עריכת הדף "חתם סופר/גיטין/לו/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
אלא למ"ד אין לו הפרה מא"ל. דיליף לי' מנשיאי העדה. ובריטב"א דנדרים פ' השותפין כ' דלא מצינו למילף זה משבועת ישראל שלא להשיא בנותיהן לבנימין ולא מצאו היתר משום דהתם כולם הי' נוגעים בדבר ומי יתיר להם ע"ש וצ"ל דאם יחסר שבט א' מישראל ח"ו לזה כולם נוגעים. אבל גבי גבעונים שבט לוי שלא נטלו אלא מ"ח ערים לא הי' נוגעים דמה איכפת להו אם ידורו גם הגבעונים בא"י או לא ולא היו נוגעים והי' יכולים להתיר ואפ"ה לא מצאו היתר ש"מ ברבים אין לו התרה. ובפ' שבועת הדיינים דאמר מרע"ה ע"ד המקום דלא להוי הפרה לשבועתי' קשה מי יתיר הלא כולם נוגעין בדבר ודוחק לומר שיהי' מי שירצה לקבל על עצמו עול תורה והוא יתיר לאחרים זה דוחק אין אדם חוטא ולא לו. ובדרוש אגדה אמרתי היינו דאמר מרע"ה פן יש בכם שרש פרה ראש ולענה ומסיים במשפחה ושבט. היינו שחשש שמא יש עתה א' שרש פרה ראש ולענה אשר עתה לא יכנס לברית כלל ולא יהי' הוא נוגע כי לא נשבעו והוא יתיר למשפחתו ושבטו ושם הארכתי. ואולי אה"נ לא ימצאו מי שיתיר להם אבל עכ"פ יהי' כל התורה איתי' בשאלה וקיל טפי ממאי דלא איתא בשאלה. והנה לקמן מ"ו סוף ע"א הקשו תוס' הא נדר טעות הוה שאמרו מארץ רחוקה באנו והטעום ועכצ"ל משום חלול ה' וא"כ מנ"ל לר' יהודה דברבים אין לו התרה ותי' אי בעלמא הוה ליה התרה שוב לא הוה חלול ה'. ביאור דבריהם דהיתר שבועה איננו חלול ה' דגם או"ה יודעים כדאשכחן בפרעה איתשיל אשבועתך ובנ"נ וצדקי' אבל שבועה בטעות אי לאו דרשה האדם בשבועה לא הי' ראוי להקל כי נשא שם ה' לשוא. ואו"ה שאינם מודים לדרש הזה הוה ח"ה גביהו כצ"ל דבריהם. מ"מ לפ"ז יש לדחות הוכחת ר"ת דכתב אי ס"ד דאין מתירין בעל כרחו כ"א מדעת מי שנדר לתועלתו א"כ הרי לא הי' יכולין להתיר בלי רצון הגבעונים והם לא יתרצו. ולהנ"ל זה ליתא נהי דגוף השבועה לא יתבטל מחמת טעות לדעתם דלא דרשו האדם בשבועה. מ"מ אי ס"ד ברבים יש לו התרה ואין מונע אלא לפי שנשבעו לתועלתם לזה בודאי פשוט לכל אדם כיון שהי' בטעות אין לחוש שוב לתועלתם כי נשבעו לתועלת אנשי ארץ רחוקה ולא לתועלת אנשי גבעון והוא פשוט מאד ותימה על ר"ת:

אבל לדבר מצוה יש לו הפרה. בפי' המשנה לרמב"ם דבכורות כתב דלא ניחוש שמא הכהן יתיר נדרו לדבר מצוה דהעיקור אצלינו שצריך לפרט הנדר ועיין במהרי"ט ח"א סי' קמ"ב. והנלע"ד דהנה אין חשוד שיתיר לעצמו איסור נדר שלא כדין אלא שיחשוב בעצמו שזהו מצוה שראוי להתיר הנדר ובאמת אין המצוה כדאי להתיר הנדר הזה והנה ג' ענינים יש בפירוט הנדר א' לשון הנדר ב' הסבה שבעבורה נדר השלישי איכות הנדר אם הי' עד"ר או ע"ד המקום או בעת צרה וכדומה והי' מהראוי לפרט כל הענינים האלו משום מילתא דאיסורא. אלא ר"נ חושש שמא מיגז גייז לא במרד ובמעל אלא שלא ידקדק לומר הנדר ממש