עריכת הדף "חתם סופר/גיטין/ח/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
והרוצה ליכנס לה בטהרה וכו' סוגי' זו צריכה ביאור ע"כ אאריך בעזה"י. במס' שבת ט"ו ע"ב מבואר דבתחלה גזרו רק על גוש ארץ עמים פי' הדורך ברגליו ממש ובגזירה זו שותה סוריא לחו"ל ושוב רבנן דשמונים שנה ודאושא גזרו על אוירא דארץ עמים ולא דסוריא כלל כבשמעתין. ובנזיר נ"ד ע"ב מיבעי' לי' הך אוירא דרבנן דפ' שנה ודאגרא אי אויר גושא קאמר שיהי' המאהיל על גושה כהולך ברגלו ונוגע ממש והא דלא נקיט אוהל משום דגוש שבא מחו"ל לא"י אינו מטמא באוהל וכן אם מניח גשר מחו"ל לארץ העובר תחתיו לא נטמא. אלא דוקא כשהגוש מחובר במקומו ואדם עובר על אוירו כגון רוכב סוס או יושב בקרון שפתוחה מתחתיו מטמא. אבל אויר העליון לא מטמא כגון אם אינו פתוחה מתחתיו רק אויר העליון פתוח לא גזרו או דלמא בכלל גזירת אוירה היה גם אויר העליון. ובעי למימר תנאי היא והדר ודחי. ומשמע בסתמא דש"ס דחגיגה כ"ה ע"א ודעירובין ר"פ בכל מערבין דהש"ס תופס כשינויי קמא דנזיר דפליגי רבי ור"י בר"י באהל זרוק. ולפ"ז משמע דאגושא גזרו היינו אאויר גושא ולא אאויר אוירא. וכל מ"ש רש"י בנזיר דנוגע ברגליו לאו דוקא אלא אויר שתחתיו אויר גוש נקיט רש"י כאלו נוגע ברגליו כן יבין המדקדק שם ולחנם נתלבט הפנ"י בלשון רש"י וכן אמתני' פ' העור והרוטב דמאהיל מיקרי נוגע. והנה דברי רש"י בשמעתין מבואר וקושי' תוס' לק"מ על רש"י וצ"ע דהא כיון דאויר עליון אפי' בחו"ל לא מטמא ואין בין רבי לר"י בר"י אלא אויר התחתון בשידה תיבה ומגדול וה"ה קרון דלר"י בר"י אפי' בחו"ל טהור ולרבי מטמא וא"כ לר"י בר"י יכול ליכנס גם בחו"ל בטהרה אע"ג ברוכב הסוס שאין כריסו רחבה ורגליו על אויר הארץ טמא גם לר"י בר"י מ"מ לשון הברייתא הרוצה ליכנס בה בטהרה משמע בחו"ל א"א ליכנס בטהרה וזה ליתא דלרמב"ם יכול ליכנס בשידה תיבה ומגדול ובקרון משא"כ לרבי א"א בשום אופן. אמנם נ"ל קצת להכריח דלמסקנת ש"ס על אויר אוירא גזרו לפמ"ש תוס' דעירובין דבמניח דלתות ע"ג שורים לכ"ע שמי' אוהל א"כ תיקשי בחגיגה אמאי לא יכלו להביא טהרות מגליל ע"י דלתות ע"ג שורים. אע"כ צ"ל דאאויר אוירא נמי גזרו והי' צריך להביא ע"י תיבה סגורה וכדומה לזה ע"ג שוורים ולא בטיל לגבי שוורים אלא דלתות על גביהן אבל כלי ואהל לא בטיל לגבי אלא ה"ל אוהל זרוק בפ"ע וכן צריך לחלק בכי האי גוני במ"ש תוס' בנזיר דתיבה מונחת היינו שאדם נשאה בהא ס"ל לר"י בר"י אוהל זרוק לא שמי' אהל וקשה תיפוק לי' אדם הוה אהל וא"כ ה"ל כדלתות ע"ג שוורים אע"כ ליתא אלא במונח על גביו ובטיל על גביו אבל נושא בידו א"נ אפי' על גבו והוא אהל בפ"ע או כלי לא מיקרי אוהל משום הבעל חי אלא אהל זרוק הוא. ודע עוד מ"ש תוס' בנזיר הנ"ל דשידה תיבה המונח מארץ לחו"ל והוא הולך