עריכת הדף "חידושי הרי"מ/קידושין/נח/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף נ"ח ע"ב'''}}

האומר לחבירו צא וקדש כו' והלך כו'. הנה משמע בכמה דוכתי דסגי בשליחות אמירת המשלח מכור או קדש כו' אף שהשליח לא השיב כלל שיעשה שליחותו רק היכא דעקר לשליחותי' דאמר לא כדאמר גיטין פ' התקבל כו' {{ממ|דף ס"ג}} ולכאורה למה הא קי"ל דשתיקה לאחר מתן מעות שאין מעשה אין שום ראי' על ריצוי מהשתיקה מדלא אמר לא דלא איכפת לי' בדיבורו וא"צ להשיב וכן בכמה דוכתי דשתיקה כהאי לאו הודאה. וא"כ בשליחות כנ"ל בשלמא כשמוסר לו כסף או שטר לקדש הוי הקבלה מעשה כשתיקה בשעת מ"מ אבל באינו נותן שום דבר רק בדיבר צא וקדש וכה"ג מה ראי' שנתרצה להיות שליח. והי' נראה דמ"מ אח"כ שעושה השליח המעשה בשליחותו שמוכר או מקדש בשביל משלחו הוכיח סופו ש שנתרצה בעשותו שליח. אך הא ק"ל דספק הוא אי אמרינן הוכיח כו' סוף פ"ב דחולין. בפרט במה שאינו עומד לכך דבקדושין באינו מכירה איסורא נמי איכא כדאמר ריש פ"ב כו' וי"ל דנאמן השליח שנתרצה דהי' בידו. אך גם זה להרבה פ' אינו מועיל בקדושין דבעי עדים בשליחות ג"כ וי"ל ג"כ דכמ"ש הרא"ש בגילה דעתו דחפץ לקדשה דהוי שוב זכות כן בהנ"ל כיון דשתק ונשאר ריצוי המשלח אף שלא נתרצה השליח אז מ"מ שוב זכות ומהני מטעם זכין שלא בפניו. ומטעם זה הי' נראה בעשה שליח לקדש אף שהשליח אח"כ חזר בו בפני עדים שאינו רוצה מ"מ אם קדש אח"כ מהני מטעם זכי' כל שלא נודע חזרתו למשלח כנ"ל. אך עדיין אינו מיושב למה נימא חזקה שליח עושה שליחותו כה"ג בשתיקה שמא לא נתרצה ולא עשה דאין שום הוכחה. וכן במשנתינו לענין מנהג רמאות שמא מעולם לא נתרצה. ולפי' תוס' ניחא. ובעירובין דף ל"א מבואר דשייך החזקה בסתם אמר לאחד וכן בנזיר האומר צא כו' אסור בכל הנשים כו'. דכיון דמת א"י כלל. ועכ"פ הוי ס"ס. וגם בלא עדים כנ"ל. ונראה דהא דאמרינן בשתיקה דאין ראי' היינו בדבר שיגמר ע"י רצוי של זה דוקא כמו קדושין שצריך רצונה להתקדש כמו שאמר ובלא"ה אין אמירתו כלום אין מהשתיקה ראי' דא"צ להשיב כלל כיון שלא עשה כלום כל שלא נתרצית וכן במקח וכה"ג דבעי רצוי המקנה ונגמר הקנין משא"כ בשליח דעיקר תלוי רק במשלח שעושהו שליח כמותו ומתי שיעשה בשליחותו יהי' עשוי וא"צ רק שלא ימחה השליח לומר שאינו חפץ לעשות שליח כדאמר הש"ס דעקרי' כו'. וא"כ כיון דבשתיקה עכ"פ לא מחה נגמר השליחות כמ"ש בגמ' בהא דעמ"ש ימחה אבא כו'. ושוב כיון שנגמר בשתיקה שוב השתיקה ראי' שקיבל עליו דאל"כ הול"ל לא בעינא ושייך שפיר חזקה שליח עושה שליחותו כו'. ורמאות כנ"ל:

'''מקודשת לשני.''' בתוס' פשיטא ע"ש דלא ניחא להו בתי' הר"ן דס"ד דמשום דעשה שלא כהוגן הפקיעו כו' דלא צריך דודאי כל שלא הזכיר שהפקיעו א"ל כן. ועוד דמפורש בתוס' הלל הי' דורש כו' אנשי אלכסנדרי' והי' חוטפין כו' ע"ש ב"מ ק"ד אך אינו מוכח שלא הפקיעו קדושי ב':

