עריכת הדף "חתם סופר/חולין/ג/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''{{עוגן1|בודק}} סכין ונותן לו.''' כ' תוס' דבכותי לא בעי בדיקת סכין וכבר כתבתי לעיל שצ"ל לרבא שידעו חז"ל דאחזוקי בי' כבשאר הלכ' שחיטה לכן אפי' מצאו ושחיט סגי בחותך. ואפשר דיוצא ונכנס דמהני נמי היינו בצירוף דמירתת עוד דלמא נחתוך לו נמצא יש כאן ב' פחדים א' כיון שיוצא ונכנס שמא יקח סכינו מידו ויבדקנו ועוד שמא יחתוך לו כזית בשר. והוה כשני חותמות ומ"מ אין צריך לו כיון שיוצא ונכנס סגי במירתת. אבל בש"ע סי' ב' גבי צדוקי כ' דבעע"ג בעי נמי בדיקת סכין כיון דס"ל לרשב"א כת"ק דמצת כותי דלא מהימני בדלא כתיבי א"כ אינו מועיל חותך ממילא אינו מועיל נמי יוצא ונכנס לחוד לבדיקת סכין:

'''{{עוגן1|הכל}} מומחין שוחטין וכו'''' בד"א שיודע לומר וכו' דע סתם מומחה בכל מקום לא שייך לחצאין אלא אתמחי גברא בכל עניני האומנית ההוא. אך הכא דבא לחלק ולומר דגמיר ולא הוחזק נמצא שאינינו מומחה אלא ע"ד השאלה בעלמא ע"כ הוצרך לפרש בד"א שיודעים בו וכו' וכ"כ ריטב"א וע"כ כ' רמב"ם מומחה סתם יוכלל בו כל מיני ההמחאות ומוחזק בכלל והלח"מ לא עמד בזה והאריך בחנם ע"ש:

'''{{עוגן1|בד"א}} שיודעין בו וכו'''' לכאורה י"ל לא פליג רבינא אהמציאות דרוב מצוין אצל כל המצות מומחין לאותו דבר כדקיי"ל בגט סתם ספרי דדייני וכו' וסתם המצוין אצל ניקר ואצל תכלת וכדומה אך הכא ק' לי' ק' הראשונים כיון דאתחזק אינו זבוח נימא סמוך מיעוטא לחזקה וכל התירוצים שכתבתי לעיל היינו למאי דקיי"ל לעלופי לא חיישי' כלל וכלל וליכא אלא מיעוט המצוין שאינם מומחין אבל רוב המצוין שהם מומחין כל מעשיהם מתוקנים אך רבינא ס"ל כשם דרק רוב מצוין מומחים רוב מצוין מוחזקין אבל איכא מיעוט שאינם מוחזקים נמצא ברוב המומחים איכא מיעוט שאינם מוחזקים וסמוך מיעוטא וכו' ע"כ כשיודעים בו בודאי שהוא מומחה סמכינן ארוב מוחזקים וכן כששחט לפנינו ג"פ ולא נתעלף שוב סמכינן ארוב מומחין ולפ"ז ב' הלשונות לא סתרי אהדדי. ולפ"ז דאנן לעלופי לא חיישינן כלל וכלל שוב שפיר איכא למסמך ארוב מצוין מומחין. וגם בלישנא קמא הומ"ל לעלופי לא חיישינן וממילא קיי"ל רוב מצוין מומחין הם דבהא לא פליגו ועמ"ש תוס' ד"ה חולין וכו'. ובזה יש מקום ליישב ק' תוס' ד"ה דליתי' קמן וכו' די"ל אחרים רואין אותו אינו מועיל אלא ללא גמיר. אבל אם לבו רך ומתעלף ונחלשו ידיו זה אינם יכולין הרואים להכיר ואיהו כיון דלא גמיר אינו מבין בעצמו מה שאירע לו שיהו או דרסה. לכן למאי דקיי"ל דלעלופי לא חיישינן כלל דכל אדם מתחזק ורק לא גמיר שפיר פריך ש"ס לר"נ פשיטא דאחרים רואין מהני אך הכא לרבינא לפמ"ש אפי' ללישנא קמא איכא מיעוט אינם מוחזקים ואי בדקינן וידעינן דלא גמיר איכא למסמך מיעוט שאינם מוחזקים לחזקת שאינו זבוח ואחרים רואין לא מהני לחשש עילוף ואיהו דלא גמיר לא מרגיש בנפשי' ע"כ לא הותר אלא בליתי' קמן ואחרים ראו ששחט שפיר אמרינן מסתמא מומחה הי' דאל"ה לא הוה שחיט שפיר כל כך וממילא לא חיישינן לעילוף דהוה מרגיש בנפשי' והי' אומר לנו:

{{עוגן1|רוב}} מצוין אצל שחיטה מומחין הם רוב הגאונים ס"ל אי איתא קמן צריך לברורי כי כן הדין בכל רוב המתנגד לחזקת איסור וכן העלה המ"א {{ממ|[[מגן אברהם/אורח חיים/תלז#ד|סי' תל"ז סק"ד]]}}. והיכי דליכא רובא רק חזקה אפי' אינה מתנגדת וחזקה אחרת נמי צריך לברורי כמ"ש מג"א [[מגן אברהם/אורח חיים/ח#יא|סי' ח' סקי"א]]}}. משא"כ ברוב בהמות וכשרות דאיכא רוב בלי התנגדות לא בעי לברורי כלל חוץ מן הריאה מטעמי' שיבוארו אי"ה במכילתין ואע"ג דבעי לברורי מ"מ יכול ליתן לו לשחוט לכתחלה על דעת שיבדקנו אח"כ. ומהאי טעמא לא מתוקם משנתינו בהכי דלא שייך לכתחלה ודיעבד דהא לכתחלה יכול לשחוט ע"ד שיבדקנו אח"כ. אמנם יש גאונים דס"ל דאסור ליתן לו לכתחלה על סמך שיבדקנו אח"כ על זה כ' תוס' א"כ הוה מיתוקם מתני' בהכי ועט"ז סי' א' ס"ג. והראב"ן כ' רבינא נמי ס"ל רוב מצוין אלא ס"ל אי ליתא קמן ומצי למירדף אבתרי' צריך למירדף אי לאו אחרים רואין ובהא פליגי עליו דלא צריך למירדף ומביאו ש"ך סי' א' סק"ה. דרבינא ס"ל דלא הוה רוב מעלי' כ"כ וצריכין למירדף כי חיישינן אולי יבוא ויאמר לא גמיר ע"כ בעי' אחרים רואין. וממילא אסור ליתן לו לכתחלה על סמך שיבדקנו אח"כ כיון שאינו רוב מעלי' וא"ש מתני' רישא לכתחלה ודיעבד וגם סיפא וכולן. אך אנן קיי"ל דרוב מעלי' ואי ליתי' קמן לא בעי למרדפי' דלא חיישינן שימצא דלא גמיר. וממילא יכולין ליתן לו לכתחלה על סמך שיבדקנו ולא מתפרש לכתחלה ודיעבד דמתני':

'''{{עוגן1|קסבר}} כותים גירי אריות הן.''' הרמב"ם בהלכו' עבדים פסק בהדיא כר"א דברייתא דמצת כותי אפי' כתובי ואחזוקי לא מהימני ורשב"א בשמעתי' כ' דעכ"פ כת"ק קיי"ל בדלא כתובי אפי' אחזוקי והקשה ש"ך סי' ב' סקכ"ב דא"כ הו"ל למימר רב אשי לא אמר כאביי ורבא דס"ל כת"ק או ר"א פי' אפי' למאי דכ' בש"ע דבעי נמי בדיקת סכין לא קשי' דעכ"פ ה"ל לאוקמי בכותי ובדוק סכין כאוקמתא דידי' במומר ז"א דניחא לי' לאוקמי בישראל כמ"ש מהרש"א בשם הרז"ה. וגם אין לומר דלפמ"ש תוס' דלא בעי חותך כזית בשר אלא לברורי מ"מ הא כבר כתבתי מ"מ אין ליתן לכתחלה על סמך חותך משום דבעי' שיהי' מירתת. והכא דנחשד לאכול לא מירתת שפיר הקשה ש"ך. ולפע"ד צ"ע בלא"ה מי סני לאוקמי משנתינו כמתני' דגטין בכותי חבר והו"מ ליישב גם וכולן ולמימר הכי הכל שוחטין ואפי' כותי שידעינן בו שהוא חבר ע"פ עדים ואם שחט חוקרים אח"כ אם הוא חבר ואם א"א מהני אחרים רואין. וקצת משמע בגטין דחבר ר"ל שקבל דברי חברות כישראל גמור דאל"ה רק ככותי אכתי אמאי מיחתים קמי' ישראל ע"ש וא"כ שפיר מיתוקם כנ"ל מיהו אאביי ורבא לא קשי' דנמשכו אחר הבריתא שנשני' על משנה זו ת"ר שחיטת כותי מותרת וכו' ואביי דייק מרישא ורבא מסיפא וניחא להו לאוקמי מתני' כבריתא. אך רב אשי נהי דלא ניחא לי' לאוקמי מתני' לבר מהלכתא מ"מ לוקמי' בחבר וכסתם מתני' דגטין וכהלכתא ומתורץ נמי וכולן אע"כ הוצרך לומר ס"ל גיריי אריות הם ולק"מ ק' ש"ך:

{{עוגן1|אלא}} רבא מ"ט לא אמר כשמעתי' צ"ע דלמא קשי לי' וכולן דבשלמא אוקימתא דכותי נהי דקשי' וכולן דהא באחרים רואין שוחט אפי' לכתחלה מ"מ הדין אמת שחיטתן כשרה. משא"כ אוקמתא דמומר הדין אינו דבמומר שלא בדקו סכין אפי' בדיעבד שחיטתו פסולה אפי' באחרים רואין כמ"ש תוס' ד"ה בודק וכו'. וא"כ קשי' טפי וכולן. אלא מזה ראי' למ"ש לעיל כרמב"ם דבמומר לא אמרינן רוב מצוין מומחין ולמסקנא דרבינא לא ס"ל כוותי' בישראל כשר מ"מ במומר ומיתוקמא מתני' במומר כאוקמתא דרבינא ומיושב וכולן ופריך שפיר רבא מ"ט לא אמר כשמעתי' לפרש משנה קמייתא במומר ומיושב וכולן וק"ל:

{{עוגן1|בא}} ומצאו קרי לי'. כבר כתבתי לעיל באוקמתא דאביי פי' דבר זה:

{{עוגן1|דממסמס}} לי' צ"ל דקים להו לרבנן דכותים לא מבטלו חד בתרי דאל"ה ניחוש שנתערב לו נבלה בכשרה ונהי דלדידן נמי ליכא משום חה"ל דמיירי בציפרין בניצות ואפשר משו"ה נקיט צפרים מ"מ לרשב"א בטוש"ע י"ד אסור לאדם א' לאכלם ואיך נאכל הך דקורי' ומשמע מותר לאכול אפי' הכל ביחד אע"כ קים להו לרבנן דלא דרשו אחרי רבים להטות לביטול רוב:

{{עוגן1|כל}} מצות שהחזיקו בהם כותים הרבה מדקדקים בהם יותר מישראל לכאורה כך הי' ידוע לו מנהגם אז אלא שראיתי בכמה מקומות למדו הפוסקים מזה לצדוקים וקראים כאלו בחדא מחתא מחתינהו ע"כ נ"ל מסברא קאמר לי' דבישראל יצה"ר מתגבר ביותר לבטלו משא"כ באלו וכיוצא בהם שהם רצים לבאר שחת עמ"ש תוס' במס' ע"ז ג' ע"א ד"ה גדול וכו'. וא"כ זה שייך בכל כיוצא באלו וא"ש:

{{עוגן1|ומ"מ}} נ"ל נהי דמשמע דגם בבדיקת הסכין אחזוקי וכמ"ש לעיל והיא בכלל הלכו' שחיטה הגרמה ועיקור שהזכיר ש"ס מ"מ כיון דפליגי אמוראי ופוסקים אי בעי בדיקה אתלתא רוחתא או לא דבית השחיטה מרווח רווח עיי' לקמן י"ז ע"ב ומשמע התם דרבא גופי' לא בעי תלתא רוחתא דאמר רב אשי משמי' דרבא לא אמרו ע"ש וא"כ אביי ורבא שלא הזכירו בדיקת סכין באוקמתת כותי משום דכותי אחזקו לן בבדיקת סכין ותלתא רוחתא אנן נמי לא בעינן. אבל למאי דקיי"ל דבעינן אתלתא רוחתא א"כ מאן לימא דס"ל לצדוקים הכי ע"כ יפה פסק בש"ע סי' ב' בצדוקי דבעי בודק סכין אפי' עע"ג ומיושב ק' ש"ך שם מתוס' ד"ה בדוק סכין וק"ל:

{{עוגן1|כיון}} דאיכא היתירא ואיסורא לא שביק התירא ואכיל איסורא לא מיירי במי שידענו בו שכך מנהגו דא"כ פשיטא. אלא מיירי בסתם מומר שראינו אוכל לתיאבון אמרינן חזקה על רשעי ישראל דלא שביק התירא ולא יקלקל שחיטתו במזיד על מגן ועיי' כזה בכסף משנה. וריטב"א נתקשה קצת בזה ע"ש. ולפ"ז ניחא לן דאמרינן מפני שהן מחליפין ולא נימא חזקה כאן נמצא וכאן הי' חמץ זה מעולם ושל עבריין הי' מעולם והרי הרשב"א פסק כשמצינו סכין בדוק בידו אמרינן בזה שחיט דכאן נמצא וכאן הי' וסמכינן לקולא א"כ הכא אמאי לא ניחוש לחומרא. אבל להנ"ל דהוה חזקה דאתי' מכח רובא דרוב רשעי ישראל לא שבקי התירא עדיף מחזקה דכאן נמצא וכאן הי'. ולפ"ז אפי' אי אתי' ברייתא דמחליפין כר"ש דחמץ אחר הפסח דרבנן מ"מ לא סגי בשאני אומר משום דאיכא חזקה כאן נמצא מתנגדת. וש"ס לא קאמר דהו"מ למתני שאני אומר החליפו דודאי לא מצי למתני הכי אלא האמת קאמר דהא על כרחו נקט שמחליפין וא"כ השתא בדרבנן סמכו ק"ו בדאוריי':

{{עוגן1|אלא}} שלדידי צ"ע לפי הסכמת הפוסקים כל היכא דחזקה מכח רובא מתנגד לחזקה צריך לברורי לכתחלה ומפני כן אע"ג דרוב מצוין מומחין מ"מ אי איתי' קמן צריך לשיולי. וא"כ ה"נ אמאי לא בעי לשיולי לעבריין ממי קנית חמץ זה ורשב"א בתה"א הקשה כן ממשנת דמאי דצריך לומר פלוני מומחה כי היכי דלרתת וכ' לחלק התם מומחים לא שכיחי והכא שכיחי גוים טובא דיש להם פת עיי' משמרת הבית. אבל לא תי' כלום מקושייתי כיון דחזקת כאן נמצא מתנגדת היו צריך לשיולי וכדאי' פ"ק דפסחים מאי נפקא מני' לשיולי דמשם הוציא המג"א דין זה:

{{עוגן1|ונ"ל}} מזה ראי' למ"ש תורת חיים דמשו"ה בתר דמייתי סייעתא חזר ומייתי לימא מסייעא לי' מברייתא אחריתי משום דברייתא דמחליפין לאו סייעתא גמורה היא דדלמא לא נחשד אלא לעבור על בל יראה ולא על אכילת חמץ שהם ענינים שאינם דומים. ואני אמרתי משום הא לא אירי' דמייתי סייעתא בתר סייעתא. ואולי י"ל כיון דבל יראה חמיר ועובר כל רגע ורגע ואיכא תרי לאוי מכ"ש שיעבור על אכילת חמץ אחר הפסח וקיי"ל החשוד על החמור חשוד על הקל ממנו אלא שהרב"י סי' קי"ט מייתי מתשובת רשב"א שמוכיח מבריתא דלקמן דמומר לערלות אינו מומר לשחיטה אע"ג דחמיר טובא ש"מ בשני ענינים שאינם דומים לא אמרינן חשוד על החמור חשוד על הקל וע"ש בש"ך סי' קי"ט סקי"ב ונ"ל ראייתו ממאי דפירש"י מומר לערלות היינו מבעט בה וכבר פי' תורת חיים מה שהכריחו לפרש כן משום דערל לא שייך אלא פ"א דמה שאינו מל את בניו אינו נכנס בגדר מומר לערלות רק מה שלא מל עצמו והוה רק פ"א ולא נעשה מומר בפ"א וע"כ מיירי שמלבד שמתעצל מלמול עוד מבזה ומבעט המצוה וא"כ כיון שזה מומר מבעט ואי נימא דהוה נמי מומר לקל הוה כמבעט גם בשחיטה ולא רק לתיאבון אלא מבעט וזה אפשר אינינו בר זביחה או לכל הפחות אין מוסרים לו לשחוט לכתחלה אפי' בעע"ג כמ"ש רשב"א ואיך תני מומר לערלות בכלל הכל שוחטין אע"כ אע"ג דערלות חמורי לי' מ"מ אינו מומר לשחיטה כיון שאינו מענין א' זה הוא ראי' הרב"י אליבא דתשו' רשב"א ורמב"ן ע"ש בסי' קי"ט ותבין:

{{עוגן1|והשתא}} דאתית להכי אמינא דהך דמייתי סייעתא קמייתא דלא ידע הך ברייתא דמומר לערלות הוה ס"ד דסתמא תנינא בבכרות החשוד לדבר החמור חשוד לדבר הקל ולא נחית לחלק כנ"ל. וא"כ אלו העבריינים החשוד על בל יראה ובל ימצא בכל רגע ורגע בפסח עצמו דחמיר טפי ומשמע לאינשי איסורא טפי כש"כ שחשידים לאכול אותו חמץ אחר הפסח ואפ"ה סמכי' שמחליפין הוה סייעתא לרבא ועוד מוכח ולא משום רובא אלא דלענין שאר איסורין הוה כישראל גמור וכל ישראל כשרים ולא רק רובא ולא בעי לשיולי וכדס"ל להרא"ה בבד"ה כל המצוין אצל השחיטה מומחין ולדידי' לא בעי לברורי וה"נ הכא ג"כ דלא בעי לברורי כלל ודלא כסתמא דתלמודא דפ"ק דפסחים דבעי למשיילי'. אך הך דמייתי ברייתא דמומר לערלות ומוכח דכל שאין הענינים דומים לא הוה מומר אפי' לקל ממנו א"כ לדידי' ליכא סייעתא לרבא מברייתא קמייתא וטעמא דחמץ מותר משום דאין הענינים דומים. אבל אי הוה ענינים דומים הוה בעי למשיילי' כסתמא דש"ס דפסחים:

{{עוגן1|ובזה}} מיושב ק' פני יהושע אהשמטת הפוסקים בהלכ' חמץ הך דחמצן של עוברי עבירה. וי"ל דהא דהניח ת"ח דבל יראה ואכילה הוה ענינים שאינם דומים היינו לסברוה ר' יהודא היא. דלאו דחמץ אחר הפסח מילתא אחריתי הוא. אבל למאי דקיי"ל כר"ש דחמץ אחר הפסח קנסא הוא משום שעבר אבל יראה מסברא קאמינא דהחשוד על בל יראה לא יחוש לקנסא וא"כ ליכא למימר דהוה ענינים שונים. וחשוד נמי אאכילת חמץ וליכא למסמך אמחליפין אלא משום דרובא רוב פושעים לא שבקי התירא ואכיל איסורא ולזה מתנגד כאן נמצא וא"כ צריך לברורי ולומר פלוני גוי החליף לי ודלא כברייתא וזה לא הוצרכו פוסקים להביא דדין זה מבואר במקומו דצריך לומר פלוני מומחה כמבואר בסי' קי"ט ממשנת דמאי:

{{עוגן1|מטרח}} לא טרח. מריש הוה אמינא הא דאר"ה בעלמא כל העובר עבירה ושנה בה הותרה לו ופרכי' הותרה לו ס"ד אלא נעשה לו כהיתר. דהדבר תמוה איך ס"ד דר"ה הותרה ממש קאמר אלא ה"פ למאי דקיי"ל דלא נעשה מומר בפ"א אלא בשני פעמים ואז נימא כיון דדש בי' כהתירא דמי לי' והוה ס"ד דהיינו דאר"ה כיון שעבר עבירה ושנה בה הוה מומר והיינו הותרה לו ופריך ס"ד דהא קיי"ל כרבא דלא שביק התירא ואכיל איסורא. אלא נעשה לו כהיתר ולא היתר ממש מיטרח לא טרח אבל כי ליכא טרחא לא שביק היתירא ולא אמרינן כיון דדש בי' וכו':

