עריכת הדף "חתם סופר/ביצה/ב/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
''' בעזה"י האל הטוב. יעזרני בחי' מס' י"ט יום ד' י"א כסליו תקפ"ב לפ"ק בלימוד הישיבה פה ק"ק פ"ב יע"א:

''' 

ביצה שנולדה בי"ט בש"א תאכל וב"ה אומרי' לא תאכל בו ביום לשון רש"י וכן הוא בתוס' דהוה סד"א בי"ט אחר שבת הואיל והוכן בשבת לצורך י"ט תיאסר לעולם כמבשל בשבת למ"ד. ועיי' לשון פי' משניות לרמב"ם קמ"ל לשון אכילה דמשמע דוקא ביומי' עיי' בשיטה מקובצת. ומ"ש תוס' ממותר שמן שבנר ר"י אוסר התם נמי ה"א לעולם איתקצאי למצותו כמ"ש תוס' בשבת דף מ"ד ע"א ד"ה שבנר וכו' ע"ש נמצא גם התם איכא למיטעי ואפ"ה תני אוסר. ואין לומר דלמא אה"נ לר' יהודה אסור לעולם משום דאיתקצאי למצוה כמו נר חנוכה. וי"ל דא"כ לא הי' ר"ש מתיר דלא פליגי אלא במוקצה מחמת שבת. אבל מחמת מצוה ר"ש מודה לר' יהודה כדתני לקמן למ"ד ע"ב ומודה בסוכת החג וכו' ואי ס"ד דמצות נר שבת גורם אי' לעולם כמו נר חנוכה הי' גם ר"ש מודה באיסורו וק"ל:

ומ"ש תוס' דה"א מותר לטלטל ואסור באכילה. לכאורה מה דמייתי ראי' מר"ג דאמר מותרים הם אלא שאין רצוני לקבל ממנם. אינו ראי' אלא דשייך לשון מותר אהיתר טלטול. אע"ג דאסור באכילה. אבל אין העני' דומי' זה לזה. דודאי מסברא כל דבר שאינו כלי ואסור באכילה ה"ל כצרורת ועפר ואסור לטלטלו כמ"ש מג"א סי' תקט"ו סק"ב. והתם גבי ר"ג פירש"י משום שהוא רק ספק מוכן. ובאכילה אזיל לחומרא בספיקו פי' משום דמוקצה דאכילה אסמכוה אקרא דוהכינו אשר יביאו. אע"ג דאינו מן התורה ממש. משא"כ טלטול שהוא גזירת נחמי' הקילו בספיקו. אע"ג שיש לפקפק ולומר מכיון שעכ"פ אסור באכילה מספק ממילא הדר ה"ל כצרורת ועפר ויהי' אסור לטלטל בודאי. י"ל כיון שאין איסורו אלא מספק. אין האיסור הספק הזה עושהו כצרורת. כמ"ש גבי טבל מוכן הוא שאם עבר ותיקנו מתוקן. ועי' לקמן ל"א ע"ב תוס' ד"ה מנפחת וכן צ"ל ס"פ מפני' דרב במוקצה לאכילה ס"ל כר' יהודה ובמוקצה לטלטול ס"ל כר"ש. היינו משום דעיקר כר"ש רק דלא ברירא ליה לרב כולי האי והחמיר כר' יהודה באכילה דחמיר. ויען דאיסור אכילה גופי' לא חמיר כ"כ בעיני רב ע"כ אינו נעשה כצרורת ועפר והוה כטבל דמותר לטלטלו ועי' שבת מ"ה ע"א אמר רב כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק עי"ש. ועי' תוס' שבת מ"ה ע"ב ד"ה דאית בי' וכו' שכ' אפשר משום משקי' שזבו לא אסרו אלא באכילה. הנה כ"כ דרך אפשר אבל באמת אינו כן כמבואר לקמן בברייתא ג' ע"ב מיתיבי וכו' מ"מ לפי האפשר שכ' תוס' נמי היינו סברתם שלא החמירו באיסור אכילת משקי' שזבו שיהי' האיסור חמיר כל כך שיהי' נחשב כצרורת ועפר בעבור זה ולא יהי' חמיר מטבל. והיינו דכ' תוס' דשמעתין דאי הוה תני מתירי' ה"א בטלטול ולא באכילה דהוה סד"א טעמא משום משקין שזבו שאז יש מקום לטעות כיון שגזיר' אי' אכילה גופי' קלה הוא. אבל אין שום סברא שיהי' דבר האסור באכילה מדינא ויהי' מותר בטלטול אם אין עליו תורת כלי כמבואר במג"א רס"י תקט"ו הנ"ל ולאפוקי ממ"ש פני יהושע בשמעתין דנעלמו ממנו דברי מג"א הנ"ל:

שנולדה בי"ט לר"נ נקיט י"ט לאפוקי שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי. ולרבה דמשום הכנה כבר כ' תי"ט דקמ"ל אפי' סעודת י"ט חשובי ובעי הכנה ומכ"ש סעודת שבת דחשובי טפי. ולר' יוסף ור' יצחק איכא רבותא בי"ט כמ"ש תוס'. לקמן ג' ע"א סוף ד"ה וגזרה וכו'. אך תימא מאי שמא וכו'. ועמ"ש פני יהושע לקמן ב' ע"ב בלשון רש"י ד"ה ר' יוסף וכו' מן האילן בשבת וכו' וק"ל:

שאור בכזית י"ל פלוגתתם לענין איסור מלאכה וטלטול בי"ט לב"ש אם מוצא חמץ פחות מכותב' בשביעי של פסח פטור מלבערו כיון שהוא פחות מכשיעור לא התירו לו לטלטלו. ואינו עובר אפי' אי' כעין חצי שיעור בעלמא כיון שהוא אנוס. משא"כ לב"ה חייב לבערו בי"ט כיון שהוא כשיעור והוא בז' של פסח שא"א לבערו עוד עיי' מג"א סי' תמ"ו סק"ב ג' ופר"ח שם:

בסדר בדיקת חמץ להאר"י ז"ל כתי' חמץ בדכורא שיעורו בכזית שאור בניקבא שיעורו כתמר. והוא תמוה דאפי' לב"ש נהפוך הוא דחמץ קיל. וי"ל מדב"ש נשמע לב"ה דבכח זית שאור יש בו חימוץ וטומאה כמו תמרי חמץ. וכיון דקיי"ל זה וזה בכזית נמצא שאור יש בו חימוץ בכותבת שהרי כזית שבו יש בו כמו תמר חמץ. וחמץ שיעורו בכזית וא"ש וק"ל:

'''אוכלא דאפרת הוא.'''  המעיין בהרז"ה יראה דעתו דבתרנגולת העומדת לגדל ביצים לא שייך בביצה מוקצה כלל שהרי עומדת התרנגולת לכך ויושב ומצפה עליהם וכ"כ להדי' חי' רשב"א שבת קכ"א ע"א. אך כשהתרנגולת עומדת לאכילה ואין דעתו כלל שתטיל ביצה אז הי' שייך קצת הקצאה בביצתה לעומת זה ה"ל אוכלא דאפרת דהאם עם מה שבתוכה הכל הוכן ומוקי לי' בעומדת לגדל ביצים לגדל מהם אפרוחים. דהשתא הוקצה הביצה לגדל מהם אפרוחי' ולא הוכנה אגב אמה שהרי האם עומדת לגדל ביצים עיי' ותבין שיטתו. ועיי' היטב בחידושי רשב"א במס' שבת קכ"א גבי צואה של קטן מה שהקשה אהרז"ה:

דילמא ב"ש לית להו מוקצה הא דלא מקשה בכח הא ב"ש לית לי' מוקצה במשנת מגביהי' י"ל דידע דתנא דעידיות לא תני מגביהי' בקולי ב"ש וחומרי ב"ה ש"מ האי תנא בהיפוך קתני ועמ"ש תוס' בשבת קמ"ג ע"א ד"ה אנו וכו' ולקמן ב' ע"ב ד"ה מוקי לי' וכו' אלא תנא דמס' שבת תני מגביהי' מקולי' ב"ש ע"כ מספקא לי' לש"ס דילמא ב"ש לית לי' מוקצה כתנא דעדיות ולמסקנא הא דתנא בעדיו' ביצה שנולדה בי"ט מקולי ב"ש. ומגביהי' מחומרא ב"ש היינו משום דבי"ט סתים כר"י ובשבת כר"ש והוה יודע דלב"ש מוקצה דבע"ח חמיר אפי' מגרוגרת דדחי' בידי' ולב"ה נהפוך הוא. כ"כ תוס' לקמן ל"ד ע"ב ד"ה ואומר וכו' ע"ש:

ודע אי לא דאשכח ר"נ סתמא במס' שבת עצמה מחתכי' וכו' דסתים כר"ש לא הוה מהפך משנת מגביהי' דמס' שבת משום עדיות דנוח יותר לומר דפליגי תנאי ותנא דתני שבת ס"ל מגביהין מקולי ב"ש ותנא דעדיות ס"ל בהיפוך. דמ"מ היה אז הלכה כסתמא דעדיות דעדיפי לעולם כשארי סתמיות דמסתברא בחירתא. ועי' היטב בהרע"ב רפ"ג דיבמות. מ"מ לא הוה משבש משנת שבת אבל השתא דאשכחן בשלהי מס' שבת גופיה משנת מחתכין. א"כ נוח לו יותר לשבש משנת מגביהין ובזה תבין מ"ש בסוף שבת ר' יוחנן סתמא אחריני אשכח מגביהי' ואר"נ וכו' וצע"ג לכאורה דהא ר"נ לא בא לשבש מגביהי' אלא משום משנת מחתכי' ולמשנת אין משקי' ושוחטי' לא חייש משום דס"ל לחלק בין י"ט לשבת אבל סוגי' דהתם דלא מחלק בהכי ורצה לדחות משקין ושוחטין מכח הפוכי דמגביהי' קשה אמאי מהפכת לי' למגביהי' תיקום אדוכתא ויהי' כמו משקי' ושוחטי' דאתי' כר' יהודה. ולהנ"ל ניחא דעיקור סתמא אחריני מגביהי' דעדיות קאמר דהוא בחירתא ועליה סמכי' ודר"נ אנו אין לנו אשגירת לישנא בעלמא היא כיון דבקושטא הכי הוא מכח משנת מחתכי' בצירוף תנא דעדיות:

ומי אמר ר"נ הכי דב"ה כר' יהודה עכ"ל רש"י. רצונו לומר לפמ"ש מגי"ש בשבת במשנת מגביהי' ליישב קי' תוס' דשמעתין ד"ה מגביהי'. וכ' דרש"י ס"ל דמאן דס"ל מגביהי' להדי' משום דהני קליפי אגוזי' הוה כגרף של רעי. ואידך ס"ל אין לטלטל הריעי בידי' אלא ע"י כלי ועיי' זה בשבת קכ"א ע"ב. והנה לא מצינו בזה פלוגתא בהדי' לר"י ור"ש. אלא מסברא המחמיר במוקצה הוא ר"י והמקיל הוא ר"ש מ"מ הכא דמקשה אדר"נ לא קשי' מדב"ש דס"ל במתני' להקל תאכל והתם מהפך ר"נ דמסלק הטבלא די"ל מ"מ ס"ל דלא יטלטל צואה להדי' אלא ע"י כלי דהרי קליפי אגוזי' גם לר"ש מוקצה הם כמו צרורת ועפר ורק משום שמאיסי' התירו ודלמא לא התירו אלא ע"י כלי. אבל עיקור הקושי' מב"ה דמחמיר אפי' בביצה לא תיאכל ואיך מקיל התם טפי לומר מגביהי' להדי':

ובזה י"ל מה שצ"ע בש"ס לבתר דקאמר ר"נ מהפך מהכרח משנת מחתכי' א"כ תו לא הי' צריך לאתוי משנת אין מבקעין. אלא ה"ל למימר גבי שבת סתים לן כר"ש מחתכין ובי"ט כר' יהודה ביצה שנולדה בי"ט הכא ובבחירתא. ומאי אולמא דאין מבקעין דמייתי מיני'. וי"ל דהא חזינן דאע"ג דאר"נ מאן דלית לי' מוקצה לית לי' נולד. מ"מ מודה ר"נ דאיכא שום סברא לחלק ביניהם דהרי גם במסקנא אומר להודיעך כוחו דב"ש דאפי' בנולד שרי. וא"כ הו"מ למימר ב"ש וב"ה תרווי' כר"ש ופליגי בהאי סברא ב"ש מקיל גם בנולד וב"ה מחמיר בנולד. ובמגביהי' נמי תרווי' כר"ש ופליגי אי לטלטל ריעי להדיא או ע"י כלי. ומ"ט החליט ב"ש כר"ש וב"ה כר' יהודה. ע"כ הוצרך לאתוי אין מבקעי' דבי"ט סתים כר' יהודה וע"כ לחלק בין שבת לי"ט. וסוגי' דשלהי שבת דלא מפליג בין י"ט דקיל אזלא לר' יוחנן לשיטתו דלית לי' האי שינוי. ר"פ משילין גבי ד' וה' קיפו' ע"ש אבל אנן קיי"ל כסתמא דש"ס התם עלי'. והשתא לפ"ז להפוסקי' דסמכו אסוגיא דשלהי שבת דאין לחלק בין שבת לי"ט ואין מבקעי' כיחידאה כר' יוסי בר' יהודה מתני לי' ואין משקי' הני כגרוגרת וצמוקי' דמו ע"ש בתוס' קצ"ז ע"א ד"ה אין וכו' א"כ אין שום הכרח לחלק בין שבת לי"ט אלא נימא לחלק בין נולד למוקצה ודכ"ע כר"ש בין בשבת ובין בי"ט ומגביהי' בקליפי אגוזי' וכנ"ל. והיינו שיטת ר"ח וה"ג דמייתי הרא"ש סוף ביצה ופסקו רמ"א בש"ע סי' תצ"ה סעי' ד' עיין וק"ל והא דתנן שנולדה בי"ט לרבותא דאע"ג דאין על התרנגולת איסור שחיטה אפ"ה ביצתה אסורה ומכ"ש שבת:

מגביהין מעל השולחן עצמות וקליפים וכו' עמ"ש לעיל בשם מגי"ש ביישוב שיטת רש"י. ובימי חורפי אמרתי דרש"י נמי לא אמרו אלא לפי הס"ד שכתוב לפנינו ב"ה מחמיר ואמר מסלק. ואיך א"כ מיד אחר זה באותה המשנה עצמה סתים ותנא שער אפוני' מפני שהוא מאכל בהמה. וכמו שהקשה מהרש"א בשמעתין דה"ל לאתויי הך סתמא. אע"כ לפי אותה הה"א נוכל לומר דהאוסר נמי לא אסור אלא קליפי אגוזי' ושעד אפוני' מותר אפי' לר' יהודה. אבל לבתר דמפכי' מכח מחתכי' וב"ה ס"ל מגביהי'. א"כ מדסתים אח"כ שער אפוני' מפני שהוא מאכל בהמה. ש"מ אפי' מאן דמקיל לא מקיל אלא בקליפי הראוי למאכל בהמה ור"י אוסר אפי' בהא. ולפי אותה המסקנא קאמר התם שער אפוני' ר"ש הוא. וגם רש"י מודה למסקנא. ונכון הוא. ובזה נסתר קצת מה שכתבתי לעיל:

'''גבי שבת וכו''''  דתנן מחתכי' וכו' עיי' מ"ש תוס' לקמן וי"ו ע"ב ד"ה השתא וכו' ע"ש וי"ל שלהי שבת ס"ל להסוגי' דאינו מן המוכן אתי לאתויי י"ט. ומסתמא ת"ק נמי מתיר בי"ט ור"נ ס"ל אינו מן המוכן לא אתי' לאתויי מידי ובפלפול הארכתי בזה. ועיי' בסמוך אי"ה:

בשיטה מקובצת הקשה בשם תוס' לר"נ דתרנגולת העומדת לאכילה ביצתה מותרת איך יפרנס הברייתא דמצא בה ביצים גמורו' משמע הא נולדו אסורה. אפי' שחט התרנגולת אח"כ ועומדת לאכילה מ"מ כיון שנולדה הביצה אסורה ודלא כר"נ ותי' דמוקי לה בי"ט אחר שבת ומשום הכנה. אך לא ס"ל לר"נ לגזור י"ט דעלמא אטו י"ט אחר שבת ע"כ מוקי למתניתן בעומדת לגדל. ונכון הוא:

דתנן מחתכי' עיי' לקמן וי"ו ע"ב תוס' ד"ה השתא וכו' דהר"י גרס אם לא היתה נבלה מעי"ט והקשו תוס' א"כ איך אמרי' בשמעתין בשבת סתים לן תנא כר"ש הלא גרסי' עי"ט במתני'. ולפע"ד אדרבא שיטא זו וגי' זו נכונה מאוד ולא נצטרך לדחוק ולומר דרבים חשוב כסתמא ולא נצרך לכל הדחוקי' שנדחקו תוס' דשמעתין ממשנת מטלטלי' נר חדש. אלא נימא נהי דלר"י ור"ש גופי' אין חילוק בין שבת לי"ט ור"ש סבר מחתכי' בין בשבת בין בי"ט ור"י אוסר בשניהם. מ"מ כשסידר רבי משנתו התחכם ולא הזכיר מחלוקתו של ר' יהודה אלא בי"ט ולא הזכיר מחלוקותו בשבת אע"ג דפליג בתרווי' ובת"ק מחתכי' לא הזכיר כלל לא י"ט ולא שבת באופן שלענין שבת ה"ל מחתכין סתם גמור. ולענין י"ט ה"ל מחלוק'. וסתים לן במקום אחר אין מבקעין כר"י לענין י"ט ונתבארו דברי ר"נ היטב ולא נצטרך לומר דרבים חשיב לי' סתמא ולק"מ ממטלטלין נר חדש. וא"ש:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>