"ל אפי' כעכין מ"מ חייש רב אשי דלמא המנהיג ההוא לא הוה ס"ל הכי ואי משום ק' אביי שם חומרא דאתי לידי קולא זה תלי' ג"כ בפלוגתת ר"ע ות"ק במס' חלה פ"ב משנה ג' וע"ש בהרע"ב ושפיר יש לתלות שלא היה מנהג בטעות וי"ל ר' יוסף לשי' דלעיל מ"ח ב' ע"ש ואין כאן להאריך בחידודין. וממה שיש לעי' בכאן במה שמסופקי' תו' בדוכתי טובא ומהם בסוכה מ"ד ב' אי לברך אקב"ו על המנהג ועי' סתירת דברי הרא"ש פיה"כ סי' כ"ד וסי' כ"ז ע"ש מ"מ כאן צ"ע ממ"נ אי הוה מברכין אהפרשת חלת אורז א"כ הרי כאן מכשול דעוברין על לא תשא ואי לא היו מברכין הרי ידעי שאין חלה זו מן התורה ולא אתי לאפרושי מפטור על החיוב אע"כ מוכח דמברכין על כל מנהג אקב"ו והיכן ציונו אל תטוש ואין כאן מכשול דלא תשא ובתשו' הארכתי בזה [עי' חת"ס חי"ד ת' קצ"א]:

ורבב"ח לי"ל הא דתנן כו'. הק' מרש"א מאי קו' מלאכה שאני דא"א בצינעא ותי' כיון דלא הוה רק מנהגא לא מחמרי' כולי האי פי' דודאי מלאכת הכאת פטיש וכדומה פשוט דליכא צינעא אלא דכ' פוסקים אפי' מלאכות השייכים בצינעא מ"מ משום לא פלוג לא הותר ביישוב בצינעא ואהא כ' מרש"א דודאי במנהג ערב פסח אין לאסור משום לא פלוג דה"ל כגזרה לגזרה וכעין שכ' עט"ז שבש"ך י"ד סוספ"ב ובהא מודה ש"ך ע"ש ויבואר לקמן אי"ה לפ"ז לשיטה זו כל מלאכה בי"ט ב' אסורה בצינעא חוץ מלאכה בע"פ. והרז"ה לא ס"ל לחלק בהא וס"ל גם מלאכה דשייך ביה צינעא שריא אך רב ספרא משום חומרא דזלזול י"ט ב' אוסר ביישוב אפי' מה שאינו מלאכה ואין חילוק בין מלאכה למלתא אחריתי אלא בין י"ט ב' לשארי מנהגים וגם בזה מיושב ק' מהרש"א דשפיר פריך ש"ס ארבב"ח. ורמב"ן ס"ל כל מנהג שהוא משום גדר וסייג כגון י"ט ב' או אפי' ע"פ אסור אפי' בחדרי חדרים מפני מחלוקות ואין גבול לדבר רק מדבר ויישוב ומדבר היינו חוץ לתחום שלא הגיע עדיין ליישוב. ומנהג שנהגו כחד מן הפוסקים דפליגי בי' רבנן כגון דאייתרא לא צריך צינעא לפני חכמים ותלמידים דידעי שכך דרכן מר ס"ל הכי ומר ס"ל הכי רק בפני כותאי צריך לכסות ולפ"ז נדחק בק' הש"ס ממתניתין דמיירי ממנהג סייג אדרבב"ח דמיירי בפלוגתא ועי' ר"ן. וכן צריכים לדחוק ברמב"ם כפי מה שהבינו הרב"י שהרי לא הביא שיטתו כלל לא בטור סי' תס"ח ובסי' תקע"ד ובי"ד סי' רי"ד ואפ"ה העתיק לשונו אות באות בסי' תס"ח והמובן שהוא ז"ל הבין דרמב"ם ורא"ש קיימא בחדא שי' ורישא דרמב"ם מיירי נמי בדעתו לחזור אלא דתחלה כ' דין מלאכה בע"פ דלא שייך צינעא וכ' סתם שלא ישנה וסיפא מיירי בשארי מנהגים ודעתו לחזור דיש לחלק בין צינעא לפרהסיא וכן פי' מג"א שם סק"ז וסקי"ב ע"ש דרישא מיירי ממלאכה וסיפא ממידי דאכילה וכדומה וא"כ ק' ק' מהרש"א הנ"ל מאי פריך ממלאכה לאכילה דהא