לתוכה לא הוה אהל זרוק צ"ל היינו מקולי ארץ עמי' אבל לענין טומאת מת גם זה הוה אהל זרוק כמוכח בתוס' ר"פ בכל מערבין והחילוק בין מת לארץ עמים כ' תוס' בנזיר סוף ד"ה והתני' בניחותא ע"ש. וטעמא דאפי' מוכח כל שעשוי לזרוק ולטלטל לא הוה אהל היינו כדאיתא בירושלמי מס' שבת דאהל העשוי לטלטל לא הוה אהל לענין שבת דלא דמי למשכן דהוה קבוע כדכתיב ע"פ ה' יחנו ע"ש וכבר הארכתי בזה בתשו' ובחי' לסוגי' דנגר הנגרר ודלא כמו שכ' נוב"י תנינא חא"ח סי' ל' דשם בפאראס"ל חיוב סקילה לפתוח ולסגור בשבת דליתא וכיון דלא הוה אהל לענין שבת ה"ה לענין טומאה דילפי' אהל ממשכן כמבואר ר"פ הישן. ומ"ש עוד נוב"י שם דאפי' אי אהל זרוק לא שמי' אהל מ"מ כיון דהאדם נושא הפאראס"ל ה"ל כמו דלתות ע"ג שוורים כבר כתבתי לעיל דמוכח דאין זה אלא בדלתות ולא באהל בפ"ע ופאראס"ל הוא אהל המאהיל על האדם ולא מונח ע"ג אדם ואדם נושא אלא מונח ע"ג וממילא בטיל נמי. ומ"ש מסיאנא היינו כובע הבולט מראשו טפח דלרי"ף ורמב"ם אסור בשבת משום אהל י"ל היינו משום שהוא מונח על הראש וה"ל כדלתות ע"ג שוורים. מיהו לא נ"ל שיהי' זה טעם הרי"ף והרמב"ם אלא מדרבנן מיהו אסור אהל המטלטל בשבת ואמנם ע"י גוי ה"ל שבות דשבות ובשגם שיש לה צירין ולולין אין להחמיר. ומ"ש מה יעשה אם עמוד האדם עם הפאראסל ה"ל אהל מונח ולא זרוק. ז"א כבר כתבתי דמן התורה לענין מת כל העשוי לזרוק אע"פ שהוא מונח מ"מ איננו אהל כדמוכח בתוס' ר"פ בכל מערבין:

בפרוארי ירושלים למאי הילכתא וכו' בערוך פרוור פי' כמו בבל וכל פרווהא. ורש"י פי' הפרכיא ובערוך ערך הפרכוס ממשלת מדינה ע"ש וא"כ הכוונה בפרוארי ירושלים בממשלת ירושלים שהוא מה שכבשו עולי בבל אבל לא מה שכבשו עולי מצרים דאל"ה ה"ל למימר כקונה בא"י סתם וצ"ל הקונה בארצות שכבשו עולי מצרים נמי איכא קצת מצוה אבל לא לכתוב עליו אונו אפי' בשבת תדע דאל"ה מנ"ל למכתב אונו בשבת דילמא כולי האי לא אלא להעלות בארכי שלהן כדלקמן מ"ד ע"א וע"ש בתוס' ד"ה וכותבים לק"מ. אבל לרש"י קשה אע"כ דלהעלות בערכאות אפי' בסתם א"י נמי ומאי שנא פרוארי ירושלים דנקיט אע"כ לכתוב אונו בשבת אבל לענין חיוב מעשר נקיט סתם שהיא כא"י ומעשרות משום דידוע דכיבוש עולי מצרים לא נתקדש למעשרות ומסתמא כיבוש עולי גולה קאמר. אבל לענין קנין שדה הוצרך לפרש בפרוארי ירושלים:

'''משום יישוב א"י לא גזרו.'''  בתוס' ב"ק משמע דה"ג יליף דלכל המצות דחינן שבות דאמירה לנכרי מהך דשמעתין דלא ס"ל דיישוב א"י חשוב טפי משארי מצות וצע"ג א"כ מ"ט לא פריך נמי בשמעתין מהזאה שבות דהעמידו במקום כרת כדפריך אביי בעירובין ולשנויי עלה שאני שבות דלית ביה מעשה אלא אמירה. ועוד התם כדמשני כך ה"ל לאתויי סיעתא לרבה מהך ברייתא דע"כ למכתב אונו בשבת ע"י גוי מיירי ומדלא הקשה בשמעתין ולא מייתי התם סיעתא ש"מ ישוב א"י שאני דחמור להו טפי מאיזמל והזאה ועיין תשו' רשב"א דמייתי ב"י ומג"א סי' ש"ז סק"ז בסופו:

