עריכת הדף "חתם סופר/כתובות/כ/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''אלו הוי קמן.'''  צ"ע א"כ בבעל השור נמי נימא הכי א"כ בטלת והועד בבעליו. י"ל התם אין הכחשת הבע"ד מהני אעדים שהרי הם נשארו בכשרותם כמו שהיו ולא מקרי עדות מוכחשת בשביל זה א"כ שפיר י"ל מה שאומרים בפני הבע"ד עדיף ממ"ש שלא בפניו. משא"כ הכא דהשתא הם בחזקת כשרותם לא נאמין להם ולכשיבאו העדים ויכחישום דאז גם אלו ידונו כמוכחשים דמאי אולמי הני מהני אז נאמין להם והוי כחוכא וטלולא. ואל תיקשי א"כ בעדי הזמה נמי נימא הכי ז"א דעדים זוממים הוי בע"ד ולא מתכחשי האחרונים ע"י כלל. והמעיין באריכות לשונו של ר"נ יראה שכדברי כן היא:

דאלו הוי לקמן דלמא הוי מודי להו מהימני הכא א"ש אבל מ"ש תוס' בשם הרשב"א בזה צע"ג הא אלו הוי מודה מה מועיל הא אין חוזר ומגיד ולפמ"ש לעיל בשיטת מהרש"ך א"ש דכל עדות שאינו מועיל אלא מדרבנן חוזרים ומגידים דלא אלים הגדה קמייתא כ"כ ובשטר שמתו עדיו קיימין הכא דאינו רק מדרבנן לשיטת הרמב"ם שכתבתי לעיל ושפיר יכולין לחזור ולהגיד אע"ג דכשמתו לא שייך שיחזרו ויגידו מ"מ אמרי' אלו הוי קמן בהאי אופן שהם עתה שהי' השטר מדרבנן היו יכולים לחזור ולהגיד ודוחק וצ"ע:

אלא א"ר נחמן אוקי תרי כו' כל מ"ש תוס' כאן כוונתם כפשוטו דברייתא מיירי וודאי בכל גוונא ברישא נאמנים ממש ובסיפא אינם נאמנים ממש אלא משום תרי ותרי אלא דלא משכחת נפקותא בין נאמנים ממש לנאמנים מטעם תרי ותרי אלא למר בתפס ולמר בשובר ובחינם נתחבט בפ"י בתוס' ד"ה אלא וכו' וק"ל:

'''אוקי תרי וכו''''  מ"ש תוס' ולר"נ אמאי לא מגבי' כוונתם מבואר עפ"י דברי ר"נ בפ' חזקת ל"א ע"ב ותוס' שם ד"ה ור"נ כו' מ"מ צ"ע דאין הדמיון עולה יפה דהכא כיון דמסהדי שהיו אז קרובים נמצא לפי דבריהם גם מ"ש הני שאז הלוה לו לא הוי עדות דבעי' תחילתו וסופו בכשרות. וצ"ל עיקר קו' מאנוסים דאפשר שהיו אנוסים בשיעבוד השטר ומ"מ הפליאה הוא אמת. ומ"מ בתי' תירצו גם מקטנים ופסולים משום דאיכא למ"ד לא בעי' תחילתו וסופו בכשרות בפ' י"נ קכ"ד ע"א עיי"ש. ומ"מ צ"ע דלמא אה"נ דגובה מלוה ע"פ וממשעבדי הוא דלא גבי דהשטר פסול עכ"פ. ובדוחק י"ל דבלא"ה י"ל נוקי תרי להדי תרי ונכשיר השטר דהא קיי"ל כל ספק בשטר שהוא לפסול השטר לגמרי אמרינן יד בעל השטר על העליונה ועיין בזה בפ"י ריש מס' ר"ה וצ"ל הכא שאני כיון דמסלקינן עדי השטר לגמרי משום דהו"ל תרי ותרי ממילא השטר חספא בעלמא והשתא ס"ל להתוס' אי ס"ד דמ"מ מועילין עדי השטר למהוי מלוה ע"פ עכ"פ א"כ איננו חספא בעלמא. ומ"מ הו"ל ביטול השטר שהרי עיקרו נעשה למגבי ממשעבדי ותהדר קו' לדוכתי' נוקי תרי להדי תרי ונכשיר השטר וצ"ע בכל זה:

'''ואוקי ממונא בחזקת בר שטיא.'''  עמ"ש תוס' דכיון דעתים חלים אין ראי' ממה שהוא עכשיו עכ"ל. עיין ברב"י ובש"ע י"ד סי' ר"א סעיף ס"ה בשם תשובת הר"ן וק"ל:

והזמה שלא בפניו כו' עיי' הג"ה אשרי בשם ראבי'. וי"ל דבריו דאי ס"ד קבלה שלא בפניו לא מיקרי הגדה כלל. א"כ כיון שהזימום שלא בפניהם יכולין לחזור ולהגיד ממה שהגידו בראשונה. וא"כ איך נעשה מעשה לפסול שטרא עפ"י דבריהם ולמימר הכחשה מיהא הוי אע"כ הוי הגדה מעליא. ומיהו הזמה לא הוי מגזירת הכתוב שהוא דבר הנוגע לגופם של הניזומים ובעי' והועד בבעליו יבוא בעל השור אבל זולת זה מועיל עדות שלא בפניו. וק"ל:

'''וביוצא מתחת יד אחר.'''  הש"ך הוכיח מדלא אמר יד אחרים ש"מ דסגי בשני שטרות יוצאים מתחת יד אחד דלא כרמ"ה ע"ש. וזה א"ש לדברי ר"ת שבמרדכי דלא חיישינן שהאחר זייף רק משום דבשטר א' לא סמכינן אדמיון הקפה א"כ מועיל נמי בששניהם יוצאים מת"י א' אבל מלשון הטור לא משמע כן וצ"ע ועיין ירושלמי שהביא הש"ך לפע"ד ס"ל לירושלמי כרמ"ה ושלשה דקאמר היינו עם המלוה הזה:

'''והוא שזוכרה מעצמו.'''  בתומים סי' כ"ח סקט"ו הקשה לשיטת ר"ת דבראוי להעיד יכול לשלוח כ"י לב"ד א"כ אמאי ת"ח לא ליזיל לב"ד דזוטר מיני' לכתוב כ"י ולשדר להו דהא הוי ראוי להעיד בב"ד הגדול ממנו. עוד הקשה מסנהדרין ס"ה דאמרינן עדים לית בהו מעשה ואמאי הא משכחת בששלחו כ"י לב"ד. ותי' דוודאי אינו מועיל דהו"ל כמעיד שלא בפני בע"ד דאע"ג דהב"ד יקראו הכתב לפני בע"ד מ"מ כיון שאין העדים עם הבע"ד פנים בפנים יכולין להעיז ולהעיד שקר בפניהם. ור"ת לא אמרו אלא בהני גווני דמקילין לקבל שלא בפני בע"ד כגון שהנתבע חולה והעדים רדופים לילך למדה"י וכה"ג ע"ש. ולק"מ מעדים זוממים כר"נ עכ"פ בעי' והועד בבעליו ע"ש. ודבריו תמוהים דאכתי לא הועיל כלום דבת"ח שאינו מחויב מן התורה למיזל לב"ד דזוטר מיני' עדיף טפי מעדים רדופים לילך למדה"י ואם מקבלין שם שלא בפני בע"ד משום שא"א ה"נ א"א ולשדר הכתב לב"ד והדרא קו' לדוכתי'. אבל הנ"ל למימר דודאי עדות שצריך דרישה וחקירה לא מהני כ"י שלהם כמ"ש הוא עצמו כיון שמעיזים בפניהם שלא בפני בע"ד וכותבים מה שירצו ומתוך כתבו ילמדו לשקר. ואפי' דברי בע"ד לא ישמעו עפ"י תורגמן או כתבו מכ"ש עדים. ור"ת לא מיירי אלא אחר שבטלו חז"ל דרישה וחקירה בדיני ממונות כמבואר ר"פ א' דיני ממונות א"כ שפיר יוכל לשלוח כתבו לב"ד אבל בעדים זוממים דסנהדרין אדין תורה קאי וכן מיושב נמי מה שמקשים אמ"ש תוס' ר"פ שבועת העדות גבי ועמדו שני האנשים דנשים אינם רגילין לבוא לב"ד דכל כבודה בת מלך פנימה והקשו תוס' א"כ בעדות נמי נימא הכי ותי' דע"כ תעיד בעצמה ומקשים לר"ת תשלח כתבה לב"ד. והא"ש דעכ"פ התורה לא מיירי מזה שתשלח כתבה לב"ד דהא בעי' דרישה וחקירה. אמנם מת"ח קשה בוודאי מ"ט פטרוהו מלהעיד כלל הא מצי לשלח כתבו לב"ד. מ"מ נ"ל דלק"מ דלא חייבתו תורה להעיד אלא להעיד בפיו אבל מי יכריחנו למכתב לי' כתבא ואין ביד התובע להשביעו ע"ז למכתב לי' כתבא ולא מחייב קרבן שבועה:

והנה דעת הרמב"ם פ"ג מהל' עדות דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי עדים שנאמר עפ"י שני עדים ולא מפי כתבם. אבל מד"ס שחותכים דיני ממונות עפ"י עדות שבשטר אעפ"י שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. והרבו להקשות עליו עמ"ש רמב"ן בספר המצות והש"ך סי' כ"ח באריכות. וכ' התומים שם ס"ק ט"ז בתי' קמא דס"ל לרמב"ם הא דמן התורה מועיל ספר כריתות ע"י עדים בכתב וכן שטר קידושין וכן שטר קנין כדכתיב גבי ירמי' כל זה הוא רק בשטר שאינו לראי' כ"א לעשות הכריתות והקדושין דגז"ה בעלמא הוא דע"י מסירת הכתב הזה מיד המקנה ליד הקונה נגמר הדבר ורחמנא גזר שיהי' גם שני אנשים חתומים על אותו הכתב לא להעיד על שום דבר דלא יאמנו מפי כתבם ורק אך גז"ה כן הוא. אבל אה"נ אם יפול שום הכחשה בין איש לאשתו או בין המוכר ללוקח צריכים עדים גמורים שיעידו בפניהם שקדשה או שגירשה. וא"כ בשטר הנכתב מעיקרא לראי' פשיטא דלא יועילו החתומים אלא מדברי'. ומ"ש דבר תורה עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד. ר"ל דבר תורה לא חיישינן לזיופי. ומשכחת לי' בכ"י בלא עדים. ומינה לדידן דמועיל עדים בשטר מדרבנן לא הוי לן למיחש לזיופי. כל אלו תוכן דבריו באריכות. וא"א לי לקבלם דאטו עדים כתיבי בגט הלא לא כתיב אלא וכתב לה ספר כריתות שנכתוב לה דבר שמשמעו שכורת בינו לבינה. ומנ"ל שיהי' שני אנשים חתומים תחת אותו הכתב. וע"כ תאמר דילפינן דבר דבר מממון מה להלן שני עדים אף כאן והתם כתי' עפ"י שני עדים יקום דבר. ואם תאמר שם על פיהם ולא עפ"י כתבם א"כ ה"נ צריך אותן השנים אשר גורמים הכריתות שיהי' ג"כ דווקא עפ"י ולא עפ"י כתבם. ונמצא שלא הועיל התומים כלום בכל מה שכתב בזה. והיותר מוחוור בזה תי' הלח"מ והוא ג"כ תירוץ השני שבתומים שם. דס"ל לרמב"ם בוודאי מה"ת מועיל עדים שבשטר כל זמן שהם חיים וראוי להגיד. אמנם מד"ס חותכים דיני ממונות עפ"י עדות שבשטר אעפ"י שאינם קיימים. ועדיין לא ניחא לי דאכתי מדאורייתא מי שיש לו שטר ומתו העדים בטל השטר. והנה הקב"ה בעצמו יעץ לירמי' למען יעמדו ימים רבים. ואע"ג דנימא דזה גופי' הי' אחר תיקון חכמים ותקנת קדמונים הי' בימי הנביאים ומצינו טובא כה"ג. מ"מ קשה מאוד לומר דמן התורה לא הי' שום שטר מועיל. וכל אשה שנתגרשה משמתו עדים לא יהי' לה שום. ראי' על גירושי'. והלא דרכי' דרכי נועם כתיב. ועוד קשה על הרמב"ם שברר לו דרך לעצמו לא כהרי"ף רבי' דס"ל להדי' פ"ד אחין כשיטת תוס' דעד מת שבשטר מהני. ע"כ נ"ל דדברי הרמב"ם בנוים הם על דברי הרי"ף ומישך שייכי אהדדי. והא דרי"ף כ' שם דלא אמרינן כמו שנחקרה עדותן בב"ד אלא בשטר שיצא מת"י העדים ליד בעלי השטר שאז נאמר דחתימת ידם הוי ממש כאלו הגידו כן בפני ב"ד חשוב. ואע"ג דלפעמים בעלי השטר חוזרים ומפקידים השטר אצל העדים מ"מ כיון שתחילת חתימתן עומד השטר להמסר ליד בעלי השטר הו"ל הגדה מעליא משא"כ התם ביבמות אי הוי כותבים זמן בקידושין והיו מתקנים חכמים להניחן אצל העדים על כרחן של בעלי השטר. נמצא אי בעי עדים לכבוש עדותן ולשרוף השטר הרי יכולים לחזור ולהגיד לא מיחשב חתימתן כהגדה אלו תוכן דבריו על פי פשוטו. ועמ"ש מלחמות ד' שם ובספר הזכות והשתא ס"ל לרמב"ם דבזמן התורה שלא היו חוששים לזיופא הוי חתימת העדים כמי שנחקרה עדותן בב"ד דלא יכול לחזור בו מחתימתו וכיון שבשעת החתימה כבר נחקר העדות בב"ד מה לי אם מת אח"כ כיון שכבר נחקר בחיותו. אמנם משנתקלקלו הדורות ונחשדו אזיוף ואפשר שהי' זה כבר מימי ישעי' הנביא דכתיב הוי החוקקים חקקי און ומכתבי עמל יכתבו ע"ש קפיטיל יו"ד מן אז לא הוכשר שטר בלתי קיום והנפק וכן פירש"י בירמי' ספר המקנה ואת החתום ואת הגלוי דהיינו הנפק משמע שכבר נהגו בו אז. ואפשר בשעת החורבן הא דפריצי בכתבי עמל ובעי הנפק והדר אכשר דרא ואוקמי אדאורייתא דלא בעי הנפק ואח"כ חזרו לקילקולן ונתחדשה התקנה קמייתא. יהי' איך שיהי' מן אז והלאה אע"ג שחתמו העדים ומסרו להו ליד בעלי השטר מה מועיל כל זמן שלא נתקיים יכולים העדים לחזור ולהגיד כל מה שירצו במגו שיאמרו אין זה כתב ידינו. ולא הוי חקירה עד שנתקיים. וכן אם נתקיים השטר או הגט והעדים עדיין קיימים. נמצא הו"ל כנחקרה עדותן בחייהם הוי שפיר דאורייתא אפ' אחר שמתו. אמנם לפעמים שמביאים השטר שאינו מקוים והעדים כבר מתו. נמצא לפי מה דתיקנו עתה שכל שטר צריך קיום ונמצאו מתו אלו ולא נחקרה ומה יועיל עתה קיום ומ"מ משום תיקון העולם שמועיל גם זה כנ"ל נכון בעזהי"ת ומשום ומשום כן טוב וישר לקיים כל שטר מיד אחר חתימתו באופן שתהי' עדות מן התורה:

והנה במה שסיים שם הרמב"ם דמ"מ אין חותכים דיני קנסות ועונשין בעדות שבשטר ומשמע דבממונות חותכים אפי' אינם קיימים ובדיני קנסות ועונשים אין חותכים אפי' העדים קיימים. צ"ל דס"ל נמי החילוק שכ' תוס' ודוקא שטר הנכתב מרצון המתחייב. הוא דהו"ל דין נחקרו בב"ד אפי' מן התורה ובשאינם קיימים נמי מדרבנן מיהת. משא"כ דיני קנסות ועונשין שזה נכתב שלא ברשות המתחייב אין לו דין שטר והו"ל מפי כתבם. אלא שצל"ע הא שטר מגט ילפי' לה והתם בע"כ דאשה הוא. וי"ל דכל אשה המשעבדת נפשה תחת בעלה בשעת קידושין גם זה הוא בכלל השיעבוד שלה שאם ירצה לכתוב לה שטר גירושין יגרשנה אפי' אם לא תתרצה אז. והו"ל ספר כריתות נמי כנעשה ברצון המתחייב. ולפ"ז העובר עכשיו על חרגמ"ה ומגרש בע"כ של אשה. אפי' נתנו נמי בפני עדי מסירה. מ"מ אפי' לר"א אפשר דהו"ל מזויף מתוכו דעדים חתומים חתמי שלא ברצון המתחייב שהרי בשעת חופה לא נשתעבדה לכך שיגרשנה שלא לרצונה. וה"ל העדים מפי כתבם וזמנין אתי למיסמך עלי' ופסול וצריך תלמוד בזה. ועיי' בתשובת נו"ב דאתי עלי' למפסל מטעם אחר:

ובזה זכיתי להבין מה שצל"ע מה מועיל כל פסק ב"ד או קיום הנפק והלא אין לדיין אלא מה שיכול לומר פלוני אתה חייב וזכאי וכה"ג וזולת זה אינם אלא עדים שהם מעידים בפיהם או בכתבם שככה יוצא פלוני זכאי או חייב בדינם או כך וכך חקרנו עדים פלוני ופלוני. ודבר זה מבואר בקידושין דף ע"ד ע"א גבי נאמן דיין לומר ע"ש. ועיין סמ"ע סי' כ"ג ומפרשים שם ומבואר היטב דאין הדיינים אלא עדים בעלמא שמעידים כך דנו או חקרנו העדים וא"כ קשה מה מועיל כתיבתם הא הוי מפי כתבם והפס"ד לא נכתב ברצון שניהם. ולפי הנ"ל א"ש דכל בעל שטר מעיקרא משעת כתיבת השטר שיעבד נפשי' אדעתי' דהכי שיוכתב עליו הנפק ואע"ג דאח"כ צוח כי כרוכיא לא תכתבו הנפק מ"מ מכיון שקבלו ב"ד עדי הקיום ונתברר שהשטר אינו מזויף ונתברר לנו שהלוה צוה לכתבו ובכלל זה נמי שהרשה אז לכתוב עליו הנפק. ממילא הו"ל כנעשה ברצון המתחייב ואע"ג דעכשיו צווח מידי דהוי אגט אשה. כנ"ל. וכן י"ל נמי כיון שבכל פס"ד כיון שבאו לפנינו לדון או אפי' דיין הדן בכפיי' ברשות התורה הו"ל ברצון שניהם. ואע"ג דבכתיבת הפס"ד איננו מתרצה מ"מ יש לו דין שטר. ועוד נ"ל דהשתא עדיפי מעדים כיון דדין פסק הוא כנעשה מרצון שניהם וכיון דעדים החתומים מרצון המתחייב הו"ל כאלו עומדים עתה בפנינו ומעידים כך וכך ה"נ דיינים החתומים באופן הנ"ל הו"ל כאלו עומדים עתה לפנינו ומורים הלכה לשעתה וכן צ"ל ממ"ש תוס' לקמן כ"א ע"ב ד"ה וש"מ דיינין כו' ע"ש וק"ל ועמ"ש מורי נ"י בהפלאה דקידושין בחי' ש"ע סי' מ"ב ס"ד בהג"ה ע"ש ומה שנלפע"ד כתבתי והזהר בהן שהלכות גדולות הן ונצטרך עוד בזה אי"ה לקמן בשמעתין שלפנינו:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>