עריכת הדף "חתם סופר/כתובות/ל/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''ושמתי אני את פני וגו'.'''  י"ל רבנן מוקי קרא בניתן להצילו בנפשו בהריגת בנו למולך וקמ"ל דאע"ג שיכול להציל בא' מאיבריו פטור. ורנבה"ק ס"ל כר"י בן שאול דיכול להציל בא' מאיבריו חייב ומוקי לקרא בכרת. ובזה מיושב דאמרי' לקמן דרב אסי אמר זר שאכל תרומה משלו וקרע שיראי' של חבירו א"ב וס"ל ממון לזה ומיתה לזה פטור דלא כרבא והקשה מהרש"ל א"כ אכתי תיקשי לרבא מאי בינייהו. והא"ש דנהי דרבא ס"ל להלכתא דממון לזה ומיתה לזה חייב והיינו מקרא דאם לא יהי' אסון. מ"מ ר"י בן שאול דס"ל יכול להציל בא' מאיבריו אין ניתן להצילו בנפשו וחייב בתשלומין מוקי לקרא דלא יהי' אסון ביכול להציל כו' ולעולם ממון לזה ומיתה לזה פטור ורנבה"ק כוותי' ס"ל וא"כ לדידי' א"ש דקרע שיראי' של חבירו איכא בינייהו וק"ל:

'''איכא בינייהו זר שאכל תרומה.'''  והיינו בלא אתרו בי' למלקות דאילו אתרו בי' לוקה ומיפטר מטעם מלקות וכן פסק רמב"ם פ"ו מתרומות. והתימה אש"ס דסנהדרין פ"ג ע"ב דא"ל ר"כ ור"א לרב לימא מר במיתה ומאי קושי' דרב באתרו בי' ולוקה ומיפטר ממיתה ככל חייבי כריתות שלקו וברייתא בלא אתרו בי' למלקות ואז חייב מיתה ולא לקי וצ"ע לכאורה. ואולי י"ל דבמגילה אין בין יוה"כ לשבת אמר רבא התם אמרי בי רב חנינא כו' היינו בי רב ממש הרי קמן דס"ל לרב דחייבי כריתות שלקו לא נפטרו וה"ה חייבי מיתה בידי שמים ושפיר הקשו לימא מר נמי דחייב מיתה עם המלקות וצ"ע:

זר שאכל תרומה כבר כתבתי לעיל דרמב"ם מוקי לפסחי' תרומת חמץ משום לאו דחמץ ובארתי טעמו לעיל ע"ש. והנה רש"י מייתי בפסחים גבי חמץ של הקדש יש טועים מקשי' נ"ל דהני לא ס"ל לשנויי כמ"ש תוס' כחזקי' דחייבי כריתות שוגגי' פטורי' דא"כ תיקשי להו קו' תוס' דשמעתין לימא כיון דגלי גלי ולא ס"ל כתי' תוס' דשמעתי' דכפרה שאני וע"כ דלא כחזקי'. ולא ס"ל נמי כתי' רש"י דהזיד בחמץ דס"ל אי הי' מזיד על החמץ דבכרת א"כ אינו שב מידיעתו גם על המעילה ולא שייך קרבן. דאפי' למ"ד מומר לאכול חלב מביא קרבן על הדם היינו מפני שהוא דבר אחר שאינו תאב לו ואיכא למימר לחלב נתאוה ולא לדם. משא"כ הכא שנתאוה לחתיכה זו שיש בה כרת ה"נ הי' אוכלה אי הי' יודע שיש בה מיתה משום מעילה וע"כ בשגג נמי בחמץ ויפה הקשו:

ולאביי פטור והאר"ח הגונב חלבו כו'. הקשו בתוס' דה"ל לאקשויי הכי אמתני' דפסחי' ואולי י"ל דנהי דאתי' כריה"ג דמותר בהנאה מ"מ מודה הוא דעובר בבל יראה והקונה חמץ בפסח לוקה אלא שבשעת ביעורו מתהני מיני' אבל אסור לקנות חמץ בפסח. וכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ובשוגג אפי' אביי מודה דל"מ כמ"ש תוס' בתמורה. נמצא בשגג בחמץ לא קנאו מדאגבה ולק"מ קו' הש"ס אמתני' דפסחים. ובדרושי בסוגי' דתרומת חמץ הארכתי בזה בתכלית הביאור בעזהי"ת וכאן אין להאריך יותר:

הגונב חלבו כו'. יל"ד דהו"ל למימר הגונב לחמו של חברו ביום הכיפורים ואכלו. דהרי מיוה"כ מיירי פלוגתתם שרנבה"ק עושה יה"כ כשבת. והל"ל בגונב לחם ביוה"כ. וי"ל דהנה רש"י פי' בשמעתין דהחיוב בא אהנאת גרונו ומעיו ובאמת פליגי בהא ר"י ור"ל בחולין ס"פ ג"ה דלר' יוחנן כל חייבי האיסורי' בא על הנאת גרון. ומשו"ה אם עבר מקום הגרון והקיאו וחזר ובלעו חייב שתים. ולר"ל הנאה במעיו בעי'. וא"כ כוונת רש"י דשמעתין גרונו לר' יוחנן ומעיו לריש לקיש. ואנן קיי"ל כר"י כי כן פסק הרמב"ם. ולכאורה יש מקום לומר דלענין חיוב יוה"כ לכ"ע אכילה במעיו בעי'. דהא נשתנה בשיעורו מכל איסורי תורה שהם בכזית ואוכל ביוה"כ בכותבת משום דבעי' יתובי דעתא א"כ ה"נ י"ל בעי' אכילה במעיו דוקא. ומצאתי ס' זו במפרש לירושלמי פ"ח דתרומו' דהוה ס"ד לחלק בין יוה"כ לשארי איסורי' מטעם הנ"ל. וי"ל ש"ס דילן ס"ל להאמת כן דהרי ביומא ע"ט רצה להשוות שיעור בהמ"ז ליוה"כ ומבואר בתשו' מהר"ם א"ש ח"ב תשו' כ"ז דבהמ"ז ותעני' אכילה במעיו בעי' ע"ש ברא"ש דברכו' דסמיך עליו הגאון הנ"ל. והשתא אי הוה אשמועי' בגונב לחמו של חבירו ביה"כ חייב ה"א לאו משום דאגבהי' קניא דליתא. דהרי מצי לאהדורי. אלא משום דבבליעתו קני' וחיובא לא מחייב אלא במעיו. משא"כ אוכל חלבו של חברו או זר שאכל תרומה תרוויי' בהדדי קאתי. לכן קמ"ל ר"ח אפי' באוכל חלבו משום דמדאגבי' קניא להתחייב באחריות אונסי' אע"ג דהו"מ לאהדורי מ"מ כיון דסוף סוף לא אהדרי' מתחיל החיוב תשלומי' משעת הגבהה. ועיי' לקמן ל"ד ע"ב היתה פרה שאולה לו כו' ועמ"ש מג"א סי' תקפ"ו סק"ה. ומ"ש שם וכן מצינו בחמץ הוא לכאורה ראי' לסתור. דהתם איצטריך קרא להכי לא ימצא עיי' בפסחים ה' ע"ב אמר מר יכול יטמין כו' עד סוף שמעתין וצ"ע ואין כאן מקומו:

'''כגון שתחב לו חבירו כו'.'''  בפסחים כ"ט ע"א יליף שאור דאכילה משאור דראי'. הקשו תוס' דהא מדאגבי' קני'. הנה לכאורה א"א לומר שתחבו לו העכו"ם בעל כרחו לתוך בית בליעתו היכי דלא הו"מ לאהדורי דז"א דבלא"ה פטור דאונס הוא. אך משכחת לי' שתחבו לו ברצונו. ואפי' לפמ"ש תוס' דקנאו באויר פיו. י"ל דקנאו מהעכו"ם בכסף ולא נתן לו כסף ולמ"ד ישראל מעכו"ם בכסף ולא במשיכה. א"כ אין הישראל קנאו באויר פיו דלא נתן כסף. ואי לאו דשל אחרי' אתה רואה ואוכל הי' חייב בהנאת גרונו והשתא לא מחייב. אבל מ"מ לא נ"ל. דנהי דכ' תוס' ד"ה ואי דלא מצי לאהדורי כו' דבשעה שזה נהנה כבר הוא אבוד מן העולם כו' עכ"ל היינו שלא יתחייב ממון לבעליו שכבר הוא אבוד מהם ומכל אדם. אבל עכ"פ הוא קנאו להיות שלו ונמצא אוכל חמץ של עצמו. הגע עצמך הזורק דבר לים ובא בר אמוראה והצילו לעצמו באופן דאינו צריך להחזירו לבעליו. מ"מ הוא קנאו ושלו הוא. ע"כ הי' נ"ל דא"א ליישב קו' תוס' דפסחים בהכי. שוב מצאתי שעמד בזה הראב"ד בס' תמים דעים סי' רמ"ה. והבנתי מדבריו דמיירי שהעכו"ם תחבו לו בע"כ למקום דהו"מ לאהדורי ע"י הדחק ומיקני' לא קני' בע"כ. ואי משום דלא אהדרי' איננו מחויב לדחוק עצמו להוציא בלעו מפיו בשביל ממונו של זה. ומ"מ משום אי' חמץ הי' חייב להוציאו ע"י הדחק. וכיון דשל עכו"ם אתה רואה פטור אף על זה. ועדיין צ"ע דמרש"י ותוס' דשמעתין משמע דמחויב להחזיר ממונו של חבירו אפי' היכי דמצי לאהדורי ע"י הדחק ורק משום דממאס ולא שוה פרוטה לא מחייב לשלומי. ומ"מ כיון דלא אהדרי' קנאו הוא והו"ל חמץ שלו וצ"ע:

'''ואי דלא מצי לאהדורה כו'.'''  עיי' תוס' דעת ריצב"א עפ"י שיטת רש"י דפטור גם מממון משום דאנן סהדי דלא ניחא לי' באכילת איסור עיי' סמ"ע סי' רל"ד סק"ד ועיי' מג"א סי' ר"ד ס"ק כ"ו. ומ"מ נ"ל בעבריין לאכול איסורי' בלא"ה ליתא להנ"ל ומחייב ממון רק מיתה פטור. ומשו"ה לא פסיקא לי' לרש"י לפרש פטור מממון. והנה בתי' הש"ס דמצי לאהדורי ע"י הדחק אית כאן ג' שיטות. תוס' ס"ל מקום חיוב ממון בא לו במקום הנאת מעיו שהוא מקום חיוב האיסורי' ג"כ ולאו דוקא מעיו שהוא שיטת ריש לקיש ספג"ה אלא לאפוקי מקום בליעת הדחק. אלא היכי דלא מצי לאהדורי כלל שם הוא חיוב שניהם. וריצב"א ס"ל דמיירי שפיר באית בי' טפי משוה פרוטה והוי חיוב ממון במקום בליעת הדחק ומקום חיוב האיסורי' הוא כמעט אחר זה המקום ומ"מ מקרי בת א'. ור"ת שבגליון תוס' ס"ל גם מקום חיוב האיסורי' הוה במקום בליעת הדחק דהנאת גרונו שם הוא והיינו כר' יוחנן ס"פ ג"ה הנ"ל ועיי' לשון גליון משמע אפי' אינו שוה מתחילה אלא פרוטה מצומצם ועכשיו נתמעט מפרוטה חייב משום תחלתו באונס וסופו ברצון עמג"א הנ"ל:

'''בזר שאכל תרומה משלו כו'.'''  בדרוש אמרתי דלרבא דמפיק לי' ממולך היכן רמיזא התם תשלומי ממון בשלמא אביי יליף אסון אסון והתם מיירי מדמי ולדות אבל לרבא גבי מולך מאי שייכי' דממון התם. אלא קרא כתי' כי יתן מזרעו למולך ודרשי' זרעו בן בנו. ומשכחת שהזקן העביר נכדו באש למולך ונשרפו בגדיו באש ומחייב ליורשי נכדו לשלם השיראי' ומחייב נמי מיתה משום ע"ז מולך ואמרה תורה והכרתי אותו במקום מיתה שלכם מה מיתה שלכם הי' פטור מתשלומי שיראי' ה"ה בכרת שלי כנלע"ד. ולפ"ז אע"ג דבעלמא ס"ל לרבא מיתה לזה וממון לזה חייב מ"מ אליבא דרנבה"ק מודה ומיושב קו' תוס':

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>