ויען כי דין זה דאמירה לנכרי במקום מצוה לא נתבאר בתוס' במקומו בעירובין ובשבת ק"כ רק בתוס' כאן ובב"ק ע"כ אמרתי לבאר פה השייך לזה בעה"י. דעת התוס' דהני ינוקי דעירובין קודם המילה ולצורך המילה היא. וגרסינן נחיימי' לי' נכרי אגב אימי' אבל נכרי בלא אימא לא. משום דאמירה לנכרי באיסור דאורייתא לא שרינן אפי' במקום מילה ולפ"ז הא דאמר ליתי' מגו ביתי לאו ברה"ר אלא במקום איסור דהוה שבות דשבות והיינו דמשני התם מי א"ל דניחום אייתי לי' אמר. והקשה מרדכי בהג"ה פ"י דשבת אמאי הקשה אביי מהזאה ולא מאיזמל דמיירי במילה ולא התירו להביאו דרך גגות חצרות וקרפיפות רפראד"מ ותי' התם רבי הוא דס"ל כל א' רשות לעצמו ונמצא עובר כמה שבותין מבית לגג ומשם לחצר וקרפוף ומשם לבית התינוק וה"ה דדרך כרמלית נמי אסור מהאי טעמא דמבית לכרמלית ומכרמלית לבית ה"ל ב' שבותים אבל רבה כר"ש ס"ל דגגות חצרות וקרפיפות רשות א' וליכא איסור אלא משום שהכלי של חמין שבת בתוך הבית ואיכא רק איסור מהוצאה מהבית לחצר ותו לא וליכא אלא שבות א' ומשו"ה הקשה אביי מהזאה דנמי ליכא אלא שבות א' ואפ"ה העמידו דבריהם ומתרץ דשבות דשבות שאני וא"כ למסקנא אין מבואר אולי אפילו דרך כרמלית או חצר וקרפוף אליבא דרבי שרי ע"י גוי אפשר שבות דשבות מותר אפי' כמה שבותי' ובפנים במרדכי משמע לאיסור ע"ש. ומג"א סי' ש"ז סק"ח הקשה מעירובין צ"א דאמרינן בשעת הסכנה מעלין ס"ת מגג לחצר וכו' ע"ש. ונ"ל דלק"מ דוקא בשעת הסכנה דלא הי' אפשר לקרות בס"ת בשום מקום בישראל כ"א בסתר ע"י הבאה מגג לחצר לא העמידו דבריהם אבל במקום יחיד ע"י מקרה כגון הזאה ואיזמל ונחיימי' לי' וכדומה העמידו דבריהם אפי' בשבות דשבות. והרי"ף והרמב"ם ס"ל גם כן כהתוס' דאין להתיר אפי' אמירה לנכרי במקום מצוה. אך שבות דשבות מתיר רמב"ם במקום כל מצוה ומשום שום צער הרבה ומהנראה בלשונו בהל' מילה ובפ"ו דשבת יראה דמפרש הך ינוקא דנחיימי' לי' אחר המילה היה וכגון שנימול בערב שבת והיה צריך חמין בליל שבת דלרמב"ם ביום ב' ליכא סכנה אלא דוקא ביום ג' והיה זה ביום ב' למילתו ושמיני ללידתה וניחם לי' אגב אימי' ע"י נכרי משום צערא ומכ"ש לכל שום דבר מצוה. אבל שבות אפי' למילה לא ובהזאה ואיזמל. ובה"ג ס"ל נמי דאחר המילה היה ומשום הכי הוצרך דנחיימי' גוי אגב אימא אבל קודם המילה אפי' בלא אגב אימי' שרי כל שבות דאמירה אפי' באיסור דאורייתא. אבל לכאורה שארי מצות לא הותר שבות א'. אבל בעל העיטור ס"ל דלכל המצות הותר שבות דאמירה וס"ל ינוקא דנחיי' קודם המילה ובתוך ז' של לידת האם או דס"ל מעל"ע ליולדת ועדיין היה בתוך ז' לאם או שילדה תאומים והיה תוך ז' לולד השני ואמר לישראל