כעין שנדר ונמצא לא הותר כלל דחכם מאי דשמע מיפר ע"כ טוב שלא לפרט. אמנם מודה ר"נ דהי' ראוי לפרט לולי חשש מיגז גייז והיינו שלא לפרט לשון הנדר והסבה. אבל איכות הנדר אי הי' עד"ר או ע"ד המקום או בעת צרה זה צריך לפרט דבהא לא שייך מיגז גייז וא"כ כשיאמר שנדר עד"ר אלא שנזדמנה לו מצוה יאמר לו החכם לא על הוראתך נסמוך אמור לי הנדר והמצוה אם שקולין הם או לא וכשיאמר לו שהנדר היה ע"י נשיאת נשים בעבירה ממילא לא יתיר לו לשום מצוה בעולם וא"ש דבריו:

'''דהוה פשע בינוקא.'''  פירש"י חבטן יותר מדאי. וריטב"א במכות כתב לשיטת ר"ת דבעי' דבר מצוה שיש עי"ז טעות בעיקור הנדר כמו גבי אונס שפירש"י שמצא בה עון פי' שם רע וגירשה ונדרה עד"ר ושוב נודע שהוא שקר הוה טעות בעיקור הנדר ומצוה. וה"נ צ"ל הכא דהוה פשע ולמד שלא בדקדוק שוב לא אשכחו דדייק כותי' והוה טעות בעיקור הנדר דמשום שבשתא דעל אדרוהו ושוב לא אשכחו כוותי'. אבל רש"י שפי' שחבטן לא הוה טעות בעיקור הנדר והתם פירש"י שגירש מחמת עון משמע דבעי טעות בעיקור כר"ת ע"ש בריטב"א. אך הר"ן כתב בשם ר"ת שיטה אחרת והרגיש בזה הרב"י סי' רכ"ח דאין הר"ן והריטב"א שוים בסברת ר"ת והוא דהר"ן כתב בשמו דבעי' דהמדירין הרבים עצמם מתחרטין ע"י מצוה זו והכא בינוקא המדירין עד"ר הם אבות התינוקות עצמם הם היה המדירין והם היו הרבים שעל דעתם נדרו והם היה המתירין ומתחרטין אעפ"י שחבט לילדיהם. מ"מ לא אשכחו דדיקי כוותי' ועליהם מוטל לימוד ביניהם ע"כ הם המתחרטים אלא על שיטה זו קשה הא באונס שגירש ונדר עד"ר אין המצוה נוגע להרבים ההם ואפ"ה מסיק דמתירין. ועכצ"ל ב' הנוסחאות אמת בדר"ת או דבעי' שהרבים עצמם הם הנוגעים בדבר המצוה ההיא כמו פשע בינוקא דחביטה אעפ"י שאין טעות בעיקור הנדר או יש טעות בעיקור הנדר כאונס שגירש ע"י שמצא בה עון ונמצא שקר וצדקו דברי רש"י. ומה שקשה על רש"י כיון שמצא בה עון אף ע"ג שנמצא אח"כ שקר מ"מ כדין גרשה ואיך ילקה להס"ד אמינא מילתא ואשתכח בסבא כוותי' בתשו' שער אפרים ריש סי' ע"ב והוא די"ל דע"א העיד שזינתה אשתו והאמין לו כבי תרי ושוי' אנפשי' חתיכה דאסורא ולוקה דלא ה"ל להאמין לו ולגרום לעצמו לגרש אשה שאסור לגרשה כ"כ שער אפרים מסברא דנפשי' ולא נזכר שכ"כ ראשונים ופסקו רמ"א ש"ע א"ע סי' קע"ח סעיף ט' ונעלם זה מבני אהובה פכ"ד מאישות הל' י"ח בסופו ע"ש:

ואדרי' רב אחא עד"ר. פי' אדרי' שבני העיר הדירוהו הנאה מנכסיהם וכ"כ ראב"ד והשיג על הרמב"ם שפי' אדרי' להמלמד שהמלמד הדיר עצמו ליהנות מבני העיר. ולא נ"ל שפי' רמב"ם כן בש"ס אלא מעשה דהוה בש"ס הכי הוה דבני העיר הדירוהו מנכסיו. ושלא תאמר כר"ת דבעי' דוקא כה"ג שהמצוה נוגע להרבים עצמם וכנ"ל לכן מייתי המשל בהיפוך שאם אירע א' אוסר על עצמו הנאת בני העיר ולא נמצא להם מלמד זולתו מותר להתיר אעפ"י שאין המצוה נוגע לו. והנה הראב"ד השיג מה מצוה עליו וכי הוא מצווה ללמוד עם בניהם. ותי' כ"מ ללמוד עם תלמידים מוטל על כל ישראל וי"ל הראב"ד ס"ל מקרי דרדקי שאני שאינו מצוה שהרי מותר ליקח שכר עיין נדרים ל"ז ע"א. אך הא קשי' הא צרכי רבים מצוה המוטלת על כל עולם הוא עיין ש"ך סי' רכ"ח ס"ק ק"ו:

על ד"ר. דעת רש"י שנים הוה רבים מדאמרינן פ' הדיינים על דעתי ועל דעת המקום כי היכי דלא להוי הפרה לשבועתי' ותוס' כ' ע"ד המקום שאני ובנדרים אין הגירסא דלא להוי הפרה אלא מילתא דלא טריחא נקיט עיין תוס' בשבועות שם. ולכאורה להתוס' דבעי' שלשה דוקא ורק ע"ד המקום שאני א"כ על דעתי למ"ל. וי"ל משום שהם יחשבו ע"ד המקום ע"ז שלהם שנקרא להם מקום ע"כ אמרו על דעתי על דעת אותו המקום שהוא על דעת מקומו של עולם. אלא אכתי קשה על דעתי למה לי ואי משום שלא יחשבו על ע"ז הל"ל על דעת אלקי אברהם יצחק ויעקב ועל דעתי למ"ל. וצ"ל משום דטריחא לי' מילתא וכשינוי דנדרים נמצא שני הסוגי' עולים בקנה אחת וכבר כתבתי כן בחי' למס' נדרים. ועיין סימן רכ"ח בש"ך שם ס"ק ק"ז דהנודר בעת צרה אין מתירין לו אלא לדבר מצוה כמו עד"ר וצריך ביאור דנודר עת צרה דאין להתיר לו כתב בנימין זאב סי' רס"ז הטעם משום דהוה כנודר לתועלת חברו וקיבל ממנו טובה שאין מתירין אלא לרצונו דהיינו זה שנדר בעת צרתו קיבל טובה מהקב"ה שהושיעו מצרתו והוה לתועלתו של כביכול ע"ד נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני ע"כ אין להתיר כי מי יימר שהקב"ה רוצה בהתירו ע"ש. וקלסי' רמ"א בתשו' ססי' ק"ג ע"ש. ובנודר לתועלת חברו דעת הראב"ד אפי' לדבר מצוה אין מתירין דחזי מה עלתה בצדקי'. משא"כ עד"ר יש לו היתר לדבר מצוה והטעם בשלמא לתועלת חברו יאמר חברו מה לי ולמצותיך אני רוצה בתועלת שלי משא"כ עד"ר שאין תועלת לאותן הרבים הם יסכימו למצוה. והכא בהקב"ה אע"ג דהוה כנודר לתועלתו מ"מ הוה לענין זה כעד"ר דמה תועלתו ית"ש נחת רוח שנעשה רצונו והרי ההיתר לדבר מצוה היינו עשיית רצונו. ובתשובה סי' אלף רי"ח הארכתי בזה:

'''מפני תיקון העולם דאורייתא הוא.'''  כבר כתבתי לעיל ריש מכילתין שזה א' מן הקשיות שהקשה רמב"ן אהרמב"ם בסוף שרש ב' בס' המצות דרמב"ם ס"ל כל חתם עדים הוא מדרבנן מפיהם ולא מפי כתבם וקשה הכא קאמר דאורייתא הוא וכן כל גטי נשים לר"מ קשי' עלי'. וכן הא דאמרינן ריש מכילתין אפי' ע"א נמי לא בעי דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואי ס"ד דכל עצמו של חתימת עדים אינו אלא מדרבנן שהכשירו מפי כתבם והם אמרו נמי שצריך קיום א"כ אי אינו מקוים ה"ל בין דאורייתא בין דרבנן חספא בעלמא. ואכפול בקיצור מ"ש לעיל תי' שלקטתי מפי ספרים וסופרים ונופך שהוספתי. דב' מיני עדיות יש אותם שאינם להעיד ולראי' כ"א לקיים הדבר כגון עדי מסירה דכריתות ודכל קנינים ושיעבודי' שאנו אומרים העדים גורמים הקנין וגז"ה הוא שצריך שיעשו