עריכת הדף "חתם סופר/חולין/ז/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
ואמרי לי' אין מזניחין ואמרי לי' אין מזחיחין וכו' י"ל דפליגי לישנא. למ"ד אין מזניחין פירש"י אין משקצין פי' דסד"א מכזבין אותו על פניו לאמור שקר אתה דובר כמ"ש רשב"א בתשובה שאין להאמין עדות אינשי דעלמא לענין דינא האומרים ניקב בני מעים בא משורים הנוגחים וכה"ג קמ"ל ת"ח אין מזניחין לומר שקר אתה דובר. אבל אכתי י"ל ולעיין דלמא הכי והכי הוה מעשה ואתה לא דקדקת בשמועתך. ולאידך לישנא אין מזחיחין כלל כמו לא יזח החשן דאמרינן כדמסקינן בשמעתין חזי מאן גברא רבא קמסהיד ופירש"י יפה כיון ודקדק בשמיעתו ואין מזיחין כלל החשן אלא הרי הוא כאורים ותומים שמאירים ומשלימים דבריהם ואמנם לב' הלשונות לא קאי אלא את"ח המעיד בשם רבו שמאמינים קבלתו. אך הני תרי לישנא אין א' מהם קאי אהא דמקום הניחו לי דודאי לאו כל הרוצה ליטול השם ולהגיד חדשות מסברא דנפשי' ולומר מקום הניחו וכו' דהרי ממרע"ה עד חזקי' לא מצינו זה ומחזקי' עד רבנו הקדוש והבו דלא לוסיף. ואתי לישנא בתרא ואמר אין מזחיחין אותו שאפי' לפעמים יכול אחרון לומר כן ומ"מ מייתי עלה מתני' משרבו זחוחי לב האומרים מקום הניחו לי וכו' רבו כמו רבו וכל א' נוטל שם לעצמו משרבו כן רבו מחלוקות בישראל. ואמרי אינשי כל עושי חדשות בעל מלחמות כי מרבה מחלוקת בתורה וכל א' בונה במה לעצמו באומרו מקום הניחו לי עד שהגיע הענין הזה לשיעור כך כי בעלי התשובות אינם משיבים אלא מגידי חדשות להרוס דעת הראשונים ולחדש דבר מלבו וכשאדם מורה הלכה כפשוטה כמו שהשיבו הראשונים אומרים אין בתשובה זו חידוש עד שכל חלקה טובה סקלו באבני פלפוליהם והכל בנוי על מקום הניחו לי מן השמים להתגדר בו:

{{עוגן1|ופה}} מצאתי מקום להרחיב הדבור מה שאלצני הנה השל"ה וכל גדולי ישראל צווחי' כי כרוכי' על החילוקים הנוהגים בבעלי ישיבה ואומרים שהם מבלי עולם. והנה דבר זה נתפשט בתפוצות ישראל מאוד מאוד וכל רואיו ומביניו יכירו כי לכאורה שוא והבל הוא. וחלילה לנו לחשוב כן על צדיקים וטובים קדמונינו שהנחילו לנו ירחי שוא ומשאות מדיחים איך לא סקלום אנשי דורם אז כשהתחיל לקלקל. ואם תאמר הי' מה שהי'. אתה נותן מקום למינים לרדות דלמא גם תפילין וכיוצא בו התחיל בדור מן הדורות ולפנים לא הי'. חלילה לחשוב. אבל אומר אני החילוקים דרכם בקודש וממעיין הקודש יצאו אלא שנתקלקל באורך הזמן. וטרם כל נחקור על שם זה חילוק מה שמו מה תאמר אבל הוה יודע דעיקר שמוש התלמידים אצל רבם הוא לדמות מילתא למילתא. וז"ל הרא"ש הובא בב"י בבד"ה בי"ד סי' רמ"ב וי"ל דעכשיו נמי אין כל מעשה בא בגמ' אלא שמדמה מילתא למילתא ואיכא למיחש שמדמה מה דלא דמי עכ"ל שם. ועל זה נהגו כשאדם מחדש דבר אומרים בלשון אשכנז גלייך או אום גלייך פי' דומה או אינו דומה שהדמיון עולה יפה או אינו עולה יפה. והיות הסברות עמוקות ודקות כחוט השערה לחלק בין זה לזה ועי"ז יתרצו כמה קושי' שיודע לחלק ביניהם מה שהי' בעיני התלמידים דומין זה לזה יבוא רבו וחקרו שאין זה דומה ומורה להתלמידים הסדק שבין זה לזה וזה הוא חילוק שהי' רב מראה לתלמידים החילוק וההפרש בין הסברות שהי' נראה להם במושכל הראשון שהם דומים זה לזה ומזה ילמדו דרך האמת בהוראה. ואמנם בעו"ה נתקלקלו הדורות ואדרבא החליפו הנ"ל בפלפולים חריפים ומשוננים ואינם משגיחים אם דומה או לא רק שיהי' חריף וחדוד או לשיטתו אעפ"י שאם יעיין שפיר אין זה שיטתו שהחילוק רב ביניהם. עד שבעלי החריפים האלו הם המורים בחריפותם. והי לך לשון הריב"ש סי' רע"א אבל אין צריך לידע כל הוית התוספת וגליוניהם ולמירמי דוקלי ולזקוף להו. וכמה חכמים ראינו בעינינו מפולפלים וחריפים בהוית דמעיילי פילא בקופא דמחטא ועל כל קוץ וקוץ אומרים תילי תילים קושיות ותירוצים ולפום חורפא לא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא ואומרים על אסור מותר ועל מותר אסור עכ"ל הריב"ש שם:

{{עוגן1|והנה}} אחז"ל לעולם יעשה אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשוי בדברי תורה והענין כשור לרדיא המשדד עמקים וכרוב ותני ומעיין ודולה מים מבארות עמקים והוא החריפות. ואחר שברר שמועותיו וטחן וברר לסולת סולת נקי' יהי' כחמור למשא לישא אלומותיו כחמור נושא ספרים. ואם זה השור יחרוש וישדד במישור. אח"כ בעליו יבצור ויזמור. וישאהו על גביו כחמור. אך מאוד צריך להזהר שבין החרישה והאסיפה יברור ויזרה ברחת ומזרה אבל לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. ה' יודע כי כעין האמור למעלה הבנתי מקיצורי דברים ורמיזותן של רבותי הקדושים זצ"ל אלא הם שמו מחסום לפיהם ולא גילו אלא ברמז לצנועי תלמידהם. ואני עני וכואב מקום הניחו לי להתגדר בו וה' הטוב יכפר בעדי:

{{עוגן1|קדושה}} ראשונה קדשה לשעתה וכו' ז"ל רמב"ם ספ"ו מה' בית הבחירה ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדשה לע"ל וכו' לפי שקדושת המקדש מפני השכינה ושכינה אינה בטלה שנאמר והשימותי אני את מקדשיכם אעפ"י ששוממין בקדושתן הן עומדים. ומה שהשיג על זה הראב"ד עמג"א סוף ה' ט"ב ובס' לחם שמים העלה דמ"מ תלי' בפלוגתא אי ארון במקומו נגנז והכי קיי"ל א"כ לא בטלה קדושתו משא"כ למ"ד גלה לבבל אין כאן קדושה להתחייב כרת ע"ש מילתא בטעמא ונכון הוא אמנם כל זה בקדושת מקום מקדש. אך בקדושת א"י לתרומות ומעשרות כ' שם כיון דקדושה ראשונה הי' ע"י שהי' כיבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה וכו' וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך וכו' הוא מקודש היום ואעפ"י שנלקחה הארץ ממנו וכו' עכ"ל וכ"מ נתקשה בסברא זו אטו כיבוש יהושע גרע מחזקה. ולפע"ד להסביר דיב"נ כיבוש וחזר בא נ"נ וכיבוש מידינו. וגוי קונה בכיבוש מלחמה כדילפינן פ' השולח מעמון ומואב טיהרו בסיחון ועוג. אע"ג דאמרינן פ' ד' מיתות גבי יפת תואר דגוי לאו בר כיבוש מלחמה רוצה לומר שלא ניתן לו רשות והיתר לכבושי שהרי אפי' לישראל אומרים לסטים אתם שכבשתם ז' עממים לולי שהקב"ה נתן לנו רשות וצונו בכך. אבל לאו"ה לא ניתן רשות ולסטים היא. אבל אי עבר וכיבש קנה כמו גזלן שקונה ביאוש ושינוי אע"ג דעביד איסורא מ"מ קנה. ה"נ אע"ג דכיבוש שלנו הי' בדין ושל נ"נ הי' בגזל מ"מ קנה ונתבטלה קדושת יב"נ. משא"כ עזרא כשעלה לא כיבש אלא ברשות כורש החזיק והי' עבדים למלכות ושוב כשנטלה יונים המלכות מפרסיים ישבו ברשות יונים ולבסוף ברשות רומיים ואף כשהחריבו עירינו וגלו אותנו מארצינו לא בטלו המלכיות הרשות שישבו ישראל בא"י ועדיין אותו הכח שהי' לנו בא"י בימי עזרא כשקדש דהיינו רשות המלכות אותו הכח עדיין קיים ולא נשתנה רגע א'. אעפ"י דאחר חורבן ראשון הי' נ"ב שנה שלא עבר איש בא"י ומעוף השמים עד בהמה נדדו הלכו אבל מימי עזרא ואילך לא נתרוקן א"י מישראל רגע א' ורשות המלכות קיים וא"כ לא נתבטלה קדושתה:

{{עוגן1|ועיי'}} במפרש לה' קידוש החדש פ"ה ה' י"ג שהעתיק לשון רמב"ם בס' המצות שכ' שאם ח"ו יאבדו ישראל מא"י וב"ה שהבטיחנו בתורה שלא תכלה אומה זו וכו' ע"ש והיכן הבטיחנו שלא יהי' א"י בלא ישראל. והוא לפע"ד מ"ש אשר ירשו אבותיך וירשתה ירושה ראשונה ושני' יש להם שלישית אין להם לפי שקדושת עזרא לא בטלה והיינו אם יהי' תמיד ישראל בא"י ברשות המלכות. אך אם ח"ו יתבטל זה א"כ בטלה קדושת עזרא ויהי' צריך קדושה שלישית לע"ל וכבר הבטיחנו קדושה שלישית אין להם:

{{עוגן1|דלמא}} נתן עיניו בצד זה ועיי' בשבת קמ"ב ע"ב דרשב"א ס"ל נותן עיניו ואין מעלה המדומה כיון דאפשר בהרהור לא יעשה מעשה. ונ"ל במי ששכח להפריש חלה מחמץ שלו ע"פ שחל בשבת יזמין לו כהן קטן על שלחנו ויתן עיניו בצד זה ויאכילנו להקטן ומצד אחר יאכל הוא ומותר בחלת ח"ל ובשעת הדחק:

'''{{עוגן1|אתה}} הולך לעשות רצון קונך.'''  הרשב"א בחי' אגדות הנדפס בעין יעקב הסביר שר"פ בן יאיר עם עצמו ושכלו נדון כך דאע"ג דהטבע משועבד ללומדי תורה ותגזר אומר ויקם לך מ"מ אין ראוי לשנות הטבעיים ללא צורך גדול. והי' נדון בנפשו אם יגזור לבקע המים או לא עד שהחליט לצורך מצוה רבה דפדיון שבוים יפליג מיא. אבל לא למצוה אחרת אפי' לחטי דפסחא. ושוב כיון שכבר נבקעו המים לפדיון לא נתן רשות שיחזור לאיתנם אפי' למצוה חטי דפסחא ואפי' לצורך בני לוי':

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>