נחיימי' אגב אימי' אבל לגוי הוי שרי אפי' בלא אגב ומעשה דינוקא דרבה מר"ה הביאו ולאחר המילה ביום ב' ומשום צערא בעלמא התירו שבות א' דאמירה ומכ"ש לכל שום דבר מצוה. ובתוס' מנחות ס"ד ע"א ד"ה שתים וכו' דבריהם צריכין ביאור דנראה כוונת קושי' דה"מ למיפשט האיבעי מברייתא דממלאה אשה קדרה בשר ש"מ מותר להרבות בשיעורא. ועוד קשה למסקנא נמי לא שרינן אלא דמוטב להרבות בשיעורא מלהרבות בקצירה אבל היכא דאיכא תרי בחד עוקץ ותלתא בחד עוקץ גם למסקנא אסור וא"כ קשה גם למסקנא מברייתא. ותי' תוס' דלמסקנא לא הוה הריבוי בשיעורא רק איסור דרבנן וביו"ט לא חיישינן ולהס"ד נמי דהוה סבר ריבוי בשיעורא הוה חיוב סקילה דהרי הוה ס"ד דעדיף לרבא בקצירה מבשיעורא מ"מ לא הו"מ למיפשט ממלא אשה קדרה בשר. משום די"ל שבת לא ניתן לדחות להאי עוקץ אבל יו"ט הותר לאוכל נפש. שוב הקשו מהך דנחיימי' ישראל אגב אימי' דלא קשי' תפשוט מהאי עובדא כיון דאינו ברייתא מ"מ תיקשי למסקנא דעכ"פ אי לאו דצריך להרבות בקצירה לא היה מותר להרבות בשיעורא ותי' כיון דריבוי ליכא למסקנא אלא איסור דרבנן במקום מצוה לא גזרו. והר"ן פ"ב דביצה כ' א"א שיהיה ריבוי בשיעורין דרבנן כיון דבהס"ד הוה ס"ל דאפשר ריבוי קצירה עדיף א"כ גם במסקנא נהי ריבוי בשיעורא עדיף מריבוי קצירה אבל עכ"פ איסור דאורייתא הוה והא דשרי ביו"ט משום דמלאכת יום טוב הותרה משא"כ שבת אצל פ"נ דחוי' ע"ש. והנה כמה פוסקים חולקים וס"ל גם פ"נ בשבת הותרה והוא דעת מהר"מ מר"ב הובא ברא"ש פ' יה"כ ע"כ צ"ל תי' שני של הר"ן שם כיון דאמרה תורה אך אשר יאכל לכל נפש וגם לא ניתנה תורה למלאכי השרת לצמצם שלא ירבה בשיעור אכילתו ע"כ התירה תורה ריבוי שיעורין ביו"ט. וצ"ל לענין פ"נ לא שייך זה דשפיר יכול לצמצם מה שצריך לחולה. אך קשה להר"ן כיון דריבוי בשיעור דאורייתא א"כ מה הועלנו שיחם גוי אגב אימי' ולא יחם בפ"ע תרוי' אמירה לגוי באי' דאורייתא הוא וצ"ל מ"מ ריבוי בשיעור לא הוה אלא חצי שיעור באיכות המלאכה אע"ג דבכמות המלאכה הוי טפי לשיעור מ"מ לענין איכות המלאכה הוי כעין חצי בישול וחצי קצירה וכדומה משו"ה הקילו בי' באמירה לנכרי וצ"ע:

ועיין במרדכי הג"ה פי"ז בשם ראב"י דאוסר אמירה לנכרי אפי' לדבר מצוה חוץ ממילה וכ' אבל להביא דרך רה"ר מותר משום דאפשר בהיתר ע"י בורגנין והאי דעירובין דינוקא התם משום דאתי לאחלופי ופי' ד"מ דהיה פרהסיא ואתי לאיחלופי להביא דרך ר"ה להדיא אבל בצינעא וכדומה מותר אמירה לנכרי להביא דרך ר"ה משום דאפשר ע"י בורגנין. וצע"ג להבין דבר זה דבש"ס שבת אמרי' כן מותר לומר לחברו נלך למחר למקום פלוני משום דאפשר היום ע"י בורגנין אין כאן דבר של חול שהרי זה המעשה אפשר היום בהיתר אבל לומר לנכרי שיביא דרך ר"ה היכי דליכא בורגנין משום דאפשר ע"י בורגנין מה יועיל זה האפשר וכבר