רמב"ם אפי' במלאכת ע"פ מחמיר ולא יועיל צינעא. אמנם משמעות ה"ה שהבין בכוונת הרמב"ם דמיירי הכל ממלאכת ע"פ וה"ה לכל המנהגים ורישא באין דעתו לחזור וסיפא בדעתו לחזור וכן הבין ש"ך בי"ד סי' רי"ד וחק יעקב סי' תס"ח וכבר כתבתי לעיל ביאורו של מהרשד"ם דלרמב"ם אקרקפתא דגברא מונח אפי' יצא ממקומו ואין חילוק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור אך בחומרי מקום שהלך לשם שאינו מן הדין אלא מפני המחלוקות יש חילוק אם אין דעתו לחזור אסור אפי' בחדרי חדרים ואם דעתו לחזור מותר בצינעא ולפ"ז סוגיא דחולין דמוקי מתניתין בדעתו לחזור פליג אסוגיא דפסחים ופסק רמב"ם כסוגיא דפסחים וכ"כ ש"ך סי' רי"ד וכבר כתבתי ישוב לעיל במאי פליגי ר"ז דחולין עם רבב"ח דפסחים ע"ש. וכעת נ"ל עוד דלא פליגי כלל עפ"י מ"ש ש"ך י"ד סס"י פ"ב דכשאנו מסופקים אם מחמת שאין בקיאין או שקבלו עליהם משום חומרא אזי להדרים במקומם אזלינן להחמיר ולענין חומרי מקום שיצאו ושנכנסי' לשם אזלי' להקל והנראה דאלו הדרים במקום מחוייבים מן התורה משום לא יחל וספיקא להחמיר והנכנסים והיוצאים רק דרבנן ע"כ ספיקא להקל ונראה אע"ג דלרמב"ם חומרי מקום שיצא משם הוא מעיקור הדין מ"מ י"ל שאינו חמור כ"כ כמו שנשאר במקומו וכסברת הש"ך והא"ש דהרשב"א בחי' חולין הקשה מאי פריך אדר"ז מחומרי מקום שיצא משם הא ס"ל דמנהג בטעות הוה שסברו רב ושמואל אמרי הכי ותי' דמידי ספיקא לא נפקי ותלינן לחומרא שמנהיגים הראשונים ידעו האמת ורצו להנהיג חומרא ע"ש ולפ"ז י"ל דסוגיות לא פליגי כלל דודאי משנתינו מיירי אין דעתו לחזור כסוגיא דפסחים אך כלפי שהקשה התם אדר"ז לי"ל חומרי מקום שיצא משם פי' שהיה להחמיר מספיקא ומשני ה"מ דמחמרי' מספיקא בדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור נהי אי הוה בריר ליה היה מוטל אקרקפתא דיליה אפי' בא"י מ"מ מספיקא לא מחמרי' וכש"ך הנ"ל. ועפ"י דברי ש"ך אלו יובנו דברי מהרי"ל דמייתי מג"א סי' תס"ח ותמה עליהם מה בין מנהג בדיקות לחלב שעל הכרס פאנצ"ן ועוד מה בקיאות שייך ועוד כיון שאין בקיאין יש להחמיר ולא להקל ולהנ"ל א"ש עפ"י מ"ש בתשו' דברי ריבות סי' נ"ב בענין אנשי סופי"א ומנהג חומרי בדיקות אונגריש"י שכ' שרוב מנהגי בדיקו' אינם אלא טעות ואין בקיאות והחמירו הבודקים והנהיגום ע"ש והא"ש דמנהג פאנצ"ן הוא פלוגתת רבנו יואל ורבנו אפרים בשעי"ד סי' ס"ח ומדינא נותנים חומרי מקומות על הבחורים משא"כ הבדיקות יש מהם מנהגי טעות ויש מהם חומרת מכוונים ואין אנו בקיאין בהם א"כ במקומן צריכים לנהוג חומרא מספיקא אבל הבחורים הנכנסים והיוצאים אין להם להחמיר מספק ופסק מהרי"ל ברור אך הכותב ס' מהרי"ל היה תלמידו וכמה פעמים כ' כסומא בארובה במ"כ ולא הבין דברי רבו על מתכונתן:

אי אתה רשאי להתירן לפניהם. הק' תו' מר' שהתיר ב"ש נראה דפשיטא להו שלא הי' בני תורה דהא בני ביישן היינו בית שאן כפרש"י במגילה גבי חפני ובישני לא ישא את כפיו וכששאלו לר"י מ"ט לא התיר להם בחרטה ותי' הפר"ח במנהגי איסור סו"ס ח' מפני שלא היו בני תורה לא רצה להקיל להם כ"כ ע"ש א"כ מוכח שלא היו בני תורה ודוחק לומר דבזמן ר' היו בני תורה ואח"כ בימי ר"י תלמידו לא היו בני תורה ובשגם בירושלמי איתא האי עובדא דאתו לקמי' דר' וכנ"ל ראיה מהאי עובדא גופי' דר"מ אכל שם עלה של ירק ועי"ז התיר ר' בית שאן וחברו עליו בית אביו ואמרו דבר שאבות אבותיך נהגו בו איסור אתה נוהג בו היתר והשיב מקום הניחו לי להתגדר בו וק' בשלמא לאבותיו הניחו מקום להתגדר שלא ידעו אבותיו שהוא חו"ל ולו נודע הדבר אכן ר"מ שידע שהרי הוא אכל שם עלה של ירק ומדוע לא התיר הוא להם בעצמם אע"כ משום שלא היו בני תורה לא רצה להתיר וחשש ר"מ דלמא אתא למיסרך ור' חידש שא"צ לחוש לזה וא"כ הק' תו' מהך בריתא דאסור להתיר וע"ז תי' דמנהג בטעות היה וזה חידש רבי והניחו לו להתגדר לחדש דין זה דמנהג בטעות יכול לעקור בלי חשש סירוך וק"ל. ובפר"ח סי' תס"ח מייתי בשם ס' משא מלך שתי' על ק' זו דנהי דבני שאן היו בני תורה ויכול להתיר לפניהם מ"מ להתיר להם בעצמם לא שפיר דמי ופר"ח צווח כי כרוכי' ע"ז דהרי לקמן בתו' נסתפק ר"י בדבר זה ע"ש וק' זו צע"ג דהרי אפי' למאי דמסקי' דמיירי במנהג שאינו בטעות נסתפק ר"י דאולי יכול להתיר לת"ח כ"ש בס"ד דתו' דמיירי במנהג בטעות כההיא דבית שאן איך פשיטא להו דאסור להתיר להם ובנה יסוד קושייתו ע"ז אכן נלע"ד ליישב דברי המשא מלך דלפי הס"ד של תו' דמנהג בטעות אל יתיר בפניהם שייך בי' נמי אתי למסרך היה קשה להם לשון ירושלמי דמייתי הרא"ש והר"ן וגם תו' רמזו עליו דמבואר להדיא דמנהג בטעות נשאל ומתיר ולא רצו לפרש ע"י פתח וחרטה קאמר כמ"ש הר"ן דא"כ במנהג שאינו בטעות אפי' חרטה לא מהני ואין זה שום סברא כמ"ש פר"ח במנהגי איסור סי' ח' דבירושלמי מקשה בפשיטות וכי אין אדם שואל על נדרו ע"כ פירשו כפשוטו כמ"ש הרמב"ן במלחמות נשאל ומתיר דכיון שהוא עצמו מסופק בדבר יכול להתיר לו והנה ע"כ לאו בכותי' שבאו לשאול מיירי דפשיטא דלא מקלינן להו אפי' כשמסתפקי' כמ"ש הר"ן ע"ז ע"כ פי' תו' בת"ח השואל על מנהג בטעות מתירין לו הא בלא שאלה לא יתיר לו בעצמו ולכן הקשו שפיר מבית שאן איך התיר ר' להם בעצמם אך לאחר שהעלו דמנהג בטעות אין לחוש לו כלל וכ' שכן הוא בהדיא בירושלמי היינו הך ירושלמי הנ"ל א"כ תו לא מוכח מידי דאין להתיר לת"ח בעצמם אפי' במנהג שאינו בטעות לכן נסתפק ר"י וק"ל. והנה פר"ח מייתי