עריכת הדף "חתם סופר/גיטין/לו/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
מנין שהפקר ב"ד הפקר וכו' קמאי אמרו דלמאן דמפיק מעזרא לא מוכח אלא שיהיה הפקר אבל שיהיה יכולת ביד חכמים להקנות לאידך לא ולמאן דמפיק מאלה הנחלות מוכח דיכולין להקנות ונפקא מיני' אי הוה קנין דאורייתא ממש עמ"ש בחידושי בתוס' ר"פ לולב הגזול. ונ"ל דדרשה מה אבות מנחילין לכל מי שירצו היינו למאי דקיי"ל כריב"ב ב"ב ק"ל ע"א אבל לרבנן התם גם האב אינו יכול להנחיל למי שירצה וא"כ פלוגתא דתנאי. ודשמעתין צ"ל לרבי דהשמטת כספים בזה"ז לאו דאורייתא ולא צריך לתקנת הלל הפקר ב"ד אלא לחכמים הראשונים שתקנו דמשמט שביעית ולזה סגי' בפסוק יחרם כל רכושו אבל אי ס"ל כרבנן והשמטת כספים דאוריי' והלל התקין שצריך לשלם ומוציאין ממון מידו ונותנים לאידך לזה לא סגי קרא דעזרא אלא קרא מקיש ראשים לאבות וק"ל:

לדרי' הא דתיקן או לדרי עלמא נמי תיקן. לכאורה י"ל לא לבטולי ע"י ביטול הטעם כפירש"י אלא עפ"י מ"ש רמב"ם רפ"ג מממרים כשב"ד הגדול מוציאין דין מן הפסוק או שום דרשה לזה כל ב"ד אחר יכול לחלוק אהך דרשא דוקא תקנה גדר וסייג צריך ב"ד הגדול וכשהוא סייג לתורה אפי' ב"ד הגדול אינו יכול לבטל לרמב"ם אבל מה שתלוי בדרשה וסברא בזה ב"ד שאחריהם יכול לחלוק על הקדמונים ואומר אי הלל ס"ל כרבי ונוכל לומר שלא עשה סייג לתורה כלל רק תקנה לבולי ובוטי ולא תיקן אלא לדורו כי מה צריך לתקן לדורי דורות במה שאינו אלא לתיקון העולם במו"מ ונעילת דלת ולפ"ז אפשר לומר אלו הוה ס"ל כרבנן לא הוה מתקן לעקור שביעית דאורייתא רק ס"ל כרבי וא"כ אם יבוא ב"ד אחר אפי' קטן ויהיה נראה להם לדרוש כרבנן דרבי ושיהיה שביעית דאורייתא שוב ממילא יתבטל פרוזבל אך אי לדרי עלמא נמי תיקן היינו משום דס"ל דהוה סייג לתורה וכרבנן ס"ל דשביעית דאורייתא וא"כ השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך נמי דאורייתא ומשו"ה תיקן לדרי עלמא וא"כ אין ב"ד יכול לבטל מטעם דרשה דקרא אלא שרוצים לבטל תקנתו ולזה צריך ב"ד גדול וזה דלא כרמב"ם דס"ל מה שהוא לסייג אפי' ב"ד גדול אינו יכול לבטל:

'''נפקא מינה לבטולי'.'''  פירש"י אפי' כתב פרוזבל משמט. אבל למ"ש תוס' דפרוזבל הוא דאורייתא ורק הלל פרסם הדבר צ"ל לבטולי' שיהיה הב"ד מונעים עצמם ולא ימצאו עצמן לכך כמ"ש הרחק ממיאונין ונפקא מינה לדינא מי שטוען פרוזבל הי' לו ואבד אינו נאמן דלא שייך לומר לא שביק התירא ואכיל איסורא כיון דלא בנקל ימצא ב"ד שמזדקקין לכך:

אי אמרת לדרי' תיקן מבטלינן לי'. כבר כתבתי דשמעתין לרבי אזלה. ועוד לרבנן ע"כ מטעם הפקר ב"ד תיקן וכיון שלא הפקיר אלא לדרי' א"כ בדור אחר לא הפקיר וממילא בטיל אם לא יבואו ב"ד אחר ויפקירו ומה צורך לבטולי':

