עריכת הדף "חידושי הרי"מ/קידושין/ב/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ב' ע"א'''}}

'''מתני' האשה נקנית כו'.''' וכ' תוס' דתני ה' משום דקאי אקרא דכי יקח כו'. לע"ד קמ"ל משום דתני לשון קנין והו"א דקנין נשואין נכלל ג"כ בזה. דזה עיקר קנין בזכותו ממון מעשה ידי' ירושה וכה"ג וכמו יבמה נקנית דסיפא דפירושו לגמרי שנעשית נשואה ולכך קמ"ל ב"ה דקאי אקיחה דקרא שהוא קדושין דהיינו קנין אירוסין. עיין יבמות ס"א ונ"ט דמספקא לי' בכ"ג בתולה יקח כו' אי קיחה דאירוסין או דנשואין כו' אבל קרא דכי יקח כו' דכתיב דצריכה גט ודאי הוא קיחה דאירוסין דבעי גט כמו נשואה כנ"ל:

ומיושב בזה מה דתמוה מאוד. דהש"ס דייק מקודם אתיבת נקנית דלא תני מקדש ואח"כ אתיבת האשה דלא תני האיש. ולמה לא דייק אמה דמוקדם במשנה. עיין רשב"א שנדחק הרבה בקושיא זו. וגם מה דמציין בש"ס האשה נקנית קודם קושיתו למותר ולהנ"ל א"ש. דמציין מקודם האשה נקנית דלכך תני בה' משום דתני לשון נקנית לאשמועינן דקאי אקרא שאין כוונתו קנין דנשואין ופריך שפיר ליתני אשה מתקדשת לשון קדושין וליכא למטעי דפירושו רק קדושין וממילא לא צריך ה' דהאשה ופריך שפיר כסדר על ה' דהאשה ע"י דלא ליתני נקנית רק מתקדשת כנ"ל:

עוד נראה לע"ד דהא המשנה במה דתני לשון נקנית דינא קמ"ל דלא הוי ידעינן כלל דשייך בי' לשון קנין דמה"ת אין לו שום זכות רק גזה"כ דאסורה לעלמא. וקמ"ל דהוי קנין נפקא מינה דלשון הרי את קנוי' לי מקודשת וכן לשון לקוחתי מדכ' כי יקח כו' כדאמר בברייתא לקמן וא"כ כמו דיליף התם דלקוחתי מהני מדכת' כי יקח ממילא קנוי' לי דתני התם דמהני הוא ג"כ משום דקיח' אקרי קנין כדאמר בש"ס. וא"כ כיון דיליף רק מקיחה דאינו אלא בכסף משום דכ' כסף השדה קח כו' וא"כ אינו מוכח רק דכשמקדשה בכסף נקרא קיחה וגם נקרא קנין אבל במקדש בשטר וביאה דאינו מלשון קיחה הנ"ל נהי דילפינן דמקודשת מ"מ מנ"ל שיהי' נקרא קיחה וקנין ושיועיל אם כתב בשטר קנוי' לי או לקוחתי. די"ל בקדושין אולי שע"י שטר וביאה שגזה"כ דמקודשת אבל קנין לא מיקרי דאין קיחה אלא בכסף. וכל הילפותא דלקוחתי מקודשת יליף שם מכי יקח כו':

אמנם באמת כיון דיליף בש"ס דקיחה איקרי קנין ומה דכ' כי יקח היינו שקנה אותה ממילא עכשיו דילפינן קדושי שטר וביאה מלימודים אחרים שוב נכללים ג"כ בלשון כי יקח שקונה אותה באופן שקונה שפיר מהני לשון קנוי' ולקוחתי גם בקדושי שטר כו' וזה דקמ"ל במשנה ה' דהאשה דקאי אקרא דכי יקח איש אשה היינו דאשה הכ' בקרא גבי קיחה נקנית בכל השלש דרכים שכולן בכלל קיחה דקרא ונקראים קנין ומהני לשון קנין גם בשטר וביאה. ושפיר קמ"ל דקאי אקרא שנכללין כולן בכי יקח כנ"ל:

ומיושב ג"כ שפיר דהקדים הש"ס פירכא זו דנקנית דבתירוצו מיושב ה' דהאשה לאשמועינן דשייך בהו לשון קנין. ומיושב פי' הש"ס דקיחה איקרי קנין דתמוה למה לו הראי' הא מקודשת וגם קושית תוס' דתני תרתי אטו חדא ע"ש. ולמ"ש פי' דמשני משום דבעי למיתני כסף דיליף קיחה כו' ולא הוי ידעינן לשון קיחה וקנין דמהני רק בכסף רק משום דילפינן דקיחה אקרי קנין וממילא אחר דנקנית גם בשטר וביאה גם הם כלשון קיחה דקרא ותני שפיר האשה דקרא נקנית בג' דרכים לאשמועינן דבכל הג' שייך לשון קיחה וקנין ומהני כנ"ל. וגם לענין תרומה דילפינן דארוסה אוכלת מה"ת מקרא דכהן כי יקנה כו' קנין כספו וארוסה נמי קנין כספו הוא ולא הוי ידעינן בארוסה ע"י שטר וביאה דהוא ג"כ קניניו שתאכל בתרומה וקמ"ל דנקנית בשלש דרכים דבכולן נקראת קניניו כמו בקנין כסף ונכלל כנ"ל והיינו כדיליף דקיחה איקרי קנין כנ"ל:

'''רש"י ז"ל נותן לה כסף ואומר התקדשי כו' בביאה התקדשי לי בביאה זו כו''''. ודקדק לומר גבי ביאה בביאה זו ובכסף לא אמר בכסף זה וקשה לע"ד דאדרבה למאי דקי"ל דבעינן בגט ודין די יהוי כו'. דאל"ה הוי ידים שאין מוכיחות דאיכא למימר בדיבורא מגרש לה ושטרא לראי' בעלמא ע"ש בש"ס גטין ונדרים וא"כ בקדושי כסף צריך לומר התקדשי לי בכסף זה דאל"ה אינו מוכיחות כו' דאיכא למימר בדיבורא מקדש והכסף נותן במתנה או פקדון כמו בגט לראי' דמה חילוק ובביאה נראה דא"צ לומר התקדשי בביאה זו רק התקדשי לחוד כיון דקי"ל דחזקה אין אדם עושה בעילתו זנות כו' ובעל לקדושין אף בתנאי וכה"ג. וא"כ הוי ידים מוכיחות שהביאה לשם קדושין דהא גבי קדשה על תנאי מהני הוכחה זו אף שאינו אומר כלל בשעת ביאה וודאי דמהני אומר התקדשי לי לחוד בשעת ביאה. משא"כ בכסף צ"ל בכסף זה כמו בגט ודין. ורש"י ז"ל כ' להיפך וברמב"ם וטור מבואר שאומר התקדשי לי בזה:

אמנם בש"ס לקמן בברייתא לא תני תיבת בזה רק התקדשי לי לחוד ע"ש. ומהתימה על הרמב"ם ז"ל ששינה מלשון הש"ס. ונראה דגם בכסף מקודשת אף שלא אמר בזה דדוקא בגט דכ' ס' כריתות שיהי' מפורש בגט שזה הוא הכריתות. ולכך אי לא כ' ודין אינו מפורש שגט זה הוא הכריתות. אבל בקדושין נהי דאמרינן ג"כ ידים שאין מוכיחות לא מהני היינו דוקא גוף הקדושין בעי שיהי' מוכיח שמקדש אותה לו ולכך צריך ליה אבל א"צ להיות מוכיח במה מקדש אותה בכסף או באיזה דבר אחר. וראי' לזה דהא בקדשה בשטר והוא פסול ושוה פרוטה מיקדשה בתורת כסף כמבואר בירושלמי הביא הרי"ף ורא"ש ז"ל אף שלא קדשה כלל בתורת כסף ולכך מהני אף שלא אמר בזה ובביאה הטעם כיון שאומר בפני העדים קודם היחוד ואח"כ מתיחד בפני עדים דהן הן כו' כמ"ש בש"ע ממילא ודאי צ"ל התקדשי בביאה זו דאל"ה לא הי' רק הדיבור התקדשי לחוד ולא במה כלל דדוקא בכסף שאומר בשעת הנתינ' כנ"ל ולכך כ' רש"י ז"ל כנ"ל:

בש"א בדינר כו' תוס' במס' עדיות תני לה מקולי ב"ש, ואע"ג דקבלה קדושין מאחר כו' לאו להכי איתשל. והקשה פ"י הא גם לב"ש בעי גט גם בש"פ משום שמא שוה דינר במדי כמו דאמר שמואל לדידן קדשה בתמרה כו' שמא ש"פ במדי ופריך ממתני' בש"פ ומשני כאן בקדושי ודאי כאן בס' ואין נ"מ רק בקבלה קדושין מאחר. דלגבי א' לא הוי כלל ב"ש לקולא דהא מס' בעי' גט לדידי' רק בקבלה כו'. ובזה ב"ש לחומרא:

ונראה דהא לקמן {{ממ|דף י"א ע"א}} מפרש ר"ז טעמא דב"ש דאשה מקפדת ע"ע ואינה מתקדשת בפחות מדינר. ופריך א"מ בנתי' דר"י ומשני פשטה ידה כו' כי קאמינא בלילה או דשוי' שליח כו' ע"ש. וא"כ לענין זה דאשה מקפדת ודאי דלא מהני מה דשוה דינר במדי. ודוקא גבי פחות מש"פ דמתרצית רק מגזה"כ דצריך שם כסף שייך כיון שש"פ באיזה מקום נקרא כסף משא"כ לענין קפידא כנ"ל. וא"כ לא קשה דכיון דכל מה דבעי לב"ש דינר הוא רק בלילה כו' וממילא בפחות לא בעי כלל גט מספק כנ"ל:

אך א"כ לכאורה גם לב"ה לדידן נימא ג"כ דהא דצריך גט בפחות מש"פ משום שמא ש"פ במדי הוא דוקא בעצמה כשמתרצית אבל בלילה וע"י שליח נהי דמהני מצד גזה"כ אבל עדיין שייך טעמא דאשה מקפדת. דעל פחות מש"פ מקפדת לב"ה כמו פחות מדינר לב"ש. כמ"ש רש"י לקמן {{ממ|ד' ג'}} דבפחות מש"פ לא מקניא נפשה דגנאי לה כו'. ולא מצינו בפוסקים דלא תצטרך גט מס' בפחות מש"פ בלילה או ע"י שליח ועוד דאי אפשר לומר כן דא"כ מאי פריך אשמואל ממתני' דב"ה בפרוטה כו' ומשני כאן בקדושי ודאי כו' הא פלוגתא דב"ש וב"ה במשנה ע"כ בלילה וע"י שליח דבכה"ג הוא דסבר ב"ש בדינר כו'. וא"כ ע"ז עצמו פליג שפיר ב"ה דבפרוטה דוקא דבפחות גם ספק אינו כיון דמיירי בלילה וע"י שליח דשייך קפידא דאגווני דאמר ב"ש בדינר אמר ב"ה בפרוטה ולמה לי' לשנוי כאן בודאי. וע"כ מוכח דשייך טעמא דשמואל גם בלילה כו' דצריכה גט מס' ולא כנ"ל. ודוחק דקושית ש"ס לשאר אמוראי דב"ש ולא לר"ז:

ולכך נראה דאין טעמו דב"ה דפליג אב"ש בקפידא דאשה וסבר דאינה מקפדת בפחות מדינר דזה דוחק שיחלקו בזה. ועוד דרש"י ז"ל פי' אשנוי דקדשה בלילה כו' דבנתי' דר"י באמת בלילה וע"י שליח לא מהני פחות מתרקב דדינרי כו'. וא"כ גם לב"ה יהי' הדין כן בבנתי' דר"י. ולא מצינו בשום פוסק שלדעת רש"י יהי' חילוק בקדשה בלילה וע"י שליח בכמה דרך נשים אלו להקפיד. ולכך נראה דבזה פליגי דלב"ש כיון דבסתם מקפידין על פחות מדינר אף שלא התנו כאלו התנו דמי ולא מיקדשי בסתם בפחות ממה שדרך להקפיד וכן בנתי' דר"י. ולב"ה אף שדרכן להקפיד היינו שאינם רוצים בפירוש. אבל כשלא התנו ונתקדשו סתם או עשאו שליח חזינן שאינה מקפדת דבעי לה לאתנויי ודעתה כמו שהן דין קדושין. וממילא גם בנתי' דר"י דמקפידין מ"מ בסתם הא אינה מקפדת ואין חילוק בינם ושאר נשים. ולכך ממילא לב"ה גם פחות מש"פ שפיר מקודשת מס' שמא ש"פ במדי גם בלילה וע"י שליח כיון שמדינא מקודשת ולא התנית דעתה כפי הדין ואם באמת ש"פ במדי ונקרא כסף ומהני שוב אינו שינוי. ופריך שפיר אשמואל ממתני'. וסתמו הפ' שפיר דבעי גט מס' בפחות מש"פ גם בלילה וע"י שליח:

וממילא לא קשה קושית פ"י דבזה עצמו הפלוגתא דלב"ש דבעי דינר משום מקפדת וסבר דאף שלא התנית כהתנו כו'. א"כ לא שייך כלל בפחות שמא שוה במדי. מה בכך דשוה הא לענין הקפידא אין חילוק ואין דעתה כפי הדין. ושפיר קולא ב"ש דא"צ גט בפחות. משא"כ לב"ה שפיר גם פחות מש"פ צריכה גט מס' הנ"ל:

וגם להפ' דחשש שמא ש"פ במדי הוא שיהי' א' משם כאן ויראה שמתירין אותה ויעשה גם שם כן ג"כ לא שייך לב"ש דדוקא לב"ה דאין חילוק בין אשה המקפדת ולעולם הדין שוה בש"פ שייך שיראה שפוסקין שאינה מקודשת במה שסובר ששוה פרוטה. אבל לב"ש דהחילוק בין מי שמקפדת בכמה ובנתי' דר"י בעי תרקבא דדינרי וא"כ לא שייך כלל שיטעה במה שיראה כו' הא שמא היא מקפדת על יותר ומה ראי' לו על שאר נשים ולא שייך כלל חשש הנ"ל לב"ש:

וגם לר"א דמפרש טעמא דב"ש דבעי מה"ת כסף חשוב והוא דינר ע"ש ג"כ לא קשה דבשלמא לב"ה דצריך רק ש"פ הכסף הפחות שיהי' נקרא כסף שייך טעם שכ' הר"ן כיון שיש עליו שם כסף באיזה מקום י"ל דנקרא כסף. אבל אי בעינן כסף חשוב י"ל דלא מיקרי כסף חשוב עכ"פ כאן במה ששוה דינר במדי:

ולמ"ש רמ"א בד"מ וב"ש ס' ל"א דבכסף לא שייך שמא ש"פ במדי כיון שהוא פחות ממשקל הראוי בל"ז א"ש דלענין דינר ופרוטה הוי קולא לב"ש דא"צ גט. ורק משוה פרוטה פריך אשמואל. אך כתבתי שם שצ"ע עוד:

וכן לשנויא דתקנה הי' לב"ש שלא יהיו בנות ישראל כהפקר כו' ע"כ דאפקעינהו דאל"ה אין פעולה אם תצטרך גט. וא"כ מה בכך שיש חשש שמא שוה דינר במדי. הא ע"ז הי' התקנה שלא תצטרך גט ואם הפקיעו הקדושי תורה מכש"כ שהפקיעו חשש דרבנן דאם תצטרך גט מס' לא יועילו בתקנתם כנ"ל:

עוד נראה דבש"ס לקמן דמפרש ר"ז שכן מקפדת כו' תמהו בתוס' איך הוי ס"ד דמשום דמקפדת לא יועיל בפשטה ידה וקבלה הא רואין שאינה מקפדת וכן למסקנא בלילה כו' הא כיון שלא התנית בכמה ג"כ נראה שאינה מקפדת:

ונראה לע"ד דהא ממעט לקמן בש"ס דאינה מתקדשת בחליפין כו'. ופי' הפ' עיקר החילוק בין בתורת כסף לחליפין דכסף הוא שיוי המקח משא"כ חליפין דקונין בסודר היינו שלוקח הסודר כדי שיקנה זה לקיים הקנין אבל אינו מקבלו בתורת דמי המקח וכדילפינן מלקיים כל דבר שלף כו' ונתן כו' כדי שיתקיים הקנין ומה"ט קונין בכלי שאינו ש"פ. וזה לא מהני באשה שתקח חפץ כדי שיהי' הקדושין קיימים. רק בתורת דמי הקדושין כמו בכסף דמי השדה כנ"ל:

והנה ב"מ פ' הזהב {{ממ|ד' מ"ו ע"ב}} אמר ר"ה מכור באלו כו' ובעי למימר דדמים ואינו מקפיד עליהן הן חליפין. והוא ג"כ מטעם הנ"ל דבתורת שיוי החפץ הדרך לראות ולהקפיד אם נותן שויו או לא. משא"כ כשיש מעות בידו וא"י כמה ומוכר לו ע"כ אינו מקבלו בתורת שיוי החפץ כיון שא"י אם יש שויו רק שלוקח כדי שיקנה זה וזה הוא חליפין. ולכאורה גם ביודע שהוא פחות משויו בגווני דאין משום ביטול מקח דאונאה ומקבלו בעד החפץ נימא ג"כ דמורה מה שמקבל פחות משויו שאינו מקבלו בתורת דמים דהא אינו שוה ורק בתורת כדי שיקנה שהוא חליפין כמו מכור באלו כו':

אך באמת אינו כן כיון שאנו רואין שמוכר בעד סך זה ומוזיל גבי' ואין אונאה מורה יותר שמרוצה בשויו זה דאל"כ למה מוכרו ומורה הקבלה יותר בתורת דמים מבתורת חליפין רק שרוצה בסך זה. משא"כ כשאינו יודע כלל כמה מורה שהוא בתורת חליפין כנ"ל. וא"כ מיושב שפיר דס"ד שכן אשה מקפדת שלא להתקדש בפחות מדינר וא"כ בסתם דמי שיוי הקדושין הם דינר וא"כ אף דפשטה וקבלה פחות הוי כדמים שאינו מקפיד כו' ואמרינן דרק לוקחת פחות כדי להתקדש אבל לא שרוצית להתקדש בעבור סך זה וזה הוא חליפין דלא מהני כנ"ל. ואף דמכר מהני ביודע כמה אף שהוא פחות משויו היינו כנ"ל דאל"כ למה מוכר הא מסתמא אינו מוכר רק משום דצריך לזוזי כדאמר בש"ס ב"ב פ' חזקת ולכך מורה שפיר שמרוצה פחות משויו בתורת דמי החפץ כנ"ל:

משא"כ באשה דהא לפעמים מרוצית להתקדש גם בשטר ובלא כלום רק שרוצית הקדושין דטב כו'. וא"כ מה שמתקדשת בפחות מדינר שהן דמי הקדושין בסתם נשים אינו מורה שהיא רוצית להתקדש בעד דמים אלו רק שרצונה להתקדש ומקבלת פחות מדינר כדי שיתקיימו הקדושין וזה הוי חליפין דלא מהני. והוי ס"ד שפיר דמשום דאשה מקפדת על דינר שוב לא מהני אף שקבלה פחות כנ"ל. ופריך א"כ בנתי' דר"י דקפדי בסתם אתרקבי דדינרי נימא ג"כ דפחות מורה שהוא חליפין כנ"ל ומשני פשטה ידה וקבלה לא קאמינא היינו דלא כנ"ל. רק דבזה דמי ממש למכר דכיון שרואין דמקבלת פחות ויודעת כמה אמרינן דמרוצית בפחות מדינר שיהי' דמי הקדושין ולא חשיב חליפין כמו במכר כנ"ל. רק בקדשה בלילה או ע"י שליח ולא אמרה בכמה. דבזה אף שבאמת אינה מקפדת מ"מ הוי ממש כמו מכור לי באלו ודמים ואינה מקפדת דבלילה כשא"י כלל בכמה וכן ע"י שליח שוב הוי כחליפין דאף שמתרצית היינו להתקדש שיהי' קיימים אבל לא בעד דמים אלו כנ"ל. דהא לא פסקה כלל בכמה וכמו מכור באלו כנ"ל ושפיר לא מהני משום דהוי חליפין דאינה מקודשת כנ"ל:

וממילא לא קשה דתהי' צריכה גט לב"ש שמא שוה דינר במדי דכיון שבסתם מקפידין על דינר דכאן שוב הוי כחליפין כנ"ל. אך לכאורה א"כ גם יותר מדינר בלילה לא יהי' מהני לב"ש דהוי כמכור באלו כיון שא"י כמה. אך לא קשה. דהתם אין שיוי הקרקע שוים ולכך באלו הא א"י כמה אם כשיוי או לא והוי כחליפין אבל בקדושין דסתם נשים שוים בעד דינר. א"כ בסתם י"ל דאף שמקפדת דעתה גם בלילה וע"י שליח כמו שיוי קדושין דסתם נשים דהוא בדינר ולא מקרי כלל מכור באלו כנ"ל. משא"כ בפחות מדינר ממ"נ אינה מקודשת אם הי' דעתה כמו סתם נשים א"כ הי' דעתה דוקא דינר ואי לא היתה מקפדת על כמה אם בפחות שוב הוי חליפין כנ"ל. עוד ישבתי זה זמן רב למאי שפסק הרמב"ם ז"ל בדבר שאינו מתקיים להוליכו א"צ גט מספק שמא ש"פ במדי כיון שא"א להוליכו לשם. וא"כ למאי דקי"ל בש"ע ס' נ' דבכל ספק קדושין צריכה להחזיר הכסף קדושין וקשה א"כ במאי מיקדשה ולא יהי' אפילו ספק כיון שצריכה להחזיר. וצ"ל דהא גם במתנה ע"מ להחזיר מה"ת מקודשת. וכאן אף דהא מיד אחר הקדושין אם תובעה צריכה להחזיר לו מ"מ בשעת הקדושין הוא שלה אם באמת מקודשת ומה בכך שצריכה להחזיר אם שלא כדין לא גרע עכ"פ מע"מ להחזיר וכנ"ל. ולכאורה בהך ספיקא דשמא ש"פ במדי. לכאורה בספק כיון שצריכה להחזיר נהי דבשעת רגע הקדושין שלה כנ"ל מ"מ הוי שוב כדבר שאינו מתקיים להוליכו דהא מה חילוק בין שירקב או שצריכה להחזירו מיד אח"כ. וא"כ דזה רק קדושי ספק שמא ש"פ שוב צריכה להחזיר ושוב גם ספק אינו דדבר המתקיים הוי כאינו מתקיים ואף להפ' סי' נ' דבספק א"צ להחזיר מבואר הטעם שם דמדינא צריכה להחזיר רק מחשש שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ע"ש וא"כ בהנ"ל גם לדיעה זו קשה דהא כשיהי' כדין דצריכה להחזיר לא שייך שיאמרו כו' דהא באמת יהי' קדושין תופסין באחותה ואף ס' לא יהי'. וגם להנ"ל קשה. אך בפחות מש"פ לא קשה דלענין גזל אינו גזל פחות מש"פ אף ששוה במדי. וא"כ לא תצטרך להחזיר כלל ושפיר הוי ספק קדושין כנ"ל:

וממילא מיושב קושית פ"י דלב"ש פחות מדינר מגרע גרע ולא הוי אפילו ס' שמא שוה במדי דהא צריכה להחזיר כיון שהוא יותר מפרוטה ושוב גם ספק אינו דהוי כאינו מתקיים כנ"ל משא"כ לב"ה פחות מש"פ כנ"ל:

תוס' ד"ה בש"א בדינר וכו' והקשו הא משכחת לה חומרא לב"ש בקיבלה קדושין מאחר ותירצו דלאו להכי מיתשל ע"ש. והקשה בס' פ"י הא ע"כ להכי מתשיל למאי דאמר שמואל לקמן דאם קדשה בפחות משוה פרוטה מקודשת ג"כ מספק שמא שוה פרוטה במדי ע"ש וא"כ גם לב"ש אף בפחות מדינר מקודשת מספק שמא שוה דינר במדי ולמה תני דינר רק דליהוי קדושי וודאי שלא יתפוס בה קדושי אחר וא"כ ע"כ לא תני לה רק לענין קבלה קדושין מאחר ומשכחת לה חומרא לב"ש ע"ש בפ"י שתירץ דלשטת הרמב"ם ז"ל שסובר דבדבר שאינו יכול להתקיים אינה מקודשת כלל כיון שאינה יכולה להוליך החפץ למדי וא"כ איירי מתניתין בדבר שאינו יכול להתקיים ולא הוי בפחות מדינר אף קדושי ספק ע"ש. והנה תירוץ זה אינו מעלה ארוכה דלקמן פריך הש"ס אשמואל ממתניתין דלמה תני פרוטה ומשני כאן בקדושי ספק וכאן בקדושי וודאי ולדברי הפ"י מוכח דאיירי מתניתין בדבר שאינו מתקיים דאל"ה הוי חומרא לב"ש וא"כ למה לי' לשנויי מתניתין בקדושי ודאי הא אף קדושי ספק אין כאן פחות מפרוטה כיון דע"כ איירי בדבר שאינו מתקיים כמ"ש ע"ש. ונראה לישב {{ממ|זה התי' כ' לעיל ד"ה עוד ישבתי זה זמן רב כו'}}:

והנה בל"ז הקשו הפ' על הרמב"ם אמאי לא משני דאיירי בדבר שאינו מתקיים ולא הוי קידושין כלל ואף דסתמא קתני יכול לאוקמי בכה"ג ע"ש במפרשי הרמב"ם ז"ל:

ונראה לישב קושייתם דהנה יש להקשות לפמ"ש התוס' כאן אמאי לא תני לה בעדיות מקולי ב"ש הא איכא לאשכוחי חומרא לב"ש בקיבלה קדושין מאחר ותירצו דלאו להכי מתשיל וכ' הרשב"א והריטב"א ז"ל דלא איירי רק מקדושי ראשון לחוד ולא מקדושי אחר ובקדושי ראשון לחוד ליכא לאשכוחי חומרא לב"ש וקולא לב"ה ע"ש. ויש להקשות לפי מאי דאיתא לקמן {{ממ|דף מ"ז ע"א}} דאם קדש אשה במנה ונמצא חסר דינר אינה מקודשת משום דלא סמכא דעתא שישלים הדינר דכסיפא לה מילתא למיתבעי' ע"ש וכתב שם בס' פ"י ובס' המקנה דלא אמרינן סברא זו דלא סמכה דעתה רק היכא דאף אם לא ישלים לה ג"כ תהא מקודשת אם תסמוך דעתה לכך לא סמכה דעתה דלמה לה לסמוך דעתה ותהא מקודשת ולא ישלים לה אבל היכא שאם לא ישלים לה לא תהי' מקודשת אף אם תסמוך דעתה כמו אם התנה על מנת דלא יהא קדושין אם לא ישלים אף אם תסמוך דעתה אמרינן דסמכה דעתה ואם משלים אח"כ שפיר מקודשת דמה היזק מגיע לה אם תסמוך דעתה הלא אם לא ישלים לא תהי' מקודשת ומה יזיק לה שתסמוך דעתה ולכך סמכה דעתה ואם משנים מקודשת ע"ש. ולפ"ז קשה הכא דשפיר איכא לאשכוחי חומרא לב"ש וקולא לב"ה אף בקדושי ראשון לחוד כגון שקדשה בדינר ונמצא חסר פרוטה וא"כ לב"ה אינה מקודשת אף אם משלים אח"כ דלא סמכא דעתה בשעת הקדושין שמא לא ישלים ואף אם לא ישלים תהי' מקודשת אם תסמוך דעתה ולכך לא סמכה דעתה ואינה מקודשת אף אם ישלים ולב"ש דסובר דבפחות מדינר אינה מקודשת אף אם סמכה דעתה לאינך טעמי דב"ש לקמן ע"ש וא"כ שפיר מקודשת אם משלים אח"כ דסמכה דעתה דמה יזיק לה אם תסמוך דעתה הלא אם ישלים לה לא תהי' מקודשת שיהי' פחות מדינר ואינה מקודשת אף אם סמכה דעתה וכיון שאינו מזיק לה עכשיו מה שתסמוך דעתה א"כ שפיר סמכה דעתה וכשמשלים אח"כ מקודשת וא"כ משכחת לה שפיר חומרא לב"ש וקולא לב"ה אף בקדושי ראשון. אך באמת זה לא קשה למאי דאמר שמואל דאף אם קדשה בפחות מפרוטה מקודשת מספק דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי וכן בדינר לב"ש מקודשת ג"כ בפחות מדינר מספק שמא שוה דינר במדי כמ"ש הפ' {{ממ|דלא כמ"ש לעיל}} וא"כ שפיר אינה מקודשת אף לב"ש כשנמצא חסר פרוטה משום דלא סמכה דעתה שמא לא ישלים. ואי"ל כמ"ש דמה יזיק לה אם תסמוך דעתה הא אם לא ישלים לא תהי' מקודשת שהוא פחות מדינר כמ"ש. ז"א דאף בפחות מדינר מקודשת עכ"פ מספק ומה לה לסמוך דעתה שהוא לא ישלים לה ואעפ"כ תהי' מקודשת מספק אף לב"ש אם תסמך דעתה ולכך לא סמכה דעתה ואף אם משלים אח"כ אינה מקודשת אפילו לב"ש ולכך לא תני חומרא לב"ש.