הדבר בראיית שנים. בכל זה עדיף כתבם מפיהם השתא בראית עינים בעלמא מתחזק הדבר כש"כ כשעושים מעשה וכותבים בשטר ומשו"ה לר"מ לא מהני מסירה בפניהם אלא כתבם דוקא דעדיף טפי ולר"א נמי דע"מ כרתי מ"מ לרי"ף ורמב"ם חתימה נמי מהני כדלקמן פ' המגרש ובהא מיירי בשמעתין בגט וקדושין ושטרי קנין. אמנם יש עדות שצריכין להעיד על דבר ובזה מפיהם נשמע ולא מפי כתבם כי בכתב יכול להטעים שקרים משא"כ כשב"ד שומע מפיהם עצמם ולא מפי תורגמן ולא עד מפי עד ולא מכתבם אלא מפה לאזן החוקרים ודורשים אותם ובשטרות לראי' ולא לקנין הוה דרבנן ובהא מיירי רמב"ם בהל' עדות. ולפ"ז אשה המתגרשת לפנינו בגט חתום בעדים הרי היא מגורשת. אך כשיצאה למקום אחר ורוצית להנשא בגט זה שאז צריכא לו לראי' לא היו אלו עדים נאמנים מן התורה רק מדרבנן וא"כ עדיין קשי' ממאי דאמרינן לעיל רבנן הוא דאצריך קיום אלא לזה י"ל כיון מן התורה לא חציף לזיופא וכיון שח"י יוצאה מת"י האשה והבעל לא זייף אותם דלא חציף אנן כולם יודעים ומעידין שבא מיד הבעל לידה והרי ראי' ברורה ואין העדים שבגט או שבשטר קנין מעידין אלא אנן כולם מעידין מפינו ולא מפי כתב וכ"כ כ' הר"ן לקמן פ' המגרש מיהו בשטרות שעיקרם לראי' לא נימא כן משום כיון דעיקור עדות דאורייתא מפיהם דוקא נמצא לא ניתן לכתוב ולא נדון ע"פ אותו שטר מדאוריי' אבל בגט ושטרי קנין דניתן לכתוב לחיזוק הקנין שוב מועיל נמי מן התורה לראי' לולי דרבנן הצריכו קיום:

וכתוב וכתוב בספר וחתום והעד עדים. רישא דקרא שדות בכסף יקנו ומיני' ילפינן בקידושין כ"ג ע"א קנין כסף דכתיב בכסף יקנו אבל שטר דקרא לראי' בעלמא ושוב יליף שטר מספר המקנה וצ"ל בהס"ד דלא ידעינן דקונין בשטר לא הו"מ לחדש קנין שטר מוכתב בספר וחתום די"ל הקנין בכסף והשטר לראי' אבל לבתר דנפקא קנין שטר מספר המקנה שוב מפרשי' האי קרא או בכסף יקנו או וכתוב בספר וחתום בקנין שטר וכן פי' רמב"ם בפי' המשנה התם בקידושין ע"ש. והנה הרשב"א הקשה אפירש"י כיון שכבר ידענו עצה טובה זו מירמי' מה הוסיף ר"ג. גם יש לי לדקדק מ"ט ירמי' נתן הכסף כדכתיב ואשקלה הכסף ולא קנה בכסף כלל אלא ואקח ספר המקנה בשטר הא דקנה. ומ"ט שוב כשאמר לו לכשיחזרו מן הגלות שדות בכסף יקנו או וכתב בספר וחתום או כסף או שטר. ולקושי' זו י"ל הא באתרא דכותבים שטרא לא קנו בכספא כלל משום דלא סמכא דעתי' שמא יכפור בו עד שיכתוב שטר. והנה כן היה בשעת חורבן כשקנה ירמי' השדה לא היה בהדור ההוא אמון בם ולא קנו אלא בשטרא ע"כ ואשקלה הכסף ולא קניתי אלא בספר המקנה כי אעפ"י שהמוכר בן חנמאל הי' מהימן מ"מ הכל תלוי במנהג המדינה ההוא דלא קנו אלא בשטרא אך הקב"ה אמר לירמי' לכשיחזרו מהגולה יהיו צדיקים ואנשי אמונה ויקנו או בכסף או בשטר וא"ש. ולתרץ קושי' רשב"א נראה ירמי' שכתב שטרו שיהיה קיום עד אחר שבעים שנה ובין כך שוכחים העדים דעד שיתין