ראיה להתו' דפ"ק דמגלה אמרי' דרב לטי' לההוא גברא דזרע כיתנא בפורי' ולטי' ולא צמח כיתנא משום דה"ל דברים מותרים ואחרים נהגו בו איסור והתם לא הוה מנהג בטעות ומייתי עלה הך בריתא ולע"ד לא דק דא"נ נימא שי' תו' אכתי תיקשי דע"כ מנהג חשוב היה דאל"כ אמאי דחיק באתרא דרבי לא נהיג לימא אתרי' דר' ת"ח הוה דהרי בטבריה נטע כמבואר והיא היתה מלאה חכמים וסופרים ואפי' רקני' שבה כמבואר שם במגילה גבי רקת זו טבריה ואע"כ שהיה מנהג חשוב וכן בדין שאותו מנהג נתקן עפ"י אגרות ראשונות של מרדכי דגזר עליהם י"ט כמבואר שם ואיך מייתי הך בריתא אע"כ דלישנא בעלמא נקט דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור הוו ולא מייתי סיפא דאי אתה רשאי להתירו לפניהם דתידוק מני' שלא בפניהם שרי והיינו מנהג שאינו חשוב זה לא מייתי שם כלל ועככנ"ל ולא מוכח מידי וק"ל:

אלא רוחצין מ"ט לא. הא דלא קאמר שמא יבואו למשכב זכור כפרש"י ועמרש"ל משמע כהר"ן לעיל דכל מנהג שאינו מיוסד על איסור אחר לאו כלום הוא ע"ד משל אם ינהיגו שלא לעשות מלאכה כלל בע"ש וי"ט שיהיה פנוי לצרכי שבת אעפ"י שהסברא נכונה שראוי שיהיה אדם פנוי לצרכי שבת מ"מ אין ממש באותו מנהג אבל בע"פ שמחצות ואילך יש בו איסור מדרבנן מיהת יכול להנהיג איסור קודם חצות גזרה אטו אחר חצות וה"נ דכוותיה חששא דמשכב זכור לא מצינו שחששו חכמים להכי אבל גזירה אטו בעל אחותו הוה חששא מעלי' ומהני מנהגא וק"ל:

ורבב"ח דעתו לחזור הוה. הק' בתו' דלצדדי' קתני ובחולין כ' תו' דרב אשי סמך נמי אשינויי דאביי ומתני' איירי מבבל לבבל וכדומה ע"ש וממילא נשמע דלאביי לק"מ ק' תו' לצדדי' קתני ונעלם זה מהמרש"א ז"ל. והנה הר"ן כ' דמשנתינו מיירי רק בדעתו לחזור ולכן נותנים עליו חומר מקום שיצא משם ומ"מ חומר מקום שהלך לשם צריך לנהוג בפרהסיא משום מחלוקות ובהכי איירי מתני' וממילא נשמע ממתני' דבאין דעתו לחזור נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם ע"ש ולק"מ ק' תו' דלאו לצדדי' קתני ונראה דהתו' מיאנו בזה משום דא"כ אמאי קאמר אבוה דשמואל שווינכו ככותאי הא מדינא בעי למיכסי' והר"ן נדחק בזה ע"ש. ובזה מיושב ק' המהרש"א אפי' רשב"א שבתו' לעיל דה"ל להש"ס להק' ממתני' אברייתא דאכתי לא ידע לחלק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור והא"ש דמתני' אברייתא לא הומ"ל דידע לחלק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור ואפ"ה מתני' לאו לצדדי' קתני אלא כמ"ש הר"ן אבל הכא דאמר אבוה דשמואל שווינכו ככותאי משמע דלא היה צריך לכסות קשה ממתני' ודחיק דע"כ לצדדין קתני. והנה בסוגי' דחולין צ"ע לפמ"ש פר"ח במנהגי איסור סי' ב' דאם הורה להם רב איסור