עריכת הדף "חק יעקב/אורח חיים/תלב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{עוגןמ|א}} '''קודם שיתחיל יטול ידיו.''' והוא רק משום נקיות ולא יברך עליו מהרש"ל בתשובה [[שו"ת מהרש"ל/פו|סי' פ"ו]]:

{{עוגןמ|ב}} '''על ביעור חמץ''' ונאמרו בזה הרבה טעמים על תיקון נוסח הברכות דלפעמים תיקנו בעל ולפעמים בלמ"ד כאשר האריך בזה הרא"ש והר"ן פ"ק דפסחים ובתמים דעים [[תמים דעים/קעט|סי' קע"ט]] ו[[תמים דעים/קפו|קפ"ו]] ובראב"ן סי' ל"ה והכל בו והרוקח והרמב"ם [[רמב"ם/ברכות/יא|פי"א מהל' ברכות]] ווהלבוש כתב הטעם דמברכין על ביעור ולא לבער משום דאפשר לעשות מצוה זו על ידי אחרים וכדעת הר"ן וריב"א. וכתב בע"ש אכן לדברי המחבר דלקמן [[שולחן ערוך/אורח חיים/תעה|סי' תע"ה]] שפסק דמברכין על אכילת מרור צריך לומר דהמחבר נ"ל עיקר כטעם הרא"ש והרמב"ם והלבוש העתיק דעת הר"ן ולא הרגיש בזה שאין טעם זו עולה לדעת המחבר עכ"ל ע"ש. הנה מ"ש מדפסק המחבר דמברכין על אכילת מרור צ"ל דס"ל כטעם הרא"ש והרמב"ם משמע דלטעם הרמב"ם ניחא הא דמברכין על אכילת מרור ומצה זה ודאי אינו כמו שמתמיה על זה הראב"ד בהשגותיו שם והכ"מ שם הניח בצ"ע ודעת הראב"ד באמת לברך לאכול מצה ומרור עה"ט וכן הוא דעת הרא"ש לפי' ריב"א בפ"ק דפסחים. ועיקר הקושיא הא דאנו מברכין על אכילת מצה ומרור כבר הרגיש הלבוש עצמו בזה לקמן סי' רע"ה ונתן טעם לדבריו ע"ש ול"נ עיקר הטעם דמברכין על אכילת מרור ומצה ולהציל גם הרמב"ם מהשגות הראב"ד משום שהוא כלשון המקרא על מצות ומרורים יאכלוהו לכן אין משנין לשון המקרא (וכדומה לזו מבואר בתשובת מהר"מ מינץ [[שו"ת מהר"ם מינץ/עז|סי' ע"ז]] ע"ש) כנ"ל ברור:

{{עוגןמ|ג}} '''על ביעור.''' הסכמת האחרונים דאם בירך לבער יצא וכ"כ הרא"ש דלבער כ"ע לא פליגי אך לכך יש לברך על לאשמעינן חידוש דכה"ג מותר לברך וכדאמרי' מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא ועיין בט"ז [[ט"ז/אורח חיים/קסו#מה|סי' קס"ו ס"ק מ"ה]] שמתקשה בזה ולפמ"ש בתשובת מהר"ם סי' ע"ו לחלק יש לתרץ ג"כ קושית הט"ז ע"ש ועיין בתשובת רמ"א [[שו"ת הרמ"א/לה|סי' ל"ה]]:

{{עוגןמ|ד}} '''ביעור חמץ.''' וכתב הטור בשם הרא"ש הא דאין מברכין שהחיינו על בדיקת החמץ לפי שהבדיקה היא צורך הרגל סמכינן אזמן דרגל והקשה מהרש"ל תימא והא איסור חמץ קודם לרגל משעה שש ולמעלה בשעת זביחת הפסח ועיין בט"ז מ"ש ליישב קושיא זו {{אישים|וממו"ח הגאון מוהר"ר וואלף}} שמעתי תירץ נכון דלפי מ"ש הרא"ש פ"ק דפסחים דמה שמוציא החמץ מהבית לאו מתשביתו נפק רק שלא יעבו' בבל יראה ובל ימצא ונתבאר לקמן תמ"ג בשם המ"מ ע"ש במ"א דמדאורייתא אינו עובר בבל יראה עד הלילה ואם כן יפה כתב הרא"ש דהבדיקה היא צורך הרגל בשעה שעוברין בבל יראה ודוק:

{{עוגןמ|ה}} '''כל זמן שלא סיים בדיקתו.''' משמע מזה דלאחר שסיים בדיקתו שוב לא יברך וכן משמעות לשון הכל בו להדיא שם דף מ"ו ע"ד שהוא מקור הדין שכ' וז"ל מברך כל זמן שלא סיים בדיקתו דכל מצות שיש לה משך זמן עד היכא דבריך מקמי סיום המצות עובר לעשייתו הוי הלכך נתעטף בטליתו ולא בירך ישב בסוכה ולא בירך מברך כל זמן שמניח או ישב בסוכה עכ"ל הרי להדיא כמ"ש דאחרי הסיום אין לברך וכן פי' הב"ח ושאר אחרונים דעת הרב והכל בו והוא כדעת הרמב"ם [[רמב"ם/ברכות/א|פ"א מהל' ברכות]] ו[[רמב"ם/אישות/ג|ספ"ג מה' אישות]] (ועיין בכל בו בהל' אישות שכ' גם כן דעת הרמב"ם והחולקים שם מטעם אחר ע"ש) דאם כבר סיים הדבר שוב אין לברך אך קשה מהא דפסק הרב לעיל ב[[שולחן ערוך/אורח חיים/קנח#יא|סי' קנ"ח סעיף י"א]] בנטילת ידים אם שכח לברך עד אחר הניגוב מברך אחר כך והוא מהג"מ דפ"ק דברכות נגד דעת הרמב"ם וכאן פסק כדעת הרמב"ם ולע"דדדעת הרב לחלק דדוקא התם בנטיל' כיון דבלא"ה א"א לברך עליו מיד עובר לעשייתן משום דאין ידיו נקיות לכן מותר לברך גם כן אחר נטיל' וניגוב וסברא כזו מוזכרת להדיא בטור יורה דעה [[טור/יורה דעה/כח|סי' כ"ח]] לענין כסוי ע"ש ועי"ל דעדיין לא הוי גמר המצוה עד אחר שאכל המוציא כי אין מפסיקין בין הנטיל' להמוציא אבל אחר אכילת המוציא באמת אין לברך כמ"ש האחרונים לעיל בשם מהרש"ל וכדפסק הרב כאן והאחרונים וכ"פ הש"ך ביורה דעה [[ש"ך/יורה דעה/יט#ג|סי' י"ט ס"ק ג']] ע"ש. ובאורח מישור שנדפס מחדש השיג על הש"כ שם ומהפך ומבלבל דברי הכל בו והרב כאן ובאמת הוא מטעה קא טעי ודברי הכל בו והרב נכונים כמ"ש ודברי הש"כ שם ברורים בראיה זו ודבריו ממילא מוכרחים ועיין שם בפר"ח שהאריך גם כן בדין זה:

{{עוגןמ|ו}} '''שלא סיים בדיקתו.''' ומתי מקרי סיום הבדיקה יש חלוקי דעות דלדעת הט"ז והמ"א יכול לברך בשעה ה' כששורף החמץ דאז גמר הבדיקה לדעת הרא"ש אכן חתימות לשון הרב והכל בו משמע קצת דלאח' שסיים הבדיקה בלילה שוב אין לברך כלל וכ"פ הב"ח שאע"ג דכל בו עצמו פסק כהרמב"ם דכל מצוה שיש לה משך זמן חייב לברך והלא גמר הביעו' הוא בשעת שריפה והבדיקה הוא תכלית הביעו' ונגמרה בשעת הביעו' כמ"ש הרא"ש פ"ק דפסחים צ"ל דדעת הכל בו דעיק' הברכה הוא על הבדיקה אע"ג דמברך על ביעור חמץ מ"מ לשון ביעור כולל גם כן הבדיקה כמ"ש הכל בו שם על כן אם סיים הבדיקה תו לא מקרי עובר לעשייתן וקצת ראיה לזו ממ"ש הרא"ש והטו' וכל בו שם בשם י"א שאם שח תוך הבדיקה שחוז' ומברך כיון שמפסיק תוך המצות ואם איתא דהמשך מצוה יהיה עד שעת הביעור אמאי אינו חוזר ומברך ביום בהפסק גדול כזה אלא ודאי דכבר נגמרה הבדיקה בלילה אכן הרא"ש אזיל לשטתו דס"ל דשיחה לא הוי הפסק כלל לכן ס"ל דגמר הבדיקה הוי ביום בשעת הביעור וק"ל ובזה ניצל הב"ח מהשגת המ"א ע"ש וכן עיקר כהב"ח ושלא להכניס עצמו בספק ברכה ובכה"ג כ' דכה"ג יש לברך בלא שם ומלכות:

{{עוגןמ|ז}} '''ויזהר שלא לדבר.''' ואם דבר דברים שאינם מענין הבדיקה צריך לחזור ולברך:

{{עוגןמ|ח}} '''עד שיגמור כל הבדיקה.''' ואם שח כיון שכבר התחיל במצוה אין צריך לחזור ולברך ובשכה"ג כ' וז"ל בהא פלוגתא ואמינא הלכה ואין מורין כן וצריך לחזור ולברך כיון דלא נתקיימה הברכה עד שישלים כל הבדיקה (ברכת אברהם ה"ד סי' קל"ט) וכ"כ המרדכי בפ"ק דפסחים בשם תשובת הגאונים ז"ל עכ"ל ובאמת דעת הגאונים אלו הם דעת הי"א שבטו' כמ"ש גם הכל בו בשמם אבל כל גדולי הפוסקים חולקים עליהם כמ"ש הרא"ש והטור. ומ"ש הטעם כיון דלא נתקיימה וכו' הסברא הוא להיפך כמ"ש התוספת והרא"ש והר"ן פ' כסוי דם והרי"ף והרא"ש סוף ר"ה והרוקח סימן שס"ז והרשב"א בתשובה הובא בב"י בא"ח סימן תרצ"ב דכל מצוה שבירך והפסיק ושח בנתים ולא סגי ליה אם לא יגמרנה אין צריך לברך פעם שניה כיון דלא סגי ליה שלא יגמור המצוה ולא דמי לשח בין שחיטה לשחיטה משום דהתם אי בעי לא שחט לאחריני כלל משא"כ כאן שחובה עליו לבדוק כל חדריו ובתיו לכן לא הוי שיחה הפסק כלל אפי' שח בין בדיקת בית לבית אף דכל בו כ' וז"ל וכתבו הגאונים דאם יש לו כמה בתים לבדוק אינו מברך אלא ברכה אחת ובלבד שלא יפסיק עכ"ל אפשר לומר דלכתחלה קאמרי או דהגאונים אלו הם אותן הגאונים שכתבתי לעיל בשם המרדכי דאם הפסיק באמצע הבדיקה שצריך לחזור ולברך אבל לפי מה דקי"ל כל היכי דלא סגי אם אינו גומר המצוה כלה לא הוי שיחה הפסק אין לחלק וכן מבואר הדין לענין קריאת הלל ומגילה ותקיעת שופר וכן הסכמת האחרונים ובספק ברכה להקל שומעין:

{{עוגןמ|ט}} '''יכול לבדוק כמה בתים''' וכ' בבית הילל לי"ד [[בית הילל/יורה דעה/רפד#א|סי' רפ"ד ס"ק א']] וז"ל ולא הוי הפסק ההליכה מבית לבית כיון דאף אם שח אין צריך לברך שנית ע"כ ההליכה לא הוי הפסק עכ"ל:

{{עוגןמ|י}} '''יעמיד מבני ביתו.''' דבר בהווה וה"ה אחר שאינו מבני ביתו כדאי' בס"ס דיש מקומות ששוכרין מי שיבדוק ועכ"פ הוא יסייע לדבר כי מצוה בו יותר מבשלוחו ולכתחלה טוב לשלוח אנשים גדולים ובדעבד יוצא אף בנשים וקטנים כי הכל נאמנים על בדיקת חמץ אפי' עבדים מהרי"ל וכ' בתשובת רדב"ז [[שו"ת רדב"ז/רפט|סי' רפ"ט]] דבזמן הזה אין לסמוך על השפחה הכנענית שלנו ע"ש. ועיין בעירובין [[תוספות/עירובין/לא/ב#כאן|דף ל"א ע"ב]] בתוספות ד"ה כאן שכתבו דאע"ג דקטן נאמן לענין בדיקת חמץ היינו בבית שלהם אבל לענין שליחות אפשר דלא סמכי עלייהו עכ"ל וזה הוא נגד ממשמעות האחרונים שבסימן זה וע"ל ס"ס תל"ז ומ"ש שם:

{{עוגןמ|יא}} '''מבני ביתו אצלו.''' ויענו אמן על ברכתו ואם אינם עומדין אצל ברכתו משמעות הפוסקים מהתוספות דאין יכול לשלח אותם ולבדוק ובע"ש מתמיה על זה וכ' וז"ל ואם הוא כבר בירך למה לא יעשה שליח לבדיקה הא קי"ל בכל מקום שלוחו של אדם כמותו עכ"ל ובאמת שגג בזה דאף שבעל הבית מותר לשלוח שלוחו מ"מ השליח אינו יוצא במה שעושה המצוה בלא ברכה כמבואר בא"ה סי' ל"ה המקדש ע"י שליח מברך השליח וכ"ת הכי נמי יברך השליח י"ל כיון דבירך הבע"ה והוא רק חדא מצוה אין לברך שני פעמים עליה לכך יעמוד אצלו לצאת בברכתו של ב"ה וכן מבואר בטי"ד דשומע ואינו מדב' מותר לשחוט אם שומע הברכה מאחר אבל בלא"ה אסור לו לשחוט אפי' בתורת שליחות ואם עבר ושחט ולא שמע הברכות יצא דברכות אינן מעכבות:

{{עוגןמ|יב}} '''שבירך ב"ה.''' במהרי"ל בשם מהרש"ל היכא שרוצה להוציא המסייעים יברך על מצות ביעור ולא נהגו כן. האחרונים:

{{עוגןמ|יג}} '''פתיתי.''' והיינו חמץ קשה שאינו מתפרר. אחרונים:

{{עוגןמ|יד}} '''אם לא נתן לא עכב.''' והראב"ד בתמים דעים סימן ך"ט כ' דמנהג זה מעשה נשים הוא והט"ז כ' ג"כ דלכתחלה ראוי לנהוג שלא להניח כלום ומהר"י סי' קצ"ג כ' הטעם שמניחין שלא ישכח לבטל למחר משא"כ כשיש לו חמץ נזכר בזמן הביעור לבטל עכ"ל ול"נ טעם המנהג שאם יבדוק ולא ימצא זמן מה יתרשל שוב ויתייאש מן הבדיקה ולא יבדוק עוד היטב לכך מניחין לו פתיתים שעי"ז שימצא חמץ יתן לבו לבדוק היטב אולי ימצא עוד וק"ל ואין לבטל מנהג של ישראל:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}