ובל"ז תמוה לשון לשני דמשמע דס"ד לראשון ואיך ולמה הא לא קדשה. ולתוס' א"ש דס"ד לו לצורך משלחו כנ"ל. וי"ל בזה דלכאורה ת' תוס' תמוה דהיכן הוזכר במשנה שא"ל פלוני כו' ובתוך כך כו' וידעת כו' שנוכל ללמוד רבותא שכ' תוס'. ולמ"ש י"ל דלשון מק' לשני משמע דאי לאו שמק' לשני הי' מקודשת לראשון כדיוקא דירושלמי בסיפא דלאחר ל' כו' ובא אחר כו' לשני כו'. וברישא איך אפשר כנ"ל. וע"כ כמ"ש תוס' והיינו דאמר פלוני שלחני לקדשך והוי דיבר עמה ע"ע ק' ובתוך כך נתן לה ואמר האמ"ל כו' דאי לאו אמירתו לי היתה מק' לראשון דקי"ל דיבר עמה ונתן בשתיקה מקודשת. ותני שפיר דרק משום דמקודשת לשני אינה מקודשת לראשון וע"כ כנ"ל ואעפ"כ ל"א דלי לצורך משלחו כנ"ל. וממילא דוקא באומר לי קודם הנתינה אבל כשנתן ואח"כ אמר הא"מ לי לא מבעי' בשתקה אף למ"ד שתיקה לאמ"מ מהני מדלא שדיתנהו כו' וכאן לא שייך זה דמשום דקבלה להתקדש למשלח לא שדיתנהו רק גם שאמרה אין לא מהני די"ל דהוי חזרה ותוך כ"ד בקדושין לאו כדיבור וכבר בנתינה נתקדשה למשלח כיון שדיבר עמה כו'. אך אפשר דגם דבק' תוך כ"ד לאו כ"ד כמ"ש הר"ן דדבור חמור עושה בגמר דעתו י"ל בשליח במעות שלו רק בהולך כו' והתקדשי לפלוני דזוכה עבורו כמ"ש ירושלמי וא"כ מזכי' זו י"ל דיכול לחזור תוך כ"ד ממה שאמר הולך כו' כשאר מתנה וממילא בטל' הקדושין. וא"כ י"ל דקמ"ל כאן רבותא בגוף הקדושין דאף דדיבר עמה כו' ונתן בשתיקה ואח"כ אמר האמ"ל תוך כ"ד דמק' לשני אף דאל"ה הי' מקודשת לראשון מ"מ מהני חזרתו וכיון דאמרה אין מהני. ואף גם אם נאמר דכיון דהוא השליח עצמו ובנתינה זו מקדשה עבור המשלח י"ל דגם מהזכי' אי"ל תוך כ"ד כיון שתלוין זה בזה. מ"מ י"ל דבנתן סתם שייך תוך כ"ד הוכיח סופו ע"ת דהנתינה הי' עבור עצמו כדאמר במשנה וגמ' בתמורת עולה כו' אם לכך נתכוין תחלה כו' ואם בנמלך. ואף דספיקא אי כרשב"ג דהוכיח כו' היינו אחר כ"ד. אבל תכ"ד לכ"ע הוכיח כו'. וממילא אף שהיא בקבלתה נתכונה עבור המשלח מ"מ כיון דהוכיח כו' דנתן לעצמו לא זכתה במעות השליח וממילא אח"כ תוך כ"ד שאמר הא"מ לי ואמרה אין מקודשת לשליח כנ"ל ושפיר קמ"ל דמקודשת לשני והוי אצלה חזרה:

והי' מיושב בזה מה דתני וכן כו' לאחר ל' כו'. דתמוה לע"ד מאי וכן שאינו ענין כלל לרישא לענין מקודשת. ולמ"ש מיושב דשוה הדין מצד חזרה מה שנתקדשה לשני וסיוע לרשב"א נגד הירושלמי דגם במת הב' תוך ל' בטל' קדושי ראשון משום חזרה במעשה דגם לר"ל מבטל דיבור ע"ש. ובחזרה בהולך מנה כו' יש להסתפק אי מהני תוך כ"ד דלטעם ירושלמי י"ל דמהני כיון שהזכי' קודם הקדושין. אבל לגמ' דידן דבנתינה זו עבור פלוני מתקדשת מדין ע"כ בנתינת המקדש נראה דאי"ל תוך כ"ד כמקדש עצמו כיון דבנתינה זו הן הקדושין. וי"ל גם לירושלמי א"י לחזור כנ"ל. וגם כאן לענין הוכיח סופו כו' יש להסתפק כנ"ל:

לכאורה לפי' תוס' משמע דדוקא משום דמקודשת לשני לא אמרינן לי לצורך משלחי. אבל אם היא ערוה על השליח. או שיש רק עוד עד א' דאם לעצמו הוי מקדש בע"א דאינו מועיל משא"כ למשלח הה"ש הן עדיו מפרשינן באמת לי לצורך משלחי ומקודשת לראשון. אך לא מצינו בפוסקים.. אולם עכ"פ י"ל דתלינן בטעות מ"ש לי כמ"ש מהר"ם בהג"מ בת' דנאמן. אך שוב הוי כלא אמר למי דדוקא בדיבר פלוני שלחני וקדשה בעוד עסוקין באותו ענין ואז בתולין לי בטעות מקודשת לראשון. משא"כ באין עסוקין כו' דהוי ידים שאינם מוכיחות משא"כ אי כנ"ל שנפרש לי לצורך משלחי כשאין מועיל קד' שלו לעצמו דהיתה מק' לראשון גם באין עסוקין כנ"ל:

מ"ש תוס' והיא ידעה דקדשה לנפשי' דאל"כ כו'. אין הפי' דחזר ואמר לה שרוצה לקדשה לעצמו דא"כ מה בכך שאמר פלוני שלחני כו' רק הפי' דיודעין שמבינה לה"ק דלי הפי' לעצמו כנ"ל:

הר"ן הביא הירושלמי לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קדשתי' והיא א' לראשון ה"ב כאומר לאשה קדשתיך והיא א' לא קדשתני והיא כאומרת לראשון קדשתני והוא אומר לא קדשתיך אמרה א"י חזקה לשני הוחזק השליח בעדים הוא א' לעצמי קדשתי וה"א לראשון חזקה לראשון אמרה א"י שניהם נותנין גט כו'. והראב"ד ז"ל מפרש בקדשה סתם ותמה הר"ן למה אסור בקרובותי' כיון דתלי' גם בדעתה וכיון דאמרה לראשון גם הוא יהי' מותר ע"ש ולע"ד תמוה בל"ז כיון דקדשה סתם ול"א לי ולא לפלוני הוי ידים שאינם מוכיחות דלא מהני כלל ואינה מקודשת לשניהם בין כוונתם לעצמם בין לפלוני. עוד קשה בהוחזק חזקה לראשון ופי' הר"ן דמ"מ אסור השני בקרובותי' ע"ש. וא"כ למה שינה הלשון ואמר סתם חזקה לראשון. ועוד דבלא הוחזק אמר רק באמרה א"י חזקה לשני ולא בברי ובהוחזק אמר גם בברי חזקה לראשון כו' ולמה:

ונראה די"ל דקי"ל בקדשתי כו' וא"י למי ובא א' כו' נאמן ליתן גט כו'. וכ' הר"ן דלא מיקרי איתחזק ודבר שבערוה כו' כיון שידוע והעד רק מברר למי מקודשת. והיכא דאצלינו בחזקת מקודשת והעד מעיד שאינם קדושין כלל חשיב נגד החזקה ודבר שבערוה לרוב הפ' וכן רצה מהר"מ בת' מיימני לומר רק אח"כ כ' בטעותו דלא חשיב נגד החזקה בעד רק בדבר שגם לפי עדותו הי' אסור מקודם ע"ש. והרבה פוסקים חולקין ע"ז כמו הוחזקה א"א דאין ע"א נאמן אף לבטל החזקה מעיקרא:

והנה מה דאמר הירושלמי בלא הוחזק חזקה לשני הפי' רק נגדה כיון שא"י בבירור שעשאו שליח מסתמא מרוצית יותר לשני שהוא ודאי אבל נגד השליח ודאי לא שייך דנימא חזקה לעצמו קידש דהא אצלו ברור שעשאו שליח והוי רמאות כמו הוחזק וראוי לקדש למשלחו אבל בדין הב' בהוחזק דאמר חזקה לראשון שפיר החזקה על שניהם כנ"ל:

וא"כ יש לפרש בעז"ה הכל כפשטי' דמיירי שדיבר עמה על עסקי ק' של המשלח ולעצמו היינו שאמר לה פלוני שלחני לקדשך לו וגם אני רוצה לקדש אותך ואח"כ אמר ה"א מקודשת ולא אמר למי. דנראה דהוי ספק גם שלא אמר למי כיון דדיבר עמה כו' מהני בשתיקה נתן לה קדושי'. א"כ כיון שהספק רק בין שני אלו לו או למשלחו לא חשיב ידים שאין מוכיחות כמו א' מבנותיך מקודשת דכולן בכלל הספק כנ"ל. א"כ ממילא בדיבר עמה מב' אנשים ונתן קדושי' סתם אי אמר הא"מ בלא למי. הוי ספק מקודשת לשניהם כנ"ל. וממילא בהנ"ל ספק אם לו או למשלחו. ולכך בלא הוחזק בעדים ושליח א' לעצמו כו' והיא א' לראשון הוי כא"ל קדשתיך כו' דלפי דבריו שהי' כוונתו לעצמו בברי שפיר אסור בקרובותי' דנגדה יש חזקה בסתם דהי' כוונתה לרצוי שלה לשליח אינה נאמנת שיהי' מותר בקרובי' נגד החזקה ועוד דהוי אתחזיק ודשב"ע כיון דבסתם עכ"פ בחזקת מקודשת לא' ולדבריו שכיון לעצמו והיא אם כוונה לראשון אין כאן קדושין כלל וע"ז אינה נאמנת שהוא להתיר דבר שבערוה לגמרי. ושפיר אסור בקרובי' והיא מותרת בקרוביו דהא טוענת ברי שכיוונה לראשון ואינה מקודשת לב'. ובברי מהני גם נגד חזקה ודבר שבערוה. ועוד דאינו ודאי שלא כוון לראשון כנ"ל. והראשון מותר בקרובי' דהא בא"י חזקה לשני נגדה עכ"פ אינה נאמנת נגד החזקה לאסור הראשון בקרובי'. ועוד דלדברי השליח רוצית נגד החזקה לגמרי ואינה נאמנת כנ"ל. אבל היא אסורה בקרוביו א' דג"כ אין השליח נאמן נגדה להתירה בקרובי ראשון שכוון לעצמו דכיון שאומרת ברי שהיה כוונתה בקבלה לראשון שוב לדברי שליח שכוון לעצמו אינה מקודשת כלל והוי דשב"ע דאינו נאמן נגד החזקה ולו אין מסייע הך דחזקה לשני דאצלו הוחזק ברי שהוא שליח וראוי לקדש לראשון ולכך לדברי' דכוונה לראשון אסורה בקרובי ראשון כנ"ל ובא"י חזקה לשני דכוונתה סתמא לשני ונאמן הוא דאינו רק מברר דלו מקודשת דנאמן כנ"ל:

ואח"כ אמר בהוחזק בעדים שליחותו. דבזה החזקה על שניהם דסתמא לראשון אף שדיבר מקדושי שניהם מ"מ סתמא גמר דעתם על המשלח. ולכך ה"א לעצמו והיא א' לראשון אמר שפיר חזקה לראשון היינו דהיא נאמנת לגמרי דכוונתה לראשון דהחזקה מסייע וגם הוא מותר בקרובותי' דאינה מקודשת כלל לדבריו אמרה א"י שניהם נותנין גט דלא שייך חזקה דהא חזינן שאינה יודעת כנ"ל. ומיושב הכל בעזה"י כנ"ל:

אולם ראב"ד ז"ל כ' שאמר פלוני שלחני לקדשך ואחר שעה א"ל ה"א מקודשת סתם כו' ומשמע בלא דיבר וצ"ל דהוא כמ"ד ידים שאינם מוכיחות הוי ידים. והוי ספק בינו ובין משלחו כנ"ל. אך ז"א דהרי כתב להלכה. גם אין לומר דמשום חזקה שליח עושה שליחותו וכיון שידוע שנתרצית ושייך החזקה שוב אין הספק רק לגבי עצמו אבל לא על אינש דעלמא וחשיב ידים מוכיחות שעכ"פ או לו או למשלחו אך לא מצינו בפוסקים שיועיל בכה"ג. ואפשר דמיירי בענין שכ' הריב"ש כשאומר הריני נותן לך לקדושין דמהני כאומר לי לשון הריני נותן כו' ע"ש ב"י והיינו כשא"י משליחות. אבל בהנ"ל שאמר מקודם פלוני שלחני לקדשך כו' ואחר שעה אמר לשון הנ"ל הריני נותן כו' לא מוכח מלשון זה בינו ובין משלחו דגם בתורת שליחות שייך לשון הריני נותן לך לקדושין עבור המשלח. ומ"מ חשיב מוכח נגד שאר אינשי ומהני להיות ספק בינו ובין המשלח ושייך דין הירושלמי כנ"ל:

להרמב"ם ז"ל דעשאו שליח בעדים פי' דהוחזק הגם דלכאורה מה חילוק כיון שא"י לאשה ממ"נ אי מהימן לה השליח גם בלא עדים כו' כמ"ש הראב"ד וי"ל דכשאומר השליח שעשאו בעדים הוי עבידא לגלוי ומהימן לה כנ"ל משא"כ שלא בעדים לא מהימן לה. ועוד דאף דמהימן לה מ"מ לא סמכה דעתה שמא יכפור משלח:

אולם להנ"ל הי' תלי' באמירת השליח לה שעשאו בעדים או לא. ומרמב"ם משמע דהחלוק רק בין עשאו בעדים או לא. וי"ל כיון דכשאין עדים מסתמא אינה מרוצית שוב לא סמך המשלח כלל עליו שיעשה שליחותו ואינו מנהג רמאות ושוב חזקה לשני. גם י"ל כל שלא אמרה בפירוש שמרוצית לא' הי' אצל השליח מן הסתם שלא תתרצה והוי כהאי דלא יהבי' לי' לברי' דרשאי לעצמו. אך מרמב"ם משמע דלענין מנהג רמאות אין חילוק בין עשאו בעדות ע"ש. ובלשון ירושלמי הוחזק משמע קצת כלשון איתחזיק בב"ד דסנהדרין. דלא תלינן ברמאות וסתמא לראשון בהוחזק לשליח בעדים אף באמר זמן קודם שקדשה לפני עדים דל"ל מיגו. רק בלא הוחזק רק שמודה שהוא שלוחו נאמן במיגו. ולכך גם ראשון מותר בקרובותי' רק היא משום שוי' נפשה ח"ד כנ"ל:

הר"ן כ' דמיירי שמכחישין א"ע שקדשה בפירוש והעדים שכחו למי ע"ש. ודוחק גדול ולמה לא מפרש שהלכו למדה"י כמתני' דהאומר קדשתיך כו' ואפשר כמו באומר אביו קדשתי את בתי וא"י למי ובא א' כו' נאמן משום מרתת כן בהלכו ויוכל לבא לברר למי קדשה. ובאמרה א"י הי' נאמן לגמרי וא"צ גט מראשון ועכ"פ נאמן ליתן גט כהתם. אך עדיין י"ל במתו עדים. וי"ל דא"כ למה בהוחזק חזקה לשני לענין דמשלח אסור בקרובי'. להימן שליח במיגו דלא קדשה כלל כיון דאין עדים. ואף דכשאינו אומר כלל חזקה שליח עושה שליחותו מ"מ כשאומר שלא קדשה ודאי דנאמן ואף דהאשה אומרת שקדשה א"נ בדשב"ע לאסור בהכחשה. ולכך ע"כ ביש עדים לפנינו ומדלא מוקי הר"ן כששמעו העדים רק ה"א מקודשת ולא שמעו אי אמר לי או לפלוני דשכיח יותר משכחו. משמע דהי' חשיב מקדש בלא עדים כיון דקי"ל ישא"מ לא הוי ידים ובלא אמר למי אינה מקודשת. ואף ששמעו שאמר אח"כ תיבה וא"י מה אם לי או לפלוני ג"כ לא חשיב עדות כנ"ל רק בשכחו הוי כנתקדשה בפני עדים והלכו כנ"ל:

וכן האומר כו' לאחר ל' כו' תמוה מה וכן עיין מ"ש לעיל וי"ל לפי' הר"ן דקמ"ל ברישא דלא הפקיעו הקדושין אף דעשה שלא כהוגן קמ"ל. וכן אף דבזה יותר דמי להך דיבמות {{ממ|ד' ק"י}} דקדשה קטנה וגדלה וחטפה כו' דבזה, בלא קדושי שני בלי שום מעשה היתה מק' לראשון אחר ל' מ"מ מק' לשני ולא הפקיעו כנ"ל. והחילוק באמת הוא כמ"ש רשב"א יבמות שם בחי' דדוקא בק' קטנה יתומה שכבר ק' דרבנן ע"ש וחטפה אח"כ ג"כ ע"ש ובר"ן:

בת ישראל לכהן תאכל בתרומה. תמוה ומ"ש הר"ן דקמ"ל שאינו ספק ע"ש הול"ל א"צ גט מראשון ועוד מדתני סיפא מו"מ וברישא מק' ע"כ ודאי לא ספק ונראה לע"ד דקמ"ל דוקא בתורת ב"י לכהן תאכל בתרומה היינו אחר נשואין דשני כהן. משא"כ בת כהן לכהן אינה אוכלת היינו קודם נשואין רק ארוסה דשאר בת כהן לכהן אוכלת ארוסה ממ"נ דלא שייך חשש סמפון דתאכל מחמת אבי' שאינה מקודשת משא"כ כאן ארוסה יש חשש סמפון שמא יש מום שהשני מקפיד ויבטלו הק' והראשון אינו מקפיד ועדיין תהי' מקודשת לראשון לשיטת הירושלמי דלא חשיב חזרה מה שנתקדשה לשני. וגם להפ' דהוי חזרה הוא ג"כ רק שחפצה יותר בקדושי שני. וממילא חשיב חזרה גם שגרשה או מת. אבל במום וכה"ג דבטל למפרע י"ל דלכ"ע לא חשיב חזרה דלא חזרה רק כשיהי' קדושי שני קדושין כנ"ל. וממילא כשהראשון ישראל אינה אוכלת כנ"ל כשהשני כהן והיא בת כהן ולא נכנסה לחופה. רק בנשואין מתורת בת ישראל לכהן כנ"ל אוכלת בין נשאת לב' קודם ל' בין משא"כ בת כהן לכהן אינה אוכלת כשהיא ארוסה אחר ל' כנ"ל:

עוד י"ל דכמו לגי' הרמב"ם בת כהן לישראל אוכלת היינו קודם ל' דס"ד כיון שקדשה לאחר ל' אינה אוכלת. כיון דהוי' פוסלת כדיליף יבמות {{ממ|ד' כ"ח}}. דקאי כי תהי' אותה הוי' דלאחר ל'. וכעין משתמרת לביאה פסולה למ"ד דאורייתא ע"ש וקמ"ל דלא. א"כ למאי דמחלק רבא ור"י יבמות {{ממ|ד' ע"ה}} גבי משתמרת כו' הואיל שכבר אכלה אינו אוסרה משתמרת כו' משא"כ שתתחיל לאכול ע"ש. א"כ שפיר לגירסא דידן רבותא טפי דהוי ס"ד ב"י לכהן והראשון ישראל כיון דלא הוי חזרה קדושי ב' וכשמת עדיין קדושי א' קיימין על אחר ל'. א"כ הוי ס"ד אף דבת כהן לישראל אחר ל' אוכלת הוא מפני שכבר אכלה ואינה אסורה קודם ל'. משא"כ בזה בת ישראל שהשני כהן ס"ד דקודם ל' לא אכלה בנשואי שני שמא ימות והוי לראשונה הוי' דאחר ל' כמשתמרת כו'. וקמ"ל דאכלה כנ"ל:

עוד י"ל לקמן דפליג שמואל ברישא דלאחר ל' פקעי ק' ב' וחלו ק' ראשון וס"ל דק' הגוף פקע בכדי א"כ לא הוי אכלה בתרומה בנשואי שני קודם ל' דהוי רק כמו קנין לזמן וכ' תוס' יבמות {{ממ|ד' ס"ו}} דגם למ"ד קנין פירות כק' הגוף בתרומה לא אכיל דלא קרינן קנין כספו ע"ש. ושפיר קמ"ל או דלא פקע או דקנין אישות גם לזמן הוי קנין הגוף כנ"ל:

עוד לע"ד די"ל כפשטי' רבותא גדולה דהא כתובות {{ממ|ד' ע"ג}} בכנסה סתם הקשו תוס' כיון דק' ע"ת לא נתקיים ואינה מקודשת מאי מהני שימחול התנאי אם לא יחזור ויקדשנה וכ' דאי חופה קונה ניחא ואפילו אי אינו קונה מצינו למימר דבשעת קדושין הי' דעתו לכך שאם יכנסנה לבסוף יהי' מחול התנאי ע"ש ובפ'. וא"כ גם בסתם בסמפון המבטל הקדושין דפריך כתובות {{ממ|ד' נ"ו}} א"ה יכנסנה לחופה נמי לא תאכל מחשש סמפון ומשני מבדיק בדיק והדר מעייל כו' ע"ש. וא"כ כאן בקדשה ראשון ישראל לאחר ל' והב' כהן קדשה תוך ל' אף שנשאה אחר ל' עדיין שייך חשש סמפון דאז בטלו הקדושין ממילא חלו קדושי אחר כשהגיע ל' כיון שלא חזרה או לר"ל דלא מהני חזרתה בלא קדשה א"ע. וא"כ אף דקודם חופה בדיק לה ונתרצה וחופה קונה מ"מ כבר היא א"א לראשון. אך ממ"נ גם קדושי א' בטל מחמת המום. אולם אף בקדשה ראשון מפורש אף שיהי' בה מומין דאז שייך כנ"ל וקמ"ל דמ"מ אוכלת. אך דין זה הי' מוכח מדמותרת לשני סתמא ולא חיישינן לסמפון כנ"ל מוכח כתי' ב' של התוס' דהתנאי רק אם יקפיד וממילא גם בסתם כן כמ"ש תוס' שם. אך מ"מ נ"ל כיון דלענין תרומה חשו חכמים לח' סמפון וכאן גם בכנסה שפיר נקט הדין לענין תרומה דלא חיישינן כנ"ל:

ובא אחר וקדשה תוך ל'. קשה בשלמא לר"ל נקיט קדשה דחזרה גרידא לא מהני אבל לר"י לאשמעינין חזרה וכ"ש נתקדשה ומוכח כירושלמי דקדושין אינו חזרה וקמ"ל רק משום דמק' לב' אבל מת או גירש עדיין חלין קדושי ראשון. אבל להרא"ש ושאר פ' דהקדושין הם חזרה למה נקיט קדשה. וי"ל דקמ"ל אף שאמרה בפירוש שאינה חוזרת מן קדושי א' ואם יהי' אפשר שיחולו יחולו או דקדשה רק על תוך הזמן עד ל'. ואף דקי"ל היום את אשתי כו' דממילא מקודשת לעולם דלא פקעי. מ"מ נהי דהדין כן אבל חזרה ליכא ואם הי' רק מטעם חזרה ממילא כה"ג לא הי' מהני כלל כיון שלא חזרה וקמ"ל דמ"מ כיון דחלו עכ"פ קדושי ב' קודם ל' ממילא חיילי לעולם ושוב לא יכולין לחול ק' א' אחר ל' כנ"ל:

ומיושב מ"ש להרא"ש איך סבר שמואל דאחר ל' פקעו קדושי ב' וחלו א' הא עכ"פ מטעם חזרה מהני דקי"ל כר"י ואיך פקעי כנ"ל הא חזרה בה כיון שנתקדשה לשני הגם דלא קשה די"ל דתלי' הא בהא דאפשר שיועילו עד ל' ופקע אח"כ אינו חזרה במה שנתקדשה תוך ל' דיכול להיות דעתה עד ל' ואז יהי' עדיין חלין ק' א' כמו שנתרצית. משא"כ לדידן דלא פקעי לעולם הוי שפיר חזרה כנ"ל. מ"מ דוחק כיון שנתקדשה לשני סתם הוי חזרה אף דאמרינן פקעי דמ"מ נתקדשה לב' לעולם בסתם. ולמ"ש א"ש דרי דכיון דמועיל חזרה וקשה כנ"ל וע"כ לפרש במתני' קדשה תוך ל' שבפי' תוך ל' היינו עד ל' דלא חשיב חזרה רק הדין דמקודשת ושפיר סבר שמואל כה"ג דכשמגיע ל' פקעי כו' דהא לא חזרה כלל כמ"ש. ובקדשה סתם תוך ל' י"ל דמודה שמואל דמטעם חזרה מהני כנ"ל. וא"כ אפשר דלדינא לא פליגי רשב"א ורא"ש על הירושלמי דקאי אמתני' ולר"י דחוזרת מיירי מתני' בקדשה רק תוך ל' כנ"ל דלא הוי חזרה רק ע"פ דין מהני כיון דחלו תו לא פקעו ולכך כשמת או גירש מודה רשב"א ורא"ש לדין ירושלמי דחלין קדושי ראשון. ובקדשה סתם תוך ל' י"ל דמודה ירושלמי דהוי חזרה כנ"ל:

הר"ן הביא ירושלמי בקדשה על ל' יום הגם דס"ל בעולה ק' הגוף פקעו בכדי מ"מ בקדושין לא מצינו יוצאה בלא גט כו' ובק' שטר דנלמוד מגט אינה מקודשת כלל כמו בגט. וכ' הר"ן דזה להרמב"ם דבגט היום א"א אשתי ולמחר א"א אינה מגורשת משא"כ לתוס'. וכ' הר"ן דלרמב"ם ק' אינה מקודשת ע"ש. וד' רמב"ם תמוהים דבגמ' מסיק מסתברא בין לר"א ובין לרבנן כיון דפסקה פסקה ע"ש דמבואר דמגורשת ע"ש:

ונראה לע"ד דהא מבואר ירושלמי הנ"ל דאינה מגורשת ואין סברא דיחלוק אגמ' דידן. וכן תמוה לפי' תוס' כמ"ש בעצמם גיטין {{ממ|דף פ"ד}} הא דאיבעי' דמשמע לר"א ל"ש דהוי בחוץ ומהני רק אותו יום ע"ש. וכן משמע ממאי דאמר תבעי לרבנן ע"כ לא אמרי כו' משמע אבל הכא כיון דפסקה כו' דמודו לר"א. ולמסקנא סברא מחודשת שלא בכל צדי הבע"מ כנ"ל. ולכך סבר הרמב"ם ז"ל דכמו לבעי' דאמר לר"א ע"כ ל"א כו' אבל הכא לא כו' והיינו דמודה לרבנן דלא מהני כלל כמו בחוץ וכן כאן מהיום ולאחר ל' ס' או תנאי או חזרה. וכן לר"י בגט מהיום ולאחר מיתה גט דמשייר לאו כלום כו' ופ"ב דביצה {{ממ|דף כ'}} הבו לי' וכו' ולנסוב ברתי' כו' א"ב נסיב כו' רק משום דהוי ב' מתנות לטובת המקבל אבל לטובתו אמרינן שאינו רוצה רק באופן שיהי' כל דבריו קיימים. וכן את וחמור. ומאן דס"ל קנה מחצה משום שנגדו אין חילוק בין שיקנה החמור או לא. משא"כ בהנ"ל שאינו רוצה לגרש כלל לעולם רק באותו יום ואם אינו מועיל רק לעולם אינו רוצה לגרש כלל אף באותו יום ולמה נאמר להיפך כנ"ל. ולכך בחוץ או דמהני כמו שאמר לר"א או שלא מהני כלל כרבנן. ולכך י"ל דדוקא לס"ד דאיבעי' דהי' הספק אי מהני לר"א לזמן כמו חוץ ואף דלזמן חשיב רק קנין פירות כמ"ש ר"ן נדרים דלכך לא מהני בקדושין לזמן. וממילא בגט לזמן לא מהני דגם בזמן שמגורשת הקדושת וקנין הגוף עדיין שלו והוי הגט רק שקונית לעצמה כקנין פירות דלא מצאנו באישות. מ"מ ס"ד דמהני כדאמר ב"ב {{ממ|דף קל"ח}} באחריך לענין אתרוג דיוצא בו כיון דא"א ומ"מ מכרה או נתנה לא מהני ע"ש. א"כ שפיר הי' הספק גם לרבנן דלמא ע"כ כו' דלא פסקה מיני' לגמרי בשום זמן אבל היום אי את אשתי דפסקה מיני' לגמרי היום כיון דפ' פסקה היינו דעכ"פ כיון דפסקה היום פסקה לגמרי שאין לו היום שום קנין בה אבל אין הפירוש פסקה לעולם רק כמו לר"א דל"ש כן מודים חכמים לר"א דבהיום כיון שפסקה להיות מותרת היום לעלמא ע"כ פסקה היום לגמרי שאין לבעל בה קנין הגוף היום בהיותה מגורשת כדאמר באתרוג דאי לא נפיק בי' למאי יהבי' וע"ש ברשב"ם והיינו דלענין הפירות שהוא לצאת חשיב גם הגוף שלו כיון דאל"ה אינו יוצא ואין לו גם הפירות ע"ש. כן בהנ"ל כיון דפסקה היום ע"כ פסקה לגמרי כיון דאל"ה לא תהי' מותרת. ואעפ"כ למחר היא אשתו. וא"כ שפיר מקיים דיבורי' היום אא"א ולמחר את אשתי ומסיק מסתברא בין לר"א ובין לרבנן כיון דפסקה פסקה והיינו דר"א מודה בזה דא"א שיקוים שהיום תהי' מגורשת ולמחר אשתו וגם היום אינה מגורשת כלל כמו לרבנן וגרע מחוץ דהוי רק קנין פירות כנ"ל. ושוב גם לרבנן כיון דפסקה ע"כ פסקה לגמרי שלא נשאר שום קנין הגוף היום ושוב ממילא תהיה מגורשת לעולם. והרי אמר למחר את אשתי ממילא אינה מגורשת כלל וא"א לקיים דיבורו שאינו רוצה כלל לגרש לעולם ושוב גם היום לא פסקה ונשאר קנין הגוף דאל"כ יהי' לעולם ושוב לא מהני כלל כנ"ל:

ומיושב פסק הרמב"ם ז"ל דלס"ד דהי' אפשר לזמן גם לר"א גם לרבנן הי' מהני משא"כ לכדמסיק דבין לר"א ולרבנן שוה דא"א רק כיון דפסקה פסקה שוב לא מהני כלל:

ולשיטת תוס' נראה הטעם דלמה לא נימא שלא רצה לעולם ולא מהני כלל כמו חוץ לרבנן ונראה דהא ע"מ שאין לי עליך שאר כסות הוי מתנה עמש"ב דתנאי בטל אף דכפי' ואינו רוצה רק באופן זה. וכ' תוס' ג"כ הטעם דאין אישות לחצאין ומה שרוצה שתהי' מקודשת ולא יחויב בשו"כ הוא נגד התורה ואף דא"כ אינו רוצה בקדושין כלל דכך התנה מ"מ יליף מתנאי ב"ג כו' ולא מהני. או דהוי כמתנה ע"ד שא"א להיות ותנאי בטל ומעשה קיים. וא"כ לכאורה גם בחוץ לרבנן נימא דהוי כמתנה עמש"ב דאין אישות לחצאין וכיון שרוצה שתהי' מגורשת ושתהי' אסורה לזה וזה נגד הכ' בתורה. וצ"ל דשיור מהני דלענין לפלוני אינו מגרשה כלל ואף דלכאורה גם ע"מ שאין לך שאר כסות נימא ג"כ דע"מ כי האי שיורא הוא דלענין זה שיהי' לה שו"כ אינו מקדשה. ומ"מ משמע בש"ס דלא מהני ע"ש פ' אע"פ:

ונראה החילוק להיפך דשם אין החיוב ש"כ מענין גוף הקדושין רק מסתעף ממנו כשהיא מקודשת חייב שו"כ. א"כ כיון דקדשה לגמרי היא מקודשת לגמרי אף שלא יהי' לה שו"כ וממילא יש לה ומה שרוצה שלא יהי' לה לא מהני נגד הכ' בתורה דכשהי' מקודשת יש לה ש"כ. משא"כ בחוץ שענין הגט היא שמתירה לכל ואם הי' רק ב' או ג' אנשים הי' צריך לפרש שמתירה לזה ולזה כו'. א"כ כיון שאומר הוא דאינו מתירה לזה א"כ לרבנן דלא מהני לא גירשה כלל שתהי' מגורשת דהרי לא גירשה ואינו נגד התורה דתורה ל"א כשאינו מגרש שתהי' מגורשת רק דא"א לחצאין ושוב אינו מועיל כלל. משא"כ בזמן היום אי את אשתי ולמחר את אשתי כיון דעכ"פ היום מגרש לגמרי והדין הוא דפסקה פ' לעולם. א"כ נהי דלזמן כשהגוף נשאר חשיב רק קנין פירות זה מסתעף ממה שעדיין נשאר על אחר זמן שלו. אבל כאן בגט כיון דהיום פסק ומגורשת לגמרי תהי' מגורשת אין נשאר כלל קנין הגוף שלו והרי היום התירה לגמרי בלא שיור רק דנימא שלא רצה לגרש גם היום רק באופן שמחר תהי' אשתו אבל כיון שהדין דפסק לעולם לא הי' רוצה גם היום. זה שוב רק תנאי והוי מתנה עמש"ב גם שמתנה בפירוש דהתורה אמרה שכשמגורשת יום א' שוב אינה אשתו כנ"ל. ולא חשיב שלא התירה כלל דהא התירה היום לגמרי לכל העולם וממילא לא נשאר קנין הגוף כלל כיון דהדין כיון דפסקה פסקה. וכדאמר פ"ק דקדושין גבי חצייך דאינה מקודשת ופריך דנימא פשטה ק' בכולה ואף דכיון דחצייך לא מהני איך נימא פשטה בכולה הא אין כאן קדושין וע"כ כיון דאי יהי' חצי מקודשת תפשוט בכולה שוב מהני ופשטה וחשיב כולה מקודשת. כן בגט דאי מהני היום שוב מהני לעולם ויש כריתות שפיר חל ומהני לגמרי וליכא שיור כלל. משא"כ בחוץ לפלוני דמה שמגורשת לזה אינו ענין שתהי' מגורשת לזה והוי שיור כנ"ל:

ואפשר דגם לרמב"ם יש חילוק בין אמר היום א"א ולמחר אי את אשתי ובגט להיפוך כמו שפירש ממילא חשבינן שאינו רוצה לגרש היום רק אם למחר היא אשתו כשמועיל השיור וכמ"ד בתמורת עולה כו'. וגם י"ל דתלי' אי תפיס לשון ראשון או אחרון. אבל מגרש לזמן י"ל דממילא פסקה לעולם דלא פי' קפידא שלא יועיל למחר וכן בקדושין והי' מיושב שלא יחלוק הירושלמי. ויש לדחות:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>