שנין מדכרי דכירי טפי לא כדאיתא פ"ב דכתובות ע"כ היה עצה טובה לחתום עדים וכן כל כיוצא בזה בשטרות כאלו אמר הקב"ה וכתוב בספר והעד עדים. אבל שטרות העומדים רק לג' שני חזקה באלו לא היה עצה טובה ואתא ר"ג ותיקן גם באלו משום דילמא מייתו או אזלו למדינת הים. ובזה ניחא נמי דלא תיקשי אהך אוקימתא מברייתא מפורשת דאר"ג תקנה גדולה התקינו שיהיה מפרשין שמותיהן די"ל אעצה טובה דירמי' בשטרות העומדים לימים רבים שהיו רגילין לחתום עדים מעצת ירמי' ולא היה מפרשין שמותיהם והתקינו דור שקודם ר"ג שיהיו מפרשים שמותיהם ועל זה אמר תקנה גדולה התקינו ושוב אח"כ תיקן ר"ג בעצתו הטובה לחתום בכל השטרות וכנ"ל. עוד הקשה רשב"א כיון דכתיב וחתום היינו חתימת עדים למה כתב תו והעד עדים ע"כ נדחק וחתום היינו שטר מקושר ע"ש ודוחק כי בפ' ג"פ נאמר כן אקרא דירמי' הגלוי והחתום. אבל אהך קרא דדברי השי"ת לא דרשינן וחתום מקושר ועוד א"כ קושי' הש"ס דשמעתין הוא מסיפא והעד עדים ולא מרישא וכתוב בספר וחתום והש"ס לא מייתי אלא רישא. אך רש"י בירמי' פי' והעד עדים אהנפק אחר שחתמו העדים יעידו על חתימת ידים ויתקיימו בב"ד ע"ש. ועיין מ"ש מורי בהפלאה דקדושין כ"ג ע"א. ונראה לי כי אז שלא היו מפרשים שמותיהם בגט אז היה קיום דאורייתא דלא הוה שייך לא חציף לזיופא כיון שאין שמו נזכר כלל ולא היה כותב אלא אני עד ומה שנדפס בש"ס אני פלוני עד הוא טעות וצ"ל אני עד וא"א חציף וחציף וצריך הנפק דאורייתא ע"כ והעד עדים היינו הנפק:

ועברו על מ"ש בתורה השמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל. עיין כ"מ פ"ב מממרים שכ' עפ"י דרכו של הרמב"ם אין פרוזבל סייג לתורה אלא עיקור פרוזבול לעשירים שלא יפסידו ובוטי לעניים משום נעילת דלת ומשו"ה ב"ד גדול יכול לבטל. ונ"ל להסביר לפי מה שפסק רמב"ם בהל' שמיטי' כרבי דהשמטת כספים בזה"ז רבנן א"כ י"ל אין כאן העברה על דברי תורה במה שנמנעים להלות כי מהיכי תיתי יעשה מעותיו אנפרות להלות לזה ולבסוף ישמיטנה שביעית דרבנן. בשלמא בזמן התורה הרי הבטיח הקב"ה למען יברכך והמסופק בזה הרי הוא בליעל אבל בתקנת חז"ל איננו מובטח בלמען יברכך וכעין שכתב תוס' לקמן ד"ה ותיקון רבנן וכו' וכ"כ סמ"ע סי' ס"ז דאשמטה דאורייתא כתיב ועשת התבואה לשלש השנים ולא אדרבנן וה"נ דכוותי' אמנם כל זה לרבי דהשמטת כספים לאו דאורייתא אבל לרבנן דדאורייתא הוא א"כ איכא שפיר העברה דאורייתא ואין ב"ד גדול יכול לבטל. ועוד לפמ"ש ריטב"א במכות ג' ע"ב שהקשה מה צריך בפרוזבול הא מצי להלותו ע"מ שלא תשמיטנו שביעית ותי' אה"נ אבל הוה כעין בועט במצות שביעית ועוד תשתכח תורת ז' לגמרי אבל השתא מתוך שהכל משכימים לב"ד לעשות פרוזבל איכא פומבי בדבר ע"ש נמצא הוה שפיר סייג לתורה וצריך לומר כל הך שקלא וטריא אי יכול לבטל או לא הכל לרבי דאע"ג דרבא מוקי מתני' נמי לרבנן מ"מ מודה