עריכת הדף "חתם סופר/גיטין/ב/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
''' אלי אשכול הכופר דגול הוא מרבבה נדמה דודי לעופר יחונן בני אהובה וישכלני בחתם סופר דברי חכמה בנחת ושובה ודגלו עלי אהבה יזכני להוציא מניטין בחי' מס' גיטין יצרני כאישון בחי' פרק ראשון אור ליום ג' ט"ו מרחשון תקצ"ה לפ"ק. בלימוד הישיבה פה ק"ק פרעשבורג המעטירה יע"א. ר"ת געונ"ם כ"י יחמד"ו גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה:

''' 

'''המביא גט ממדינת הים.'''  כ' רמב"ן תנא אהיכי קאי תנא אריש מס' קידושין קאי דתנן וקונה א"ע בגט ומתחיל בשליחות הגט משום דהוה תקנתא חביבא לי'. ולולי דבריו היה נ"ל משום אתחולא בפורענתא לא מתחיל במגרש ע"י ערות דבר או קטטה כי לא מצאה חן בעיניו. ע"כ התחיל במשלח ממדינת הים לטובתה ורצונה שלא לעגנה. וע"כ התחיל המבי"א גימטרי' ח"ן במקום אם לא תמצא חן. ובתוי"ט כתב דתנא קאי ארפ"ב דקדושין דיליף מושלחה שליח גט. הנה מדברי שניהם נלמד לסדר גיטין אחר קדושין דלא כסדר הרמב"ם דלקמן אי"ה. ובעץ חיים על משניות כתב דתנא קאי אמתני' דמס' יבמות קי"ז ע"א מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח. וה"ה דהומ"ל מתני' שם כ"ה ע"א המביא גט ממ"ה לא ישא את אשתו. ונכון הוא:

והנה התוי"ט בפתיחה למס' סוטה כ' סידור הרמב"ם נדרים ונזיר תנא אחר כתובות איידי דתני המדיר שוב חוזר לס' נשים ותנא גיטין ואח"כ סוטה דע"י ערות דבר מתגרשת. והקשה תוי"ט שהוא נגד ש"ס ערוך ריש סוטה דקאמר מכדי תנא מנזיר סליק מ"ט תני סוטה שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין מבואר דסידור סוטה אחר נזיר ואח"כ גיטין ועיין היטיב באריכות דברי תוס' ריש מס' נזיר בזה. והגאון פני משה בירושלמי בפתיחה למס' סוטה המתחיל אמר הצעיר ע"ש העיר ולא האיר. וע' היטב בתוס' סוטה ג' ע"א בסוף הדיבור. ומה שנלע"ד בישוב קו' תי"ט על הרמב"ם דודאי לכאורה סידור נכון סוטה אחר גיטין דמס' גיטין מסיים לא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר וזה גורם לסוטה. אבל להקדים סוטה לגיטין אין להמשיך דמס' גיטין אינו מתחיל במגרש מחמת זנות וערות דבר אלא בשולח ממ"ה שלא מחמת קטטא כלל ע"כ לכאורה סידור הרמב"ם נכון. אלא שי"ל סידור הש"ס ריש נזיר דסוטה אחר נזיר ואח"כ גיטין דיש להמשיך שלהי סוטה מאריך במתני' בשכחת התורה בעו"ה ושפלת הדורות משמת פלוני בטל כך ומשמת פלוני בטל כך ושרו חכימיא למיהוי כספרא ועמא דארעא מדלדלה והולכה להם. ועי"ז נמשך לו התחלת גיטין המביא גט ממ"ה צ"ל בפ"נ ובפ"נ מפני שאינם בני תורה ולא בקיאים בעו"ה והוה שפיר טפי סוטה בתר נזיר משום הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין וגטין אחר סוטה מטעם האמור ודלא כרמב"ם. אך כל זה לרבה דס"ל מטעם דלא בקיאין לשמה וא"כ סתם גמרא דנזיר אתי' כרבה אמנם הרמב"ם פסק כהרי"ף דהלכה כרבא ולא משום שלא לשמה א"כ לא יצדק טעם א"כ לרבא יש לסדר סוטה בתר גיטין כנלע"ד. ואע"ג דלמסקנא מיירי מתני' אחר שלמדו מ"מ שייך אחר סוטה דלע"ד יש להקשות אפיר"ת דס"ל דלא בקיאין היינו שלא קבלו אחר שלמדו אחר שקבלו קשה וכי אכשיר דרי והכי פריך ש"ס פג"ה צ"ג ע"ב ע"ש אבל לפירש"י ניחא דמעיקרא לא למדו ואח"כ למדו והסיבה בזה הוא מה שאמרו במס' שבת עתידה תורה שתשתכח מישראל דכתיב ישוטטו לבקש דבר ה' רשב"י אומר ח"ו שתשתכחה דכתיב כי לא תשכח מפי זרעו. אבל לא תמצא הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד ונ"ל לפרש כי בדורות הראשונות היו חכמי ישראל מקובצים במקום אחד ונושאים ונותנים כולם ביחד ולא זזו משם עד שנתבררה הלכה בהסכמת רובם. ולעומת היה רוב העולם יודעים הלכה ברורה כי כולם נקבצו ובאו למקום הוועד. אך בעו"ה משנדלדלו חכמי ישראל היו משוטטים לבקש דבר ה' מכל מקום. אך זהו קלקלתם שזה אוסר וזה מתיר וכל א' בונה במה לעצמו נמצא ע"י שהוצרכו לבקש דבר ה' לשוטט בכל המקומות ועי"ז לא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום א'. וזהו דתנן סוף מס' סוטה אנשי הגבול יסובבו ולא יחוננו משום דיסובבו מעיר לעיר מש"ה לא יחוננו דעה בינה והשכל והיינו התחלת מס' גיטין אחר שלמדו משנתה זכו חכמים בכל מקום ע"כ למדו. וסידר גיטין בין כתובות לקידושין ארמז הן ישלח איש את אשתו וגו' ושוב אלי נאום ה' כי אחר הגירושין יהי' לנו קדושין חדושין עד וארשתיך לי לעולם כי נהיה ארוסה לעולם חביבה כל שעה כשעה ראשונה כארוסה ולא כבעולה כמ"ש חז"ל בפסחים פרק האשה אפסוק לא תקראי עוד בעלי כ"א אישי ע"ש:

'''גט ממ"ה ''' כתב תוס' י"ב שורות משום גמטרי' גט ובמהרש"א העלה בהיפוך שנקרא גט על י"ב שורות וזהו דעת התשב"י שדחאו התוס' יו"ט ע"ש. ולפע"ד אימא בי' מילתא. אמרינן ביבמות ס"ג ע"ב אמר רבא אשה רעה מצוה לגרשה שנאמר גרש לץ ויצא מדון ע"ש הנה לץ במספר קטן גט וכשתכתוב גט במילואו כזה גימ"ל טי"ת עולה גימטריא עם הכולל גר"ש והיינו גרש לץ. וי"ב אותיות בהאי קרא גרש לץ ויצא מדן אם מדן חסר וי"ו. נגד זה י"ב שורות בגט. בפ' הבונה בדרדקי גמל טוב ע"כ רמז גט גמול טוב בגט לטובת האשה שלא תזקק ליבם וכדומה:

'''ממדינת הים ''' עיין לקמן ח' ע"א ובתוס' ד"ה ר' יהודה וכו' מבואר דלר' יהודה המביא גט מים שכנגד א"י אין צריך לומר בפ"נ ובפ"נ דבקיאי ושכיחי וגם יש לו דין א"י ולא מיחלף בח"ל ע"ש אלא רבנן פליגי. ובזה ניחא דר' יהודה במשנתינו נסיב גבולי מזרח דרום צפון ולא גבול מערב משום לטעמי' אזיל דכל הים עד סוף העולם הכל א"י. וא"כ ת"ק דמתניתין רבותא קמ"ל אפי' ממדינת הים צ"ל ומכ"ש ח"ל כולו ולאפוקי מדר"י. אלא דלא א"ש קצת לרבה דבעי רב אשי לקמן דף ע"א למימר אליבא דמתני' ר' יהודה היא וע"כ דרבה לא ס"ל כשינויי דרנב"י לקמן ח' ע"א ולר' יהודה ממ"ה צריך לומר בפ"נ ובפ"נ. מ"מ לא א"ש מ"ש. ועיין לקמן ד' ע"א תוס' ד"ה הא מני ובמהר"ם ובמהרש"א שם. ונ"ל ע"ד אחר עפ"י מ"ש תוס' מדינת הים רוצה לומר מקומות רחוקים והנה הא דאין בקיאים לשמה יבואר לקמן אי"ה שאין הכונה דלא ידע מאי דכ' באורייתא דמשה וכתב לה ס' כריתות דמשמעותי' דבעי' לשמו לשם הכותב ולשמה דכתיב לה ולשם גירושין דכתיב ס' כריתות כל זה מבואר לקמן רפ"ג ובזה לא יסתפקו. אך ס"ל סתם גט לשמו קאי וכמה כרכורי' כרכר רבא בזבחים ב' ע"ב ג' ע"א להוכיח דגט סתמא לאו לשמה קאי ומה בין גט לזבחים. ועיין תוס' עירובין כ' ע"א מה בין גט לאגרת סוטה. ולקמן ספ"ב מה בין גט למילה וא"כ בהא נסתפקו בני ח"ל. והנה שם בזבחים למאי דמסקינן סתם אשה לאו לגירושין קיימא כ' תוס' אפי' מצא בה ערות דבר מ"מ אין סתמא להתגרש בגט זה קיימא ועוד דאין צריך לגרשה אלא להפרישה מביתו ועיין טה"ק מה שפקפק על דברי תוס' הללו. והשתא י"ל סתם המגרש מארץ רחוקה אינו מגרש ע"י קטטה אלא לטובתה שלא תתעגן והמגרש ממקום קרוב ע"י קטטה הוא. והא"ש תנא במתני' לא מיבעי המביא מח"ל ממקום קרוב ומכ"ש בח"ל עצמה ממדינה למדינה שסתמא ע"י קטטה וסברי הני אינשי אשה זו סתמא לגירושין קיימא וטועים וכותבים גט סתם וחושבים שהוא כשר כמו סתם זבחים ומילה משו"ה צ"ל בפני נכתב ונחתם. אבל ממדינת הים רוצה לומר ממרחקים בכל ח"ל דלאו מחמת קטטה מגרש ואשה זו לאו לגירושין קיימא ה"א בהא לא טעו ולא בעי' בפ"נ קמ"ל דאפ"ה טעו וסברי גט סתמא לשמה קיימא וא"ש דנקט מדינת הים. אלא זה לרבה דמטעם לשמה אך לרבא דמטעם קיום ליתא להנ"ל. אלא לרבא א"ש כדרך הראשון דמתני' לאו ר' יהודה ותני מדינת הים לאפוקי מדר' יהודה וכנ"ל:

'''צריך שיאמר ''' פירש"י הבעל עשאו שליח להולכה. עיין ר"ן מ"ט לא בשליח קבלה. עיין לקמן ס"ד ע"א בעל אומר לפקדון וכו' וכתב הר"ן לרב הונא מה הועילו חכמים בתקנתם בפ"נ ובפ"נ אכתי יערער לפקדון נתתי ותי' דוקא באותה עיר נאמן לר"ה וכ"כ תוס' שם. ועוד תי' הר"ן דבשליח הולכה לא אר"ה בעל נאמן דהרי ליכא למימר לדידה הוה יהיב ניהלי' דלמא לא רצה שתתגרש מיד ולאלתר ע"ש. ולזה התי' השני א"ש דפירש"י משנתינו בשליח הולכה דאי בשליח קבלה מה הועילו חכמים בתקנתן אכתי יערער לפקדון נתתי וס"ל לרש"י כהפוסקים הלכה כר"ה ולא כר"ח כתלמיד במקום רב לכן פירש"י אליבא דר"ה בשליח הולכה דוקא. אך זהו ליתא דרי"ף פסקו כר"ח במקום ר"ה משום דסתם ש"ס דפריך שם וליהמני' לשליש אתי' כר"ח וכ' בית שמואל סי' קמ"א ס"ק ע"ה דהפוסקים כר"ה ס"ל ר"ה לא אמרו אלא בשניהם בעיר אחת אבל בב' עיירות. מודה דשליש מהימן וא"כ פריך ש"ס ולהימני' לשליש כשאין שניהם בעיר אחת והדרן לכללן אין הלכה כתלמיד ר"ח במקום ר"ה ע"ש. ולפי"ז ליתא להנ"ל ממ"נ אי ס"ל לרש"י הלכה כר"ה ע"כ ס"ל דר"ה לא אמרו אלא בעיר א' וא"כ משנתינו דלא מיירי בעיר א' אין הכרח לאוקמי בשליח הולכה דוקא אע"כ מטעם שכ' הר"ן הנ"ל דשליח קבלה הוה כאשה עצמה שמביאה שאצ"ל בפ"נ ובפ"נ אם לא התנה עלה הבעל ע"ש:

ועוד נ"ל לפמ"ש ריב"ש סימן מ"ג ומייתי לי ב"י סי' קמ"ב דשליח שנתן גט ולא אמר בפ"נ ואח"כ מת הבעל לא מהני אמירתו אח"כ דכיון שמת הבעל בטלה שליחותו ולא מהימן דלשליח האמינו חכמים ע"ש. והנה לשיטת הטור שם דדוקא יטלנו ויחזור ויתננה לה ויאמר בפ"נ ולא סגי שיאמר כן בעדי מסירה דלא כרמ"ה אלא דוקא יטלנו ויחזור ויתננו לה. א"כ דברי ריב"ש פשוטים ומבוארים כיון שצריך ליטול ממנה כלומר לבטל נתינה קמייתא וכיון שמת הבעל ובטיל שליחותו איך יחזור ויתננו לה הא אינינו שליח הגט. אבל לשיטת הרמ"ה דאינו צריך ליטלו ולחזור וליתנו לא יכולתי להבין מ"ט לא יאומן עתה. יהיה איך שיהיה כך הוא כיון שנפסקה שליחותו שוב אין מועיל אמירתו. וא"כ שליח קבלה ברגע קבלת הגט לידו נתגרשה האשה ואלו היתה עמו במדינתו היתה מותרת להתנסבא לכל גבר ומכיון שבטל שליחותו שוב לא מועיל אמירתו ולפי"ז גרע שליח קבלה בחו"ל משליח הולכה בא"י דבא"י אע"ג דלא צריך אי עבדת אהנית אבל שליח קבלה נהי דלא צריך מטעם שכ' הר"ן הנ"ל דהרי הוא כאשה עצמה שמביאה גיטה. או שנתגרשה בחו"ל עוד בה אפי' אמר לא מהני מטעם שכתבתי מטעם הריב"ש שכבר בטלה לי' שליחותי':

בפני נכתב ובפני נחתם למסקנא דרבא לא אמר בפ"נ אלא משום איחלופי וכ' ב"י דמשו"ה כ' הטור שצריך לשמוע קן קולמסא לשמה משום דאי לא מסהיד לשמה ירגישו שהוא משום קיום ואתי לאחלופי ע"ש. ועמ"ש מבואר רמב"ן בזה בפסק הלכה שבסוף הסוגי'. וה"נ דלא נקיט ת"ק מוליך ולרבה דוקא מביא אבל מוליך לא דבא"י בקיאי'. ות"ק לא גזר מוליך אטו מביא. ולרבא נלע"ד דנקיט מביא לרבותא אפי' מביא צ"ל דלא שכיחי בני חו"ל בא"י מכ"ש מוליך דבני א"י בחו"ל בודאי לא שכיחי דאסור לצאת מא"י לחו"ל. ולפ"ז ה"א דהדר מפורש רבנן בתראי מוליך משום דלא יטעה לומר טעמא משום לשמה ודוקא מביא ולא מוליך קמ"ל דהרי לרבא מסיק טעמא דלשמה כמ"ש בשם ב"י לעיל וק"ל:

'''מן הרקם וחגר.'''  כ' פני יהושע דר' יהודא דאמר רקם כמזרח לא לאיפלוגי את"ק אתי דא"כ ה"ל לסדר דבריו אצל ת"ק ור"ג אלא תרי רקם הוא רקם דר"י הוא בחו"ל וגם ת"ק מודה ורקם דר"ג בא"י אלא שהוא רחוק מישוב א"י ובהא פליגי ת"ק ור"ג ודבריו מאד תמוהים הא בש"ס אמר ת"ק ור"ג בסמוכין פליגי ואיהו אמר רקם הוא מא"י ורקם דר"י הוא סמוכין ומודה ת"ק וצ"ע. והנלע"ד בזה דהנה הא דתנן המביא גט ממ"ה ולא נקיט סתם ממדינה למדינה אחרת בחו"ל ומכ"ש מחו"ל לא"י ואי משום פלוגתא דסמוכין כמ"ש תוס' צ"ע הא לכאורה פלוגתא זו שייך לרבא בכל מדינה ומדינה לת"ק הסמוכ' נידונים כאותה מדינה ולר"ג צריכה בפני נכתב ובפ"נ ומה תלי' זה בא"י ורקם וחגר ע"כ נ"ל כ"ע לא פליגי דבכל מדינות שבעולם הסמוכי' לא שכיחי במדינה אחרת אע"פ שסמוכין להו ולא פליגי אלא בסמוכין לא"י משום עליות רגלים דאפי' אי בני חו"ל אינם מחוייבים לעלות לרגל כמ"ש תוס' ריש מס' פסחים מ"מ מצוה רבה איכא וס"ל לת"ק דעי"ז שכיחי סמוכי' ולר"ג כיון דלא מחייבי לעלות אלא מרצונם אין לסמוך על זה שיהי' שכיחי וא"ש דנקיט המביא ממ"ה ולא סתם ממדינה למדינה משום פלוגתא דסמוכי' דלא שייך אלא בסמוכי' לא"י וכנ"ל. ולפ"ז י"ל ר' יהודא דאומר רקם כמזרח באותו רקם עצמו דמיירי ר"ג מיירי נמי הוא ומ"מ לא פליג את"ק כלל אלא ר"ג שהיה קודם החורבן שהרי מת ח"י שנים קודם חורבן בית שני וכן ת"ק דילי' ואז היו עולי רגלים וס"ל לת"ק בני רקם שכיחי משום מצות עליית רגל. אבל ר' יהודה הי' ב' דורות אחר החורבן נהי בא"י גופא שכיחי שיירות ע"י ב"ד דקביעי' אבל הסמוכין לא שכיחי משום בתי דינין של א"י כיון שהם בני חו"ל ע"כ כ"ע מודו דרקם כמזרח. ובזה י"ל ג"כ קושי' תוס' ד"ה אף המביא וכו' ולחלק בין זמן לזמן דלאחר החורבן נעשו טועים:

ממדינה למדינה לא נתפרש גבול מדינה וצ"ע משנה ב' פ"ט דמס' שביעית ורמב"ם שינה לשון ש"ס וכ' ממקום למקום ועיין לחם משנה. ובס' בני אהובה כ' רמב"ם לטעמי' שכל עיר גדולה נקראת מדינה והיינו ממקום למקום וצ"ע:

מכפר לודים ללוד עיין לקמן ד' ע"א. ועיין מהרש"א מ"ש כאן ושם. ולפע"ד האי רבותא דשכיחי התם אנשי לוד ויודעים חתימת אנשי הכפר איננו אלא למ"ד מצוין לקיימו אבל להיות אנשי כפר בקיאין עי"ז לשמה הוא ללא הועיל ואע"ג דכ' פני יהושע דלוד היה קביעי ישיבתו של ר"א כדאמרינן אחר ר"א ללוד וא"כ דין גרמא שיהי' אנשי הכפר שכיחי בשיבתו וגמירי ויפה כ' בזה דזהו רבותא של ר"א דאפי"ה צריכין לומר אבל מ"מ אז לא הוה פליגי רבנן דכיון שאין ישיבת לוד קבוע כמו ישיבת בבל וא"י דלקמן ה' ע"א ולאחר פטירת ר"א יתבטל הישיבה וא"כ יחזור הדבר לקלקולו ומודו רבנן בזה ואע"כ פלוגתתם משום מובלעות. ומשו"ה הוצרך ש"ס לומר לרבה פליגי במובלעו' ומסיק כן גם לרבא כי טעמא דשכיח לודים בלוד לא הוה סגי' לרבה. והא"ש דבהס"ד שם דפליגי ת"ק ור"ג בפלוגתא דרבה ורבא ור"ג כרבא ור"א עונה על ר"ג דמשום קיום ולא הוה צריך להש"ס לטעמא דפליגי במובלעות דפשיט דטעמא דר"ג משום דשכיחי וכו' ור"א ס"ל שלא תחלוק:

והמוליך. הולכה והובאה בכל מקום הוא המוליך מעצמו למרחוק. והמביא מרחוק לעצמו. ותנא דמתני' בא"י קאי קרי לשליח א"י מוליך ושליח מ"ה מביא ובעלמא בעל שעושה שליח נקרא שליח הולכה שמוליכו ממנו לאשתו ושליח הולכה שהאשה ממנהו נקרא שליח הובאה שמביא לה גיטה ממקום רחוק מבעלה לעצמה. עיין לשונות אלו לקמן ס"ג ע"א. ולולי דמסתפינא ה"א דמשנתינו נמי המביא היינו שהאשה שבא"י עשתה שליח הובאה מאנשי א"י להביא לה גיטה ממ"ה והמוליך היינו שהבעל בא"י עשה שליח מאנשי א"י להוליך גט לאשתו שבמ"ה וקמ"ל אעפ"י ששני השליחים מא"י באו ובקיאים וגמירי טובא וקרוב לודאי שלא יארע מכשול על ידם אפ"ה צריך שיאמרו בפ"נ ובפ"נ משום קיום. ולס"ד דרבה לית לי' דרבא מ"מ משום לעז הבעל איכא ומוליך גזרינן אטו מביא. ואמנם רש"י פי' לעיל הבעל עשאו שליח להולכה רצונו לומר שלא תאמר דוקא כשהיא עשאה שליח להובאה חיישינן לערער אבל כשהוא מטריח לשלוח שליח תו לא אתי ומערער עיין סברא כזו לקמן ס"ג ע"א קמ"ל דוקא בשליח לקבלה דגמירי הגירושין התם לא צריך למימר אבל בשליח להולכה אפי' עשאו שליח צ"ל מכ"ש שליח הובאה:

אף מהגמוני' להגמוני' מסקינן עיר א' היתה בא"י. צ"ע בתוספתא משמע בחו"ל איירי ועוד אי מקפידין טפי מחירום דיהודה וגליל מ"ט דת"ק דפליג ובמאי פליגי. גם יל"ד יתור לשון לפיכך הוצרכו לומר מהגמוניא להגמוניא. לכן נלע"ד דבאותה עיר שהקפידו לית דין ולית דיין שצ"ל. אלא רשב"י ס"ל כיון דאשכח עיר א' שהקפידו ההגמוניא דע"ז הוצרך לומר בכל ב' הגמוניות שבכל עולם ואהא פליג ת"ק. אבל בעממי' עצמה לכ"ע צ"ל. וא"ש התוספתא וא"ש דקדוק הלשון לפיכך הוצרכו לומר מהגמוניא להגמוניא פי' אפי' בשארי הגמוניא שלא הקפידו. ועיי' ס' ש"ש סימן ב' ולהנ"ל מיושב קושיתו ע"ש ולרבה נמי אע"ג דבחו"ל בלאה"נ בעיר א' צ"ל מ"מ נפקא מיני' בא"י מהגמוני' להגמוני' שאין מקפידין גזר רשב"ג אטו הני:

'''המביא גט בא"י וכו''''  ומסקינן אי עבדת איהניתי דאי אתי בעל ומערער לא משגיחין בי'. שיטת ר' אביגדר כהן והיא שיטת רמב"ם ורוב פוסקים דאי אתי בע"ד וטוען מזוייף הוה קיום שטרות דאוריתא וכן פסק בשו"ע וש"ך ח"מ סי' מ"ו וכן ב"ש סי' קמ"ב הקשו משמעתין. הנה מאי דמהימן שליח בפ"נ בחו"ל וכי אתי בעל ומערער לא משגיחין בי' היינו כיון דמצורף לזה חזקה מעיקרא מידק דייק הימנוהו רבנן כבי תרי כמו בעד מיתה דע"י צירוף חזקתו מידק דייק הימנוהו כתרי ה"נ הכא ונהי אי אתו תרי ומכחשי ליה תו לא מהני. אבל נגד הכחשת בעל דין כיון דכבר מהימן כבי תרי טרם ערעורו של בעל דין אף על פי שנאמנתו הוא רק מדרבנן מכל מקום תו לא מהימן הכחשת בעל דין וכ"כ ש"ך ביו"ד סי' קכ"ז סוף ס"ק י"ד ועי' היטיב בריטב"א שבנמוק"י ר"פ האשה רבה. ומכ"ש לרמב"ם דכל תיקון רבנן הוא דאורייתא ממש מלאו דלא תסור כמ"ש בשרשים שבס' המצות ובהל' ממרים נמצא לק"מ אך ממביא בא"י שלא הצריכוהו לומר בפ"נ ולא מידק דייק ואפ"ה אי עביד מהני דאי אתי בעל ומערער לא משגיחין בי' הא קשי' ועיין פנ"י לקמן שם. ולפע"ד לק"מ דז"ל הרי"ף בפ' החולץ וכיון דק"ל דאשתמודעינהי להדין פלני' גילוי מילתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה מהימנא דלאו אמילתא דאיסורא ולאו אמילתא דממונא קמסהדי אלא מילתא בעלמא הא דמיגלו דהדין אחוה דפלני'. וכיון דמגלו ומודעו להו הכי הרי איתחזק גבי דהני סהדי מפומא דהאי קרוב דהאי ניהו פלני' הילכך שרי סהדי למיסמך אפומיהו ולמיסהד עלוי' דהאי גברא בין לענין איסורא בין לענין ממונא וכו' ע"ש עוד דדוקא היכי דליכא חשדא ע"ש. ועיין לשון רמב"ן נדה מ"ח ע"ב. והנה הכא גט בא"י אין כאן איסור ולא ממון דלא אצרכו רבנן קיום כלל כמ"ש הר"ן בשמעתין הטעם דאין זה דומה לבא לטרוף מלקוחות או לפרוע שלא בפניו שאנו צריכי' לירד לנכסיו אין אנו עושים מעשה בלי קיום אבל איתתא דבעי להתנסבא אין אנו אחראין למחות בידה ולטעון מזוייף ודבר זה המתיק רמב"ם במתק לשונו ספ"ז מהל' גירושין שמסיים שאין האיסורים בדיני ממונות נתכוין להנ"ל ודלא כהריב"ש סימן שפ"ה ע"ש. נמצא כיון שבני א"י אין אנו צריכי' לעדותו של שליח לא לאיסור ולא לממון גילוי מילתא בעלמא הוא ומהימן ואתחזקה בהיתר על פיו ואפי' אתי בעל ומערער אח"כ לא מהימן. נמצא ממ"נ מהימן. בח"ל שהוצרכוהו לומר בפ"נ ובפ"נ ולא דמי לאשתמודעינהו לעומת זה מידק דייק וכל מקום שהאמינו ע"א הרי כאן ב' ואי אתי בעל ומערער לא משגחי' בי' ובא"י דלא הצריכוהו לומר מ"מ אי אמר הוה כמו אשתמודעינהו ואתחזק על פיו טרם ערעורו של בעל ומהימן. ועיין לקמן ה' ע"ב ריב"ל אמר לא צריכת ולא א"ל אי עבדת אהנית והי' טוב לו כדי שלא יצטרף עם השליח השני שלא הי' לפי כבודו. צ"ל ריב"ל סבר כמ"ד יבמות ל"ט ע"ב דלית לי' הך דינא דאשתמודעינהו ע"ש ואנן קיי"ל כהך דאשתמודעינהו שם וכדאמר רב לקמן ו' ע"א אי עבדת אהנית ע"ש. וכן י"ל לקמן ו' ע"ב כיון שיצא בהיתר יצא ויבואר שם אי"ה. שוב ראיתי שקרוב לזה כ' הגאון מליסא בס' תורת גיטין. גם בחי' רשב"א כ' כיון דבני א"י לא צריך מעלין דרגא ומהימן טפי ע"ש:

וז"ל הירושלמי ר' מנא סבר מימר בערעור שחוץ לגופו אבל בערעור שבגופו בערעור שאין בו ממש אפי' בערעור שיש בו ממש וכו' ומסיק לאשניי' בכולם השליח מהימן. נלע"ד כוונתו במהרי"ק שרש ע"ד כתב דאין לומר דרבא לא מאמין לשליח אלא יטעון הבעל שלא לשמה או פסול אחר במגו דמזוייף אבל נגד מזוייף ממש לא מהימן זה א"א להעמיס ע"ש. ועכ"פ היינו דירושלמי ערעור שחוץ לגופו היינו פסול במיגו דמזוייף וערעור שבגופו היינו מזוייף ממש. ואין בו ממש היינו שהבעל טוען מזוייף ואינו מביא עדים על הזיוף זהו ערעור שאין בו ממש אבל אם מביא עדים החתומים על הגט ואומרים לא חתמנו הוה ס"ל לר' מנא דלא מהימן בפ"נ של השליח ומסיק אפי' ביש בו ממש נמי מהימן וכן דעת תשו' שבמהרי"ק סי' ע"ד וש"ך סי' מ"ו חולק עליו ועיין תומים שם. וז"ל ירושלמי אהא דמביא גט בא"י אם יש עליו עוררים מי עורר ר"ח אומר הבעל עורר ר' ייסה אומר הלקוחות. תפלוגתא על דעתי' דרבנן דתמן לאשנוי' היא בעורר שבגופו ובין עורר שחוץ לגופו על דעתי' דר' יוחנן ערעור שחוץ לגופו ערעורו בטל ערעור שבגופו ערעורו קיים ע"ש. ולפ"ז הגירסא משובשת וכצ"ל ערעור שחוץ לגופו ערעורו קיים שבגופו ערעורו בטל. פי' ר' יוחנן ס"ל דלקוחות אינם יכולים לטעון מזויף היינו ערעור שבגופו אלא טענינן ערעור שחוץ לגופו כגון פרוע כתובה במגו דמזוייף הגט או פסול אחר במגו דמזוייף:

והתוי"ט כתב דלהכי נקיט עוררים לשון רבים לכלול עמהם ערעור דלקוחות וצ"ל הא דלא אמר בש"ס מאן עורערים לקוחות משום דבעי לאוקמי מתני' בערעור דאיסורא ולא רק בממונא ע"כ אמר ערעור דבעל ולעולם כייל בהו גם ערעור דלקוחות. ואמנם למ"ד לקוחות לא מצי מערערי י"ל דכייל עוררי' ערעור דעדים עצמם שאומרים לא חתמנו אם יתקיים בחותמיו לא מהימני וכן הוא להדיא בתוספתא ע"ש. והא דאמר בש"ס תרי ותרי נינהו היינו עדים אחרים ב' אומרים זהו חתימת ידם וב' אומרים לאו. אבל העדים עצמם לא מהימני כמבואר במהרי"ק שרש ע"ד שם ודלא כב"ש סי' קמ"א סקס"ט ע"ש. וצ"ל הא דלא מוקי ש"ס עוררי' בעדים החתומים ומוקי לי' בבעל משום דמתני' מיירי בבא ממ"ה והעדים אינם ידועים לנו ואפ"ה אמרי' חזקה לא חציף איניש לזיופא והימנוהו לשליח ומכ"ש בעדים ידועים ועמ"ש פני יהושע במס' כתובות כ"ח ע"א נסתפק בדין זה ולפע"ד נעלם ממנו לשון רמב"ם רפ"ז מגירושין רז"ל שליח שהביא גט בא"י אע"פ שלא ראה כתיבת הגט ולא ידע מי הם עדיו וכו' נתנו לה בפני עדים אע"פ שאין עדיו ידועים אצלנו וכו' בא הבעל וערער וכו' מזויף הוא יתקיים בחותמיו ואם לא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל תצא והולד ממזר וכו' וכ' ה"ה דאע"ג דקיום שטרות דרבנן הכא שהבעל מערער וטוען בבריא שמזויף הוא והיא אינה יודעת בזה דבר מחתימת עדים אינם מצוי' העמד אשה על חזקתה וכו' ע"ש ועיין ב"ש סי' קמ"א סק"ע שעמד על דברי ה"ה הללו. ולפע"ד לא ירד לסוף כוונתו דודאי רמב"ם ס"ל כרבנו אביגדר כהן כשהבעל טוען מזויף ה"ל קיום דאורייתא אמנם היינו כשהאשה טוענת ברי והבעל טוען נגדה א"כ נהי לא חציף אינש לזיופא הוא חזקה דאורייתא לעומת זה חזקה לא חציף אינש להכחיש למי שיודע בשיקרא נמי חזקה דאוריי' וכיון שהבעל מכחיש האשה הטוענת בריא ה"ל חזקה נגד חזקה ואוקי אשה בחזקתה שוב מצאתי סברא זו בס' בני אהובה ע"ש. אך הכא בשליח המביא שאין האשה יודעת בברי והבעל בא אחר זמן וטוען מזויף אין להבעל חזקה אלימתא דהואיל ואין אשה יודעת חציף הוא לטעון מזויף ולא היה צריך קיום מן התורה ולא יתבטל הגט לכאורה אלא כיון דמיירי שאין עדיו ידועים א"כ לא אלימי הך חזקה דלא חציף לזיופא כיון שאין העדים ידועים ונהי מ"מ כל זמן שאין הבעל מערער היה אמרי' כמו שנחקרה עדותן בב"ד וגם כשליח אומר בפ"נ ובפ"נ מועיל דלא מצי בעל לערער. מ"מ בא"י שלא אמר בפ"נ ועדים אינם ידועים דלא אלים חזקת לא חציף לזיופא כ"כ ע"כ אם יבא הבעל ויטעון מזויף אע"פ שאינו חציף כ"כ כיון שהאשה אינו טוענת ברי נגדו מ"מ גם חזקה דלא חציף לזיופא אלים כ"כ ובטל הגט דאוקי איתתא אחזקת א"א כך נ"ל כוונת הרמב"ם וה"ה. ומינה אם עדיו ידועים והאשה אינה טוענת דהשתא חזקת לא חציף לזיופא אלים והכחשת הבעל לא אלים כיון שיודע שהאשה אינה יכולה להכחישו בברי הגט רק פסול ולא בטל ואין הוולד ממזר ודאי אלא ספק כנלע"ד:

אם יש עליו עוררים מתוספתא למדתי לפרש אליבא דרבה עוררים שלא לשמה או שארי פסולי' אע"ג דבא"י לא מהימן מ"מ יתקיים בחותמיו דאל"ה מהימן פסול במגו דמזוייף ונכון הוא:

אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו. עי' תוס' שכ' ועוד יש לדקדק מס' פרק ג"פ וכו' ואין לומר טענין פרוע דהא רב ס"ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. ומקשים א"כ בפשיטות מוכח דטענינן מזויף דאל"כ לא שבקית חי וכ' פנ"י ה"פ דהתוס' את"ל מסברא דלא שבקת חי לא מוכח חדא דלא ניחוש לכך דהרי לא חציף לזיופא. ועוד כיון דהתורה לא חששה לכך אנן נמי לא ניחוש וא"כ לא מוכח מסברא נוכיח כן מגמ' מרב אלו דבריו ז"ל. ואני אומר א"כ גם מרב לא מוכח דלמא לרב דוקא טענינן מזויף דא"כ לא שבקת חי דליכא למימר התורה לא חששה אנן ניקום וניחוש י"ל הא רב ס"ל שיעבודא לאו דאורי' ומן התורה אינו גובה כלל מיורשים ולקוחות. ורבנן הא דתיקון ויש להם לחוש ללא שבקת חי וטענינן מזויף אבל למאי דקיי"ל שיעבודא דאורי' והתורה לא חששה אנן ניקום וניחוש. גם מ"ש דלא שייך לא שבקת חי ולא ניחוש לזיופ' דרוב עולם לא חציף לזיופא ז"א עכ"פ זייפן א' בכל העולם וזייף שטרות על רבוא יתומים ולקוחות. וא"כ לא שבקת חי ולא הוה צריך להביא הא דרב. ומה שנלע"ד ביישוב קו' הנ"ל נימא לרב בקיצור כי דמודה בשטר א"צ לקיימו אי לא יטעון מזויף לא שבקת י"ל דהרי קיי"ל הבא ליפרע מנכסי יתומים ושלא בפניו אפילו ע"י שטר מקוים צריך לישבע וא"כ הא דכ' תוס' אי לא יטעון מזויף לא שבקת חי צ"ע דלא ישבע על שקר וי"ל דהרי חיישינן לגזלן וזייפן שיזיף שטרות על כל העולם ומיהו הוא חשוד מפורסם ואין משביעים אותו ומתוך שאינו יכול לישבע ישלמו היתומים והלקוחות בלי שישבע ושפיר כ' תוס' לא שבקת חי. אבל רב ושמואל ס"ל בעלמא מתוך שאינו יכול לישבע יפסיד א"כ שפיר י"ל אע"ג דלא טעינן פרוע גם לא טענינן מזויף ומ"מ לא חיישינן שיזייפו שטרות כיון שצריכים לישבע ואם אינו יכול לישבע מפסיד לכך מייתי תוס' מהא דשכ"מ הרי התם לא מיירי מחשוד וע"כ כיון דלרב לא טענינן פרוע ע"כ טענינן התם מזויף וק"ל. ולהסביר הענין נראה כל דהוא שכיח הוא בגוף כגון שרוצה להפטר בנאנסו מזויף או פרוע בתוך זמנו לא טענינן אבל פרוע בזמנו והלא שכיח הוא ממקום אחר אלו פרעו שטרך בידי מה בעי זה טענינן ליתמי. עיין ש"ך סי' ק"ח סק"ז. ויותר נראה הא משמת הלוה פקע שיעבודי אלא שחל מ"ע על היתומים לפרוע חובתו וי"ל הני מילי כשהחוב ברור אפי' איכא חשש נאנסו או פרוע בתוך זמנו דהלא שכיח והחוב ברור ומ"ע עליהם לשלם אבל היכא שהי' באפשר הי' טוען פרעתי והי' נאמן אין החוב ברור לגבי יתומים כמו א"י אם נתחייבתי פי' חל עלינו מ"ע זו ופטורים. אבל פרוע תוך זמנו ה"ל ס"ס שמא לא הוה טען אבוהון ואם הוה טען לא היה זוכה אלא מספק ע"כ חייבים לשלם ודו"ק:

יתקיים בחותמיו ובמתני' דבסמוך בחו"ל ואינו יכול לומר בפ"נ אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו פי' בא"י אינו צריך לומר רק אם יבוא עורר יקימנו בחותמיו ובחו"ל כשאינו יכול לומר אז אפי' אין כאן עוררים מ"מ אם נמצא עדים יקימו. ואם לאו לא יתן לה זהו פשוט. אך יל"ד מאי קמ"ל בא"י שאם יש עליו עוררים יקיימנו פשיטא מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא. והנה הרמב"ם רפ"ו מעדות כ' קיום שטרות מדבריהם שלא תנעול דלת בפני לוין וכ' לחם משנה לשון זה קשה דקיום שטרות הוא לטובת המלוה ולקוחות ולא לטובת הלוה. וכבר קדמו רמב"ן סוף שרש ב' מס' המצות ע"ש. ולפע"ד ליישב קצת דקיי"ל אע"ג שאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד מ"מ קיום שטרות דרבנן מקיימינן אפי' שלא בפני הלוה ועיין ב"ק קי"ב ע"ב תוס' ד"ה מקיימין וכו'. והנה לשיטת הרמב"ם דאם הבע"ד מערער הוה קיום שטרות דאורייתא. הא דמהני קיום שנעשה שלא בפניו וצ"ל השתא הא דתיקנו רבנן להצריך קיום אפי' בלא ערעורו מחומרא דרבנן ואותו קיום הם אמרו שיועיל שלא בפני בע"ד. וכיון שנתקבלו העדים מדינא דרבנן שוב מועיל ג"כ לכשיבוא ויערער. ולפ"ז הוא תועלתו של לוה ג"כ דאל"ה הי' נעילת דלת כי מי פתי ילוה מעות ולכשירצה יגבה יטעון מזויף ואיה ימצא עדים בפניו מיד אפי' במקום שעדים מצוין לקיימו מ"מ אינם מצוים בזו השעה שהמערער עומד ומערער לפנינו והוא יערער והולך לו ולכשימצא המלוה עדים קיום לא ימצא הלוה להעיד בפניו אך עכשיו שתקנו להצריך קיום מדרבנן ליתמי ולקוחות והם אמרו שיועיל הקיום הלז אפי' שלא בפני בע"ד ממילא מהני גם בפני בע"ד ועי"כ יוכל המלוה להלות ולא תנעול דלת בפני לוין וא"ש. ואולי ס"ל לרמב"ם לולי דיצמח מזה טובה ללוה לא הו"מ רבנן מתקני קיום שלא בפניו לטובת המלוה וכעין דש"ס ב"מ כ"ז ע"ב ניחא ליה לבעל אבידה וכו' עי"ש וא"ש לשון רמב"ם. ומעתה אפשר לי לומר בא"י בגט דלא חשו לזיוף אם לא יבא ויערער א"כ מעולם לא הכשירו חז"ל קיום גט שלא בפני בע"ד וכיון שאם יבא בעל ויערער הוה קיום דאורייתא א"כ לא יתקיים אלא בפני המערער והיינו אם יש עליו עוררים אז יתקיים בחותמיו ולא קודם לכן אבל המביא גט בחו"ל ואינו יוכל לומר בפ"נ אם יש עליו עדים יתקיים מיד אפי' שלא בפני המערער כיון שבחו"ל חשו חכמים לזיוף שלא בפניו מועיל כמו קיום שלא בפניו לכשיבא אח"כ ויערער לא משגיחין בי'. ובזה מיושב ג"כ קו' תוס' לקמן ד"ה האי קולא הוא שהקשו ליתני ברישא אם יש עליו עוררים יתקיים ולק"מ דפשיטא מאן דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי' אסיא. דלמא בא"י קמ"ל שלא יכול לקיימו ואלא בפני המערער דוקא אבל בחו"ל יכול לקיימו אפי' שלא בפני המערער א"כ מאי קמ"ל. ולקמן ה' ע"א אי הכי יכול נמי נדחקו תוס' וראב"ד פי' אחר שלמדו הוה לרבה שכיחי וגמירי ולא צריך כלל לא בפ"נ ובפ"נ. והקשה רמב"ן א"כ מאי קאמר אי הכי יכול נמי פי' תיסגי בקיום חותמי הא אפי' קיום אינו צריך כיון דשכיחי אחר שלמדו. ולהנ"ל א"ש אה"נ דלא צריך אלא קמ"ל אעפ"י שכבר למדו ולא צריך קיום מ"מ אם יש עליו עדים אם ירצה לקיימו בחותמיו שלא בפני המערער מהני אפי' לכשיבא המערער כיון שקודם שלמדו הי' כך ולא זזה התקנה ממקומה:

ואיידי דאיירי אסיק לכולי' מילתא דהך מתני' אם יש עליו עדים פי' תויו"ט דאתיא כר"א דע"מ כרתי ויש גט בלא עדים ע"כ אמר אם יש עליו עדים ע"ש וצ"ע א"כ מוכח דלר"א בעי' בפ"נ ובפ"נ משום מזויף מתוכו וא"כ מ"ט דרב אשי לקמן דע"א דנאיד מהאי שינויי ומוקי מתני' כר' יהודה. ולכאורה לולי דברי תוס' יום טוב הייתי מפרש אם יש עליו עדים לאו אגט קאי אלא אם ימצא עדי קיום כיון דבחו"ל קאי דלא שכיח עדי קיום ע"כ אמר אם יש עליו עדים שיכולין לקיימו יתקיים בחותמיו והא דלא נקט סתם יתקיים בחותמיו משום ה"א יחזור למדינת הים ויתקיים שם וכן הוא בתוספתא להדיא ואז לא הוה ידעינן דמיירי בחרש דהרי חרש אינו נעשה שליח אחר שנתחרש ואיך יחזור למדינת הים אלא מיירי בפקח שלא היה אצל כתיבה וחתימה יחזור למקומו הראשון לקיימו כך הוה סד"א דאיירי מתני' נמי כמו בתוספתא. ובאמת לרבה זה ליתא דוקא בנתחרש דלא שכיחא לא גזרו שמא יחזור הדבר לקלקולו אבל פקח שלא היה אצל הכתיבה לא יועיל קיומו משו"ה קתני אם יש עליו עדים הכא בא"י יתקיים ואם לאו א"א להחזירו למקומו כי נתחרש כנלע"ד. אלא תינח לרבה אבל לרבא עכצ"ל כהתוי"ט אם עליו על הגט עדים ואתיא כר"א. ומיושב קו' הנ"ל דרב אשי אליבא דרבה שפיר מוקי מתני' כר' יהודה דלא כר"א דאליבא דרבה מפרשי' אם עליו על הקיום עדים במכירים החתימה וק"ל. אלא דצ"ע איך אפשר שיביא גט בלא עדים חתומים דע"כ אם עליו עדים לאו דוקא עדים אלא כתיבת יד הבעל יתקיים שזהו כתב יד של בעל וסגי בהכי והיינו בעל והיינו עדים. וא"כ אי ליכא עדים ולא כתיבת יד הבעל ויכול לומר בפני נכתב שלא נתחרש הוה סגי בפני נכתב ואמאי במה ניכר שהוא שליח וכי שייך לא חציף לזיופי בכתב שאינו כ"י של הבע"ד וגם אין עליו עדים. וצ"ל שיש בידו שטר הרשאה מקויים ודלא כרשב"א בתשו' דס"ל בשטר הרשאה מקויים לא בעי בפ"נ אלא כהריב"ש סי' שי"ח דאפ"ה בעי' לומר בפ"נ ובפ"נ דשמא אותו הגט שנכתבה הרשאה עליו נאבד וזה אחר הוא ומזויף ע"כ צ"ל בפ"נ ע"ש. וא"כ ה"נ מיירי בהכי ואי יכול לומר יאמר בפ"נ ונותנין גט בלא עדים חתומים ולפני ע"מ כר"א. אבל אם אינו יוכל לומר אי יש עליו עדים יתקיים בחותמיו ואי לאו אין לו תקנה כיון שנתחרש ואינו יכול לומר וא"ש להריב"ש אבל להרשב"א ע"כ א"א לפרש ואין עליו עדים אלא כפי' הראשון ולא כתוי"ט:

'''בחותמיו ''' עיין שעח"מ סי' ע"א והנה מהר"מ הלוי בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ס"ב ס"ל מי שיש לו שטר עם נאמנות נגד עצמו של לוה ולא כנגד עדים מ"מ לא מהימן הלוה פרעתי בשום מגו נמ"א מגו דמזויף דהוה כמגו דבעי שתיק כיון שאינו מקויים אבל מגו אחרת לא מהני נגד נאמנות אפי' לא הימני' כבי תרי. ומהרי"ט ססי' ס"ב דחה מתוס' דשמעתין שכ' לעולם לא טענינן מזויף ומ"מ לא שייך לא שבקת חי דטענינן פרוע במגו דמזויף ע"ש. והשתא אי ס"ד דלא מהני מגו נגד נאמנות אכתי לא שבקת חי דיזיף שטר עם נאמנות אע"כ אפ"ה נטעון פרוע במגו דמזויף אלו דבריו ז"ל בקיצור. וראיתי תלמידים מזדנזין בהבנת דבריו ע"כ אבארם בעזה"י דהרי להר"מ הלוי לא יועיל מגו במקום נאמנות כ"א מגו דמזויף דהוה אי בעי שתיק והיינו למסקנא דטענינן מזויף אפי' אי לא טעין הבע"ד א"כ שפיר הוה מגו דאי בעי שתיק ומהימן אבל להס"ד דהתוס' דלא טענינן אא"כ טען הבע"ד עצמו א"כ לפי אותה סברא לא הוה מגו דמזויף כמגו דשתיק וא"י ס"ד דמגו לא מועיל נגד נאמן יזיף שטר ויכתוב בו נאמנות ויוציא על היתומים ולקוחות ולא נטעון פרוע במגו דמזויף אע"כ שכל מגו בעלמא מועיל נגד נאמנות והשתא אפי' זייף שטר הכתוב בו נאמנות כבי תרי מ"מ אי לא מקוים לא יועיל נאמנות שבו דטענינן פרוע במגו שמזויף הוא עם נאמנות כבי תרי. ודוקא אם יש עדים לפנינו המעידים על הנאמנות תו לא מהימן פרוע אבל בשטר שאינו מקוים לא וק"ל:

מ"ט רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה עיין לקמן רפ"ג דמפקי' מקרא דבעי' לשמו ולשמה ולשם גירושין. ולכאורה לשמה דנקט לשון נקבה אכתיבה וחתימה קאי כמו מילה לשמה. והשוחט פסח לשמו לשון זכר. אבל רש"י פי' לשמה לשם האשה דכתיב לה לשמה וק' מ"ט נקט שם אשה טפי משם הבעל מלשם גירושין לאפוקי להתלמד. וי"ל דחשש זו דכ' רש"י דלמא אשכח שמו כשמו חששא רחוקה היא דהא לא אחזיקו ב' יוסף בן שמעון כמ"ש רמב"ן ועוד תינח בפ"נ אבל למה לי בפני נחתם לס"ד דרבה לית ליה דרבא. אבל רש"י דנקט שמא אשכח שמו כשמו נקיט תחלת חששא דמתני' רפ"ג אבל עיקר חששא היתר עליו דתנן שם והוא שיש לו ב' נשים ששמותיהן שוות וכ' לגרש הגדולה וחוזר לגרש בו הקטנה ובזה לא שייך הוחזק כי מי יודע אם לית לי' אשה בסוף העולם או שכבר קידשה משנים קדמוניות או עכשיו בהיותו במדינת הים וכ' לגרש אותה וחוזר ונמלך לגרש בה את זו ע"י שליח הלז ואפי' אמר בפני נכתב על שם זו אי לא נחתם לפניו לשם זו איכא למיחש דלמא אחר הכתיב' נמלך לגרש בו האחרת והחתים עדים לשם האחרת וחזר ונמלך לשלחו לזו. לכן בעי נכתב ונחתם בפניו וא"ש נמצא עיקור החששא דאינן בקיאין בלה לשמה לשם האשה. ע"כ פירש"י אחששא דאשה. וע' פירש"י יבמות קכ"ב ע"א ד"ה דלמא צרה הוא ע"ש. אך עיין פירש"י שם ל"ו ע"א ד"ה היא צרתה ע"ש:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>