עריכת הדף "חתם סופר/פסחים/נ/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלם.'''  לא ידעתי התועלת מזה כיון שההוספה היא מא"י ולא מחו"ל א"כ מה יועיל אם העיר גדולה או לא ואם שיהיה מקום יותר פנוי לאוכלי קדשים בלאה"נ לא אמר אדם מעולם צר לי המקום ואולי מ"מ למראית עינים הוד והדר וכבוד היא יותר למשכן מלך שתהי' עיר גדולה לאלקים וזה פי' הפסוק ברבות הטובה רבו אוכלי' ומה יתרון לבעליו כ"א ראות עיניו פי' ברבות הטובה היא ירושלם ההר הטוב והלבנון אין בו תועלת כ"א רבו אוכלי' אוכלי קדשים ומה יתרון בכ"ז לבעליו כ"א ראות עיניו כנ"ל:

'''שהסוס רץ ומציל.'''  הכוונה בזה על דרך משל ומליצה דכתיב ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום דהנה בעה"ז כשם שהצדיק מאיר לו ולשכניו סביביו ה"נ אוי לרשע ולשכניו והוא כאילן וכותל העושים צל סביבם שלא תזרח החמה שם אך הצדיק הולך ואור ואורו מתגבר כ"כ עד נכון היום שיהיה כמו השמש בחצי השמים שכל המצל מצל תחתיו ולא סביבותיו כן יהיה אור הצדיקים שולט בכל העולם ולא יזיק החוטא כ"א לעצמו והיינו דכתיב לא יאמרו עוד האבות אכלו בסר ושיני בנים תקהינה האוכל בסר תקהינה שיניו. עוד יהי' החוטא העושה צל אנינו חוטא בהחלט ח"ו כ"א לשעה קלה וחוזר בו מיד ויהי' כצילו של עוף שהוא עובר וצילו עובר והנה כינה בעל העבירה בסוס כמ"ש במק"א על פ' לא בגבורת הסוס יחפץ וכינה הצדיק בירושלם יראה שלם ועתיד הקב"ה להוסיף על יר"ש עד שיהיה הסוס רץ ומציל עושה צילו תחתיו ולא על צידיו כי האוכל בוסר תקהינה שיניו וגם זה במרוצה כצל עובר. ועד"ז בעצמו אמרו שכל ביזה שיבוזו עד שיהיה כ"כ במדרגה סוס רץ ומציל יהיה הכל קודש לה' כי יראו לבוז לעצמם כדי שלא יזיק להם די זהב וכן עשה דהע"ה שהקדיש כל הביזה לבהמ"ק אבל משיהיו בזאת המדרגה העליונה לא יהיו יראים מיצה"ר ולא יצטרכו להקדיש כי ליושבים לפני ה' יהיה ולמכסה עתיק:

אור יקרות וקפאון. מדקדקים לאיזה צורך מייתי הנהי קראי הכא ורש"י כ' איידי דאיירי משערי ירושלם כו' עם שזהו דוחק מ"מ תינח הא שעתיד הקב"ה להוסיף על ירושלם אבל הך דאור יקרות אין לו שייכות כלל ועי' בס' צנצנת המן דדחיק טובא ונלע"ד דהא דהקילו רבנן שאין צריך לחזור אם עבר צופים ולא העמידו דבריהם משום טרחתו והלא חמץ קיל טפי כמ"ש תו' במתניתין ואפ"ה כשהולך לדבר הרשות חוזר אפי' כמה והכא דחמיר הקילו י"ל משום דקי"ל שעתיד הקב"ה להוסיף על ירושלם וכבר נתקדש התו' במקצת שהרי כבר הראהו לנביא בפועל ממש כשעמד המלאך ומדדו לכן הכל הוא מקום קדש וראוי לשרוף בו קדשים נהי דלענין דאורייתא לא מהני דבעי' קידוש בשיר ותודה מ"מ די בסברא זו שלא להטריח בדרבנן אך כ"ז בכדי שהסוס רץ ומציל היינו ו' שעות מעלות השחר עד חצי היום ויותר מזה במה שהסוס ממהר לרוץ אבל כשהרחיק יותר ה"ל לחזור לכן מקדים לומר שאור יקרות שבעה"ז יהיה קפוי לעה"ב והיינו שהחמה תהיה גדולה הרבה יותר כמבואר ועמש"ל ריש מכילתין וידוע דעי"ז יהיו הימים ארוכים עד שיהיה יום א' עולה לכמה חדשים צא וחשוב שתהיה החמה שבעתי' שהוא שמ"ג פעמים כהחמה שלנו כדמתרגם המתרגם ע"פ כצאת השמש בגבורתו ויהיה היום שמ"ג פעמים כיום שלנו עכשיו ויהיה עד חצות היום זמן ארוך מאוד וכל מה שהסוס רץ עכשיו באותו זמן יהיה התוס' על ירושלם לכן הקדים לומר אוד יקרות שאור יקר בעה"ז הוא כשהחמה באמצע רקיע בחצי היום יהיה קפוי לעה"ב שזהו עמוד השחר אז כדלעיל ריש מכילתין ושפיר שייך הכא דלא הטריחוהו לחזור ואם יהיה רחוק מירושלם כ"כ זהי מהנמנע שזהו מהלך רב מאוד ודוחק שלא יזכיר עצמו שיש לו בשר קדש עד שהרחיק כ"כ זמן רב וק"ל:

'''וכנעני מנ"ל דאקרי תגר כו'.'''  דמשמע דלמ"ד ביזה פשיטא ליה קרא דלא יהיה עוד כנעני ובתר הכי מקשה מנ"ל דאקרי תגרא ועוד למ"ל דמייתי קרא מיהודה כלל כיון דלא מוכח מניה מידי אלא מקראי כנען בידו מאזני מרמה וכנענים נכבדי ארץ ועוד תרי קראי למ"ל דה"נ הו"מ לאתויי סדין עשתה ותמכור כו' לכנעני והנלע"ד דודאי קרא אינו זז ממשמעותיה לעולם דכנען הוא תגר אך הוא תגר המוכר על יד על יד לעניים בפרוטה וכדומה וע"כ נקרא כנעני כאן עני כי אליו יאספו האביונים לקנות והיינו דקאמר למ"ד הנך תרתי לא יהיה כנעני לא יהיה כאן עני והכוונה שלא יצטרך שם תגרא כהנך שיהיו עניים קונים מהם שהכל עשירים ומש"ה לא מייתי ראיה מחגור נתנה לכנעני דשם אינו מבואר שהוא המוכר בפחות אבל מכנען בידו מאזני מרמה יש כדמות ראיה שאותן דרכן לשקר במשקולות לגזול עניים במעט שלהם וכן אשר סוחריה שרים כנעניה נכבדי ארץ משמע שכנען פחות מסוחר אעפ"י שי"ל דהיינו הך ונקט כפל ענין במלות שונות מ"מ קצת ראיה הוא לכן מייתי מיהודה דודאי משמע דהכי הוא דאל"כ מאי קמ"ל שנשא בת איש כנעני כיון דלאו כנענית ממש הוה א"כ מאי קמ"ל בזה אע"כ להשמיענו שירד מאת אחיו כפרש"י שירד מגדולתו ונתחתן עם כנעני שהוא תגר קטן שאינו לפי כבודו וגדלו או יאמר דנשא בת כנעני שדרכו להנות מן הגזל ולהיות בידו מאזני מרמה לכן יצאו ממנה ער ואונן לכך מייתי הך קרא ומייתי נמי אידך קרא מפני כבודו לומר שאעפ"י שהי' כנעני אינו מוכרח שהיה עני שהרי גם בצור היו כנעני' נכבדי ארץ והיה זה כמוהם:

'''ר"א רמי כו'.'''  לע"ד היה נ"ל לפרש זה שמי לעלם בעה"ז אך זה זכרי לדור דור שיהיה מלחמה לה' בעמלק מדור דור אז יזכר שמו בי"ה ו"ה יהיה נקרא כמו שנכתב ודוק:

''' אלהי קדושי, ידיד נפשי, עזרתני בפרק שלישי אל רועי. אמץ זרועי. בחי' פרק רביעי:

''' 