הרגש בזה בטו"ז סי' ש"ז ולא עשה כלום ע"ש. ע"כ נלע"ד ס"ל להראב"י הא אפי' בלא אמירה כלל אם יעשה נכרי לדעת ישראל ה"ל שבות וכן אם לא יעשה נכרי מלאכה בשבת אלא שישראל אומר לו לעשות למחר האמירה היא שבות משום ודבר דבר והשתא אם אומר לנכרי שיעשה היום ה"ל ב' שבותין ומשו"ה מחמרינן זולת במילה ולא בשאר מצות אבל להביא דרך ר"ה בצינעא היכי דלא שייך אתי לאחלופי כיון דאפשר ע"י בורגנין וליכא איסור בדיבור רק בגוף המעשה ה"ל חד שבות ומותר במקום מצוה. ולפ"ז י"ל קושי' מג"א מעירובין צ"א הנ"ל שהביאו ס"ת דרך גגין דשבות א' מותר. אלא שכתבתי לעיל דמבית לגג ומגג לקרפוף הוה ג"כ ב' שבותין. ולדבריו י"ל הא דשרינן הכא לכתוב אונו בשבת היינו משום דהכא הכתיבה היא לצורך גוי המוכר ג"כ דישראל לא יתן לו מעות בלא שטר והוא רוצה לילך לדרכו כפי' רש"י ע"כ הכתיבה היא אדעתי' דנפשי' רק אמירת ישראל ה"ל חד שבות ומותר בכל שום מצוה אפי' מצוה אחריני:

'''עצמו קנה נכסים לא קנה.'''  האי לישנא קנה ולא קנה הוא לאו דוקא דודאי קנה הנכסים בקבלת השטר לידו אלא אין אנו מניחי' אותו לירד לנכסים שלא בפני הבעלים עד שיתקיים או שיודה לו הארץ ואז אינו צריך קנין חדש כי כבר קנה בקבלת השטר ופשוט:

מתוך שקנה עצמו קנה נכסים ואפי' ס"ל לאביי בעלמא פלגינן דיבורי' הכא ס"ל כיון דכל שחרורו של עבד הוא מכח קנין הנכסים א"א למיפלגינהו או קנה שניהם או לא קנה כלל:

'''מידי דהוה אגט אשה.'''  פי' דבגט אשה ראוי להקל משום עיגונא ואע"ג דבשחרור לא שייך כל כך עיגון ועמ"ש חי' רמב"ן לקמן במתני' דשוו למוליך ומביא דבעבד עשו משום שלא לחלוק בין גט לשחרור ע"ש מילתא בטעמא והיינו דקאמר . וז"ל הירושלמי היה כתוב בו מתנה פי' בגט אשה נכתב בו מתנה שבעל נותן לה ואמר בפ"נ ובפ"נ מאחר שערעורו בטל אצל הגט בטל אצל המתנה או מאחר שערעורו בטל אצל הגט קיים אצל המתנה. והנה לא קא מיבעי לי' אי ערעור שניהם קיימין דפשיטא לי' משום עיגון לא החמירו לבטל הגט ולקיים הערעור אך מיבעי לי' אי ערעור בטל בשניהם או פלגינן וערעור בטל אצל הגט וקיים אצל המתנה. שוב תנינין דבתרה א' גיטי נשים וא' שחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא היה כתוב בו מתנה ואמר בפ"נ ובפ"נ מאחר שערעורו בטל אצל הגט בטל ערעורו קיים אצל המתנה או מאחר שערעורו קיים אצל המתנה ערעורו קיים אצל הגט. פי' בעבד לא מספקא לי' שיהיה שניהם קיימים והערעור בטל דמהיכי תיתי בשלמא בגט אשה כיון דעכ"פ ע"י הגט גובה כתובה דכשתנשא לאחר תיטול מה שכ' ליכי א"כ כיון שכבר האמינוהו על קצת ממון אפשר שיהיה מועיל גם על המתנה אבל בעבד דאין כאן ממון אלא מה שהעבד נעשה בן חורין וממילא משתחרר מרבו ג"כ א"כ אין סברא לומר שיאומן על הכל ע"כ מיבעי לי' אי נאמר דאינו נאמן כלל או פלגינן דבורא אבל להאמינו על הכל לא עלה על הדעת. שוב אמר התם כתב כל נכסיו לעבדו את אמרת יצא בן חורין מה את עבדת לי' כגט הוא וערעורו בטל או כמתנה הוא וערעורו קיים. הנה בזה לא מיבעי' לי' כלל למיפלג דבורי' אלא כאביי או מהני לשניהם או לא מהני כלל מטעם שכתבתי כיון שנכסים ושחרור תליא אהדדי אין סברא למיפלג דבורא:

ומסיק ייבא כהדא כ' כל נכסיו לשני ב"א והיה בהם עדים כשרים לזה ופסולים לזה איתפלגון ר' יוחנן ור"ל ר"י ס"ל מאחר שפסולין לזה פסולין נמי לזה פי' דלא פלגי' ור"ל ס"ל כשרים לזה ופסולין לזה דפלגינן והנה לרבא דשמעתין דס"ל כל נכסי נתונין לך נמי פלגינן א"כ גם זה תלי' בפלוגתת ר"י ור"ל הנ"ל. ומסיק שם בירושלמי די"ל טעמי' דר' יוחנן לא משום דלא פלגינן דבורא בעלמא אלא משום דגז"ה בעדות שנמצא בהם קרוב או פסול עדות כולם בטלה אפי' הם מאה ולא מפלגינן העדים מהדדי. הה"נ אם כת א' מעידה על ב' בני אדם ופסולה לא' פסולה גם לשני מטעם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ור"ל ס"ל בעדים גילה קרא אבל לא במי שמעידים עליהם ושפיר פלגינן דבורא וכשרי' לזה ופסולי' לזה. ומשו"ה פסק הרי"ף בשמעתין כרבא דפלגי' דבורא ובסוף פ"ק דמכות פסק כר' יוחנן וכן בשו"ע חו"מ סי' נ"א. ובמרדכי וכן בהג"א מעשה בשטר שא' ממקבלי מתנה היה חתום עליו בעד ופסלו רבנו כר' יוחנן הנזכר לעיל ואמר דלא פלגי' דיבורא משום דאתי לאחלופי בשאר שטרות להתיר עדות קרובים משא"כ בשחרור דאמר בפ"נ ובפ"נ לא שייך איחלופי ע"ש. ומייתי לי' גם הרא"ז ספ"ק דמכות. ונ"ל לולי טעמא דאתי לאחלופי הי' השטר כשר אע"ג דגם רי"ף ורמב"ם פסקו כר' יוחנן מטעם עדות שבטלה מקצתו בטל כלו היינו קרובים אבל בעל דבר עצמו אינו פוסל כמ"ש הר"ן בשמעתין בכיוצא בזה משא"כ לטעמא דאתי לאיחלופי. עוד כתב שם דבע"פ יכולים להעיד וזה דוקא לטעמא דאיחלופי דבע"פ לא שייך איחלופי ע"ש. אבל לטעמו של הרי"ף משום עדות שבטלה מקצתו גם בע"פ פסולין וכ"כ בחו"מ סי' נ"א סק"ט ע"ש. ועט"ז יו"ד סי' רס"ז ס"ק כ"ד דבריו צע"ג משמע דמחלק אם כותב תחלה עצמך או נכסיו תחלה ולא הבנתי כוונתו בזה. ועיין בש"ע א"ע סי' מ"א ובבית שמואל שם סק"ה והוא מדברי הרא"ש בקדושין דמדאמר כלכם מקודשת לי א"א למיפלגנהו לא דמי לקני את וחמור דפורט להדיא את וחמור וצ"ע בשמעתין ס"ל לרבא כשם דפלגינן בעצמך ונכסייך ה"נ מפסקינן בכל נכסי. וכמדומה לי שלקושי' זו רמז בבית מאיר סי' מ"א לעיין בשמעתין והיינו דקשי' לי כנ"ל. ואולי י"ל לפמ"ש ר"ן בשמעתין באומר נכסיי ואינו אומר כל נכסיי נמי עבדיו בכלל אך הכא שכותב להעבד עצמו ואומר נתונים לך אי לאו דכ' כל לא הוה אמרינן דעבד עצמו בכלל נכרי ע"ש וא"כ ה"נ כיון דאמר כל נכסי ה"ל כפורט עצמך ונכסייך ועדיין צ"ע:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>