הוא דלרבי א"ש כאביי אבל לרבנן לא הוה פרוז בולי ובוטי אלא סייג לתורה ממש. ונ"ל היינו דאמרינן בשמעתין מאי פרוזבל אר"ח פרוז בולי ובוטי. רבא שאל להני לעוזאי מאי פרוזבל א"ל פורסא דמילתא וצ"ע למאי מייתי הך דרבא ותו ע"כ היה יודעים דפרוז הוא לשון תקנה דהרי האי לעוזא לא פי' לו כלל מאי פורסא אע"כ יודעים היו ולא הוה קשי' להו אלא תוספת בל פרוזבל ועל זה לא השיב לו האי לעוזאי אלא י"ל ר"ח הוה ס"ל תוספת בל לרמוזי בולי ובוטי ולומר איננו סייג לתורה אלא תקנת עניים ועשירים כמ"ש כ"מ הנ"ל וכרבי. ורבא לטעמי' דמוקי נמי כרבנן ושאיל ללעוזי בעלי הלשון ואמר הגות הוא בלשונם להוסיף אותיות אלו ולומר פרוזבל אפורסי דמילתא אע"ג דבפרוזא לחודא הוה מ"מ אין לדרוש לשון הדיוט בתוספת בל וכן בכמה לשונות רגילין להוסיף אותיות יתירות על עיקר משמעות התיבה:

אמר אביי בשביעית בזה"ז ורבי הוא. ליכא למימר דלרבנן לית להו פרוזבול כי לא יחלוק אדם על פרוזבל אלא ס"ל מדאורייתא אינו משמט משל אחיך בידיך ומאי התקין דרש והתקין כדאמרינן כה"ג במנחות פרק א' בתקנתא דריב"ז ביום הנף ע"ש. אלא מתני' דתנן התקין הלל ולא תנן דרש והתקין רבי הוא אבל לעולם פרוזבל איתא נמי לרבנן ורבא מחדש אפי' לרבנן נמי י"ל פרוזבל לאו דאורייתא נהי מוסר שטרותיו ממש הוא דאורייתא אבל לכתוב פרוזבל ולא למסור שטרותיו ממש זהו לאו דאורייתא אלא מהפקר ב"ד והוא פלוגתת רש"י ותוס' במכות ג' ע"ב ע"ש. אמנם לכאורה היה נ"ל הא דמוסר שטרותיו לב"ד שיהיה אינו משמט מן התורה ויהיה נכלל בקרא של אחיך בידיך הכל הוא הואיל והפקר בית דין הפקר ויש כח בידם לנגוש שלא מן הדין דאל"ה לא הבנתי מאי אולמי' בשטרות שביד ב"ד מאשר הם ביד הדיוט:

'''בשתי שמטות.'''  הרמב"ם מפרש כפי' רש"י ור"ת ומ"מ לענין חרישה וזריעה ס"ל דהוה דאורייתא ולכאורה קשה משמעתא קמייתא דמ"ק דמייתי תוס' דמשמע מהאי היקשא אימעט נמי חרישה וזריעה. וצ"ל במסקנא דמ"ק דתוס' שביעית בזה"ז לאו דאורייתא מדנאמרה הל"מ עשר נטיעות וערבה וניסוך המים בהדדי ש"מ להקש כי ליכא ניסוך ליכא מעשר נטיעות דתוספת א"כ ש"מ חרישה וזריעה בשביעית גופא דאורייתא:

'''בזמן שאתה משמט קרקע.'''  לר"ת היינו יובל ונהג בבית שני וסיים תוס' להקשות זיל קרי בי רב שעלו מכל השבטים. ועיין רמב"ן שהאריך ומה שנלע"ד בודאי ירמי' לא החזיר אלא מעט מכל שבט כדי שימלוך יאשיהו על י"ב שבטים ואותן שהחזיר גלו לבבל וחזרו עם עזרא. אך זה תלי' בפלוגתא בפ' חלק ס"ל לר"ע אותן שבלחלח וחבר אין עתידין לחזור לעולם ונמצא לא נשאר מהם אלא אותן שהחזיר ירמי' ועלו בימי עזרא והוה כל יושבי' אבל אנן קיי"ל כר"א התם שעתידין לחזור במהרה בימינו נמצא אותן מעט שהחזיר ירמי' ושעלו בימי עזרא לא מיקרי כל יושביה וסוגי' דעירוכין כר' עקיבא דלא כהלכתא:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>