עריכת הדף "חידושי הרי"מ/קידושין/מב/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף מ"א ע"ב'''}}

'''אתם כו' לרבות את השליח כו' ולכתוב בתרומה וניגמור מיני' כו'.''' וקשה דהא לא ידעינן בתרומה דשליח עושה שליח. וכן דפריך בשאר דברים קשה ג"כ כנ"ל דהא חזינן דאיצטרך בגירושין ריבויא דשליח עושה שליח ע"ש:

'''ויש''' לישב דלכאורה י"ל הא באמת ידעינן מסברא כיון דשלוחו של אדם כמותו ממילא למה לא יוכל לעשות שליח כמו הוא רק י"ל דהוי ס"ד למ"ש בס' נ"ב דע"י שליח אינו יכול לגרש בע"כ דאין יכול לעשות שליח לחוב לאחרים כמו בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לרש"י ז"ל ע"ש. וא"כ י"ל למאי דאמר כאן בש"ס מה לגירושין שישנה בע"כ היינו משום שיכול לגרשה בע"כ לכך יכול לעשות שליח משא"כ בקדושין ע"ש וא"כ מחמת זה הטעם עצמו צריך ריבוי דשליח עושה שליח. דהא כל הטעם דבגט יכול לעשות שליח ה"א משום שיכול לגרשה בעצמו בע"כ לכך משוי שליח וא"כ השליח הראשון דאינו יכול לגרשה בע"כ דהוי חב לאחרים כנ"ל שוב ס"ד שפיר דאינו עושה שליח דנגד שליח הראשון לעשות שליח הוי כמו בקידושין ולכך צריך ריבוי כנ"ל. אבל עכשיו דכבר ילפינן דגם בקידושין יכול לעשות שליח אף שאינו בע"כ וכן בתרומה שוב ממילא ידעינן דשליח עושה שליח שלא שייך סברא הנ"ל ושוב מהני מסברא כמו הוא עצמו כנ"ל. ואין להקשות דא"כ מאי פריך מה לגירושין שכן ישנה בע"כ הא מוכח מהא דשליח עושה שליח דהיא א"י לגרש בע"כ ואעפ"כ משוי שליח. ז"א דמ"מ שייך הפירכא דמשום דגוף הדבר יכול לעשות בעצמו בע"כ לכך גם שלוחו משוי שליח. אבל מ"מ גם לענין שליח עושה שליח א"י ללמוד מהוא עצמו דשייך הפירכא כנ"ל:

'''עוד''' י"ל למאי שכתבו המפ' דהלימוד דשליח עושה שליח קאי על אומר אמרי היכא דמצוה להשליח לעשות שליח ע"ש. וא"כ מה שעושה שליח דהיינו מינוי השליחות יוכל ג"כ לעשות ע"י שליח כמו כל הדברים וממילא דיוכל למנות שליח ע"י שליח ומהני אומר אמרי ולא בעי קרא כנ"ל. אך י"ל דעכשיו דאמר מה לגירושין שכן ישנה בע"כ א"כ אי הוי כתוב בגירושין לחוד מ"מ לא הוי ידעינן דשליח עושה שליח בכה"ג דאין יכולין ללמוד ממה שעושה שליח לגרש דמה לגירושין שישנה בע"כ משא"כ מינוי השליחות זה אינו בע"כ ממילא א"י לעשותו ע"י השליח דלענין עשיית השליח אין שלוחו כמותו כלל שאינו בע"כ של השליח כנ"ל. ולכך צריך קרא דשליח עושה שליח. ומיושב ממילא הנ"ל דעכשיו דכבר ידעינן בקדושין ותרומה ג"כ דמהני שליחות אף שאינן בע"כ ממילא לא בעי קרא דשליח עושה שליח כלל דהא ממילא מהני המינוי שליחות ע"י שליח אף שאינו בע"כ כנ"ל ולא קשה איך פריך מה לגט שבע"כ הא שליח עושה שליח די"ל כנ"ל כיון דגוף הדבר בע"כ כנ"ל:


'''תוס' פיחת עשרה או הוסיף תרומתו תרומה דמצי אמר בהכי אמדתיך כו'.''' והקשה הא גבי כלך אצל יפות לא הוי תרומה אם תרם מן היפות ומ"ש כו' ע"ש. וי"ל דהנה י"ל בפשיטות למ"ש בש"ע גבי מום במקח דהוי מקח טעות דדוקא שהוא מום שא"א לתקנו אז בטל המקח משא"כ בדבר שאין החסרון בגופו ואפשר לתקן כמו שהתנו אינו מקח טעות ע"ש. וא"כ י"ל דהתם בתרם מן היפות דאי אפשר לתקן שאם לא היה רצון בעה"ב לתרום מיפות הוי שינוי בגוף הדבר שאי אפשר לתקן שלא יתבטל השליחות ויהיה כרצון הבעה"ב דאם לא יהיה תרומה ממילא בטל לגמרי דמשאר לא תרם ולכך הוי שינוי ובטל לגמרי כמו במקח טעות התם כנ"ל אבל כאן בהוסיף עשרה הוי כמו התם במה דאפשר לתקן דאף שאותן עשרה לא יהיה תרומ' מה ששינה מ"מ יכול להיות השאר תרומה ויכול להתקיים השליחות שיהיה כרצון הבעה"ב על השאר והוי עכ"פ השאר תרומה דלענין זה לא בטל השליחות כמו במקח טעות כנ"ל וא"כ ממילא אף אותן עשרה שהוסיף אסורין מחמת תרומה דהא הוי תרומה וחולין מעורבין זה בזה כיון דהשאר תרומה ממילא כולו אסור כנ"ל. ושוב י"ל דהוי ודאי תרומה כמו דאמרינן בשליש אומר לגירושין ובעל אומר לפיקדון דהימני' והיינו כיון שהיה ביד השליש למסור לה וידע הבעל שיוכל למסור לה ממילא על דעת כן נתן לו שאם יעשה כן יהיה באמת לגירושין וכן הדין בכל הדברים בשליח ע"ש. וא"כ כאן דמה שאינו רוצה לתרום בעין יפה הוא שאינו רוצה שיאסר כל כך משום תרומה. וא"כ כיון דהדין הוא דאם הוסיף עשרה עכ"פ אסור התוספת ג"כ משום תרומה וחולין מעורבין כנ"ל א"כ שוב ציוהו על דעת כן שאם יוסיף יהיה באמת תרומה כמו שם בשליש כיון שהוא בידו כנ"ל ולכך הוי ממילא גם השאר ודאי תרומה כנ"ל. אך לכאורה ז"א דא"כ כיון דאמרינן דמחמת שהשאר תרומה ממילא גם אותן העשרה אסורין א"כ שוב גם השאר לא יהיה תרומה דהוי שינוי לגמרי כמו בתרם מן היפות דהא גם כאן אי אפשר לתקן דאם יהיה השאר תרומה יהיה גם העשרה אסורין כנ"ל וכמו במקח טעות הנ"ל:

'''אמנם''' י"ל לדעת יש פוסקים במקח טעות שאם קנה בהמה ונמצאת טרפה מספק מה שמספקינן בדין אי טריפה או לא לא הוי מקח טעות דאין יכולין להוציא שמא היא ע"פ דין כשרה ולא הוי מקח טעות ואף דמ"מ אסורה מ"מ זה הוא רק מחמת חסרון ידיעה שא"י הדין ושמא הדין הוא דכשר ואין זה דומה לספק במעשה ע"ש. וא"כ י"ל כאן כיון דאי יש ברירה ממילא מותרין אותן העשרה שהוסיף אף שהשאר הוי תרומה מ"מ יכולין ליקח אותן העשר' מתוכם והנשאר תרומה כמו בב' לוגין שאני עתיד להפריש מטעם ברירה כיון שלא הוכר האיסור ונולד האיסור בתערובות כמ"ש תוס' [[תוספות/תמורה/ל/א|תמורה ד' ל']] בשם הרמ"ר ע"ש ואנן קי"ל דהוי ספק אי יש ברירה או לא. וא"כ ממילא אתי־שפיר הנ"ל דהא השאר הוי תרומה ואותן העשרה חולין ואף שאסור משום תערובות ז"א דשמא יש ברירה ויכול ליקח העשרה כנ"ל ואף דאסור עכ"פ הספק שמא אין ברירה מ"מ הא זה ספק בדין ושפיר לא הוי טעות דשמא הדין הוא דיש ברירה ולא הוי שינוי דיכול לתקן וכמו במקח טעות הנ"ל וא"כ ממילא השאר הוי תרומה עכ"פ מספק וא"כ שוב גם העשרה אסורין מספק שמא אין ברירה ואסור מחמת התערובות כנ"ל. וכיון שאסורין ממילא הם ודאי תרומה כמו בשליש כנ"ל כיון שיהיה עכ"פ אסור כנ"ל. ואף דלכאורה הא אותן עשרה מותרין ממ"נ אי הדין דיש ברירה מותר מטעם ברירה אף שמעורב ואי הדין דאין ברירה א"כ ודאי אינו אסור מחמת תערובות דהא גם השאר מותר דאי באמת אין ברירה א"כ הוי שינוי שא"י לתקן ולא הוי כלל תרומה כנ"ל ומותר ממ"נ ולא הוי תרומה העשר' כנ"ל. אך ז"א דמ"מ כיון דאף אי נימא דהעשרה מותרין מ"מ השאר אסור מספק וכיון שאסור א"כ ממילא אף אי אין ברירה מ"מ הוי ודאי תרומה כמו בשליש דנגד השאר ודאי ציוה על דעת כן שיהיה ודאי תרומה דהא יהיה עכ"פ אסור מספק כנ"ל. וא"כ כיון דאף אי אין ברירה הוי השאר תרומה ממילא אסורין גם העשרה מספק שמא אין ברירה ושוב גם העשרה הם ודאי תרומה כנ"ל. אך להפוסקים דבדאורייתא תמיד אין ברירה לא מטעם ספק לא שייך הנ"ל דהא הוי שפיר שינוי כיון שיהיה ודאי אסורין גם העשרה כנ"ל. ויש לדחות:


'''תוס' הנ"ל''' תירצו דכאן דרך בני אדם לתרום בעין יפה מצי אמר לי' בהכי אמדתיך משא"כ התם אין דרך כו' ע"ש. לכאורה אינו מובן מאי מהני מה שאומר בהכי אמדתיך וכי תלוי בדעתו כיון שמ"מ לא היה כן דעת בעה"ב ומאי מועיל מה שאמדו בכך. וי"ל דכמו בשליש דאמרינן כיון שידע שיכול השליש לעשות כן מסתמא גמר בדעתו שיהיה באמת כן ע"ש. וגם הכא ש כיון שציוהו סתם לתרום וידע שיוכל להיות שיתרום בעין יפה כמו בשליש כו'. אבל התם שאין דרך כלל לתרום מיפה לא שייך כלל שגמר בדעתו. כנ"ל:

'''או''' י"ל דהא קי"ל דברים שבלב אינן דברים רק היכא דאיכא אומדנא דמוכח ולכך כאן כיון שעשאו שליח סתם לתרום כמו שירצה ממילא נכלל שאם יתרום בעין יפה ג"כ יהיה תרומה ואף שהיה בדעתו רק בבינוני הוי דברים שבלב ולא מהני דליכא אומדנא דמוכח כיון שדרך ב"א לתרום בעין יפה כנ"ל משא"כ התם דאין דרך לתרום מן היפות הוי אומדנא דמוכח ושפיר מהני כנ"ל. עוד י"ל למאי דאמר התם בש"ס פ' א"מ בלא שווי' שליח ואמר אח"כ כלך אצל יפות דהוי כיאוש שלא מדעת דאף שעכשיו רוצה כיון שלא ידע אז כשתרם לא אמרינן כיון דאלו ידע היה רוצה מהני ע"ש. וכן בדבר שיש בו סימן שאינו עומד להתיאש אף דשמעינן דאיאש לבסוף לא מהני ע"ש ותוס' כתבו שם דגבי תרומה משום מצוה הוי כאין בו סימן כיון דדרך ב"א ע"ש גם גבי יפות ועכ"פ גבי עין יפה הוי כנ"ל. וא"כ כאן בשוי' שליח אמרינן להיפוך דהוי כיאוש שלא מדעת כיון שתרם בעין יפה ודרך ב"א כן והוי עומד לכך רק דנימא כיון שאינו רוצה עכשיו גם אז שתרם אלו ידע לא הוי רוצה זה הוי כיאוש שלא מדעת כיון שעומד לכך משא"כ ביפות שאינו עומד לכך כנ"ל. או י"ל מטעם אין ברירה שלא אמרינן הוברר הדבר שלא היה רוצה אז וכמו בע"מ שירצה אבא דתלוי בברירה ע"ש:


'''מה לתרומה שכן ישנה במחשבה.''' והקשו תוס' דמתרומה וגירושין יכולין למילף קדושין דכי פרכת מה לגירושין שישנה בע"כ תרומה יוכיח מה לתרומה שישנה במחשבה גירושין יוכיח. ויש לישב דהא לכאורה אינו מובן הפירכא דמה לגירושין שישנה בע"כ הא צריך להיות איזה סברא ומאי זה ענין בשביל שיכול לגרשה בע"כ שיוכל ג"כ לעשות שליח ודוקא על מה הצד פרכינן פירכא כל דהוא. וי"ל בדוחק. אך י"ל למ"ש בש"ע בשם הקדוש מרדא"ש לענין שליח עושה שליח דדוקא בגירושין לא הוי מילי כיון שיכול לגרשה בע"כ נגמר הדבר מיד אבל בקדושין דתלוי בדעתה הוי השליחות רק מילי ולא מימסרן לשליח ע"ש וא"כ י"ל לענין גוף השליחות הראשון ג"כ זה החילוק דמה לגירושין שישנה בע"כ ולא הוי מילי דהא נגמר מיד משא"כ בקדושין הוי מילי וא"י לעשות כלל שליח והוי שפיר פירכא כנ"ל ובתרומה ג"כ הוי זו הפירכא עצמה דמה לתרומה שישנה במחשבה וג"כ נגמר הדבר מיד ולא הוי מילי משא"כ בקדושין כנ"ל. וממילא לא קשה קושית תוס' דנילף קדושין מגירושין ותרומה. ולהנ"ל א"ש דליכא כלל מה הצד דבגירושין ותרומה הוי אותה הסברא עצמה דלא הוי מילי כנ"ל משא"כ בקדושין. ובזה מיושב גם קושית תוס' ד"ה מה לגירושין כו' דבעי למילף תרומה מגירושין ואמר שישנה חול והקשו למה לא אמר שכן ישנה בע"כ. ולמ"ש א"ש דנגד תרומה אין זה פירכא כלל מה שישנה בע"כ ולא הוי מילי דהא גם בתרומה לא הוי מילי דג"כ נגמר הדבר מיד כנ"ל רק נגד קדושין שייך הנ"ל ואף דלדידן לא הוי מילי שליחות הראשון היינו דכבר ילפינן שליחות גם בקדושין אמרינן דזה הוי מעשה משא"כ אי לא הוי הלימוד כנ"ל. או י"ל למאי דאמר בנזיר כל מלתא דלא מצי למעבד השתא לא מצי משוי שליח דהוי כדבר שלא בא לעולם ודבר שאינו בידו הוי דבר שלא ב"ל כמו שדה זו שאקחנה קנוי' לך דשמא לא ירצה למכרו וכה"ג וי"ל דבשליחות קדושין הוי כמו דבר שלב"ל כיון דאינו בידו לקדש עכשיו שמא לא תרצה ואף שבשעה שהשליח מקדשה היא רוצה מ"מ לא אמרינן איגלאי למפרע שהיתה מרוצה בשעת עשיית השליחות. ולדידן לא שייך זה באמת דהא גם הוא היה יכול לקדשה כשתרצה בשעת שעושהו שליח וממילא נעשה כמותו ויכול לקדש ג"כ כשמתרצית כנ"ל. אבל מ"מ היה שפיר פירכא מה לגירושין שישנה בע"כ והוי מצי למעבד השתא כנ"ל. משא"כ קדושין י"ל דלא מצי משוי שליח כנ"ל. וממילא לא קשה קושית תוס' דבתרומה ג"כ מצי למעבד דישנה במחשבה ודמי לגירושין לענין זה וגם לא מצינו למילף קדושין מגירושין ותרומה כנ"ל:


'''דלמא שאני התם דאית לי' שותפות בגווי' כו'.''' לכאורה אינו מובן מאי חילוק בין אית לי' שותפות אי לא לענין שליחות כיון דאין שלוחו כמותו מאי מהני מה שהוא שותף. וי"ל כיון דבאמת ילפינן שליחות מקדושין ותרומה אף בלית לי' שותפות רק בקדשים לא ידעינן דמה להנך שהן חול אצל קדשים כו' וי"ל דדוקא לענין שיהיה הקרבן כשר וכה"ג שייך לומר דקדשים דחמור ובדבר קל נפסל ליכא למילף שליחות וגם ע"י שליח פסול. וא"כ זה שפיר היכא דאיש אחר נעשה שליח לשחוט את הפסח וכה"ג דאם נאמר דאין שלוחו כמותו א"כ הפסח פסול דהוי שלא לאוכליו או שלא למנויו י"ל שפיר דלא יכולנו למילף בקדשים שיהיה כשר ע"י שליח כנ"ל. אבל באית לי' שותפות ושוחט גם בשביל עצמו וקי"ל דלאוכליו ושלא לאוכליו או למנויו ושלא למנויו כשר וא"כ אף אי נימא דלא מהני השליחות מ"מ גוף הפסח כשר כיון ששחטו גם בשביל עצמו הוי לאוכליו ושלא לאוכליו כנ"ל. רק דמ"מ לא קיים המשלח המצוה וא"כ שוב לענין זה הוי כחולין דמהני שליחות דאינו לענין הכשר הקדשים דבלא השליחות ג"כ כשר רק לענין שיהיה כאלו הוא עשאו לזה שפיר ילפינן מגירושין ותרומה כנ"ל:

'''או''' י"ל כמ"ש רש"י ז"ל ב"מ גבי שותפין שגנבו חייבין דאף דאין שליח לד"ע מ"מ בשותף מהני ע"ש. לכאורה קשה להפוסקים דזכי' אינו מטעם שליחות דאף בקטן שאינו יכול לעשות שליח מ"מ מהני זכי' ע"ש. וא"כ למ"ש הרא"ש הובא בש"ע ל"ה דהיכא שגילה דעתו לשדכן שהוא חפץ לקדשה וקדשה שלא מדעתו מהני דזכות הוא לו כיון שגילה דעתו ע"ש. וא"כ קשה למה לי' למילף שליחות בקדושין הא כיון דעושה אותו שליח לקדשה לא גרע מגילוי דעת שחפץ לקדשה וא"כ ממילא מהני מה שקדשה השליח מטעם זכי' וכיון דזכי' אינו מטעם שליחות א"כ אף אי לא נדע שליחות בקדושין מ"מ מהני מטעם זכי' כנ"ל:

'''ויש''' לומר דזה תלוי בזה דהא באמת הקדושין מצד עצמם אינם זכות דהא שלא מדעתו כלל לא מהני ואינו דומה לשאר זכי' שהדבר מצד עצמו זכות. רק כאן ע"י הגילוי דעת רואין שחפץ והוי זכות. א"כ זה דוקא מהני אי זכיה מטעם שליחות והיינו משום דאנן סהדי שאלו ידע היה עושה אותו שליח כמ"ש רש"י ז"ל. ולכך שפיר מהני גם בקדושין היכא שגילה דעתו שחפץ בה דאף דמצד עצמו אינו זכות מ"מ שייך אנן סהדי שהיה עושהו שליח כיון שהוא רוצה עכ"פ שייך טעם הנ"ל ולכך מהני אבל אי זכי' אינו מטעם שליחות דכיון שזכות הוא יכול לעשות שלא מדעתו וא"כ לא מהני כלל מה שגילה דעתו דמ"מ גוף הדבר אינו זכות מצד עצמו ולא שייך ביה זכיה ולכך אי לא הוי ידעינן שליחות כלל ואינו תלוי בדעתו רק מה שהוא באמת זכות. וכיון שאינו זכות לא היה מהני מחמת הגילוי דעת כנ"ל. ודין הרא"ש הוא רק לפי האמת דידעינן שליחות. ולכך אף להפוסקים דזכי' אינו מטעם שליחות מ"מ הא מודים דגם מטעם שליחות מהני רק דסוברים דאף היכא דלא שייך שליחות כמו בקטן וכה"ג מועיל מטעם זכי'. ולכך מודים ג"כ לדין הרא"ש דמהני גילוי דעתו שחפץ לקדשה דנהי דגוף הדבר אינו זכות מ"מ מהני מטעם שליחות כנ"ל. עוד י"ל דהא אי לא הוי מהני שליחות רק מטעם זכי' א"כ הא קי"ל בגר קטן דהגדילו יכולין למחות {{ממ|כתובות ט'}} וכן בכל דבר שזיכו שלא בפניו יכול למחות אח"כ כשנודע לו ובטל למפרע ע"ש. וא"כ לא היה מהני כאן אם אח"כ מוחה כשנודע לו שקידשה השליח אי לא היה מהני רק מטעם זכי' כנ"ל. משא"כ אי מהני מטעם שליחות לא מהני המחאתו אחר כך כמו אלו קידש בעצמו כנ"ל ובזה מיושב לע"ד קושיית תוס' [[תוספות/נזיר/יב/א#|נזיר י"ב]] דאמר התם כל מלתא דלא מצי למיעבד השתא לא מצי למשוי שליח וכיון שהיתה אז אשת איש לא מהני גם אחר שגירשה כנ"ל. ותמהו בתוס' דמעשים בכל יום דאשה אומרת לחברתה לושי קמח והפרישי לו חלה ועשאה שליח להפריש והא לא מצי למעבד השתא דאין מפרישין חלה קמח ע"ש. ולמ"ש י"ל דהא לכאורה קשה למה לא מהני כשעושהו שליח לקדש לו האשה לאחר שגירשה בעלה הא כיון דזכי' מטעם שליחות והיינו דאף דלא עשאו שליח מ"מ בשעת מעשה נעשה שלוחו שלא בפניו דאנן סהדי דאלו ידע היה עושהו שליח כנ"ל. וא"כ כשעשאו שליח קודם שגירשה נהי דלא מהני השליחות הנ"ל משום דלא מצי למיעבד השתא מ"מ הא עכ"פ גילה דעתו שרוצה לקדשה והוי זכות לו כמ"ש הרא"ש וא"כ לאחר שגירשה בעלה מהני מה שקידשה השליח מטעם זכיה דזכין שלא בפניו דזכי' מטעם שליחות ונעשה עכשיו שלוחו של המקדש דאנן סהדי שהיה עושהו שליח ועתה בשעת הקדושין שפיר יכול לעשותו שליח דעכשיו מצי למעבד בעצמו שכבר נתגרשה כנ"ל ונהי דבטל שליחות הראשון מ"מ יועיל כנ"ל אז בשעת קדושין ולמה אמר בש"ס דלא מהני. ודוחק לומר כדאמר בב"מ כיון דנפל עלי' גלי דעתי' דבנפילה ניחא לי' דליקני ולא בד' אמות ע"ש וכן כאן כיון דעשאו שליח מיגרע גרע דגלי דעתי' דאינו רוצה בתורת זכי' רק בתורת שליחות ולא מהני כלל כנ"ל. דז"א דהא היה צריך לעשותו שליח שיהיה גילוי דעת שרוצה דאל"ה לא היה זכות כלל כנ' אך י"ל דמ"מ אמר שפיר דקאי התם באמר לשליח צא וקדש כו' ומת דאסור בכל הנשים ולכך אמר שפיר דמותר בקרובות של מי שהיתה אז אשת איש דכיון דמטעם שליחות לא מהני דהא כל מלתא דלא מצי למיעבד השתא כו' רק דנימא שיועיל בתורת זכי' וא"כ הגדילו יכולין למחות כנ"ל ויכול עכשיו לבטל ושפיר עתה שמת השליח והוי חוב לו יכול למחות ואף אם קדשה שליח יכול לבטל ולמחות עתה כיון דלא הועיל משום שליחות רק משום זכי' שלא בפניו כנ"ל. ומיושב ממילא קושית תוס' דבאמירת לושי קמח והפרישי חלה שפיר מהני כיון דאינה רוצה למחות עתה ולבטל ממילא נהי דלא הועיל שליחות של אז מ"מ כיון שגילתה דעתה מהני בתורת זכי' ונעשית אז שלוחה כשהוא נילוש כבר כנ"ל וא"ש:

'''עוד''' י"ל דהא בש"ס נדרים איבעי' להו בתורם משלו על של חבירו אי אמרינן כיון דזכות הוא זכין לאדם שלא בפניו או נימא ניחא לי' לאיניש למיעבד מצוה בגופו ע"ש. וא"כ לספק הנ"ל לכאורה ליתא לדין הרא"ש ז"ל דנהי דגילה דעתי' שחפץ לקדשה מ"מ אינו זכות מה שמקדשה דניחא לי' למיעבד מצוה בגופו ואף שרוצה לקדשה מ"מ אינו רוצה ע"י שליח וזה אינו זכות כיון דניחא לי' בעצמו דגם בקדושין מצוה בו יותר מבשלוחו כנ"ל. וצ"ל דהא קי"ל התם ג"כ דזכות הוא ולא אמרינן סברא הנ"ל דניחא למעבד בגופו ולכך מהני בקדושין כנ"ל. אמנם י"ל דהא דמהני התם היינו משום דכיון דזכי' מטעם שליחות ומאי דמהני הוא רק משום דשלוחו כמותו ולכך הוי כאלו הוא בעצמו עשה המצוה ואף דהוא קצת מצוה יותר בו מ"מ בשביל זה לא יהיה זכות לא אמרינן ולכך מהני כנ"ל. אבל אי נימא דזכיה אינו כלל מטעם שליחות רק דמהני מצד עצמו בלא שליחות כלל על זה י"ל דודאי שייך ניחא לאינש למעבד מצוה בגופו דעתה אין הוא עושה כלל המצוה כיון שאינו מטעם שליחותו שיהיה כמותו וא"כ שוב אינו זכות כלל מטעם ניחא ליה לאינש כנ"ל כיון דאם יהיה מהני מטעם זכות לא יהיה הוא העושה כנ"ל:

'''וממילא''' מיושב דהרא"ש פ' שפיר דמהני הגילוי דעת דהא מהני עכ"פ מטעם שליחות וזה הוי שפיר זכות כנ"ל כדאמר התם דלא אמרינן ניחא לי' כו'. ואף להפ' דזכי' אינו מטעם שליחות מ"מ בזה מהני רק מטעם שליחות דבלא שליחות אינו זכי' כלל דלא הוי זכות כנ"ל. או כיון דזכין שלא בפניו א"כ יכול לעשות לעצמו שליח מטעם זכי' דעשיית השליח ג"כ הוי זכות ומהני מה שתורם מטעם שליחות ולא אמרינן ניחא לי' למעבד כו' דגם עכשיו נעשה המצוה רק ע"י שליחות כנ"ל. משא"כ אי לא הוי ידעינן שליחות לא היה מהני מטעם זכי' דאינו זכות כלל דניחא לי' לאיניש כו' כיון שיועיל מצד עצמו כנ"ל:


'''תוס' ד"ה עד כאן לא פליגי כו' אבל ד"ה אין שליח נעשה עד כו'. תימה למה לא מקשה מב"ה לחוד דאטו פליג אב"ה כו'.''' ע"ש. ויש לישב דהנה לכאורה מאי פריך לדעת הפ' דבמינוי שליחות צריך ג"כ עדים ועל השליחות לכ"ע אין הם עצמם יכולין להיות עדים שנעשו שלוחים לדעת יש פ' ע"ש וא"כ דלמא פליגי התם ב"ש וב"ה לענין העדות על השליחות ב"ש ס' א' שליח וב' עדים על השליחות של זה וב"ה סברי כולם שלוחים ואין נעשים עדים על השליחות ולא מהני. אבל על גוף הקדושין י"ל דסברי שפיר דשליח נעשה עד כנ"ל. אך י"ל דלכאורה קשה לב"ש דא' שליח כו' הא לכאורה למה באומר לג' יכול א' אח"כ לקדש הא אין ברירה ואיך נימא הוברר הדבר למפרע שזה עשה שליח ולא מהני כמו לאיזה שתצא בפתח וכה"ג. אך ז"א כמ"ש הר"ן גיטין גבי משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דדוקא היכא שלא יוכל להיות אלא אחד שייך ברירה אבל שיכול להיות כולם כמו שם שיוכל למכור בזה אחר זה כולם לא שייך ברירה ע"ש וכן בשלוחים כשאמר לג' מ"מ כיון שיכולין להיות כו' הג' שלוחים וליתן לה ממילא הם כולם שלוחים ואף שא' נותן אח"כ לא שייך ברירה כמו התם כנ"ל. אמנם לב"ש כיון דאין שלוחים נעשים עדים רק משום דאחד שליח וב' עדים א"כ שוב קשה כנ"ל דאין ברירה דצריכין לומר אח"כ הוברר הדבר שזה השליח וכאן לא יוכלו להיות כולם שלוחים דא"כ לא יהיה עדים ורק א' ושייך כנ"ל ולא יועיל. אך לא קשה נהי דאיתרמי שלא היה עדים אחרים בשעת הקדושין אבל מ"מ בשעה שעשה אותם שלוחים היה יכולין להיות כולם שלוחים ולקדש באמת בפני עדים אחרים ונעשו שלוחים וממילא מהני גם א' אח"כ ואין צריכין לברירה כנ"ל וממילא מיושב הנ"ל דפריך שפיר דליכא למימר דפלוגתייהו בעדות שעל השליחות שלא היה עדים רק הם דא"כ שוב קשה כנ"ל למה לב"ש א' שליח הא אין ברירה דצריכין לומר אח"כ ברירה שזה השליח דכאן לא היה אפשר להיות כולם שלוחים דא"כ לא הועיל השליחות כלל שהיה בלא עדים כיון דאין שליח נעשה עד על השליחות ובטל מיד השליחות כיון שלא היה עדים אחרים ולא נעשה שליח ע"כ רק א' מהם ושייך ברירה כנ"ל וע"כ דקאי על עדות הקדושין ופריך שפיר וממילא מיושב קושית תוס' דמבית הלל לא מצי למיפרך כלל דהוא סבר באמת דכולם שלוחים ואין נעשים עדים ויכולין שפיר לומר דאיירי בהעדות על השליחות דלא מהני כנ"ל רק מב"ש דסבר א' שליח וב' עדים פריך שפיר כנ"ל:

'''עוד''' י"ל דלכאורה להפ' הנ"ל למה באמת אין השלוחים יכולין להיות עדים על השליחות כמו על גוף הקדושין. וי"ל דהנה בס"ה הקשה להרמב"ם דהיכא שיש הכחשה עם ההזמה לא הוי הזמה א"כ למה שליח נעשה עד הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימו שאם יוזמו יהיה גם הכחשה כיון שלא היה שם לא קדשה אותה ע"ש:

'''אך''' באמת לא קשה כלל דהרמב"ם ז"ל לא קאמר רק היכא דעל גוף המעשה שאנו דנין יהיה הכחשה כגון שאומרים הלוה היה עמם והעדות הוא שלוה ואיכא הכחשה על זה. אבל הא לכאורה כיון שאומרים העדים שלוה בפניהם והוזמו שעמנו הייתם א"כ יש הכחשה שלא לוה בפני עדים וע"כ דז"א כיון דאין זה צורך לגוף העדות דמאי חילוק בין לוה בעדים או לא וכן כאן אף שהוזמו ולא היו הם שם מ"מ העדות הוא רק שקידשה ובזה אין הכחשה דזה יכול להיות אמת כנ"ל. ואף שאומרים ג"כ שהם היו השלוחים וזה מוכחש מ"מ גוף העדות שמעידים שנתקדשה אין הכחשה כנ"ל. ומיושב ממילא הטעם דעל גוף השליחות אי בעינן עדים אין השליח נעשה עד על השליחות דכאן הוי גוף העדות שעשאם שלוחים א"כ הוי שפיר עדות שאי אתה יכול להזימו שיהיה הכחשה דכאן מוכחש גוף העדות שמעידים שהם נעשו שלוחים וכשלא היה הוא מוכחש כנ"ל ולא יהיה מועיל ההזמה כנ"ל. ומיושב ג"כ קושית תוס' דמב"ה לא הוי מצי למיפרך דיכולין לומר דאיירי בעדות שעל השליחות ולכך אינן נעשה עד ומטעם הנ"ל אבל על עדות הקדושין שפיר מהני אבל לב"ש פריך שפיר דאי בעדות השליחות א"כ למה אמר ב' עדים ואחד שליח הא מ"מ יהיה הכחשה עם ההזמה דאין נעשין זוממין עד שיוזמו כולן ואין יודעין אז מי השליח כנ"ל וע"כ דקאי על עדות הקדושין ופריך שפיר דע"כ סברי אין שליח נעשה עד כנ"ל:


'''תוס' הדא דתימא בקדושי שטר אבל בכסף הם נוגעין כו'.''' וי"ל דהכא כיון דאיירי באמר לשניהם וכיון דסתם קדושין בפרוטה י"ל דלא הוו נוגעין כלל דהא קי"ל לרוב הפ' דב' שקבלו פקדון ביחד אינם רק ערבים זה לזה על החצי הוי לוה ועל החצי ערב. וא"כ י"ל כיון דקי"ל אין נשבעין על פחות משוה פרוטה וא"כ י"ל דאם ב' קבלו פקדון פרוטה ואומרין נאנסה י"ל דאין צריכין שבועה דהא אין טוען על כל אחד רק חצי פרוטה ואף דמחמת ערב חייב גם חצי פרוטה הב' מ"מ הא היכא שהלוה פטור ממילא גם הערב פטור וכאן הא גם שותף הב' פטור על החצי פרוטה שלו דנאמן ג"כ נאנסה בלא שבועה כיון שהוא פחות משוה פרוטה ואף שחייב ג"כ משום ערבות מ"מ מצד לוה נאמן בלא שבועה וממילא גם הוא פטור על הערבות ושוב הוי נגד כל א' רק על חצי פרוטה ופטור משבועה דעל חצי פרוטה השני פטור בל"ז בלא שבועה מחמת שהשותף הב' פטור. וא"כ ממילא לכך כאן בקדושין לא הוו נוגעין כיון שהוא רק פרוטה יכולין לומר נאנסה ולא יצטרכו לשבע כנ"ל. ויש לדחות דמ"מ תובע את כל אחד פרוטה חצי מצד לוה וחצי מצד ערבות דאם יודה שפשע יתחייב לשלם כל הפרוטה דאף בלוה כופר והערב מודה חייב וכיון שאם יודה יתחייב ממילא הוי תביעת פרוטה ושייך גבי' שבועה כנ"ל ומ"מ אינו מוכרח די"ל דעל זה החצי שמצד ערבות נאמן בלא שבועה ושוב לא נשאר אלא חצי כנ"ל אך י"ל דהא מי שערב בעד הערב ג"כ חייב לשלם וא"כ בשותפין כל אחד נעשה ערב גם בעד הערבות של חבירו שערב בעדו וא"כ כמו אם היה אחד מקבל הפקדון פרוטה והב' ערב היה חיוב פרוטה וגם כאן כל א' ערב כל הפרוטה שגם על החצי שהוא לוה והב' ערב ג"כ הוא ערב בעד ערבות זה וכן השני ג"כ כנ"ל והוי על כל א' תביעת פרוטה כנ"ל. ויש לדחות:


'''תוס' מאי קסבר כו'.''' והקשו הא הוי מפקיד אצל חבירו בעדים כו' דודאי נאמן במיגו דא"כ בעי אמר נאנסה ותירצו דמ"מ אין נאמנים בלא שבועה ועד הצריך שבועה אין ממש כו'. ואינו מובן לכאורה ממה־נפשך אי סברי תוס' דהוי נוגע בשביל השבועה שאינו רוצה לטעון טענה שיצטרך לשבע עלי' וכמ"ש רש"י ז"ל לקמן א"כ למה כתבו משום עד הצריך שבועה כו' הא בלא־זה הוי נוגע גמור דאם יטעון נאנסה יצטרך לשבע ועתה אינו־צריך לשבע. דבשלמא לקמן צריך לטעמא דעד הצריך שבועה כיון דאיירי בהיסת וגם עתה צריך לשבע היסת ולא הוי נוגע דאין חילוק רק משום עד הצריך שבועה כנ"ל. אבל הכא קודם דתיקנו היסת ועכשיו שאומר' פרענו ללוה א"צ לישבע כלל הוי נוגעין גמורים. ואי סברי תוס' דלא מיקרי נוגע בשביל זה שיצטרך לשבע דמ"מ כיון שיוכל לטעון ולשבע הוי עד כשר עתה א"כ למה הוי עד הצריך שבועה הא לפטור עצמו נאמן עתה אהדרינהו ללוה בלא מיגו דנאנסה וא"צ לישבע כלל ואינו הצריך שבועה וממילא הוי עד כשר כיון שיוכל לומר נאנסה ולשבע הוי עכשיו עד דאין צריך שבועה עתה כנ"ל. ונראה דהפי' פשוט דעוד קשה לקמן ברש"י ז"ל ותוס' הרכיבו ב' הטעמים דהוי נוגע וגם עד הצריך שבועה ע"ש וגם לכאורה הא גם קודם דתיקנו רבנן היסת הוי עד הצריך שבועה משום שבועת חנוני על פינקסו דהוי שבועת המשנה כדמסיק. וצ"ל דהא אי הם עדים כשרים אינו ענין כלל לחנוני על פינקסו דהא נאמנים ואין הלוה צריך לשלם עוד הפעם כלל וממילא ליכא שבועת חנוני ולא הוי עד הצריך שבועה כנ"ל. ולכך קודם דתיקנו היסת שפיר היה עדים כשרים כו' רק בתר דתיקון היסת ובאמת עכשיו דאומרים פרענו ללוה אין כאן היסת כלל דהוי רק טענת ספק דאף שהלוה מכחישן הוי הוגד לי מפי נוגע דלא הוי טענת ברי והיה ראוי שיהיה עכשיו עדים כשרים דא"צ לישבע היסת וממילא גם שבועת חנוני אין כאן דכיון שהם כשרים אין הלוה משלם. ועל זה פירש"י ותוס' דהא הוו נוגעין אם נפסוק הדין דנאמנים בלא שבועה דאינם רוצין לומר אהדרינהו למלוה אז יצטרכו לשבע היסת שיהיה טענת ברי והם עתה נוגעין כדי שלא ישבעו וממילא פסולין עתה וצריך הלוה לשלם ושוב גם הם צריכין לשבע שבועת המשנה מטעם חנוני ע"פ אך לכאורה היה קשה איך פוסקין הדין דהלוה משלם והם נשבעין א"כ שוב אינם נוגעין כיון שגם עתה נשבעין ושוב יהיו כשרים וחזר הדין דאין הלוה משלם ושוב לא ישבעו. אך זה אי אפשר דאיך נאמר דכשרים וא"צ לשבע שוב גם הם נוגעין ופסולין רק התוס' הקשו דאחר שכבר נשבעו יהיה נאמנים וע"ז תירצו שפיר דהוי עד הצריך שבועה כנ"ל וצריך ב' הטעמים נוגע ג"כ דאל"ה לא היה כלל צריך שבועה ובזה מיושב למה הקשו דאחר שנשבעו יהיו נאמנים ולא הקשו דגם קודם שבועה יהיו נאמנים דאין נוגעין כיון שגם עכשיו יצטרכו לשבע. ולמ"ש א"ש דאיך נימא דנאמנים שוב לא יצטרכו לשבע ואין נאמנים דהם נוגעין כנ"ל רק אחר שנשבעו. ומיושב ג"כ התוס' לעיל שתירצו גבי החזרתי במיגו דנאנס' דהא באמת הם נוגעין דאם יאמרו נאנסה יתחייבו ש"ד והם פסולין עתה. אך לכאורה כיון דלא נאמין להם עתה חייבין שבועת המשנה גם עכשיו מטעם חנוני על פינקסו כיון שהלוה משלם דזה חייבין גם קודם דתיקנו היסת וא"כ שוב אינם נוגעין ויהיה נאמנים וע"ז הוצרכו לתרץ גם כאן דעד הצריך שבועה לא הוי עד ושוב לא מהני כנ"ל:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>