עריכת הדף "חתם סופר/חולין/מב/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
ואלו טרפות עתוס' ומהרש"א ומהרמשי"ף ולא מצאתי מקום אשר ירוח לי אם לא אומר לרבא דאלו אסורות קתני מהן נבלות ומהן טרפות, ה"פ אלו דלעיל פלוגתת דר' ישבב ור"ע שנפסלה בשחיטה היא נבלה לחוד ולית בי' לאו דטרפה, ואלו אסורים יש בהם תרי לאוי דטרפה ודנבלה דאחר שחיטה נמצאת נקובת הושט ופסוקת הגרגרת כבר מחיים והי' אז טרפה ועכשיו שנשחטה היא נבלה ג"כ עיין לעיל ל"ב ע"א תוס' ד"ה ורמינהו וכו' מיהו הרמב"ם ס"ל דלית בניקב הושט ונפסק הגרגרת טרפה כלל ולא מנה להו בע' טרפות אלא בששה נבלות מחיים רק דלא מטמא מחיים דגבי טומאה כתיב וכי ימות מן הבהמה, אבל לענין לאו דאכילת נבלה הוה ניקב הושט נבלה מחיים. ולדידי' לק"מ קו' תוס' לעיל ד"ה ורמינהי וכו' ע"ש. ניקב פירש"י כל נקב במשהו עכ"ל ר"ל אפי' עד רובו נמי מקרי נקב כמ"ש חי' רשב"א לקמן מ"ט ע"א גבי חלחולת שניקבה עיין שם:

'''{{עוגן1|נקובת}} הושט וכו''''  במשנתינו לא תנן אלא עצמיות הטרפיות ולא הגורמים שעתידים ליטרף כמו דמיא לדיותא שכ' תוס' ד"ה דרוסת הגז וכו' וכן כל יתר כניטול שסופו לינטל משום דכל אלו ירבו כחול ימים כמ"ש רשב"א בתשובה סי' ע"ג ומשנתינו לא חשיב אלא כל שאין כמוהו חי', ומשו"ה הקשו לתוס' מאי נ"מ בניטל הכבד תיפוק לי' דנטלה המרה ולא ניחא להו למימר דנפקא מיני' דכבד מצד עצמה טרפה לענין ב' כבדים ולהנ"ל ניחא דמשנתינו לא מיירי בהכי ביתר כניטול. מיהו למ"ד אין לצבי ואיל מרה כלל א"כ לק"מ ק' תוס' דנפקא מיני' לאלו המינים:

{{עוגן1|ויש}} לעיין מאי פריך לקמן ממתניתין דניטל הכבד ונשתייר ממנו כזית דלמא משנתינו מטעם כבד עצמה קאמר אינה טרפה אלא בלא נשתייר כלום ונפקא מיני' במינים שאין להם מרה, וניקבה מרה הא תנן לקמן במתניתין והכא מיירי מדין הכבד וסגי בשיור כ"ש ולקמן באלו כשרות קתני שאין סתם בהמה כשרה אא"כ נשתייר כזית כבד במקום מרה ומשום הגנת המרה ומאי פריך אלא מוכח דצבי ואיל יש להם ג"כ מרה סמוך לזנב בלי שום הגנה כמ"ש בש"ע וא"כ כזית דכבד לאו משום מרה הוא. הריאה שנקבה או שחסרה כ' תוס' למ"ד חסרון בפנים ל"ש חסרון נקט או שחסרה לר"ש עיין מה שהקשו תוס' על זה לקמן מ"ז ע"ב ד"ה אבל וכו'. וכן יש להקשות למ"ש רש"י לקמן מ"ג ע"א דחלוף דאונות הוה חסרון א"כ הול"ל או שחסרה באונות. אלא י"ל נהי הדין אמת דחסרון דאונות או קמט פוסל מ"מ מתניתין לא מיירי בהכי דא"כ לא הו"ל להפסיק בחסרה בין ניקבה דת"ק לפלוגתת ר"ש בשלמא למ"ד או שחסרה בפנים ולת"ק חסרון בפנים שמי' חסרון י"ל ר"ש אתרווייהו פליג עד שתינקב וה"ה עד שתחסר בפנים לבית הסמפונות אבל אי חסרה אאונות או קמט ניכר בחוץ קאי ור"ש לא קאי אלא אניקב קשי' כנ"ל:

'''{{עוגן1|או}} שחסרה.'''  כל היכי דתני חסרה היינו מתחלת ברייתה וניטל היינו אח"כ אמנם אע"ג שכן הוא פירושו מ"מ ס"ל לרשב"א ור"ן דה"ה חסרון מתחלת ברייתו נמי טרפה ודלא כרמב"ם עיין ב"י סי' מ"ג וסי' נו"ן ומ"מ מתשובת רשב"א סי' צ"ח יש ללמוד דמ"מ יש חילוק דהיכי דתני טרפה אי נבראת חסר טעם טרפתה משום שסופו להיות לקוי וא"כ כל זמן שאינו לקוי יכולה לחיות ולהרבות כחול ימים כמו יתרת. משא"כ היכי דחסרה טרפה מעצמו אינו יכול לחיות יותר מיב"ח ע"ש:

{{עוגן1|ועיין}} מתניתין מש"ז פ"ק דחגיגה ובתי"ט שם ד"ה ר"ש בן מנסי' וכו' יש להבין דפליגי תנאי אי מעוות לא יכול לתקן היינו שנתעוות אח"כ או מעוות מתחלתו. אבל חסרון לא יכול להמנות הוה כולי עלמא חסרון מתחלתו ע"ש:

{{עוגן1|כל}} שאין כמוה חי' וכו' דע שכ' תוס' בסנהדרין ע"ח ע"א ולקמן ק"מ ובע"ז וזבחים סוגיא דאתך בדומה לך דאפי' למ"ד טרפה חי' מ"מ מתנוונה והולכת ולסוף מתה באותה מיתה וכ"כ רשב"א בתשובה סי' צ"ח אלא שכ' דלמ"ד טרפה חי' מפרש משנתינו כל שאין כמוה חי' כנ"ל וזה לכאורה נגד סוגיתנו דמתניתין טרפה אינה חי' ס"ל. והחלוק שבין טרפה חי' לאינו חי' הוא למ"ד טרפה חי' אין לה זמן קבוע לחיותה אעפ"י שסופה למות מחולי זה מ"מ כיון שאין זמן קבוע מקרי טרפה חי' ולאידך מ"ד יש זמן קבוע או שלשים יום או יב"ח ולא יותר וזהו טרפה אינו חי'. ונ"ל היינו דכ' רמב"ם לכלב תשליכון שעושה אותו בשר ראוי לכלב א"ש אפי' למ"ד טרפה חי' כיון שמתנוונה והולכת ולחנם נתלבטו ב"ח וט"ז בזה:

{{עוגן1|וצ"ע}} באמת מנ"ל לש"ס דכל שאין כמוה חי' דמשנתינו טרפה אינה חי' קאמר דלמא טרפה חי' ומ"מ אין כמוה חי' וכמ"ש רשב"א הנ"ל באמת ועיין בסמוך:

{{עוגן1|והנה}} לשון אין כמוה חי' ולא אמר אינה חי' כ' תוס' לעיל ל"ב ע"א לאורי' אתי דמיירי מתניתין מבהמה שכבר נשחטה. וע"כ לא מצי לומר שאינה חי' שהרי כבר נשחטה היא ומובן שם דמתניתין מיירי קודם חזרה כששנה ר"ע שאפי' נקובת הושט ופסוקת הגרגרת טרפה ולא נבלה לאפוקי מדר' ישבב. וה"א מחיים היא טרפה קמ"ל אפי' לאחר שחיטה אינה נבלה כמ"ש תוס' בביאור. אך כל זה לאוקמתא דר' יוחנן שם מתניתין קודם חזרה נישנית. אך לתי' ריש לקיש דמשנתינו שחט שלא במקום חתך ובזה לא פליגי ר' ישבב ור"ע מעולם א"כ לא הוה צריך למתני שאין כמוה חי' רק שאינה חי' ע"כ נ"ל קמ"ל דינו של רשב"א בתשובה הנ"ל שאפי' אירע א' מאלף שתחי' הבהמה שהיא ודאי טרפה יותר מיב"ח מ"מ היא טרפה כיון שאין אחרים כמוה חיים והיינו כל שאין כמוה חיים. וא"כ לריש לקיש לשיטתו מוכח דס"ל למשנתינו טריפה אינה חי' יב"ח ושפיר קאמר ש"ס לר"ל טריפה אינה חי' מנ"ל. אבל לשארי אוקמתת י"ל משנתינו טריפה חי' ס"ל וכרשב"א הנ"ל:

{{עוגן1|אר"ל}} רמז לטרפה מה"ת מנין וקמתמה רמז לטרפה הא כתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. כ' רש"י אע"ג דדרשינן מיני' בשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו וכו' וכ"כ הר"ן ותימא בעיני איך יעלה על הדעת דעיקר קרא אבשר שיצא חוץ למחיצתו עד שהוצרך לזה האריכות. והי' נ"ל לומר דהא קרא קאמר בשר בשדה היינו שיצא חוץ למחיצה הרי היא כטרפה שאין לה שוב היתר כדלקמן ס"ח ע"ב. וא"כ ע"כ כבר נרמז במקום אחר שטרפה אסורה דקאמר הכא קרא דבשר בשדה הוא כטרפה שאסרתי לך במקום אחר ושפיר קאמר ר"ל רמז לטרפה מנ"ל ולא מתמה ש"ס מידי. ע"כ נזהר רש"י וכ' דלא כן הוא אלא עיקר קרא ב' לאוין נינהו בשר בשדה לא תאכלו וטרפה לא תאכלו כמ"ש תוס' לקמן ק"ב ע"ב ד"ה אכל וד"ה לר' יוחנן וכו' ע"ש ושוב מדסמכו הני לאוין ילפינן בשר בשדה מטרפה שאין לו היתר אבל לעולם טרפה מפורש בהאי קרא ושפיר מתמה ש"ס:

{{עוגן1|מיהו}} נ"ל תמיהת הש"ס לשיטת ר"ל בעל המימרא אבל לר' יוחנן וקיי"ל כוותי' דס"ל לקמן בשר מן החי נפקא מהאי קרא. א"כ י"ל בודאי כולי קרא להכי אתי' דאותו החתיכה שתלש הזאב מהבהמה אותו הבשר שנטרף הוא בשר מה"ח ואסור והבהמה עצמה ניתרית בשחיטה וכן תרגום אונקלס ע"ש וכן פי' רמב"ם להדיא בפ"ב ממ"א הלכ"א ומצאתי שכבר קדמני מורי בהפלאה על התורה פ' משפטים ע"ש. אלא דקיי"ל תרווייהו קאמר קרא אי נטרפה הבהמה הרי הוא כולה אסורה וא"נ לא נטרפה שלא פגע במקום חיות וגם לא דרסה מ"מ אותו חתיכת בשר שנתלש ממנה הוא טרפה והיינו במה"ח. ולר' יוחנן בודאי יש להקשות רמז לטרפה מה"ת מנין. וצריכין להני קראי דמייתי ש"ס. והנה ר' יוחנן בנדה כ"ד ס"ל טרפה חי' וא"כ אית לי' דרשא דקרא בין החי' אשר תיאכל ובין החי' אשר לא תיאכל הרי לאו מפורש אשר לא תיאכל והכי איתא בת"כ להדיא דאחרים ס"ל לא תיאכל היא אזהרה ומצינו כה"ג אזהרה לא אכלתי באוני ממנו שנאמרה ע"ד וידוי והוה לאו ולוקין עליו. ולדידן נמי דקיי"ל טרפה אינה חי' ונפקא מדיוקא זאת החי' אכול שאינה חי' לא תאכל ולא הוה אלא לאו הבא מכלל עשה מ"מ בין לר' יוחנן ובין לדידן כיון דגלי קרא דטרפה אסורה גלי לן דבשר בשדה טרפה כולל תרוויהו בשר הנתלש וגם הבהמה עצמה וממילא נימא ובין החי' אשר לא תיאכל אינו לאו בפ"ע אלא מרמז על מה שכבר נאסר בפסוק טרפה משו"ה ס"ל לר' יוחנן לקמן ק"ב ע"ב אכל בשר מה"ח ובשר מן הטרפה אינו לוקה אלא א' ע"ש וק"ל:

{{עוגן1|ואולי}} י"ל ולקיים דברי ר"ל שאמר רמז לטרפה מה"ת מנין לפמ"ש רמב"ם פשטי' דקרא משמע דרוסה אבל שארי טרפיות אינם מפורשים ולכאורה הי' מקום לומר האמת כן הוא ואנשי קודש תהיון לי משו"ה בשר בשדה טרפה לא תאכלו שהוא מגונה ביותר אבל טרפה שלא ע"י חי' מותר אך כיון דע"כ אסור כל שאינו יכולה לחיות בלאו הבא מכלל עשה זאת החי' אכול שאינה חי' לא תיכול וכיון שכבר נאסרו ישראל בכל שאין כמוה חי' אפי' שלא ע"י דרוסה וטריפת הזאב א"כ מה תוסיף תת לומר הואיל ואנשי קודש יהיו לוקים על דרוסה. תוספת קדושה גורם תוספת פרושות מהמגינים. אבל כיון שכבר נפרשנו ונזהרנו מכל מיני חלאים הממיתים בלי שהקדים אנשי קודש תהיון לי והוי דרוסה ג"כ בכלל. א"כ למה תוספת קדושתינו תוסיף עונש על הדרוסה טפי משארי טרפיות וכבר כתבנו לעיל ל"ג ע"א שתוספת קדושתינו תוסף חומר ופרישות יותר מלב"נ ע"כ אמרינן מי איכא מידי וכו' אבל העונש קיל שנקל לחייב מיתה ב"נ מלחייב ישראל כגון בעוברים שב"נ נהרג ולא ישראל וה"נ בשר בשדה טרפה כולל כל הטרפיות הרמוזים בזאת החי' שיהיו כולם בלאו ומלקות:

'''{{עוגן1|ולמ"ד}} טרפה חי' מנ"ל.'''  הקשה חי' ר"ן כיון דחומרא הוא לאסור ספק טרפה ולא מהני שיהוי א"כ מאי קושי' מנ"ל. אדרבא על המקיל להביא ראי'. והנה לשיטתו הקשה דס"ל ספ"ק דקידושין ס' דאורייתא מן התורה לחומרא א"כ כל ס' טרפות אסור מה"ת רק למ"ד אינה חי' נפיק קולא להתיר ע"י שיהוי ולמ"ד טרפה חי' נשאר בחומרת ס' דאורייתא א"כ יפה הקשה הר"ן אך לרמב"ם וסיעתו דס' דאורייתא לקולא א"כ מן התורה כל ס' דאורייתא לקולא. אך למ"ד טרפה אינה חי' ויכול להתברר אסור מן התורה עד אחר יב"ח ולמ"ד טרפה חי' לא יתברר לעולם ומותר מיד וה"ל קולא שפיר פריך מנ"ל להקל אע"ג דמ"מ מדרבנן אסור ס' דאוריי' מ"מ מקיל היא בשל תורה ולק"מ קו' ר"ן:

{{עוגן1|מיהו}} בלאה"נ י"ל כיון דפשטי' דקרא לכלב תשליכון משמע בשר הראוי לכלב והיינו שאינו חי' כמ"ש רמב"ם אי לאו דאית לן קרא בהדיא דטרפה חי' פי' אין לה זמן קבוע לחיותה הי' לנו לומר טרפה אינה חי' אך כיון שיש לן קרא חי' אשר לא תיאכל דחקינן בשר הראוי לכלב כיון דעכ"פ מתנוונה והולכת ומתה באותה מיתה עיין תוס' סנהדרין ע"ג ע"א ועיין תשובת רשב"א סי' צ"ח:

{{עוגן1|והנה}} במכילתא קאמר הוה סד"א טרפה אסור בהנאה ולכלב היינו לכלבי הפקר אמרת ק"ו מה נבילה שמטמאה מותר בהנאה טרפה לא כ"ש. והקשה מורי הגאון מו"ה טעבלי שייאר אבד"ק מענץ זצ"ל. א"כ מנ"ל למילף ר"פ כל שעה איסור הנאה מדאיצטריך היתר בנבלה הא אצטריך דלא נילוף ק"ו מטרפה דאינה מטמאה ואסור בהנאה מכ"ש נבלה משו"ה אצטריך לגר אשר בשעריך ושוב ילפינן טרפה להיתר מנבלה ומוקמי' לכלב תשליכון לדרשא אחרינא. ועיין בס' באר יעקב מה שתי'. ולהנ"ל י"ל למאי דקיי"ל טרפה אינה חי' והכא ס"ל לר"מ כמ"ש תוס' זבחים ס"ט ע"ב א"כ ודאי פשטי' דלכלב כמ"ש רמב"ם בשר הראוי לכלב ואין שום ס"ד דלאיסור הנאה אתי ולכלבי הפקר דוקא. ושפיר יליף ר"מ איסור הנאה מדאצטריך נבלה. אך מכילתא הוא ר' ישמעאל דס"ל טרפה חי' א"כ צריכין לדחוק בפי' בשר הראוי לכלב הוה טעינן למימר לכלבי הפקר ולאיסור הנאה אי לאו ק"ו מנבלה וק"ל:

{{עוגן1|ודע}} עוד נ"ל אפי' אי נאמר דלהחמיר לא צריך קרא וממילא נחמיר טרפה חי' ואין תועלת בשיהוי יב"ח מ"מ נ"ל נפקא מיני' אי מקרי בקרא חי' או איננה בגדר חי' נהי דמתה לא הוה אפי' למ"ד טרפה אינה חי' מ"מ מתה לא הוה לענין טומאה מ"מ אפי' טרפה חי' מ"מ חי' לא איקרי אי לאו קרא בין החי' אשר לא תאכל ולקמן ק"מ כ' תוס' לחלק בין מכל החי ובין צפרים לחיות והחילוק מבואר דבנח נאמר שיקח לו מכל החי א"כ בכלל כל החי שבעולם לא נקרא טרפה חי' אפי' אי טרפה חי' אבל בגדר עצמו אפשר יאמר עליו שתי צפרים חיות. ונפקא מיני' כל הני פלוגתא דבכורות ג' ודתמורה די"ל דלא פליגי אי טרפה חי' באמת או לא רק אי מקרי חי' וא"כ זה הגוי שקנה אבר שעשה אותה טרפה לא השאיר לישראל בעל חי כ"א לעץ בעלמא וכן זה שהקדיש אבר שעשה טרפה לא השאיר לחולין בעל חי וא"כ הכל נגרר אחר אותו האבר. ובזה י"ל מ"ש תוס' בבכורות ג' ע"א דחתיכת רגל חשובה מתה טפי א"כ מנ"ל למילף מכל אשר יעבור תחת השבט טרפה דחתיכת הרגל אינה עוברת וה"ה לכל טרפיות מנ"ל ה"ה לשאר טרפיות ועיין לקמן קל"ו ע"ב פירש"י ד"ה ממעשר וכו' ולהנ"ל י"ל בודאי אין שום סברא לענין חיות עצמו שתהי' חתיכת הרגל גרוע מושטו נקוב אך לענין שיאבד שם חיות גרוע בבהמה חתיכת רגל שאינה ראוי בחיה אלא להילוך ועבודה ושוב אין לה חיות אעפ"י שתוכל לחיות ועיין סברא זו לקמן בראשונים נ"ז ע"א דשמוטת ירך בעוף כשרה שאינו נשען על ירכו כמו בבהמה שיש לו כנפיים ע"ש וה"נ דכוותי'. ובס' זו ישבתי ק' עצומה אשיטת רמב"ן בנדה כ"ד ע"ב דטומאת לידה לא תלי בטרפות אלא רבי סימנא בעלמא קאמר כדי שינטל מן החי וימות ואמוראי ר' זכאי ור' ינאי ור' יוחנן התם לא פליגי אלא בכוונת רבי למר ס"ל לרבי טרפה חי' ולמר וכו' וצ"ל דרמב"ן לא גרס לקמן ק"ו ע"ב רבי אומר סי' לטרפה שלשים אלא גרס ר"מ כמ"ש תוס' בזבחים ס"ט ע"ב מ"מ רבי ע"כ ס"ל טרפה אינה חי' כדמוכח ס"פ הקומץ רבה גבי מי שיש לו ב' ראשים באיזה מהם מניח תפילין ע"ש וא"כ צ"ע ולהנ"ל י"ל דנהי דטרפה אינה חי' מ"מ טרפות חתיכת הרגל באדם חי דאינו נשען על ירכו ויכול לחיות במטתו שנים הרבה. ועיין בחולין קל"ו ע"ב דמספקא תוס' אי אפי' מארכובה ולמטה אינה נכנסת לדיר להתעשר מפני שאינה עוברת וצ"ע מכל הסוגיא א"כ מנ"ל למעט טרפה דלמא דוקא חוגרת. אבל י"ל לכאורה כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכיון דמן הארכובה ולמטה יכול לעשות לה קרימות של קנה ותלך כהוגן א"כ אפי' לא עשה לה אין בילה מעכבת משא"כ מן הארכובה ולמעלה שאפי' עשה לה קרימות של קנה אינה מתקיימת הוה אינה עוברת וה"ה לכל טרפיות ולרש"י מנחות וי"ו ע"ב כל טרפה אינה עוברת ועיין חי' ריטב"א לקמן קל"ו ע"ב. אך לר"ש דדריש טעמא דקרא דתלא בעובר תחת השבט ועיין בס' החינוך ויש להסביר משום דרצה הקב"ה שיהי' כעין גורל שהוציא מעצמה עשירית תתקדש ומשום כן לא יוציאם בכח ולא בקול אלא האמהות עומדת וגועות והולדות שומעים קול אמותיהם ויוצאים א' א' והעשירי יהיו קודש. ואם א' מהם חוגרות או אפי' טרפה אינה ממהרת לצאת ויוצאת באחרונה או רובצת ואין כאן גורל משו"ה בעינן עובר תחת השבט וא"כ לפ"ז דממעטינן כל הטרפיות. עכ"פ מן הארכובה ולמטה נמי דלא שייך לומר כל הראוי לבילה וכו' מה בכך עכ"פ תשאר באחרונה. והתם קל"ו ע"ב לר"ש קיימי' שפיר כ' תוס' וק"ל:

{{עוגן1|ועיין}} לקמן ע"ה ע"א דגים שנולדו בהם סי' טרפה וכו' דרמב"ם פסק כב"ה ופסק דגים שנולדו סי' טרפה ספיקא וצ"ל דמפרש האבעי' אליבא דב"ה וכ"כ בס' ת"ח שם ונ"ל לפרש כך תיבעי למ"ד טרפה חי' מ"מ דגים דזוטר חיותא ה"ל כבהמה מפרכסת דאפי' לב"ה ה"ל כמתה אם שחט בה רוב שנים או דלמא אפי' אי טרפה אינה חי' וא"כ מכ"ש דהוה בדגים כמפרכסת דבהמה מ"מ דוקא בהמה דיש במינה שחיטה א"כ אם שחט בה רוב שנים ומרפכסת הוה כמתה ומטמאה אבל טרפה בדגים אע"ג דזוטר חיותא דפרכוס בבהמה מ"מ כיון דאין במינה שחיטה לא הוה פרכוס כמתה ממש וב"ה בעי עד שימותו:

'''{{עוגן1|בין}} החי' הנאכלת וכו''''  רש"י בחומש וכן הוא בת"כ בין נולדו בו סי' טרפה פסולה לנולדה בה סי' טרפה כשרה והיינו לכאורה כמ"ד טרפה חי' ותיקשי למ"ד טרפה אינה חי' האי קרא מאי קמפרש לי' וכן הקשה מהרמשי"ף. ובפלתי הקשה רש"י בחומש גבי ב' צפרים חיות מפרש כמ"ד טרפה אינה חי'. הנה הרא"ש כ' בהמות למדין ממין לשאינו מינו דאמרינן לקמן בוורדא כל הני עיזא בריתא משמע ילפינן מעיזים וצ"ל להרא"ש דצבי ואיל יש להם מרה דאל"ה מ"ט דמ"ד ניקבה המרה טרפה מיהו יש פוסקים לא ילפינן ממין לשאינו מינו ומשו"ה מטריפים עצם בלב אע"ג שנמצא כן בלב הארי' ושורים גדולים וס"ל דצבי ואיל אין להם מרה כלל אפי' בזנבם ומ"מ ניקבה המרה טרפה בשארי מינים. והא"ש למ"ד טרפה אינה חי' מפרש חי' דקרא חי' ממש היינו בין בעלי חי שנולדו בו סי' טרפות פסולים כגון עצם בלב בשארי מינים שאין שוורים גדולים ושאין להם מרה במינים שאינם צבי ואיל ובין החי' אשר תיאכל היינו שאותן סי' טרפה כשרות בהם. אך תנא דבי ר"י ס"ל ניקבה המרה כשרה היינו משום שנמצא כן בצבי ואיל וילפינן ממין לשאינו מינו וא"כ ע"כ חיה הנאכלת חי ואינו חי קאמר אבל למ"ד טרפה אינו חי' ס"ל לא ילפינן ממין לשאינו מינו וא"ש בין החי' בעלי חיים ולפ"ז מוכח דמשנתינו דפוסל נקובת המרה טרפה אינה חי' ס"ל:

'''{{עוגן1|ובין}} החי' אשר לא תיאכל.'''  הקשה פלתי לה"ג דעיקור סי' אינו טרפה וחי ומ"מ אינו ראוי לשחיטה א"כ דלמא היינו חי' אשר לא תיאכל. ולק"מ איך החליט שלא תיאכל אפשר שיתרפא ויחי' ועתיד להאכל כיון שאינו טרפה יש לו רפואה ופשוט:

{{עוגן1|ביש"ש}} לקמן סי' פ' העלה אם נמצא טרפה ודאי בלי ספק ויש לנו בה סי' מובהק שלא נתחלפה וחיתה יב"ח מ"מ טרפה היא דאפשר דאחד מאלף חי' יחי' אין כוונתו דרוב אינם חיים ומיעוט חיים חלילה כי טרפה אינו חי' לא נאמר על הרוב אלא א' מאלף לישנא בעלמא ההוא כי א"א לכלול כלל על המקריים המתהווים בעולם ועתים רחוקים לא' מאלף בא' מאלפי השנים כמו השסועה בשני גבין ושני שדראות ומי שנולד בשני ראשים וכדומה ולא תשתבש בכל כיוצא בזה:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>