'''אא"כ גדול המנו בחכמה ובמנין.'''  שיטת ומסקנת תוס' פ' אין מעמידין והיא שיטת הראב"ד כס"ד דתוס' דשמעתין כל שנתפשט ויכולין לעמוד אפי' גדול א"י לבטל אבל בחדא מיני' בעי' ב"ד קטן אבל בקטן מיהת סגי ונדחקו שם תוס' במאי דאמרינן התם אי איכא גוי כלו אין ואי לא לא ר"ל לא בעי גדול. ואין הלשון משמע כן אלא אי לא לא חל התקנה כלל וגם הסברא נותן דלא עדיפי ב"ד מתורה עצמה אשר לא ציותה ולא הזהירה ממה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו דרכיה דרכי נועם כתיב. אמנם תוס' דשמעתין ס"ל כל שלא מסרו נפשם בחרבם יכולין גדולים לבטל ומה שלא נתפשט אפי' עמדו בחרבם מ"מ הרי לא הצליחו במלחמתם שהרי לא נתפשט ע"כ סגי בקטן ומה שאינו יכולין לעמוד אינו חל כלל וא"ש אי איכא גוי כלו אין אי לא לא פי' לא חל כלל ולא בעי ביטול. וצ"ל שמן כדגזרו עלי' אז היה רוב הצבור יכולין לעמוד כי היה אז לישראל רוב זיתים ושמן של ישראל מצוי וחל הגזירה אלא שלא נתפשטה ברוב ישראל ושוב בימי ר"י הנשיא לא היה שמן של ישראל מצוי ולא היה רוב הצבור יכולין לעמוד לכן לא הו"מ לתקן גזירה הישנה ועמד וביטלה כיון דלא נתפשטה ברוב ישראל. שוב מסקו תוס' דאם לא גזרו מתחילה אלא במקום ידוע ושם נתפשטה הוה כמו נתפשט וצריך גדול. כתבו כן לתרץ הך דמגילה דמשמע דהוה בעי גדול לבטל אע"פ שיום י"ד לא נתפשט במוקפין ויום ט"ו לא נתפשט לפרזים ומ"מ הוה בעי גדול ע"ז כתבו כיון דמתחלה כך תקנו ושם נתפשטה ה"ל כרוב ציבור. ודעת הרמב"ם כל שהוא לסייג אפי' גדול אינו יכול לבטל וכבר כתבתי שכתב כ"מ דהא דפרוזבל לא הוה סייג לתורה כ"א לבולי ובוטי ועוד כתב מגלה נמי לא הוה סייג לתורה. ולפע"ד כבר כתבתי בכמה מקומות כי לעשות זכר לנס דאורייתא הוא מק"ו מעבדות לחירות אמרינן שירה ממות לחיים לא כ"ש. אך איזה זכר יעשו הוא ביד חכמים והם אמרו לקרות מגלה ולעשות משתה שמחה ויו"ט וכדומה והכל מדרבנן סייג לגוף מ"ע שהיא דאורייתא מק"ו הנ"ל. ומזה גופא הוציא הרמב"ם דינו מדכ' מרדכי ואסתר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם אע"ג דארז"ל ברוה"ק נאמר זה להבטחה שלא יארע לעולם דבר שיתבטל יו"ט של פורים מ"מ לדינא לא הי' לו לכתוב כי אם בימי המשיח יעמיד ב"ד דגדולים ממרדכי וב"ד וימנו לבטל הפורים מי ימחה בידם ואיך החליט ימי הפורים לא יעברו ואע"כ כיון שהוא סייג לתורה אין ב"ד גדול יכול לבטל. אך כל זה לבטל כל הסייג. ולהעביר ימי הפורים מתוך היהודים זה א"א בשום אופן. אך אם יעמידו הסיג במקומו אך על אופן אחר כגון הם תיקנו פורים בימי מנוחה וב"ד אחר יאמרו הכפרים יקראו בימי מלחמה י"א י"ב י"ג אין זה עקירה אלא שינוי זה יכול ב"ד גדול לבטל משו"ה פריך ריש מגילה הא אין ב"ד וכו' הא גדול יכול לבטל וק"ל. וכעין זה י"ל תוס' מגילה ה' ע"ב סוף ד"ה ובקר וכו' ובגליון שם נדחק ע"ש:

'''דאלימי לאפקועי ממונא.'''  כתב תוס' ר"ת אומר לא בעי' כר' אמי ור"א אלא חשוב שבדורו שוב מייתי מתני' פרוזבל המוקדם וכו' ומייתי נמי פי' הירושלמי אמתני'. ובתומים סי' ס"ז כתב המשך לדברי תוס' לחדד התלמידים והאמת אתו שאינו אלא לחדוד וכיון שנותן רשות אומר הנלע"ד יותר נכון כי רמב"ם בפי' משנה פי' דשביעית פירש פרוזבול המוקדם שנכתב קודם ההלואות הוא כשר אבל שנכתב מאוחר להלאות פסול שמכיון שהלוה חל עליו מצות שביעית ותו לא פקע ע"י פרוזבל ובתוספתא וירושלמי לא פי' כן וכתב שהוא ט"ס שם. אמנם בחיבורו חזר בו וכתב לחם שמים דבריו תמוהים איך יכתוב וימסור שטרותיו שאינם בעולם. וצלע"ג דמי יימר שילוה אדם ממנו ושאם ילוה שמא יפרע לו קודם שביעית וה"ל מסירת הני שטרות דבר שלא בא לעולם ואסמכתא דאי ילוה וכל דאי אסמכתא הוא ובעי ב"ד חשוב וא"כ אמאי שקיל וטרי בשמעתין אי בעי ב"ד חשוב פשיטא דבעי ב"ד חשוב. וצריך לומר משום אסמכתא ודבר שלא בא לעולם הוה סגי בב"ד חשוב כל דהוא אבל משום אפקעתא דשביעית בעי ב"ד כר"א ור"א כצ"ל לדעת הרמב"ם בפי' המשנה ומשו"ה כתב תוס' ר"ת ס"ל בכל ב"ד חשוב סגי דפרוזבל המוקדם אין פירושו כהרמב"ם אלא כהירושלמי וממילא אין כאן אסמכתא ולא דבר שלא בא לעולם וסגי בב"ד חשוב כל דהוא:

נרדי נתן ריחו ולא כתיב הסריח. כ' תוס' דר"ל עזב ואני אומר יפה דקדקו חז"ל. גם לשון חביבותי' גבן משמע אצלינו נשאר חקוק בלבנו אהבת ה' ולא חביבותי' גבי הקב"ה זה פשוט. והנה ישראל לא כפרו בהי"ת ח"ו ולא בקשו אלא אמצעי בינם לבין הקב"ה וחשבו משה הוא האמצעי וזה משה האיש לא ידענו מה הי' לו ע"כ עשו משה אחר היינו העגל צורת שור שבמרכבה. וע"פ שכל אנושי יפה עשו כי אין לשער ולהבין איך אפשר שקדוש עליון ית"ש ישכון בתוכינו כדכתיב ושכנתי בתוכם ע"כ עשו עגל וחטא גדול חטאו כי אין לילך אחר שכל האנושי ולהניח הקבלה מה ששמעו ולמדו ע"כ הי' החטא במה שנרדי נתן ריחו ששכלי המכונה נרד נתן ריח של עצמו והלואי עזב ריחו והי' סומך על הקבלה אבל לא עשה כן אלא נתן ריחו של עצמו וזה חטא והל"ל הסריח לשון מגונה דליצנותא דע"ז שרי ומצוה איכא כדיליף מקרא ספ"ב דמגלה אלא רמז לנו עדיין חביבות ה' גבן ולא עבדו ע"ז ממש להכחיש ה' ולומר לא הוא חלילה אלא חביבות ה' גבי ישראל ע"ד שאמרו וי"ו דהעלוך וק"ל:

'''ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.'''  יל"ד בהאי קרא כן יאבדו כל אויביך ה' בלשון נוכח אויביך ואוהביו כצאת השמש בלשון נסתר ולא אמר ואוהביך כצאת השמש. י"ל רמז למה שאחז"ל טוב כעס משחוק טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים בעה"ז משחוק שמשחק עם הרשעים בעוה"ז. והיינו אויביך לנוכח כאלו הקב"ה קרוב אליהם לעשות רצונם וחפצם בפנים שוחקות ועי"ז יאבדו ואוהביו שהם במסתיר פנים תכליתם יהי' כצאת השמש בגבורתו. ונאמר לי בשם תלמידי מוה' ברוך באיי זצ"ל יען אין אנו מתפללין על מפלתן של רשעים שיראו בשמחת צדיקים ויבושו ויכלמו כמבואר בשבת ס"פ השואל ומשו"ה כן יאבדו וכן יהי' אבידת האויבים לא אבידה ממש אלא אבידתם יהי' במה שיראו אוהבי ה' כצאת השמש בגבורתו ודפח"ח ושפתותיו דובבות:

מאי פרוזבל. כבר כתבתי לעיל ריש שמעתין במאי פליג רב חסדא דאמר בולי ובוטי עם רבא דשאיל ללועזא ע"ש:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>