עריכת הדף "חתם סופר/בבא בתרא/מז/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
א"ר יוחנן אומן אין לו חזקה וכו' הוי ממטי לי' ולחמרי' לשחוור כ' בשיטה מקובצת דר"י קאי אגזלן שהוחזק על שדה זו בגזלנותא דהיינו גזלן דר"י ולא קאי ר"י אגזלן דר"ח וקמ"ל אע"ג דהאי לא נחשד אלא על שדה זו ובשדות אחרו' יש לו חזקה. וה"ל למימר דלא ימסור חמרי' לשחוור דהא לא נחשד על ממון אחר מ"מ כיון שכבר תוקפו יצרו על שדה זו ימסור נפשי' עלי' ואי לא יודה לא ימטי' חמרי' לשחוור. ועיי' רמב"ן דרוצה לומר דגזלן ממש פשוט שאין לו חזקה אך גזלן דר"י מיירי שפ"א גזל שדה זו ואחר שכבר הוחלש כחו והוציאוהו ב"ד מתחת ידו ושוב חזר והחזיק בו ג"ש אין לו חזקה כיון שפ"א הוחזק גזלן על שדה זו והשתא קמ"ל רב כהנא חידוש גדול דאע"ג דכבר הוחלש כחו מ"מ כיון שפ"א הוחזק גזלן על זו עדיין פחדו עלי' וחייש אפי' לחמרי' לשחוור נשמע מזה אפי' הותש כחו של אנס קצת עדיין נקרא אונס והפחדה אפי' מממון אחר כגון חמרי' הואיל ופ"א נתן עיני' על ממון זה וכמ"ש דין זה במהרי"ק שרש ס"ג וכל זה כ' וביאר מהר"א נ"ח בתשו' סי' ס"ג דף ק' שרמיז עלי' ש"ך ח"מ סי' ר"ה סק"ז:

ורמב"ן כ' שרב חסדא פליג על זה וס"ל בגזלן כנ"ל יש לו חזקה והודאה כיון שכבר הוחלש כחו רק מיירי בהורג נפשו' וכו' ונחשד על כל ממון בעולם. ועיין מהרי"ק ריש שרש ס"ג הנ"ל דמייתי דעת קדמוני' דהביאו ראי' מדברי ר"ת במס' שבת פר"ע פ"ח ע"א אהא דמודעא רבה לאורייתא והדר קבלוהו בימי אחשורוש הקשו תוס' הא הדר קבלוהו כבר בערבות מואב ותי' ר"ת כיון שגם זה הי' עפ"י הדיבור עדיין פחד עליהם אעפ"י שכבר סר אונס הראשון ע"ש שהאריך בדעת החולקין. ולפי הנ"ל י"ל רב חסדא פליג על זה הדין. ולרב חסדא באמת י"ל הדר קבלוהו בערבות מואב ואייתר קיימו וקבלו למידרש מיני' הא דשמואל מגלה ז' ע"א ומיושב ק' תוס' שם ד"ה לכולהו' וכו' ע"ש ורב יוסף ור' נב"י שם מייתי לי' מוזכרם לא יסוף מזרעם ס"ל כסוגי' דפר"ע וכר"י דשמעתין ואיצטרך קיימו וקבלו וק"ל:

והמשנה למלך הקשה לדעת הרב"י סי' ר"ה דמחמת אונס מיתה אפי' תלוה ויהיב בלי זוזי נמי מהני דמשו"ה במתני' דסיקריקין בגזירה קמייתא ומצעתא גמר ומקני אפי' בלא זוזי כמו זבין א"כ מאי מודעא לאורי' איכא הא הוי אונס מיתה כפיית הר כגיגית. ולפע"ד ליישב דהתשב"ץ ח"א ס"א ס"ל דאונס הבן אינו אונס לגבי אב אע"ג דרחמי אב על הבן. והג"ה מרדכי סי' תס"ז ס"ל אפי' בהיפוך אונס האב מיקרי אונס לגבי הבן ורמז עליו בדרכי משה א"ע סי' קל"ד אות ט' ע"ש והרב"י שם הכריע כדיעה זו שהרי אפי' אונס ממון מיחשב אונס מכ"ש אבות ובנים זע"ז ומייתי לי' בהג"ה ש"ע שם סוף סעי' ז' בשם יש מחמירין:

ונ"ל אפי' להנ"ל דבאונס מיתה גמר ומקני אפי' בלא זוזי ה"מ הוא עצמו אבל אב על בנו או בהיפוך צער מיתת אבי' או בנו לא מיחשב לגבי דידי' אונס מיתה ודי שנאמר אגב אונס גמר וזבין ולא יהיב והנה במתן תורה הי' כל דורות הבאי' ולהם לא הי' אונס מיתה שאפי' כפה הר על החיי' וישאר רק מרע"ה ויעשה אותו לגוי גדול יבואו דורות הבאי' לעולם ורק צערם על מיתת החיים שהם אבות לאלו והשתא אפי' נימא שהחיים ההמה לא הוי מצי למיטען מודעא משום אונס מיתה גמר ויהיב מ"מ כל דורות הבאי' עד אחשורוש הוה מצי למיטען אונס זה הבן על האב לא הוי אלא כמו אונסא בעלמא ולא כאונס מיתה ולא הוי יהיבי' יהיבא:

א"נ י"ל דמשמע מפני יהושע דקידושין מ"ח דנהי דאגב אונסי' גמר ומקני או ניחא לי' דתהוי כפרה מ"מ אי הוה ידע בנפשי' דלא כן הוא ולא גמר ומקני צריך להביא קרבן אחר. אלא בממון וכדומה ה"ל דברי' שבלב אבל בקרבן מחוייבי' להביא קרבן אחר ע"ש. וא"כ הא דאמר מרע"ה בפ' נצבי' פן יש בכם וגומר אשר לבבו פונה היום וגו' לא יאבה ה' סלוח לו. וק' נהי דקיבל עלי' בפי' מ"מ הלא בלבבו לא קיבל ולגבי הקב"ה שיודע לבבו של זה לא שייך דברי' שבלב אינם דברי'. א"כ מ"ט לא יאבה ה' סלוח לו כיון שלא הי' בלבבו לקבל ולפע"ד לפמ"ש רמב"ם ספ"ג מגירושין דכיון שהוא ישראל ורק יצרי' אונסי' א"כ כיון שמחמת יסורין אמר הן סגי י"ל זה סגי ג"כ לדחות דברי פ"י שאפי' אמר לא הי' לבבו שלם בתת הקרבן מ"מ כל זה מחמת אונס היצר וכיון דמחשבה זאת הוי רק מחשבת אונס אזלי' בתר נתינתו הקרבן ואין צריך להביא קרבן אחר וה"נ מי שהי' לבבו שלם בשעת קבלת התורה בהר סיני אפי' לא יהי' לבבו שלם בערבות מואב נימא יצרו אונסי' והעיקר אחר דברי פיו אזלינין שמקבל עתה אלה ושבועה והיינו דקאמר מרע"ה אשר לבבו פונה היום דייקא אבל בהר סיני לא פנה לבבו א"כ נימא כמ"ש רמב"ם הלא ישראל אתה וקבלת ברצון בה"ס שוב יצרך אונסך וכנ"ל ואמנם תינח בערבות מואב. אבל בעיקר קבלת התורה בה"ס אפי' נימא מחמת אונס מיתה אורחי' להיות גמר ומקנה מ"מ מי שלבבו פונה ואמר ידעתי בנפשי שלא גמרתי והקנתי יש לו מודעא רבה דאין לומר כס' רמב"ם דהא עדיין לא קיבל עלי' בשום פעם להיות ישראל ושפיר הוה מודעא רבה לאורייתא ואין להאריך עוד:

נחזור להנ"ל בתשו' ראנ"ח הנ"ל מייתי בשם ריטב"א דפליג ארמב"ן הנ"ל וס"ל דרב כהנא לא קאי אלא אגזלן דרב חסדא דחשוד על כל ממון בעולם ע"כ חיישינין גם לשחוור. וק' לדברי' מאי קמ"ל רב כהנא פשיטא הרי הורג נפשו' על עסקי ממון ונ"ל דהוה ס"ד מ"מ כשהודה ה"ל למימסר מודעא טרם שהודה וכמ"ש ב"י סי' ר"ה סברא זו בדעת הרמב"ם כשלקח מעות אפי' שלא בפני עדי' זביני' זבינא משום דה"ל למימסר מודעא קמ"ל רב כהנא משום דפחד למימסר מודעא משום דחברי' חברא אית לי' ויודע הדבר לגזלן. ואע"ג דלא קיי"ל כאדמון בכתובו' ק"ט ע"ב וק"י ע"א י"ל התם ליכא חששא אלא שאם יודע הדבר לא יקנה ממנו שדהו ואין חששא זו כדאי. אבל הכא איכא אימתי' דממטי' לחמרי' לשחוור חיישינין אפי' למסור מודעא ואין הודאתו הודאה והי' קמ"ל רב כהנא כנ"ל:

ובזה י"ל דרש"י בגיטין פי' טעמא דסיקרי' מקחו בטל משום דהשני נוח לי והראשון קשה ממנו וצ"ל לפירושו דבלקח מבעה"ב מקחו קיים ולא אמרי' השני נוח לי משום דזה הוי רשעת גדול ליועצו ליקח מן הסיקריקין וסופו שיטול ממנו בדין דהרי קמן שזה הלוקח מהדר ליקח תחלה מבעה"ב ואי לא יתרצה מבעה"ב למכור לו לא יקח הוא מן הסיקרי' וא"כ איפה איך התרצה הבעה"ב למכור לו כדי שיקח אחרי' מהסיקרי' ולבסוף יוציאו ממנו בדיינין שהשני נוח לו ואין זה מעשה ישראל ועמ"ש לעיל בחי' דף למ"ד ע"ב. משו"ה לא מהימן למשוי נפשי' רשיעא ולמיטען השני נוח לי. אע"כ בלב שלם מכר לו. אבל לקח מסיקרי' תחלה וכבר נתן ממונו לסיקרי' ושוב בא ונמלך בבעה"ב ליקח ממנו שפיר י"ל השני נוח לי וכו' מקחו בטל כך צ"ל בכוונת רש"י. ומ"מ קשיא מאי פריך בשמעתין מאי קמ"ל התם הא טעמא לאו משום אימה ופחד אלא משום טענת השני נוח לי והכא טעמא משום אימת שחוור. וק' זו הקשה בס' תורת חיים בשמעתין. ואמנם רשב"א בגיטין הק' ג"כ אפירש"י הנ"ל ממאי דפריך רב המנונא לקמן אבל מהך ק' דמאי קמ"ל לא הקשה רשב"א. ולהנ"ל א"ש דהא הך השני נוח לי' אמרי' בכתובו' ק"י ע"א הנ"ל ה"ל למימסר מודעא אלא משום חברי' חברא אית לי' ואע"ג דהתם לא קיי"ל הכי. הכא דאיכא אימת סיקרי' חיישינין טפי כצ"ל. וא"כ מאי קמ"ל דאין ראיתו ראי' משום דחייש לשחוור פשיטא כיון דהורג נפשות על עסקי ממון וע"כ קמ"ל דלא ה"ל למימסר מודעא משום ח"ח אית לי' וזה כבר נשמע ממשנת סיקרי' ומיושב ק' ת"ח. אך רשב"א הק' מק' רב המנונא לקמן דלא שייך תי' זה וקשה שפיר דלמא תלוה וזבין אגב אונסי' גמר ומקני והתם משום דלא סליק אדעתא למכור רק משום השני נוח לי וראשון קשה ממנו ושפיר הק' רשב"א אק' רב המנונא דוקא:

עי"ל דרש"י לטעמי' דס"ל מקחו בטל דגבי לקח מן האיש הוי בטל לגמרי באותן ג' שדות ועיי' לקמן נ' ע"א תוס' ד"ה אילימא וכו' ע"ש והי' קשה לרש"י שלא יהי' מקחו בטל דרישא דסיקרי' דומה לסיפא דהרי ברישא אין מקחו בטל ממש דהרי תלוה וזבין ז"ז רק אין אנו מאמיני' שהי' מקח כלל רק שהודה מחמת פחד אבל אין המקח בטל לכשיבוא ראי' דיהיב זוזי. ולא הוי רישא וסיפא שוין ע"כ פירש"י ברישא טעמא משום השני נוח לי ומקחו בטל לגמרי אפי' יהיב זוזי אע"ג דהשתא לא הוי שוה רישא וסיפא בטעמא דטעמא דסיקרי' משום השני נוח לי ודאשה משום נחת רוח מ"מ ניחא לן האי טעמא כי היכי דיהי' מקחו בטל שוה בשני' זה נראה טעמא של פי' רש"י. ולפ"ז י"ל בהס"ד לא אסיק אדעתא דהוי זביני' זבינא והוי ס"ד אפי' יהיב זוזי מקחו בטל לגמרי. וא"כ שפיר הוי פירוש מקחו בטל דרישא וסיפא שוים. ומה"ת לומר טעמא דרישא משום השני נוח לי ע"כ ברישא נמי משום נחת רוח דסיקרי' כמו בסיפא ומשום פחד דסיקרי' ושפיר הקשה מאי קמ"ל ולק"מ ק' ת"ח אבל רשב"א הק' שפיר מק' רב המנונא דכבר אסיק דתו"ז זביני' זביני' א"כ לא הו"ל למיפרך מסיקרי' דהתם טעמא משום השני נוח לי וק' שפיר. וע"ש בגיטין פני יהושע יפה תי' ק' רשב"א ואין להאריך כאן יותר בזה:

ואמנם דברי ריטב"א צל"ע א"כ דהסוגי' אזלא אגזלן דר"ח דאגזלן דר"י לא הוי שייך ממטי' לחמרי' לשחוור א"כ מאי טעמא רב ביבי דלא הוי זביני' זבינא כיון דלא אנס אותו על שדה זה כלל וגם מנה לו מעות בלי שום אונס וכי ס"ד הרצחן המפורסי' לא יהי' מקחו מקח וממכרו ממכר. בשלמא מי שהוחזק גזלן על שדה י"ל על אותו השדה אין לו חזקה לעולם אפי' אם הי' המקח בלי שום אונס כיון שכבר גזל שדה זו אעפ"י שהחזירוה הב"ד מ"מ לעולם אין לו מקח לרב ביבי אבל מי שלא הוחזק גזלן על חפץ זה רק שהוא גזלן בעלמא וכי לא יהי' לו מקחו מקח אפי' יהיב זוזי בלי שום אונס ותלי' זה דבר שלא שמענו מעולם. ואולי י"ל אה"נ אי חזינן שהמוכר לקח הדמי' ונתן באונקלו שלו גם לרב ביבי מקחו מקח. אך רב ביבי לא מיירי אלא בפנינו מנה לו וליכא עדי' שלקחן כלל והי' נאמן לומר לא לקחתים רק הוא טוען שלא לקחתים ברצון אלא מפחד ומהימן במגו דאי אמר לא לקחתים כלל. ואהא נמי פליג ר"ה וס"ל מכיון שמנה לו בפני עדי' אעפ"י שלא לקח בעדי' מכיון שהודה שלקח תו הוי זביני' זבינא כיון שעכ"פ בפנינו מנה לו וזה מדוקדק יפה בלשון הרמב"ם פ"י ממכירה אע"ג שלא לקח הדמי' בעדי' אלא זה מנה לו בעדי' אבל הוא לא לקח המעות בפני העדי' והי' יכול להכחיש הלקיחה קמ"ל אפ"ה זביני' זבינא כנ"ל לריטב"א ודוחק:

ודקדוק לשון מנה לו י"ל דרצה להשמיענו דמיירי ברוצה לקבלם וכאומר רוצה אני וארצי לי' זוזי מיד ליד ואפ"ה לא הוי ז"ז וי"ל בזה ק' תוס' ד"ה ורב ביבי מסיים וכו' י"ל בודאי רב ביבי מסיים כך בשמי' דר"נ שאמר משום ר"ה אך בלא אמר רוצה אני אך ר' ביבי הוסיף ביאור בד"א בפנינו מנה לו דמשמע אפי' מרוצה בכך אפ"ה לא הוי זביני' זבינא זו לא ס"ל לר"ה והיינו דמשמע לקמן ר' ביבי מימרא היא פי' אותה ההוספה בפנינו מנה לו הוא מימרא דר' ביבי מעצמו ור"ה לא ס"ל הכי כן י"ל:

והיותר נראה כרמב"ן ורוב הראשוני' דהסוגי' קאי אגזלן דר"י ומה שהקשה ריטב"א א"כ מאי פריך מסיקרי' התם הוי הורג נפשו' על עסקי ממון התם חשדינין דממטי' לשחוור קמ"ל אפי' בגזלן על שדה זו נמי וכנ"ל הוא קו' עצומה ולכאורה נ"ל דק' הש"ס בהדרגה אם בסיקרי' דאין לו עסק עם הגזלן רק עם הלוקח מגזלן מ"מ חייש לשחוור כ"ש דניחוש בגזלן עצמו אעפ"י שאינו נחשד אלא על שדה זו מכ"ש דניחוש:

אלא לפמ"ש רמב"ן דמיירי נמי שכבר הוחלש כחו של גזלן והוציאו בב"ד ואפ"ה חיישי' לשחוור וזה בודאי לא נשמע מסיקרי' וק' מאי פריך הא טובא קמ"ל. וי"ל דבלאה"נ ק' מאי קמ"ל ר"נ בשם ר"ה דאין לו ראי' היינו משום דמה שהודה לו חייש לשחוור. הא הוא קאי אמימרא דר"י שאמר אומן אין לו חזקה וכו' והוא אמר בן גזלן אין לו חזקה ומפרשינן לעיל בעידי הודאה ומשום דרב כהנא וא"כ מאי הוסיף ר"נ בשם ר"ה ואין לומר והוא אמר אין לו ראי' אפי' במנה לו ז"א הא ר"ה ס"ל תלוה וזבין זביני' זבינא וא"כ הא דאמר אין לו ראי' י"ל בהודאה משום שחוור אבל מנה לו הוי ראיתו ראי' א"כ מאי קמ"ל טפי מר' יוחנן גופי' אע"כ חדא בגזלן ממש וחדא שכבר הוחלש כחו בב"ד ובתרווי' חיישי' לשחוור ופריך דגזלן ממש כבר נשמע מסיקרי':

ולפ"ז לרב ביבי דלא הוי זביני' זבינא לק"מ מסיקרי' די"ל ר"י ור"נ תרווי' בגזלן שהוחלש כחו דזה לא נשמע מסיקרי' ואין לומר תרתי דר"י ודר"נ למה לי נ"ל ר"נ קמ"ל אין ראיתו ראי' כלל אפי' הביא ראי' דמנה לו מעות אלא הש"ס לא מצי לשנויי הכי משום דר"נ משמי' דר"ה אמרה לשמעתתי' ור"ה הא ס"ל תו"ז זביני' זבינא וע"כ ראי' הודאה אין לו אבל ראי' מנה לו יש לו וע"כ הוצרך לדחוקי בהא דסיקריקין לאפוקי מדרב. אבל רב ביבי מסיים בי' משמי' דר"נ לעצמו בלא ר"ה דקרקע אין לו מעות יש לו דתו"ז לא הוי זביני' זבינא א"כ בלא"ה לא קשה מסיקרי' והיינו דמסדר הך דרב ביבי בתר שקלי' וטרי' דסיקרי':

ונראה דרב ביבי לא אתא לאשמועינין דמעות יש לו ולא קנסי' לגנב דה"ל למימר מילתא באפי' נפשי' ומה ענין זה לסיום מימרא דלעיל וגם לא אתא לאשמועינין דתו"ז לא הוי זביני' זבינא דה"ל לומר באותן הלשון דאמר ר"ה ולא למימר מעות יש לו אבל נ"ל כיון דקיי"ל כל היכי דנאמר אין לו חזקה דייק מיני' הא ראי' יש לו והכא קאמר גזלן גם ראיתו אינה ראי' וא"כ איך קאמר גזלן אין לו חזקה משמע ראי' יש לו מיהו ר"ה דס"ל תו"ז זביני' זבינא א"ש נהי דגזלן אין לו ראי' דהודאה כאומן ואריס מ"מ ראי' יש לו דמנה מעות וכ"כ בחי' רמב"ן לקמן מ"ט ע"ב אפירשב"ם ד"ה תימא נחת רוח עשיתי לבעלי וכו' ע"ש. ואמנם רב ביבי משמי' דרב נחמן דס"ל לא הוי זבינא זבינא א"כ אין לגזלן ראי' כלל תיקשי לשון אין לו חזקה הא ראי' יש לו ועל זה מסיים בי' משמי' דר"נ הא ראי' יש לו להוציא מעותי עכ"פ דהרי מעות יש לו ע"י אותו השטר עיי' מס' ב"מ ע"ב ע"א גבי ההוא גברא דמשכון לי' פרדיסא וכו' אקנו לבנו קטן וכו' ע"ש:

ונ"ל בזה מיושבים כל קו' שמקשי' אש"ס דר"ה לא ס"ל דרב ביבי מנ"ל דלמא רב ביבי מיירי בלא אמר רוצה אני או במסר מודעא או בשדה זו ולא ארצי זוזי וכן למ"ש סמ"ע סי' ר"ה סק"כ ק' דלמא רב ביבי מיירי שהוחזק גזלן על שדה זו ועדיין בידו בגזילה ור"ה מיירי שכבר הוציאו מידו וחזר ותלאו וזבנה מיני'. ולפע"ד מה שיחס סמ"ע להרא"ש נ"ל שזה הוא באמת דעת הרמב"ם דודאי אפי' הוחזק פ"א על שדה זו בגזלנותא והוציאוהו ב"ד מידו ושוב תלאוהו וזבנה הוי ז"ז וחמסן הוא עכשי' ולא גזלן ואגב אונסי' גמר ומקני' אך רמב"ם מקיים דברי ר"ב בגזלן שהחזיק עדיין בגזלנותא ושוב כופהו לקבל מעות דלא הוי ז"ז דמאי עביד לי' שהרי בלא"ה כבר הוא בידו וכסברת רמב"ן במלחמות ה' בפרדיסא אע"ג דרמב"ן שם מחלק בין פרדיסא לגזלן מ"מ רמב"ם לא ס"ל לחלק בכך מ"מ ק' מאי פריך ש"ס מרב ביבי לר"ה דלמא רב ביבי מיירי בגזלן שעדיין מחזיק בגזלנותא דמודה בי' ר"ה ולהנ"ל ניחא כיון דכל עיקרו של רב ביבי לא בא לסיים בי' משמי' דר"נ אלא לתרץ הא ראי' יש ומוקי' לי' ראי' להוציא מעותי' ואי ס"ד לרב ביבי איכא אופן בגזלן דזביני' זבינא א"כ א"ש דקאמר אין לו חזקה אבל ראי' יש אלא ע"כ אין שום גזלן בשום אופן דיש לו ראי' דלהוי זביני' זבינא ומוכח דר"ה פליג אדרב ביבי:

וראיתי למוז"ה מהרשש"ך שרצה לומר דרבא דאמר לקמן הילכתא וכו' וה"מ בשדה סתם וכו' לא בא אלא לתרוצי דר"ה ורב ביבי לא פליגי אלא מר בשדה סתם או זו וארצי זוזי ומר בשדה זו ולא ארצי זוזי ע"ש ולפמ"ש לעיל ליתא להא דאי ס"ד דרב ביבי יש שום אופן דזביני' זבינא ה"ל לאוקמי בהא דראי' יש. אך מ"מ נהי דלא אתי רבא לשנויי דרב ביבי ור"ה אבל עכ"פ נימא דרבא אתי לקיים דינו של רב ביבי נהי במאי דס"ל תלוה וזבין לא הוי זביני' זבינא לא קיי"ל כוותי' מ"מ דינו אמת כגון בשדה זו ולא ארצי זוזי דלא הוי זביני' זבינא מ"מ מעות יש לו ולא קנסי' לי' ובמד"א במנה לו אבל בהודה חיישינן לשחוור. ושוב מסיק הילכתא בכל הני הוי זביני' זבינא ואין שום מקום לדינו של רב ביבי ושוב בסוף סוגי' כדמסיק ר"ה מאן דחתם אמודעא שפיר חתם שוב יש לקיים דינו של רב ביבי במסר מודעא וכדכ' רי"ף ועפירש"י ברי"ף ופרישה סי' ר"ה. ומ"מ מדחזינן דרבא מהדר לקיים דינו של רב ביבי בשדה זו ולא ארצי זוזי ולא קאמר במסר מודעא שמע מינה דס"ל לרבא לא כתבי' מודעא אזביני' ולעיל מ' ע"ב נדחקו הראשונים הרז"ה ורמב"ן היכא אשכחן דאמרה רבא ולהנ"ל ניחא:

ודאתאן עלה דקאמר מעות יש לו דלא נימא קנסי' אזוזי יל"ד מה"ת דליקנס אזוזי ונ"ל עפ"י מ"ש בתשו' חו"י סי' מ' במי שמסר מודעא על מכירת אונס. וטרם שהי' לו כח לחזור ממקחו ע"י מודעא שלו רצה הלוקח האנס לחזור בו וזה רוצה לכופו בב"ד לקיים מקחו כ' בחו"י דמקחו בטל אע"ג גבי אונאה יתר משתות קיי"ל המאנה אינו יכול לחזור בו שלא יהי' חוטא נשכר התם המקח הוא דרך תגרים ומקח וממכר רק שהעבירה גורמת הביטול שעבר על לאו דלא תונה א"כ לא יהי' חוטא נשכר אבל הכא העבירה דל"ת לא גרמה ביטול מקח שהרי תלוה וזבין זביני' זבינא רק ע"י מסירת מודעא של זה א"כ שניהם שוים וקצה"ח לא הבין סברתו והשיג עלי' הרי גם הכא עבר על לאו לא תחמוד וכפי מה שהסברתי אין כאן השגה נהי דעבר עבירה מ"מ אין העבירה גורמת הביטול ואין כאן השגה מ"מ מ"ש קצה"ח דבלאה"נ הכא אין כאן מקח כלל ע"י מודעא ולא דמי לאונאה דהוי מקח אלא מגז"ה לא תונו. גם זה נכון:

ונ"מ למאן דאמר תלוה וזבין לא הוי זביני'. ובין כך טרם שהי' לו כח להוציא ממנו בב"ד וזה החזיק בחמסנותו בתורת מקח והוי מכר שלו באחריות ואתא בע"ח דמוכר וטרפה מלוקח האנס להחו"י אין לו לחזור להוציא מעותי' מהלוקח דכיון דלרב ביבי העבירה דל"ת גורם ביטול המקח א"כ גבי האנס קיים המקח שלא יהא חוטא נשכר וקנה שלא באחריות וטריף מיני' ואיבד מעותי' הכי הוי ס"ד ואתא רב ביבי וקמ"ל דמעות יש לו מטעם קצה"ח דעכ"פ לא הוי זביני' זבינא וא"ש נמי דלא מצי רב ביבי כר"ה ס"ל ומיירי במסר מודעא דא"כ פשיטא דמעות יש לו כחו"י בלא סברת קצה"ח ומאי קמ"ל רב ביבי וק"ל:

אבל בפנינו הודה לו לא דאמר רב כהנא וכו' רמב"ם בפ"י ממכירה כ' אפי' לקח דמים שלא בעדי' ופי' בו ה"ה שהודה באונסו שלקח הדמים ושוב כשעבר אונסו רוצה לחזור ממקחו לא מהני דה"ל למימסר מודעא אי הי' אונסו על ההודאה וצ"ע מ"ש מדרב ביבי דלא מהני ההודאה בשעת אונס להוציא מעות ולהחזירו לגזלן דאמרי' דהודאה הי' בשקר ומ"ש דלדידן יועיל הודאת אונס דתיהוי זביני' ודוחק לחלק בזה בין אונס לגזלן דהרי על זה אנחנו דנין אם הודאת קבלת המעות שקר היא א"כ זה שתלאו ולקח שדה מידו בלי מעות גזלן הוא לא אנס וכיון שתלאו ולקה אותו למה לא נימא מחמת אונס ופחד והכאות הודה לו. וצ"ל דהך דהי' לו למסור מודעא על ההודעא אינינו סברא ברורה כ"כ לכן לרב ביבי דעכ"פ זביני' לא הוה זבינא וקרקע חוזרת לבעלי' רק שהאנס בא להוציא מעות מיד המוכר המוחזק אמרינן דילמא ההודאה הי' בשקר דפחד מאימת שחוור ולא מסר מודעא משום ח"ח אית לי' ואמנם לדידן תלוה וזבין ז"ז ובאנו לדון שאם אין ההודאה אמת ולא קיבל מעות ה"ל יהיב ובאנו להוציא הקרקע מיד האנס המוחזק אמרי' היכי דקאי תיקום:

ולפ"ז הא דאמר רבא לחלק בין ארצי זוזי ללא ארצי זוזי ופי' לרמב"ם בין ארצי זוזי בעדי' ללא ארצי בעדי' וא"כ לרבא לא נימא דמספיקא לוקח לא קאי בנכסי' צריך לחלק בין הא דהכא לדלעיל ל' ע"א דרבא אדרבא לא קשיא וכו' וי"ל וק"ל:

ובקונטרס המודעא למהרח"ש הק' א"כ איך קאמייתי מאמימר דאמר סתם תלוה וקדיש ואשה כשדה זו ולא התנה שום תנאי מאי ראי' הא אשה ע"כ ארצי זוזי דילה בעדי' דהמקדש בלא עדי' אין חוששין לקידושין אפי' שניהם מודים ולא תי' כלום וקו' גדולה היא זו וצ"ע ליישב ודוחק לומר שהודית שכבר הי' פקדונו בידה וקידשה בו ועוד משכחת לי' בכגון עובדא דוורשכא בקי' י"ב ע"א ובש"ע א"ע שם א"נ שהודית שקדשה בעדי' ואין העדי' לפנינו ושווי' נפשה חתיכה דאיסורא אכ"ע אפי' מכחשת אחר האונס ואומרת באונס הודיתי אז מ"מ נאמן להודאה ואסורא אכ"ע אלא דלהא לא שייך מה שהסברתי לעיל היכי דקאי ארעא תיקום אדרבה מוקי אשה בחזקת פנוי' וצ"ע:

ולולי דבריהם בכוונת הרמב"ם הוי אמרינא דלקח הדמים שלא בעדי' מיירי שגם אחר עבור האונס עדיין מודה שקיבל דמים אלא שאמר לא הייתי גומר ומקנה ומהימן במגו דאי בעי אמר הוי תלוה ויהיב ומחמת פחד הודיתי על שקר נאמן נמי לומר שלא גמר והקנה אע"ג דחזקה מחמת אונס גמר והקנה מ"מ לא אלימא הך חזקה כל כך נגד הך מיגו כמ"ש ש"ך סי' פ"ב וה"א דמפקינן ארעא מהאנס קמ"ל רמב"ם אפי' לקח בלא עדי' נמי וטעמא משום דעכ"פ כיון דרוב פעמי' גומר ומקנה אפי' הי' בלבו של זה להקנותו ה"ל דברי' שבלב שאינן דברי':

ואתה דע לך כי לרב ביבי כל אונסא אינו נכנס בגדר דברי' שבלב אלא הוי דברי' מגולי' שאינו רוצה להקנותו ולר"ה הוי בהיפוך אגב אונסי גמר ומקנה דבר מגולה דגמר ומקנה. אמנם אם יש קצת ספק בכוונת לבו כנ"ל אז יכנס בגדר דברי' שבלב וכמ"ש לעיל ועיי' דברי' אלו מבוארים בחי' רמב"ן ורשב"א ותוס' רי"ד בקידושין שם:

אמר ר"ה תלוה וזבין זביני' זבינא ברמב"ם ספ"ק דגזילה כל החומד עבדו וכו' והכביד עלי' ברעים והפציר בו וכו' וכ' ה"ה דקנה מידו דהוה דתלוה באונס והסמ"ע רסי' ר"ה כ' דלרשב"ם לא קנה אלא באונס גמור ועיי' מ"ש רשב"ם לקמן מ"ט ע"ב ד"ה תימא נחת רוח וכו' ולכאורה צ"ע הא בגט וקרבן דקתני כופין כי ס"ד דאי אחר שסירב חזר ונתרצה ע"י כפיית דברי' לא מהני אלא דוקא ע"י הכאה ויסורי' נהי דקיי"ל כופין אפי' בשוטי' דבדברי' לא יוסר עבד היינו אי צריכא לכך. אבל אי סגי בדברי' פשיטא דמהני ולהנ"ל קשה הא לרשב"ם לא גמר ומקנה אלא ע"י אונס ויסורי'. וי"ל דגט למסקנא נימא שאינו גט דמצוה לשמוע דברי חכמים אבל אונסי דזבינא דגמר ומקנה הוא דוקא ע"י הכאה ויסורי' והא דפריך מגט מעושה ע"י עכומ"ז אדר"ה התם חובטין אותו קתני ובחביטה ויסורי' ה"ל למימר גמר ומקנה אפי' ע"י עכומ"ז. אבל כופין דמתני' דסגי אפי' בדברי' היינו משום מצוה לשמוע דברי חכמים ובזה מיושב ק' הרשב"א בקידושין מ"ח דאדברי' שבלב מיירי וכן בגיטי נשי' כופין אותו ומשני מצוה לשמוע דברי חכמי' והק' רשב"א הא בשמעתין מוכח דבגט אפי' ע"י עכומ"ז אי לאו דרב משרשיא הוי אמרי' אגב אונסי' גמר ומקנה א"כ אמאי לא משני התם האמת אגב אונסי' גמר ומקני'. ולהנ"ל ניחא דמתני' דכופי' אפי' בדברי' סגי והאי ע"כ משום מצוה לשמוע דברי חכמים:

מיהו י"ל נהי לדינא בכפיו' דברי' לא הוי דבר מגולה כמו אונסי' דיסורי' דשמעתין מ"מ בהיפוך נמי לא הוי דבר מגולה דלא גמר ומקנה כמו אונס יסורי' לרב ביבי אלא הוי דברי' שבלב ולמסקנא דלא הוי דברי' אזלינן בתר פי' וקנה גם בהא: אמנם נ"ל דיש להוכיח בהיפוך כה"ה דע"י הפצרת וכדומה גמר ומקנה דמדמייתי ש"ס בקידושין הנ"ל ברייתא דתני כפיי' בגיטי נשי' ושחרורי עבדי' ולא מייתי משנתינו ספ"ג דעירוכי' דלא מתני בי' שחרורי עבדי' אע"כ מגיטי נשי' לק"מ אפי' כופין בדברי' מ"מ אגב אונסי' גמר ומקנה אך משחרורי עבדי' פריך דס"ל דהוי תלוה ויהיב דלא מרויח מידי אפי' מזונות דעבדא דנהום כרסי' לא שווי' וכו'. אבל בגיטי נשי' הוי ס"ל דריוח שאר כסות ועונה הוי כזבין וק' התוס' יבואר לקמן אי"ה. משו"ה פריך משחרורי עבדי' ומשני מצוה לשמוע ד"ח דכופין רבו ועושה אותו בן חורין. ומוכח כרמב"ם. ולפ"ז מוכח דשט"ח על דמי' לא מיקרי זבין וכסמ"ע סי' ר"ה סק"ה דלא כהש"ך שם דהרי העבד כותב שטר על חצי דמי'. ודוחק לחלק בין שט"ח דעבד לשט"ח דאונס:

וקצת הי' נראה להכריע לפמ"ש הרז"ה לעיל בסוגי' דפרדיסא ע"ש. וי"ל אי איכא אונס גמור סגי בקצת זוזי אפי' אינו דמי שווי' דאגב אונס דהוי בעינא כמו שוה הקרקע ומרויח גם זוזי גמר ומקנה אך בהפצרת והרבות רעים וכדומה בעי' עכ"פ שקיבל מעות בשווי' הקרקע ואגב הפצרה גמר ומקנה ובהא מיירי רמב"ם ספ"ק מגזילה הנ"ל ע"ש בפנים. ויבואר להלן אי"ה:

וכתב רשב"ם דמיירי באומר רוצה אני והוא מוכרח להס"ד כל דמזבין אינש וכו' והתם ודאי רוצה אני הוא משו"ה הוכרח רשב"ם לפרש דאמר רוצה אני. אמנם פשוט דלאו באמירה תלי' מילתא אלא שיאמר חזק וקני וכדומה כמבואר בעירוכי' ס"פ האומר משקלי עלי. דאר"ש התם האי מאן דמסר מודעא אגיטא וכו' ופריך פשיטא פירוש דהרי מודעא אגיטא גילוי מילתא בעלמא הוא כדלעיל מ' ע"ב א"כ פשיטא ומשני לא צריכא דעשי' וארצי סד"א ביטול מודעא קמ"ל ונ"ל דנקיט עשי' וארצי דהוי סד"א כמ"ש רמב"ם ספ"ב מגירושי' אבל מי שתקפו יצרו וכו' וכיון שהוכה עד שתשש יצרו וכו' ע"ש והוי סד"א נהי המגרש סתם ומסר מודעא מהני לי'. אבל זה דעשי' בדין וחייב מה"ת לגרש רק יצרו אונסי' א"כ גם מסירת המודעא הי' מאונם היצה"ר וכיון דתשש יצרו וארצי בטיל מודעא ממילא קמ"ל. וטעמי' נ"ל דחיישי' דילמא לא אלימא אונס ההכאות להתיש אונס יצרו והא דנתרצה משום שסמך עצמו על המודעא שמסר ולעולם עדיין לא תשש כח יצרו משו"ה צריך לבטל מודעא בפירוש. וקאמר מנ"ל לרב ששת הא וקאמר מדתנן עד שיאמר רוצה אני ולא עד שיתן ש"מ עד דמבטל למודעא. מבואר מזה דפשיטא להש"ס דלא בעי רוצה אני לעיקר הדין אלא כיון שאמר תן גט לאשתי כבר רצה אלא משום דמשנתינו בכפיית ב"ד מיירי ונהי באומרו כתבו ותנו הגט כשר מ"מ הב"ד לא יי"ח כפיית עד שיבטל כל המודעות דמאי אהני להו כפייתם דדלמא כבר מסר מודעא ע"כ מצווה על הב"ד שיכפוהו לבעל הקרבן או לבעל הגט שיאמר ביטול מודעא המרומז ברוצה אני:

ורמב"ם ספ"ב מגירושי' הנ"ל דקדק מתק לשונו דנקיט ד' דיני' עשוי' בב"ד של ישראל כדין ושם כ' עד שיאמר רוצה אני שאין הב"ד יי"ח כפיי' עד שכופוהו לומר רוצה אני משום ביטול מודעא. ובשני דיני האמצעי' היינו שלא כדין דישראל וכדין דעכומ"ז דפסיל ולא בטל דמה"ת כשר לרמב"ם כאשר אבאר אי"ה באותן הבבות לא כ' ר"א רק ואם העכומ"ז אנסוהו עד שכ' וכו' ועוד כ' וטעו ב"ד של ישראל או שהי' הדיוטות ואנסוהו עד שגירש וכו' ולא הזכיר רוצה דמה"ת כשר בלא זה ולא כתבו בתחלה אלא להזהיר הב"ד על ככה ובדין הרביעי בעכומ"ז שכ"ד כ' לרבותא אפי' אמר רוצה אני הגט בטל מה"ת:

ובפ"ו מגירושי' הל' כ' כ' א"כ מה תקנת דבר זה וכו' ובפ"י מהל' מכירה לא כ' תקנה כי למה יזכיר תקנה לאנס ורשע אבל הכא מבקש תקנה לב"ד המעשי' כדין מה תקנתם והעלה שיאמרו לו העדי' אמור בפנינו שכל הדברי' שאמרת שגורמי' לשיתקיימו שיבטל הגט הרי הן בטלי' והוא אמר הן ע"ש. ונ"ל שיצא לו להרמב"ם כן מלישנא דמתני' דקתני עד שיאמר רוצה אני ולא תנן עד שיבטל מודעא אע"כ שעדיין לא יצא ב"ד יי"ח כפיי' אולי מסר מודעא גם על הביטול ואין לדבר סוף אלא שהב"ד יאמרו ביטול דרך כלל על כל דבר הגורם והוא יענה הן או רוצה אני כמו שאמרתם והואיל והם אמרו ביטול כולל והוא נתלה ע"ד ב"ד ואומר הן או ר"א מה שאתם רוצים סגי בהכי:

ואמנם דעת הרשב"א דלא סגי בהכי עד שיפסל כל מי שיעיד עלי' שמסר מודעא ואע"ג דלענין איסור אינו מועיל מ"מ כל שאומר הכי אנן סהדי שביטל ובלב שלם ומייתי ראי' על זה. והר"ן פ' השולח קדם מתני' דשינה שמו ושמה מייתי ושקלי' וטרי' בי' ומ"מ אינו חולק עלי'. אמנם בתלוה וזבין הק' עליה דמה מועיל שהרי ימסור מודעא גט על פיסול העדי' ולכאורה נ"ל דעכ"פ מי יבוא להעיד שוב על מודעא שמסר על פיסול העדי' דהרי שהודה בהודאת בע"ד לפנינו שכל העדי' פסולים עלי' א"כ שוב מי שירצה להעיד שזה מסר מודעא על הפיסול הוי כבא להעיד על עצמו שהוא כשר ואין אדם נאמן להעיד על עצמו ואך לענין איסור בגט נהי שאין אנו מקבלי' העדו' מ"מ הרי אמת הוא שכבר מסר מודעא על הפיסול משו"ה הוצריך רשב"א לומר דמ"מ כיון שפסל העדי' ואין הב"ד עתידין לקבל אותם אף הוא לא ימסור מודעא לקלקל האשה ומייתי מכל זמן שלא אעבור נגד פניך כמ"ש הר"ן. אבל בממון כיון שאין אנו מקבלי' העדי' שאינם נאמנים להעיד על עצמם שוב ה"ל הודאת בע"ד דמהני בממון ולק"מ ק' הר"ן. וצ"ל דהכי קשיא לי' לר"ן תינח אי מסר מודעא בע"פ אין אנו מקבלי' העדי' להכשיר עצמם אחר שפסלם בפנינו אך אם מסר מודעא בשטר מודעא דהוי כמו שכבר נחקרה עדותן בב"ד מקודם שנפסלו בפנינו ושם וכו' שמסר מודעא על הפיסול הזה ויפה השיב הר"ן. אך כל זה בתלוה וזבין דכ' תוס' לעיל מ' ריש ע"א דמן הדין אין לו דין שטר אלא רבנן תקנוהו כדי להציל האנס מיד אונסו. אך בגט המעושה כדין בודאי לא תיקנו רבנן שיהי' כתיבת מסירת המודעא כדין שטר וכמו שנחקרה עדותן ואפי' אם נחוש לשיטת ר"ת דעדות בכ' מהני היינו כמו עדי' בע"פ אבל לא כשטר שיהי' כמו שכבר נחקרה עדותן קודם הפיסול ולק"מ ק' הר"ן רק בתו"ז ולא בגט וק"ל:

נחזור לענינו דעכ"פ מבואר בעירוכי' דאמירת רוצה לא מעלה ולא מוריד רק שיצוה כתבו ותנו והנה בב"ק ס"ב ע"א שקיל וטרי מה בין גזלן לחמסן פי' בפ' זה בורר דהוסיפו על פסולי עדות דרבנן גזלן דרבנן דגזל מחשו"ק וחמסן דרבנן ומפ' הכא דחמסן דיהיב דמי ופריך אי יהיב דמי חמסן קרי' לי' הא הוי זביני' זבינא פי' אע"ג דעכ"פ עבר על לאו דלא תחמוד כמ"ש רמב"ם ספ"א מגזילה מ"מ לא מיפסול אלא אלאו דלקי ארבעי' בכתפי או אלאו דחמס דהיינו שיש בכיסו ממון שאינו שלו ואינו מחזירו מחמת תשובה והכא כיון דזביני' זבינא והממון שבידו שלו הוא ואינו בהשבה ועל לאו דלא תחמוד לא לקי א"כ אינינו חמסן דמיפסל ומסיק הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר ר"א פי' כשחוטפו וזורק לו הדמים והולך לו וזה אינו אומר רוצה זה חייב להחזיר החפץ שלקח ואינו מחזירו שפיר נקרא חמסן מ"מ מדאו' לא מיפסל לעדות משום דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ומדרבנן מיפסל. אבל כשכופהו עד דאמר רוצה אני אעפ"י שבכפיי' ואונס אמר רוצה אני מ"מ הוי זביני' זבינא דאגב אונס גמר ומקנה ואע"ג דמ"מ עבר על לאו דל"ת כיון דלאינשי בלא דמי משמע להו וגם אינינו לאו דלוקי' עלי' וחמס ליכא שהרי קנה החפץ לא פסלוהו רבנן. והנה רוצה אני דש"ס אשגירת לשון מתני' דעירוכי' נקיט אבל באמת לא בעי' שיאמר זה הלשון רוצה אני אלא שיתן לו החפץ ואפשר מילתא אגב אורחי' קמ"ל דאי אח"כ מתברר בעדי' שמסר מודעא ובשעת כפיי' לא ביטול מודעא דהיינו שלא אמר רוצה אני כדלעיל שאז צריך להחזיר החפץ ואם לא מחזירו אעפ"י שבשעת אונס לא נפסל שהרי לא ידע שזה מוסר מודעא מ"מ מכאן ואילך מיפסל. אבל לעולם הך רוצה אני הוא לאו דוקא אלא שיתן בידו החפץ להלוקח האנס וכ"כ הרב"י סי' ר"ה:

ונבוא לבאר דברי ה"ה ספ"א מגזילה דלרמב"ם צ"ל איך קנה אי עבר על לא תחמוד הא כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. וצ"ל דאמרי' שם בתמורה דשינוי קונה בגזילה גזרת הכתוב הוא וס"ל לרמב"ם לאו דוקא שינוי אלא גזירת הכתוב דכל קניני גזילה קונה אע"ג דעבר אמימרא דרחמנא והי' קשה לרמב"ם כיון דליתא בהשבה דהרי קנה א"כ ה"ל ללקות אלאו דלא תחמוד ומיפסל מדינא באומר רוצה אני טפי מלא אמר דהאי ליתא בהשבה וארבעי' בכתפי' אע"כ הוכיח רמב"ם דהוי לאו שאין בו מעשה דהחמדה הי' בלב והלקיחה אח"כ הוא ברצון הנותן אע"ג דהרצון הי' ע"י חמדתו וכפייתו מ"מ אותו החמדה הי' בלב והנתינה הי' ברצון וה"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין זהו שיטת רמב"ם:

אמנם הראב"ד ס"ל עד כאן לא גילה רחמנא אלא שינוי קונה אע"ג דאמר רחמנא לא תעביד אבל שארי קנינים בגזילה לא גילה רחמנא והשתא אפי' לאביי דס"ל מהני הלא כ' תוס' בתמורה לא פליג אביי אלא בעובר במזיד הא דמהני אבל בשוגג לא מהני והכא לאינשי בלא דמי משמע להו והוי כשוגג ולא מהני ואיך קנה והוי זביני' זבינא וע"כ דוקא בלא אמר רוצה אני דלא קנה ואיתי' בהשבה לא לקי משום דניתן להשבון אבל באומר רוצה אני לא עבר כלל אלאו דלא תחמוד ונ"ל דס"ל להראב"ד דרוצה אני דש"ס דב"ק דוקא הוא דבל"ז שניתן לו החפץ מידו ממש וזה הרצון הי' ע"י כפיי' ועודנו עומד בלא תחמוד ולא קנה משום דעבר אמימרא דרחמנא. עוד מוסיף ואומר תיבות אלו רוצה אני והוא מילתא יתירתא אחר שכבר פסק האיסור וקנה עי"ז נמצא כשאינו אומר רוצה אני אעפ"י שניתנו בידו ובקרבן וגט דכופה בדין וליכא איסור גמר ומקנה בהכי מ"מ בזביני' אע"ג דאיהו גמר ומקנה מחמת אונס מ"מ לא קנה מדעבר אמימרא דרחמנא עד שיוסיף ויאמר רוצה אני. וקצת דמיון לזה בש"ע א"ע סי' כ"ח סעי' ב' דמחלק בין אמרה הן ובין לא אמרה הן. ע"ש:

וברפ"ד מאישות כ' רמב"ם אין מתקדשת אלא לרצונה ובסמ"ג מייתי לי' מקרא והלכה והיתה פי' דמעיקרא כתי' ושלחה מביתו בעל כרחה הוא משלחה. ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר משמע מרצונה בהליכת דעתה ורצונה וכן פירש"י ביבמו' י"ט ע"ב ד"ה קידושי' דעלמא וכו' ע"ש ואמנם בקידושין מ"ד ע"א ד"ה קידושי' דמדעתה דדעת מקנה בעי עכ"ל ונתעורר בסתירה זו הגארי"ב ז"ל בגליון ש"ס ולק"מ דביבמות לא הו"מ לפרש משום דדעת מקנה בעי. דמאותו טעם יהי' מאמר ביבמה בע"כ דהיא אינה מקנה דאשה הקנו לו מן השמי'. משו"ה פירש"י כיון דלשון הקרא דכתי' גבי קידושי' מורה כן א"כ מסתמא תיקנו מאמר דומיא דקידושי' דקרא. א"כ במס' קידושי' מ"ד הנ"ל לא הוי מצי מיירי מקרא דהא התם הי' מרצונה והיא הולכת ומתקדשת על דעת עצמה אלא שהיא שלא ברצון אבי' וזה אינו מבואר בקרא והלכה והיתה ע"כ פירש"י זיל בתר טעמא דקרא דוהלכה והיתה שיהי' ברצון האשה המקנה עצמה. והכא האב הוא המקנה בלי דעתו זה נראה לי ברור בעזה"י:

יהי' איך שיהי' אין שום סברא לומר בדעת רש"י וסמ"ג דקרא והלכה והיתה אתי לאורוי לן דאפי' קבלה בידה ע"י כפיי' אינה מתקדשת דלא עדיף הך קרא מקרא דלרצונו דאגב אונסי' גמרה ומקנה נפשה והיינו רצון וכיון שע"י כפיי' פשטה ידה וקבלה היינו רצון ומתקדשת לכאורה מה"ת:

ולבוא אל כוונת הרמב"ם והראב"ד עיי' בסמ"ג והג"ה מיימוני' שם. ונ"ל דהרמב"ם והראב"ד תרווי' מפרשי הא דאמימר תלוה וקדיש קאי בין אאיש בין אאשה ועל זה אמר מר בר רב אשי באשה ודאי אינה. וי"ל מאי לשון באשה הל"ל סתם אינה מקודשת אע"כ דאמימר מיירי מתרווי' מכפיי' האשה להתקדש ומכפיי' האיש לקדש ובתרווי' אמר מקודשת ואתא מר בר רב אשי למימר באשה ודאי אינה מקודשת נהי באיש מקודשת באשה ודאי אינה מקודשת ואמר בודאי האי לישנא נמי מיותר אע"כ ה"ק פשיטא למ"ד כל מה דאמר רחמנא ל"ת לא מהני והכא הכפיי' להתקדש אמר רחמנא ל"ת דבכלל לא תחמוד בית רעיך ועבדו ואמתו וגו' והכא לא הוי לאו בגזל דגלי רחמנא דמהני א"כ מן התורה לא מהני אלא אפי' למ"ד מהני והכא הוי מזיד ולא שייך בענין בלא דמי משמע להו. מ"מ מדרבנן לא מהני דאפקעינהו רבנן לקדושי' מני'. נמצא למאי דקיי"ל כל מה דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני באשה מדאוריי' אינה מקודשת וכן משמע מלשון רמב"ם דאינה מקודשת מדינא ולא מפקועי קידושי' דרבנן. ובס' עצי ארזים משמע דס"ל דלסמ"ג קרא להכי אתא והלכה והיתה דאינה מקודשת וליתא וכנ"ל:

וכל זה באשה אבל באיש ס"ל לרמב"ם דלא שייך לא תעביד דהרי איהו דעביד וקידש לא עבר אמימרא דרחמנא שהרי אנסוהו ומאחר דמחמת אונס גמר וקידש והרי היא מרצונה נתקדשה לא שייך לא מהני וכיון דהפקעו' קידושי' נמי לא שייך בגברא מטעם שכ' ה"ה ע"כ מקודשת באיש. ואמנם הראב"ד נראה דס"ל דגט בכי האי גוונא שייך אי עביד לא מהני וא"נ לטעמי' השיג דצריך שיאמר רוצה אני נוסף על מה שאמר הרי את מקודשת לי ויהיב לה פרוטה מ"מ כיון שע"י כפיי' שלא כדין הי' אי עביד לא מהני. וצריך למיעבד מילתא יתירתא ולמימר רוצה אני וכמ"ש לעיל בדעת הראב"ד בהל' גזילה ומיושב ק' ה"ה אהראב"ד למאי צריך שיאמר רוצה אני ולהנ"ל א"ש:

ומיושב נמי הא דהשיג הראב"ד כן פעמיים בהל' גזילה ואישות ולא בהל' מכירה משום דה"א בגזילה גזירת הכתו' הוא דאי עביד מהני וכהרמב"ם. ובאישות ה"א כיון דהוא מוכרח לקדש לא שייך אי עביד לא מהני כיון דהוא לא עביד מאי דא"ר ל"ת קמ"ל ראב"ד בתרווי' צריך רוצה אני ובהל' מכירה לא צריך לגלוי דעתי' וסמוך עצמו אהנ"ל:

ומריש ה"א ליישב שיטת ר"י שבתוס' דבגט הוי זבין משום ריוח שאר כסות ועונה והק' תוס' א"כ בעכומ"ז שלא כדין אמאי לא גמור ומגרש ולכאורה י"ל בעישוי שכ"ד עבר אמימרא דרחמנא ואי עביד לא מהני. אלא לכאורה הא ליתי' ממנ"פ לרמב"ם הא בכה"ג דהוא לא עביד שלא כדין לא אמרי' לא מהני. ולראב"ד הא ס"ל דע"י רוצה אני מהני ובגט מיירי דאמר רוצה אני אפ"ה אם עכומ"ז חובטין לא מהני אא"כ אומר עשה מה שישראל א"ל. וא"כ לא מיתרצה ק' תוס'. ומ"מ נ"ל ע"כ לא קאמר ראב"ד אלא אם אמר רוצה בלא כפיי' נוסף על מה שכופוהו ליתן אבל אם גם על אמירת רוצה אני כופין א"כ גם א"ר ל"ת ולא מהני:

והנה סוף סי' ר"ה פסק בשם העיטור דתלוה וקנה לא הוי קנין וה"ה כ' רפ"ד דאישות וכ"כ רשב"א בחי' קידושי' דהוה ק"ו מה מכר מהני מכ"ש קנין וכך הדעת נותן לכאורה דהרי מקנין לקטן הואיל ודעת אחרת מקנה ואין הקטן יכול להקנות לאחריני אעפ"י שדעת אחרת קונה לא מהני וא"כ הכא שדעת אחרת מקנה באונס מהני כ"ש היכי שדעת אחרת מקנה ברצון והקונה הוא באונס כ"ש דמהני וצ"ל להעיטור דס"ל כדעת רמב"ן ורשב"א ור"ן דבס"ד דש"ס אפי' תלוה ויהיב גמר ויהיב ואז בודאי ה"ה תלוה וקונה. ועיי' לשון חלקת מחוקק רסי' מ"ב אך למסקנא דמסיק מודה שמואל היכי דיהיב זוזי ויהיב לא הוי יהיבא. ה"נ במקנה לא אמרינן שדעתו להקנות לחבירו כלל אלא סילוק שמסלק עצמו משלו אגב אונסי' וממילא זכה אידך. אבל קנין לא שייך אם אין דעת לקנות אינו קונה בע"כ וכד הוי פריך מגט מעושה הומ"ל אגב אונסי' מסלק נפשי' וזה לא שייך בגט אלא דלאותה הה"א הוי ס"ד דגמר ומקנה לגמרי אפי' במתנה וה"ה לקנין א"כ למאי דמסיק דלא הוי גמר ממש שהרי במתנה לא מהני א"כ ביהיב זוזי נמי מסתיין למימר דמסלק עצמו ולא קונה ובגט כדין אע"ג דהוי כזביני מ"מ צריך לומר משום מצוה לשמוע ד"ח וא"ש סוגי' דקידושי' שהק' רשב"א מ"ט משני משום מצוה לשמוע ולא משני אגב אונסי' גמר ומקנה ולהנ"ל ניחא דאגב אונסי' אינו אלא סילוק אבל לא להועיל לגירושין ולקרבן. ולפ"ז צ"ל הא דאמר אמימר תלוה וקדיש וכו' משום דאיתתא בכל דהו ניחא לה ומתרצת ממש וס' זו כ' בשיטה מקובצת בשם רשב"א ושם מייתו בהדרגה אי אמרת תלוה וזבין בשדה זו מסלק נפשי' א"כ באיתתא דבכל דהו ניחא לה מקנה נפשה ואי לא לא:

והנה בט"ז ובחלקת מחוקק וב"ש רסי' מ"ב הקשו דא"כ אנסו אותו לקדש אשה אינה מקודשת דהוי אנסוהו לקנו' ושם בש"ע מייתי מחלוקו' בזה ובח"מ החליט דלא קנה. הנה בח"מ שם הק' אי ס"ד כהעיטור א"כ כל חלופי חפץ בחפץ לא קנה באונס את החפץ ולא לשתמט ועוד פשרה באונס מהני וכל פשר הוא חלופי זה תמורת זה. ולפע"ד מה לי חלופי חפץ בחפץ למוכר במעות דנימא כיון דע"י אונס מסלק נפשי' וחפץ שלו וממילא נקנה לו המעות חליפי החפץ ולא תיקשי לבעל העיטור הא לדידי' תלוה וקנה לא קנה א"כ גם בתלוה וזבין ואיך יקנה המעות חליפי החפץ וזה לא יקשה אדם מעולם ה"נ כל הנעשה דמים באחר כיון שמשך זה קנה זה חליפי' כיון שתלוהו למכור חפצו בדמי שוי' יהי' מעות או חפץ מחיר המעות ובלבד שלא יאנסוהו ליתן מעות וליקח חפץ. והבן זה: ולאחר הנחה זו אני אומר בס"ד דבקידושי' אשה לא שייך לא קונה ולא מקנה אלא חליפין שהוא מוכר עצמו ומשעבד גופי' לשיעבודי' ידועי' בשאר כסות ועונה וחלף זה היא מכירה ומשעובדת לו לתשמיש מה"ת ולמעשי' ידי' מדרבנן עכ"פ ואינינו אלא חליפי' כשם שבעל העיטור מודה בחליפין ה"נ מודה בקידושין. אלא דפליג מטעם אחר ע"ש אבל לא מטעם קונה והא דמייתי רסי' מ"ב פלוגתא בקדיש אשה באונס הוא פלוגתא אחריתי לפע"ד והא דשיטה מקובצת כ' בשם רשב"א דמקדש אשה לא שייך דמי שוי' אשה אפי' בשאר כסות ועונה אינה דמי מחירה. פי' כיון שהיא אינה רוצה בו לא שייך לומר שזה מחירה. אלא איתתא בכ"ד ניחא לה ומתרצית ע"ש והא תינח אשה. אבל אם אונסו לאיש לקדש אשה נהי דיש לו דין חליפי' מ"מ הא בעי' חליפי' שוה בשוה ולא הוי דמי שוי' ואיש לא ניחא לי' בכ"ד א"כ תליא בפלוגתא דמייתו בטוש"ע ח"מ אי כזבינא או כיהיבא למ"ד דפחות משוי' הוי כמתנה לא הועיל ואינה מקודשת והיינו פלוגתא דסי' מ"ב כנלפע"ד:

וברמ"א סי' ר"ה סעי' ד' דבפחות משוי' לענין זה הוי כמכר דבעי שידעו העדי' באנסו וציין שם ריב"ש סי' קכ"ז ובאמת בריב"ש כ"כ בגט שנתנו לו מאה דוקאטין לגרש ומסר מודעא ולא ידעו אונסו וכ' הריב"ש לפי לשון הרשב"ם לעיל מ' ע"ב ד"ה גילוי מילתא וכו' כיון דאינו מקבל ממון וכו' משמע היכי דמקבל ממון י"ל שלא נאנס אלא להתל עביד ולהוציא ממנה ממון ע"כ בעי ידעי' באונסי'. ובתשו' מהרי"ט סי' ל"א למד מזה בפחות משווי' דלענין זה הוי כמכר דבעי' דידעי' באונסי' ע"ש ויש לעיין דהרמ"א הביא זה בח"מ ולא בא"ע בקיבל דמי' כדי לגרש והריב"ש הביא סי' קל"ד פלוגתא בזה ע"ש נ"ל דהנה על דברי הריב"ש ק' א"כ לימא הא דאמרו נהרדעי כל מודעא דלא כתי' בה ידעי' בי' באונסי' מיירו בגט דשמא משום תחבולו' ממון עשה וראיתי ק' זו בתשו' הר"י בן רא"ש כתיבת יד והעלה מפני קו' זו דלא כהנ"ל דלא שייך באשה דמי' דכל הון ביתו יתן איש באהבה ע"ש וחתם עלי' הטור ואחיו ר"י בן הרא"ש ז"ל ודברי' תמוהי' מי לא ידע זה דהרי משו"ה לא מיקרי זבין אלא יהיב אך מ"מ במסירת מודעא נימא מחמת תחבולה עביד להרויח ממון ומשו"ה בעי' ידעי' באונסי' ונ"ל כוונתו כך דבגט אפי' נימא דהוי תחבולה והרי הוא רשע ובעל תחבולות מ"מ בדעתו לא הי' לגרשה כי אין הממון מחיר האשה וכל הון ביתו יתן וכו' משא"כ במכירת חפץ וכדומה אעפ"י שכוונתו לתחבולה מ"מ ע"כ הוא מכור כי דרך מקח וממכר כך הוא מחמת אונסי' דנפשי' וע"כ לא יחרוך רמי' צידו משא"כ בגט אעפ"י שעשה רמי' ופעל און מ"מ כיון שאין בלבו לגרש אינה מגורשת זה נ"ל בדעת הר"י בן הרא"ש הנ"ל ולפ"ז יש לחלק בין מכירה באונס בפחות משווי' החפץ נהי דזביני לא הוה היכי דידעי' באונסי' מ"מ אי לא ידעי' באונסי' אין מודעא מועלת דמחמת אונס ממון זבין ובמקח וממכר אין זה תחבולה לבטל המקח משו"ה פסק כן רמ"א בהל' מכירה אבל לא בגט:

ומ"מ בגוף הקו' על שיטה הנ"ל ליכא הא דנהרדעי בגט ומקבל זוזו כבר נזהר מזה מהר"ם מר"ב דהכי קאמר ש"ס האיך החליטו נהרדעי דלא הוי מודעא משום ספק שמא קיבל זוזי הא על הרוב גילוי מילתא בעלמא הוא שהוא אנוס ולא שכיח שיקבל זוזי ונהי מידי ספיקא לא נפקא ה"ל למימר ס' מגורשת ולא להחליט למימר לא הוי מודעא אבל אי מיירי בזביני א"ש כיון דרוב זביני מחמת אונס זוזי דאנסי' מסתמא לא הוי מודעא עד שיברר אונסי' ע"ש וא"ש:

כל דמזבין אינש אי לאו דאניס לא הוי מזבין מלשון זה נשמע בודאי דכבר בהס"ד הבין הש"ס דתלוה וזבין דוקא ולא יהיב וכדמוכח מסיקרי' וכדעת תוס' ד"ה אילימא. אך מפני קו' תוס' מה זביני שייך בגט מעושה שלא כדין וס"ל לרמב"ן רשב"א ור"ן דהשתא ס"ל ה"ה תלוה ויהיב עד דמקשה מסיקרי' ומסיק מודה שמואל היכי דיהיב זוזי א"כ נ"ל מפירשב"ם הכרעת דעת שלישי דודאי גם בתחלה ידע ש"ס דזביני דוקא ולא מתנה אך הוי ס"ד משום דבזביני בשווי' לא מפסיד מידי משא"כ במתנה ומשו"ה פריך מגט מעושה דנהי דלא מרויח מידי מ"מ לא מפסיד מידי וזה שפי' רשב"ם ד"ה התם נמי וכו' כיון שאשתו שונאתו וכו' ע"ש ולבסוף כשהקשה מסיקרי' דדומה לאשה דלפי שעה לא מפסיד מידי שהרי הוא ביד הסיקרי' אי משום שסופו להוציאו מידו א"כ באשה נמי נימא סופו שיגבר ידו של בעל ומ"מ מיחשיב לא מפסיד מידי לפי שעה וא"כ סיקרי' נמי ומדקדק ש"ס ומסיק מודה שמואל היכי דיהיב זוזי להדי' וכמ"ש הרז"ה דמרויח הני זוזי דאפי' בלא זוזי נמי שוה לו היסורין מחיר הא שדה ולמסקנא זו לא צריכי' לדר' משרשיא דשאני גט מעושה דלא מרויח מידי וא"ש. מ"מ אינו מדוקדק דה"ל למימר מודה ר"ה היכי דלא יהיב זוזי כיון דס"ד דר"ה מיירי אפי' בלא הרוחה קמ"ל ר"ה מודה היכי דליכא הרוחה מהלשון מודה שמואל אע"כ כהתוס' דמעיקרא ידעינן דר"ה דוקא היכי דיהיב זוזי והשתא מחדש ש"ס דשמואל מודה היכי דיהיב זוזי:

ושיטת רמב"ם ספ"ב מגירושי' נראה כשיטת תוס' דכל שהוא כדין הוי כזבין אלא שהסביר במתק לשונו כיון שהוא ישראל רק יצרו אונסי' וכו' ועתה גומר ומגרש. ולפ"ז בישראל כדין פשוט דכשר לגמרי ובעכומ"ז כדין נהי דעכומ"ז לאו בר עשוי מ"מ הענין עצמו כדין הוא ואי לאו דיצרו אונסי' הי' לו לגרש בלי עשוי דעכו"ז ועכשיו שנחלש יצרו ע"י יסורין מה לי ע"י יסורי עכומ"ז או יסורי ישראל מ"מ גמר ומגרש והגט כשר מה"ת ורק פסול מדר' משרשיא. ובישראל שלא כדין פי' בו רמב"ם שטעו ב"ד של ישראל הוא סבר מצוה לשמוע ולהאמין לדברי ב"ד נמי אינו אלא פסול דרבנן דודאי הוא גמר ומגרש מ"מ ראוי לפוסלו מדרבנן הואיל ונתעסקו בו ב"ד טועין. ועכומ"ז שלא כדין בטל לגמרי והכל נכון לפי סוגיותינו דתו"ז אגב אונסי' גמר ומקנה וההוא הוי כמו זבין אך התם בגיטין פ"ח מרא דשמעתא הוא ר"נ אמר שמואל ור"נ הוא מרא דמסיים רב ביבי משמי' קרקע אין לו מעות יש לו ש"מ ס"ל לר"נ תלוה וזבין לא הוי זביני' זבינא וא"כ אי אפשר לומר כנ"ל ועכ"ל שאני גט דמצוה לשמוע ד"ח וא"כ אי ס"ד כדר' משרשיא דדבר תורה גט המעושה כדין ע"י עכומ"ז כשר לאו מטעם דכדין הוי כזבינא דהא תלוה וזבין לא הוי זבינא זבינא וע"כ משום דעכומ"ז נמי בר עשוי וכל שהעכומ"ז כופה לקיים דברי תורה מצוה לשמוע כמו ד"ח וע"ז פריך. ומסיק לר"נ הא דר' משרשיא בדותא הוא אבל לדינא דברי' קיימים וא"ש:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>