בדבר ואח"כ בא רב אחר והורה להם היתר באותו הדבר ופליג עליו מותרי' לשנות דאין לך אלא שופט שבימיך ולפי אותו השופט טעה הראשון א"כ לאיזה צורך הכחיש ר"ז דרב ושמואל לא אמרה מעולם ואי נמי אמרו כן מ"מ הא בא עתה לא"י והשופט שם פסק להתיר ואלו היה אותו השופט בבבל גם הם היו מורים כוותיה ולא יהיה ר"ז חמיר מבני עירו. אמנם לשינויי דאביי א"ש דאיכא למימר הא דאמר אביי אנן כייפי' להו היינו בסתמא אבל רב אחז"ל דאפי' רב אמי ורב אסי כהני חשיבי דא"י מיכף הוה כייפי לרב ור' יוחנן מרא דא"י כ' לרב לקדם רבינו שבבבל לכן אי משכחת מנהג שהנהיגו רב ע"כ גם מבבל לא"י צריך לנהוג מקום שיצא משם והרשב"א בחולין כ' שר"ז אמר לא אמרו רב ושמואל מעולם אלא חומר הוא שהחמירו בני בבל על עצמם ומעתה י"ל דודאי אי הוה סד"א דרב ושמואל אסרו להם מדינא א"כ למרא דא"י היה זה מנהג בטעות ואין לך אלא שופט שבימיך אך שמא יאמרו שרב ושמואל הנהיגו החומרא להם ואז גם בא"י ינהג אחריהם לכן אמר להם שרב ושמואל לא הנהיגו מנהג זה מעולם וא"ש וכן לרב אפי אלי' דהתו' דחולין דגם הוא מודה דמבבל לבבל ומא"י לא"י צריך לנהוג חומרא מקום שיצא משם אפי' דעתו לחזור א"כ במנהג שהנהיגו רב ה"ל מבבל לא"י כמא"י לא"י כנ"ל והוצרך להכחיש דרב ושמואל לא הנהיגו המנהג הזה אבל לשי' תו' דשמעתין דלרב אשי באין דעתו לחזור א"צ לנהוג חומרי מקום שיצא משם כלל א"כ לאיזה צורך הכחיש שרב ושמואל לא אמרו מעולם ממ"נ אי מדינא אמרוה אין לך אלא שופט שבימיך ואי ממנהגא הא אין דעתו לחזור וצ"ע:

פאנצ"ן הוא פלוגתת רבנו יואל ורבנו אפרים בשעי"ד סי' ס"ח ומדינא נותנים חומרי מקומות על הבחורים משא"כ הבדיקות יש מהם מנהגי טעות ויש מהם חומרת מכוונים ואין אנו בקיאין בהם א"כ במקומן צריכים לנהוג חומרא מספיקא אבל הבחורים הנכנסים והיוצאים אין להם להחמיר מספק ופסק מהרי"ל ברור אך הכותב ס' מהרי"ל היה תלמידו וכמה פעמים כ' כסומא בארובה במ"כ ולא הבין דברי רבו על מתכונתן:

ותו' כ' דלצדדי' קתני וכ' ראשונים דלאו לצדדי' ממש אלא מתני' לא מיירי אלא ממקום שדעתו לשקוע שם אם דעתו לשקוע במקום שיצא הרי עליו חומרת אותו המקום מדינא ואם דעתו לשקוע במקום שהלך לשם נותנים עליו חומרת אותו מקום מדינא ולפ"ז מ"ש תו ולא ישנה מפני המחלוקות היינו כרבא אין בשינוי זו מפני מחלוקות ולפ"ז אביי לשי' דמפרש מפני מחלוקות ממש לא הו"מ לפרושי כרב אשי ומ"ש מרש"א לאביי נמי צ"ל לצדדי' קתני דבריו תמוהים כמ"ש פ"י ורדב"ז בתשו' סי' ע"ג כ' דאי"צ לדחוק כלל ותרי גווני דעתו לחזור איכא מי שדעתו לחזור מיד כרבב"ח סגי ליה בצינעא וכיסוי ומי שאין דעתו לחזור כלל כר"ז דמוגרמת נעתק ממקומו בין להקל בין להחמיר אך מי