מקום שנהגו לעשות מלאכה בע"פ עד חצות. המ"מ פ"ח מה' י"ט מקשה על פרש"י א"כ בערב סוכות נמי לא ליעבד משום ד' מינים ובפר"ח סי' תס"ח מייתי ראיה מס"פ או"ב דאין משחיטין את הטבח בעי"ט ראשון של חג וכ' תו' משום דטריד בד' מינים ואין פנאי לשמוח ש"מ שטרדת ד' מינים מרובה מטרדת ע"פ ועי' בתי"ט שלא עמד בכ"ז ולע"ד לחלק דע"פ עיקר זמן שמחה בי"ט ראשון ולא שייך לומר שישמח בי"ט אחרון ולא בראשון א"כ אם יהיה מותר נמי בעשיית מלאכה יתבטל מפסח וביעור חמץ ואפיות מצה משא"כ בסוכות דעיקר שמחה בי"ט אחרון שהוא ג"כ רגל וכבר עברו ימי הדין כמבואר בתו' ע"ז ה' ב' וז"ל וי"מ דבהנך ד' פרקים טעמא רבה אית בהו י"ט האחרון של חג לפי שהוא זמן בפ"ע וחלוק משלפניו תקנו להרבות בסעודה משא"כ בז' של פסח וגם הקרבנות שבשמיני היה בשביל ישראל וכל החג היה מקריבים נגד האומות וע"פ לפי שהוא יום גאולה ויציאה לחירות עכ"ל לענינינו נמצא שבע"פ טרודים בלא"ה בשמחת י"ט אם גם מלאכה יעשה בו יתבטל מתקוני מצות משא"כ ע"ס שאינו טרוד בשמחת י"ט לא יתבטל מתקוני מצות אעפ"י שמותר בעשיית מלאכה כנ"ל נכון בעזה"י ומה שהביאו לרש"י לשי' זו יתבאר לקמן אי"ה:

''' עזה"י מה שחנני הי"ת ר"פ מקום שנהגו בדיני מנהגים פק"ק פ"ב ערב שבועות תקצדי"ק לפ"ק:

''' 

בני בישן כו'. בירושלמי גלו ממקום למקום ובקשו לחזור בהן ייבא כהדא דא"ר בא בני מישא קבלו עליהן שלא לפרש בים הגדול אתון שאלון לרבי אבותינו נהגו שלא לפרש בים הגדול אנו מה אנו א"ל מכיון שנהגו אבותיכם באיסור אל תשנו מנהג אבותיכם ע"ש וצ"ע איך נפשוט האיבעי' באם גלו כל הקהלה ממקומם ונתישבו במק"א וקרבן עדה פי' דבני מישא כך היה שינוי מקומם וא"כ עיקר חסר כי הם לא שאלו אלא אבותינו קבלו אנן מה אנו אם מחוייבים בקבלת אבותיהם ורבי לא השיב להם אלא מטעם קבלת האבות ומשינוי מקום לא דברו. ולבאר זה בעזה"י אעתיק לשון שעי"ד סי' רכ"ח סעי' ל"ד א"א להשביע הנולדים אח"ז אבל נדוי וחרם חל על דורות הבאים והוא מתשו' הרא"ש כלל ה' סי' ד' דאל"ה שהתקנה חל על דורות הבאים לא היה אפשר לשבע שלא ליקח אשה מבני בנימין עד שמצאו מקרא כתוב ממנו ולא מבנינו ובת' חו"י סי' קכ"ו ביאר מרע"ה שהשביע את ישראל על קבלת התורה לולי שהיו כל הנשמות שם בהר סיני והשביע אותם בעצמם כדכתיב את אשר ישנו פה ואשר אנינו פה עמנו היום לא היה יכול להשביע ולגזור על דורות הבאים אך אחר שכבר קבלנו התורה באלה ובשבועה ושם נאמר לא תסור מן הדבר וגו' שאל אביך ויגדך ובדברי קבלה נאמר אל תטוש תורת אמך נמצא קבלנו במעמד כל הנשמות באלה ובשבועה לקבל על עצמנו גזרות ותקנות הצבור אל תטוש תורת אמך ודפח"ח. וכ' ש"ך שם סקצ"ד כ' ר"מ אלשקר שאם גזרו שיחול אפי' על מי שישנה מקומו וידור בעיר אחרת חל ג"כ על הדורות הבאים אחריהם דלא דמי למאי דאמרינן לעיל סי' רי"ד כשאין דעתו לחזור נותנים עליו חומרי מקום שיצא משם דהכא חרם זה אקרקפתא דגברי מונח עכ"ל וע"ש עוד בש"ך סקפ"ד משמע מלשון הר"מ אלשקר דוקא חרם אבל קבלת האבות אינו חל אקרקפתא דגברא מש"ה ניתקת הגזרה ממקום למקום אם אין דעתו לחזור לכה"פ אמנם בחו"י הנ"ל מבואר דגם כל קבלת אבות אקרקפתא דגברא מונח אפי' במצולת ים תחול עליו אלא מסתמא לב המקבלים מתנה עליהם שיהיה רק על הקהלה שהיא קיימת אבל בניהם שישתדכו וישאו נשים במק"א ואין דעתם לחזור לא יחול עליהם אבל לעולם מונח הכל אקרקפתא דגברא ע"ש. ולפ"ז לפי המבואר מדברי הרמא"ל כל שמונח אקרקפתא דגברי לא יועיל שינוי מקום וא"כ ה"נ נהי שלבם התנו עליהם שאם יחידי בניהם יעקרו דירתם למק"א לא יתחייבו אלא על קבוץ הקהל יהיה הקבלה מ"מ אם גם כל הקהל גולים מחומת העיר ההיא ומתיישבים במק"א אין העיר ומגדלותיה גורמים אך בכל מקום שהם אקרקפתי' מונח ולא שכיחי שיהיה כל הקהל גולים ממקומם שיהיה לב ב"ד מתנה ע"ז והן הנה דברי הירושלמי שהיה מסופק בעיר שגלו אנשי' ממקומם אי נימא דכיון שאין דעתם לחזור נתבטלה קבלה ראשונה או דלמא אקרקפתא דגברא מונח ואין המקום גורם ופשיט מעובדא דבני מישן שאין יכולין לשנות וע"כ משום דהגזרה אקרקפתא דגברא וא"כ אפי' נעתקו ממקומם נמי:

ובזה זכינו להבין פסק הרמב"ם פ"ח מה' י"ט שהוא לשון ש"ע א"ח סי' תס"ח סעי' ד' ופי' מהרשד"ם סי' ט"ו עפ"י משמעות ה"ה דמיירי ברישא באין דעתו לחזור וכ' דס"ל לרמב"ם דלעולם אקרקפתא דגברא מונח אפי' אין דעתו לחזור לעולם לא ינתק מגופו חומרי מקומו רק מקום שהלך לשם צריך לעשות מפני המחלוקת ובזה יש חילוק בין דעתו לחזור והוא רק שם לפי שעה דלמחלוקת זמן קצר כזה מהני צינעא וכיסוי משא"כ אין דעתו לחזור ודעתו לשקוע לעולם לזה לא מהני צינעא לאורך ימים ע"ש. והן הנה דברי חק יעקב סי' תס"ח ולזה נתכון ש"ך יו"ד סי' רי"ד וכ' ש"ך שם דזה הוא כסוגיא פסחים דמתניתין באין דעתו לחזור ואפ"ה במקום שהלך אינו אלא מפני מחלוקת ודלא כסוגיא חולין דס"ל העיקר כמקום שהלך לשם ורק אם דעתו לחזור צריך לנהוג כמקום שיצא משם וכ' פר"ח דס"ל לרמב"ם סוגי' חלוקות ע"ש והוא דוחק דהרי בשני הסוגיות תי' ר' אשי אבל הכונה ר"ז ורבב"ח מחולקים ורב אשי בפסחים תי' סברת רבב"ח דס"ל מתני' באין דעתו לחזור ור"א בחולין תי' סברת ר"ז דמוקי מתני' בדעתו לחזור ומ"מ צ"ע מ"ט פסק כרבב"ח ושביק לדר"ז דהוה בתרא. ונלע"ד רבב"ח כרבו ר' יוחנן ס"ל דא"ל לבני בישן אל תטוש כו' ומונח אקרקפתי' ולא ינתק ע"י נסיעה ממקום למקום ע"כ מיתוקם ליה מתני' באין דעתו לחזור אך ר"ז אפשר לא ס"ל הא וכן יש להוכיח קצת דבמס' ביצה ד' ע"ב אר"ז כוותיה דרב אסי מסתברא דקדושה א' היא דהרי ידעי' בקביעא דירחא ועבדינן תרי יומא ופרש"י ע"כ חכמים הטילו חק קבוע ואביי דחי ומסיק מנהג אבותינו בידינו פרש"י לא הטילו חרם עלינו אלא מאליהם הנהיגו אבותינו כמו שהיה בשעה שהיה ספק ע"כ עדיין ב' קדושות הן ע"ש ובחי' שם בארתי הענין בביאור היטב בעזה"י נמצא דר"ז לא בעי למימר מנהג בלא שתקנום חכמים והטילו עלינו דא"כ לא היינו מחויבים במנהג אבותי' כי מה לנו ולהם ולפי שיטתו זה שאינו תלוי אקרקפתא דגברא וכשיעזוב מקומו בטל ליה גזרתם מעליו ע"כ מוקי ר"א מתני' אליבי' בדעתו לחזור משא"כ לרבב"ח. והשתא כיון דקי"ל בי"ט של גליות ב' קדושות הם ומנהג אבותינו בידינו א"כ הלכה כרבב"ח בפסחים ולא כר"ז בחולין ולקמן אי"ה יבואר הרמב"ם באופן אחר:

תו אמרינן בירושלמי על הך עובדא דמישא ואין אדם נשאל על נדרו תמן משנדר נשאל ברם הכא אבותיכם נדרו והדר פריך כש"כ יהיו מותרו' ומסיק רבי כרבו ר' יהודה ס"ל דמדינא אסור לפרש לים הגדול ונדחקו בזה לאיזה ר' יהודה נתכון ובמק"א כתבתי דאין מפרישין לים סמוך לשבת אלא לדבר מצוה כמבואר פ"ק דשבת ואינהי לא היו צריכי' לצורך מזונות ופרנסה אלא להרויח ובזה פליגי ר"י ורבנן ר"פ אלו מגלחי' אי מקרי דבר מצוה או לא ועי' שם י"ד ע"א ועמג"א סי' רמ"ח סקי"ט ואין להאריך בזה. והא דלא התיר ר"י לאנשי בישן ולומר שלא היה להם פתח חרטה דוחק שהרי היו טוענים אנן לא אפ"ל ומ"ש בתשו' זכרון יוסף דף פ' ע"ב דעניות הוה נולד ובפרט שיענו כל בני העיר לא נלע"ד דהכא לא הענו אלא שאבותיהם היו מופלגים בעשירות ולא נצרכו לכך ואינהי הוה כרובא דעלמא וכן משמע מלשון רש"י וזה אנינו נולד דדוקא עניות שהוא כמיתה כדיליף ממתו כל האנשים בנדרים ס"ד ב' וא"כ ק' ולפמ"ש פר"ח דלרמב"ן וכמ"ש ר"ן דמנהג שיש בו סייג לא מהני התרה א"ש אבל לשי' תו' והרא"ש והטור קשי' ותי' שהם היו סבורים שהמנהג מן הדין ולא יועיל התרה ויען כי לא היו בני תורה לא רצה ר"י להודיעם האמת ע"ש סי' תצ"ו סו"ס ח'. ומיושב ק' משא מלך אהתו' שהק' מבית שאן ומאי קושי' דלמא ת"ח הוו ולא בני מדינה ומותר להתיר לפניהם ולהם נמי ע"י שאלה ולהנ"ל תו' לשיטתי' הק' דהא כ' פר"ח בסי' שביעי דבישן היינו בני בית שאן כדאי' במס' מגילה בישני וחפני ע"ש ולהנ"ל מוכח דבני בישן שהוא בית שאן לאו בני תורה הוה מדלא התיר להם ויפה הק' ובספר יד דוד הק' אתו' סוף עירובין ושם צ"ע. ומיושב נמי מה שכתב ר"ן דמנהג בטעות נמי אין להתיר בפניהם ולדידי' ק' קו' תו' מבית שאן וכן כתבו אחרונים ולהנ"ל ניחא דר"ן לשי' ס"ל נדר לסייג אין לו היתר א"כ הא דלא התיר ר"י לאנשי בישן מפני שאין לו היתר ולעולם י"ל ת"ח היו ולק"מ ק' תו' מרבי שהתיר בית שאן מיהו ברדב"ז ח"א סי' ע"ג כ' דבית שאן שהתיר רבי מפני שהיה בו מכשול לרבים ולא פי' מהו אפשר דאתי לאפרושי נמי מפטור על החיוב. עוד שם בירושלמי ניחא ממקום שעושי' למקום שאין עושין ממקום שאין עושין למקום שעושין ויבטל שהרי כמה בטילים יש באותו מקום ר' סימן בשם ר"י במתמיה נ"ל לפרש כמו כל המטיל תכלת בסדינו בירושלם אינו אלא מן המתמיהים ה"נ במתמי' שמתמיה העולם עליו ומפרש הכא משנתינו ולא ישנה מפני המחלוקות זה שאינו עושה במקום שעושי' לא ישנה שינוי זו מפני המחלוקות שבין המנהגים שירגישו שאינו עושה מפני חילוק מפני מנהג המקומות אלא יעשה עצמו כאלו מלאכה לי"ל ולא יעשה באופן שיתמי' מ"ט נרפים הם נרפים ויצטרכו לומר מפני חילוקי מנהגים אל יעשה כן ואפשר שגם כוונת רבא שאמר אין בזה השינוי מפני המחלוקות פי' אאדם קאי שלא יתראה בפניהם שיהיה בשינוי זה מפני מחלוקות מנהגים ומזה יצא לרמב"ם מ"ש ולא יתראה בפניהם ע"ש. ולרבא מפרשי' ולא ישנה מפני המחלוקות ב' כוונות דבמקום שאין עושי' הוא נמי לא יעשה אעפ"י שעיקרו כמקום שיצא משם אפי' אין דעתו לחזור מ"מ לרמב"ם הכל אקרקפתי' הוא ולא תלי' במקום כלל מ"מ לא יעשה מפני המחלוקות ובמקום שעושין והוא אינו עושה לא ישנה אותה השינוי כמפני מחלוקות מנהגים אלא לא יתראה בפניהם והאי לשון לא יתראה הוא לשון ברייתא במס' תענית י' ב' ומייתי ליה בש"ע א"ח סי' תקע"ד סעיף ג' ע"ש וק"ל:

'''עד חצות.'''  כ' תו' דמחצות ואילך מדינא אסור והא דלא אסרו בכל יום משום תמיד דכתיב ואספת דגנך וכ' דמשמע דמדאורי' אסור והנה בחגיגה י"ז ב' תוד"ה אלא לאו כו' כ' להדיא שאינו אלא מדרבנן וצ"ל דמ"מ מייתי שפיר מואספת דגנך דמה שנמצא בפירוש בקרא להתיר לא יאסרו חכמים כמ"ש תו' פ' איזהו נשך ובדוכתי טובא ועש"ה בתו' הנ"ל מבואר שם דביום הקרבן לא נאסר במלאכת אוכל וכדומה וכן בדין דלא עדיף מי"ט דלא נאסר בו מלאכת אוכל ובזה מיושב מ"ש בצל"ח בשם הרא"ם בביאורי סמ"ג שהק' דה"ל לאתויי מששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך דמוקדם וק' זו ליתא דא"ל ששת ימים יעשה מלאכתו לאוכל נפש וביום השביעי שבת לא יעשה שום מלאכה כלל אבל מואספת דגגך מייתי שפיר שהוא מלאכת עבודה ואין להק' נמי מדאצטריך בי"ט כל מלאכת עבודה ל"ת ש"מ דבחול מותר ז"א דבי"ט בל"ת ובחול איסורא בעלמא אבל מואספת מייתי שפיר ופשוט:

מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין לשי' התו' והרי"ף והרא"ש והרמב"ן ורוב הפוסקים גם בזה"ז איתא להך מנהגא אע"ג דליכא קרבן דלא כהרז"ה דהרי קי"ל דבר שנאסר במנין אע"ג דבטל הטעם לא בטל התקנה ומייתי ראי' מלקמן ק"ח א' ר"ש הוה יתיב בתעני' כל מעלי יומא דפסחא ובעי למימר משום פסחא וס"ל כריב"ב דמצפרא זמני' ע"ש אעפ"י שכבר חרב הבית בימיו ולע"ד ראי' זו אינה מכרעת לפמ"ש המג"א סי' ט' סק"ז בשם ת' הרא"ש דדוקא כשהטעם אינו ידוע לכל אז אמרי' כשבטל הטעם לא בטלה התקנה משא"כ בטעם ידוע וא"כ בשלמא לאסור אכילה מצפרא זה הטעם אינו ידוע שהרי אפי' לריב"ב דס"ל פסח מצפרא זמני' מ"מ לעולם לא אירע ששחטו פסח בצפרא אלא כיון דדיעבד כשר מצפרא אסור באכילה לפי אותה הה"א א"כ אין טעם זה ידוע שמשום פסח הוא גם כי אינו נמצא בשום קרבן שיהיה יום הקרבתו אסור באכילה לכן לא בטלה התקנה בבטול הטעם משא"כ איסור מלאכה נודע שהוא משום קרבן שהרי בכל השנה כשמקריבים קרבן אסור במלאכה ביומי' א"כ בביטול הטעם יתבטל התקנה ואולי לא ס"ל כתש' הרא"ש בחלוק זה והרא"ש לא מייתי ראיה מר"ש דלקמן ק"ח א' ומביא ממרחק לחמו מר"א ב"ר צדוק שהי' מבני סנאב בן בנימין ע"ש ולפי הנ"ל א"ש דלטעמי' אזל ולא הומ"ל ראיה הנ"ל אך גם על ראיתו יש להשיב לפמ"ש המג"א רסי' תס"ח וסי' תר"ץ סקכ"ב דדבר הנאסר רק משום חששא כשעברה החששא עברה התקנה א"כ יש לחלק גם בזה דמה שנהגו לעשות י"ט ולאסור בתענית ביום הקריבו קרבנו אינו משום חששא לכן לא יתבטל בביטול קרבן עצים משא"כ איסור מלאכה נהי דבשעת ההקרבה בדין הוא שיאסר במלאכה כמ"ש בירושלמי שאינו בדין שיהיו מקריבים קרבנו והוא יפנה לכרמו וזיתו מ"מ שיהיה אסור כל היום או מחצות ואילך לפניו ולאחריו אינו אלא משום חששא שמא יארע פתאום אותה השעה ולא יהיה פנוי א"כ בעבור החששא תתבטל התקנה ולק' הראשונה י"ל דגם הכא לא נודע הטעם דבקרבנות ציבור לא נאסרה מלאכה דילפי' מתמיד ופסח נמי קרבן ציבור הוא וסברא זו איתא בלח"מ פ"ח מה' י"ט ופר"ח סי' תס"ח וא"כ סוברים שלא משום פסח נאסרה מלאכה וקצת ראיה לטעות זה שבכל הקרבנות נאסרה מלאכה מצפרא והכא מחצות וא"כ לא נודע הטעם ובדין הוא שלא תבטל התקנה ובזה יובן המשך התו' שלאחר שהעתיקו הירושלמי והאריכו בו סיימו דגם בזה"ז אסור והיינו כנ"ל להודוע שלא נודע הטעם וק"ל:

'''אין עושין.'''  היינו איסורא ולא משום סי' ברכה דאל"ה ה"ל לפרש דנ"מ טובא דכ"מ שנאסר משום סימן ברכה מותר לעשות אותן מלאכות שאין בהם סי' ברכה בלא"ה לקמן בשמעתין ומדקאמר סתם ש"מ איסורא נמי איכא והיינו דקאמר הש"ס בע"פ משמתינן לי' כו' דדבר זה מבואר בלשון המשנה ויובנו דברי המרש"א בתו' שכ' לכן לא משני הש"ס דע"פ אסור מן התורה דזה לא נזכר במשנה אע"ג דשמותי נמי לא נזכר במשנה והא"ש דמוכח שאינו משום סי' ברכה בעלמא אלא איסורא איכא וממילא משמתינן לי' ועצל"ח:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>