{{עוגן1|אמנם}} ראיתי בהורי' י"א ע"א פליגי ר' המנונא אמר מומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם איכא ביניהו ורבא מוקי לי' במומר לתיאבון ונתחלף לי' חלב בשומן ונראה רבא לטעמי' דס"ל לא שביק התירא ואכיל איסורא וה"ל שב מידיעתו ואע"ג דת"ק פליג אר"ש היינו דלא תלי' בשב מידיעתו מדכתיב מעם הארץ ועיי' בס' קרבן חגיגה למהר"מ גלאנטי סי' ע"ו אבל לכ"ע אליבא דרבא אינו מומר להחליף חלב בשומן דלא שביק היתירא. ורב המנונא דלא מוקי לי' בהכי לית לי' דרבא. ואין רחוק שמפני זה השמיט הרי"ף הך דרבא דמומר והשיגו הרז"ה אפשר משום דלקמן ד' ע"ב מייתי ש"ס הך אוקמתא דרב המנונא ושביק דרבא ש"מ אע"ג דאיתותב רב ענן מ"מ לא ס"ל כרבא ולפ"ז ברייתא דהכל שוחטין אפי' כותי אפי' ערל אפי' ישראל מומר מוקמי' לי' במומר להכעיס ועע"ג וקמ"ל דמוסרין לו חולין לכתחלה כשיטת הרז"ה דלא כהרשב"א ור"ן. יהי' איך שיהי' עכ"פ משמע רב המנונא לית לי' הא דרבא ואיך פריך בפשיטות אדר"ה חברו של רב המנונא הותרה לו ס"ד דלמא כרב המנונא ס"ל דלא כרבא:

{{עוגן1|תני'}} דמסייעא לך. נראה מהאי סייעתא לא מוכח אלא סברא דלא שביק התירא וכו' אבל אכתי י"ל שחיטה שאני כיון שהוא מומר לאותו דבר ה"ל לענין אותו הדבר כמומר לכל התורה כמ"ש סברא זו מהרש"א לקמן ד' ע"ב בכוונת תוס' וכן הוא בהדיא בהרשב"א וריטב"א שם. א"כ אינינו בר זביחה כלל ומימעט מוזבחת כמ"ש תוס' לעיל ד"ה קסבר וכו' ע"ש משו"ה מייתי סייעתא אחריתי מהכל שוחטין אפי' כותי וכו' דמוכח מני' בשחיטה גופי' דסומכין עליו ואפשר היינו טעמא אע"ג דאהני דלאותו דבר הרי הוא כלכל התורה מ"מ כיון דלא שביק היתר' לא הוה בכלל זה ודאמרינן כיון דדש בי' כהיתרא דמי לי' היינו הך דלאותו ה"א ס"ד שאינו בר זביחה קמ"ל:

{{עוגן1|ואפשר}} הרמב"ם דס"ל דוקא גוי עע"ז פסול מן התורה מוקרא לך ואכלת מזבחו אבל אינו עע"ז כשר מן התורה אע"ג שאינו בר זביחה ולא דריש וזבחת. מהכא נפקא לי' כיון דחזינן לקמן בסוגיא דמעם הארץ דמומר לאותו דבר הוה כמומר לכל התורה. א"כ איך אמר רבא מותר לאכול משחיטתו הא לא הוה בר זביחה. אע"כ לא בעי' בר זביחה רק שלא יעבוד ע"ז ולית לי' לרמב"ם ס' הנ"ל כיון דלא שביק התירא וכו' לית לי' חלוק זה. וי"ל נמי דלרמב"ם דס"ל כל מומר לאחד מן העבירות בודק סכין וכו' והא דנקט רבא לאכול נבלות היינו לרבותא דלא נטעה בדרשא דוזבחת דבעי' בר זביחה. ולקמן י"ג ע"א נתבאר בחידושינו דפליגי אמוראי בדרשא דבעי בר זביחה וא"כ י"ל רבא הכא קמ"ל דלא בעי בר זביחה וכל שאינו עע"ז לית לן בי' וכהרמב"ם. ובזה א"ש דרמב"ם שינה לשון רבא וכ' מומר לעבירה מן העבירות ולא כ' מומר לאכול נבלות כרבא משום דרמב"ם כבר כ' לפני זה דגוי שאינו עע"ז לא פסול אלא מדרבנן גדר גדול גדרו בה וא"כ כבר ביאר דלא בעי' בר זביחה. וא"כ הוה רבותא טפי לאשמעינן דאפי' מומר לשאר עבירות נמי בעי בדיקת סכין. ולמומר לאכול נבלות דסגי נמי לי' בבדיקת סכין כמומר לשאר עבירות לא צריך לאשמעינן כיון דכבר ידעי' דלא תלי' בבר זביחה לא ס"ד למפסלי' טפי ממומר לשארי עבירות:

'''<מהדורה תנינא>''' {{עוגן1|רוב}} מצויין אצל שחיטה מומחי' הם פיר"שי ולא בעי למיבדקה מה שהקשה מהרש"א כבר ישבו בט"ז סק"ג וטעם הסברא מבואר יפה בס' ת"ח בשמעתין:

{{עוגן1|לעלופי}} לא חיישי' ע"מש רשב"א דלא אמרי' רוב מצויין אינן מתעלפי' אלא לא חיישי כלל ונפקא מני' דלא צריכי' לברורי ולמשאלי' כלל ובזה יובנו דברי הרא"ש סי' ו"יו בסופו. שדבריו נראי' כסותרי' ואינם מובנים. ובמעדני מלך נדחק מאוד וא"ש דהכי קאמר דהרי"ף לא פסק נגד רבינא במומחי' משום דכל הני אמוראי' ס"ל רוב מצוין מומחי' הם. דא"כ הי' ראוי לו שיסבור הרי"ף ג"כ לעלופי לא ניחוש כלל ולא צריך אפי' לברורי, וזה ליתא מדלא מייתי הרי"ף ראי' משמעתין ש"מ דלא מוכח נגד רבינא אלא מבריתא דמצא תרנגולת שחוטה, ומשם לא מוכח אלא שרוב מצויין מומחי' ומוחזקי' ומיעוטא מיהא איכא ומשו"ה היכי דאיכא לברורי צריכי' לברר שניהם שהי' מוחזק ומומחה.

ואמנם צריכי' להבין היא גופי' קשי' אה"שס מי דחקי' למימר לעלופי לא חיישי' כלל לימא אינהו ס"ל רוב מצויין אצל שחיטה מוחזקי' הם עכ"ל ע"פי מ"ש הריטב"א נימא סמוך מיעוטא לחזקת שאינה זבוח ואתרע לי' רובי' ותי' דהא המיעוט גופי' נמי אפשר דשחיט שפיר אפי' אינו מומחה, ונ"ל דס"ל לרבינא כיון דחייש לעלופי א"כ ניחוש למיעוט שלא ישחוט שפיר מחמת עילוף וכיון שאינו מומחה לא יבין הקלקול ויאכילנו נבלות ע"כ אמר הכל מומחי' שוחטי' אע"פי שאינו מוחזקי' דכיון דמומחה בודאי סמכי' שפיר ארוב מצויין אינם מתעלפי' ואי משום מיעוטא דמתעלפי' מ"מ כיון דמומחה הוא סמכי' עליו שירגיש ויאמר וכן הכל מוחזקי' שוחטי' אע"פי שאינו מומחה בפנינו משום דרוב מצויין מומחה ואי משום מיעוטא לסמוך לחזקה י"ל כתי' הריטב"א שהרי מיירי ממוחזק בפנינו שלא יתעלף וא"כ א"ש תי' הריטב"א שהרי אפשר שישחוט שפיר אע"פי שאינו מומחה, וע"פז יש לקיים ב' האקומתות של רבינא בשתי המשניו' דהכל שוחטי' ולא' תי' מקום להש"ס לומר דלית להו לדרבינא אלא משום דלעלופי לא חיישי כלל ורוב מצויין מומחי' א"כ אתי' תי' הריטב"א שפיר:

{{עוגן1|אלא}} רבא מ"ט לא אמר כשמעתי' כ' תוס' דמשנה קמייתא ה"ל לאוקמא כשמעתי' ונ"ל דהיותרת בזה הוא לדעת הרמב"ם דגבי מומר לא אמרי' רוב מצויין, וא"כ לאוקמתא דרבא במומר יש לקיים וכולן דמתני' ע"פי מ"ש רבינא, והש"ס שהניח בק' אוקמתא דרב אשי היינו מקמי דמסיק רבינא אבל בתר הכי אין כאן ק' וא"כ קשה אמאי אמר רבא מתני' בכותי דקשי' וכולן נימא במומר וכאוקמתא דרבינא ולא תקשי:

{{עוגן1|חותך}} כזית בשר ונותן לו אבל בפחות מכזית לא סגי דלית להו דרשא דכל חלב לרבות חצי שיעור אמנם לשיטת הרא"ם שהבי' משנה למלך בהלכות חמץ ומצה דסתם אכילה בתורה בכ"ש ואתא הלכתא ואפקא ממשמועתי' צריך לומר דידעי' שגם הם קבלו עליהם כן.

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>