שדעתו לעכב זמן רב כגון בחורי' בישיבה ובעלי חנות המשתהי' על איזה שנים ודעתם לחזור לבסוף עיקר דינם כמקומם ומפני המחלוקות כחומרי המקום שהלכו לשם ולא סגי להו בצינעא ולפ"ז בפסחים קאמר מתני' באין דעתו לחזור פי' אין דעתו לחזור מיד כמו שהיה רבב"ח ובחולין קאמר מתני' דעתו לחזור ר"ל אחר זמן רב לאפוקי מדר"ז שלא היה דעתו לחזור לעולם והוא פי' נפלא ולזה שומעין שאמר כהלכה:

אמר ליה ר"ס לר"א כגון אנן דידעינן כו'. ויש גורסי' כגון אנא והגי' כגון אנן יתפרש עפמ"ש תו' שהיה דר במקום שהגיעו שלוחים ומעולם לא עשה ב' ימים רק עכשיו בא למקום שעושים ב' ימים כל ימיהם והוא והם בקיאים אלא שהם קבלו חומרא מנהג אבותיהם וצריך הוא לעשות כחומרי מקום שהלך לשם וא"נ היה במקום שמגיעים שלוחי ניסן ולא שלוחי תשרי כמ"ש תו' במס' סוכה וב' הפי' בפ"י ע"ש. והגי' אנא ידענא בקביעא י"ל עי' ר"ה כ"א א' לוי איקלע וכו' ושם עוד מדמהרי' דם תהיה אחריתו ע"ש ובתו' והמתבאר משם דלוי יצא ממקום ב"ד קודם שקידשו החודש אעפ"י שהיה יודע זמן הקידוש מ"מ לא היה יכול להעיד כיון שלא שמע מפי ב"ד מקודש והאי גברא דמדמהרי' שמע או מב"ד או מפי שלוחם ששמע מקודש והיה יכול להעיד לר"נ ולא תקשי הא מכריז ר"נ גזרה שלוחי תשרי אטו שלוחי ניסן מכ"ש שאין לקבל מי שבא במקרה והזדמן י"ל הך גזרה לב' י"ט של גליות אבל יה"כ לעולם לא עשו ב' ימים א"כ מקבלים משליח ששמע מקודש כצ"ל. והנה לפ"ז במקום שסוף דרכו של שליח ב"ד סמוך לי"ט ושובת שם ושם עושי' יום א' ובעיר הסמוכה שאין השליח יכול להגיע שם עושי' ב' ימים ושוב במוצאי י"ט של העיר שהגיע השליח אם באים לעיר השני הרי הם יודעים בקידוש החודש ומ"מ אינם יכולים להעיד להם כי בב' י"ט של גליות אפי' תשרי אטו ניסן גוזרים מכש"כ כה"ג ומ"מ צריך יישוב איך ינהגו אלו שידעו מפי שליח קיה"ח וידעו שהיום חול וי"ל היינו דרב ספרא וא"ש הגי' כגון אנא דידענא שהוא היה יודע עפ"י שליח ב"ד שהגיע לעירו ולא היה יכול להעיד להם ע"כ ביישוב אסור ובמדבר מותר. ועיינתי בפנים בלשון ר"ת בס' הישר במס' פסחים סי' רס"ג וז"ל שאני רגיל לבוא מא"י לבבל ויודע אני מתי קדשו ב"ד את החודש כו' עכ"ל מ"ש שאני רגיל היינו כדאמרינן בחולין ק"י ב' כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה שם מבואר שהיה רגיל תמיד לעלות ולחזור ויראה מדברי ר"ת שכ' ויודע אני מתי קדשו ב"ד את החודש שהיה עובדא דר"ס כעובדא דלוי בר"ה כ"א הנ"ל שיצא מא"י ער"ח ויודע מחר יקדשו ב"ד החודש ולא שמע מפיהם מקודש וידע שהם עושים י"ט ב' בטעות אלא שלא יכול להעיד לפניהם ויען הוא בעצם בן בבל ועושה לעולם ב' ימים יש להסתפק אם גם על היחיד גזרו כמו מקום שהגיעו שלוחי ניסן ולא שלוחי תשרי ה"נ אפי' ידע פעם א' האמת מ"מ גזרינן עליו או לא גזרו אלא מקום עיר מלאה ולא על יחיד ואמר ביישוב לא עבידנא ולא גרס ר"ת מפני המחלוקות כמו שלא גרס ראב"ן שאכתוב לקמן אי"ה ובמדבר מותר כאשר יבואר לקמן אי"ה בדברי ראב"ן ומ"מ הרוחנו דאין ענין ר' ספרא לדרבב"ח הנ"ל כלל ומש"ה השמיטוהו הרי"ף והרא"ש משום דלא שייך אלא בזמן דאיכא ב"ד בא"י דמקדשי' עפ"י הראיה וזה בטל בזה"ז בעו"ה ושייך שפיר לשון אנא ידענא. והילך לשון הראב"ן במס' פסחים ובספרו דף ע"ג א"ל ר"ס לר"א אנא דידענא בקביעא דירחא ובני מקומי עושי' ב' ימים כי קאזלינא לא"י דלי"ל אלא חד יומא ביישוב לא עבידנא משום חומר מקום שאני משם במדבר של א"י מי עבידנא ביום שהוא חול מי אמור רבנן בכה"ג במדבר נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם א"ל הכי אמר ר"א ביישוב אסור במדבר מותר מדבעא מיניה מדבר של א"י מכלל בכל מקומות ארצו אסור ש"מ דדבר שנוהגים בו אי' במדינת בבל בכל פרווהא אסור לשנות והיינו דאמרינן בבל וכל פרווהא נהוג כרב נהרדעי וכל פרווהא נהוג כשמואל עכ"ל ודבריו נראי' תמוהים ואני אפרשם בעזה"י הנה מסוף דבריו ניכר שהיה ראוי לומר דמנהג בי"ט היינו בעיר מושב משום מנהג אבותינו אבל השובת בי"ט במדבר וכדומה שלא במקום יישוב אשר מעולם לא היה מנהג אבות אפשר שיהיה מותר בי"ט ב' כי הך מנהג דב' י"ט עיקרו אמקומות ולא אקרקפתא דגברא וכן משמע בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קע"ח ע"ש וקמ"ל ראב"ן דבבל וכל פרווהא עושים ב' ימים אפי' מדבר שבבבל ומעתה תחלת דבריו דהוה פשיטא לר"ס כשהוא מתאכסן בא"י במקום יישוב צריך לנהוג חומרא מקום יישוב של בבל אך כשהוא במדבר שבא"י אם נותנים עליו חומרת מדבר בבל דבבבל גופיה אינו אלא משום לא פלוג ובא"י הוה כמו גזרה לגזרה וכעין שכ' עט"ז שבש"ך יו"ד סי' פ"ב הנ"ל ומסיק במדבר בא"י מותר דהוה גזרה לגזרה ולפ"ז לא גרס ראב"ן ביישוב לא עבידנא מפני מחלוקות. ועי' ח"צ סי' קס"ז דחוכך להחמיר לבן חו"ל שבא"י אם יחוג י"ט ב' ה"ל בל תוסיף ומראב"ן מוכח דליתי' ואפשר להשמר מזה יצא למדבר ויעשה קצת מלאכה כדי שלא יהיה כמוסיף. ויש לעי' להס"ד דראב"ן במדבר בבל מותר אולי היה מותר ללכת מעיר לעיר חוץ לתחום כי כל זמן היותו עוסק בהליכה בשדה הרי הוא במדבר ומותר ובכניסתו לעיר אינו ניכר שבא מחוץ לתחום דאמרי' חוץ לחומה לן כדאיתא ס"פ מי שהחשיך מיהו הרי מסיק ראב"ן דבמדינת בבל אסור ובכל פרווהא וליתא להנ"ל מ"מ אפשר דההיא דרב נתן בר אסיא נכשל בהנ"ל ואזיל מבי רב לפומבדיתא:

ורבב"ח דעתו לחזור הוה. הק' בתו' דלצדדי' קתני ובחולין כ' תו' דרב אשי סמך נמי אשינויי דאביי ומתני' איירי מבבל לבבל וכדומה ע"ש וממילא נשמע דלאביי לק"מ ק' תו' לצדדי' קתני ונעלם זה מהמרש"א ז"ל. והנה הר"ן כ' דמשנתינו מיירי רק בדעתו לחזור ולכן נותנים עליו חומר מקום שיצא משם ומ"מ חומר מקום שהלך לשם צריך לנהוג בפרהסיא משום מחלוקות ובהכי איירי מתני' וממילא נשמע ממתני' דבאין דעתו לחזור נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם ע"ש ולק"מ ק' תו' דלאו לצדדי' קתני ונראה דהתו' מיאנו בזה משום דא"כ אמאי קאמר אבוה דשמואל שווינכו ככותאי הא מדינא בעי למיכסי' והר"ן נדחק בזה ע"ש. ובזה מיושב ק' המהרש"א אפי' רשב"א שבתו' לעיל דה"ל להש"ס להק' ממתני' אברייתא דאכתי לא ידע לחלק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור והא"ש דמתני' אברייתא לא הומ"ל דידע לחלק בין דעתו לחזור לאין דעתו לחזור ואפ"ה מתני' לאו לצדדי' קתני אלא כמ"ש הר"ן אבל הכא דאמר אבוה דשמואל שווינכו ככותאי משמע דלא היה צריך לכסות קשה ממתני' ודחיק דע"כ לצדדין קתני. והנה בסוגי' דחולין צ"ע לפמ"ש פר"ח במנהגי איסור סי' ב' דאם הורה להם רב איסור בדבר ואח"כ בא רב אחר והורה להם היתר באותו הדבר ופליג עליו מותרי' לשנות דאין לך אלא שופט שבימיך ולפי אותו השופט טעה הראשון א"כ לאיזה צורך הכחיש ר"ז דרב ושמואל לא אמרה מעולם ואי נמי אמרו כן מ"מ הא בא עתה לא"י והשופט שם פסק להתיר ואלו היה אותו השופט בבבל גם הם היו מורים כוותיה ולא יהיה ר"ז חמיר מבני עירו. אמנם לשינויי דאביי א"ש דאיכא למימר הא דאמר אביי אנן כייפי' להו היינו בסתמא אבל רב אחז"ל דאפי' רב אמי ורב אסי כהני חשיבי דא"י מיכף הוה כייפי לרב ור' יוחנן מרא דא"י כ' לרב לקדם רבינו שבבבל לכן אי משכחת מנהג שהנהיגו רב ע"כ גם מבבל לא"י צריך לנהוג מקום שיצא משם והרשב"א בחולין כ' שר"ז אמר לא אמרו רב ושמואל מעולם אלא חומר הוא שהחמירו בני בבל על עצמם ומעתה י"ל דודאי אי הוה סד"א דרב ושמואל אסרו להם מדינא א"כ למרא דא"י היה זה מנהג בטעות ואין לך אלא שופט שבימיך אך שמא יאמרו שרב ושמואל הנהיגו החומרא להם ואז גם בא"י ינהג אחריהם לכן אמר להם שרב ושמואל לא הנהיגו מנהג זה מעולם וא"ש וכן לרב אפי אלי' דהתו' דחולין דגם הוא מודה דמבבל לבבל ומא"י לא"י צריך לנהוג חומרא מקום שיצא משם אפי' דעתו לחזור א"כ במנהג שהנהיגו רב ה"ל מבבל לא"י כמא"י לא"י כנ"ל והוצרך להכחיש דרב ושמואל לא הנהיגו המנהג הזה אבל לשי' תו' דשמעתין דלרב אשי באין דעתו לחזור א"צ לנהוג חומרי מקום שיצא משם כלל א"כ לאיזה צורך הכחיש שרב ושמואל לא אמרו מעולם ממ"נ אי מדינא אמרוה אין לך אלא שופט שבימיך ואי ממנהגא הא אין דעתו לחזור וצ"ע:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>