ולפ"ז מיושב מאי שהקשו על הרמב"ם מאי פריך הש"ס אשמואל ממתניתין דילמא איירי בדבר שאינו מתקיים ולכך לא הוי במתניתין אף קדושי ספק. ולמ"ש א"ש דאי איירי בדבר שאינו מתקיים הדרא קושיא לדוכתי' דמשכחת לה חומרא לב"ש כמ"ש דלב"ש סמכה דעתה שישלים בוודאי שאם לא ישלים לא תהא מקודשת אף מספק כיון דהוא דבר שאינו מתקיים ולא שייך הא דשמואל אלא ודאי דאיירי בדבר המתקיים ולא סמכה דעתה ופריך שפיר דע"כ לא איתשיל לענין דבר שאינו מתקיים ולא איירי רק בדבר המתקיים ופריך שפיר כיון דאמרינן ע"כ דיהי' קדושי ספק אף בפחות מדינר א"כ למה צריך דינר ומשני לענין קדושי ודאי וא"ש הנה לפי דברי הפ"י שכתבנו שהקשה הא ע"כ להא מתשיל כיון דבפחות מדינר איכא גם לב"ש קדושי ספק וליכא נפקא מינה רק דלב"ש אם קדשה הראשון בפחות מדינר והשני קדשה בדינר תפסי קדושי שני א"כ הוי חומרא לב"ש כמ"ש. ונראה לישב לפי סברא זו קושית תוס' דלא משכחת כלל חומרא לב"ש בקיבלה קדושין מאחר דהנה הפ"י הקשה לקמן אהא דאמר שמואל קדשה בתמרה מקודשת מספק שמא שוה פרוטה במדי והקשה הפ"י שם אמאי לא מוקמינן לה בחזקת פנוי' דבשלמא בשאר ספקות כגון ספק קרוב לו או לה שהספק הוא בזה הדבר אמרינן דאיתרע החזקת פנוי' אבל הכא שהספק הוא מעלמא נוקי אותה בחזקת פנוי' וכתבו שם דעכ"פ מדרבנן אסור דמדרבנן לא סמכינן אחזקת פנוי' ע"ש. ולע"ד נראה לפמ"ש תוס' בגיטין {{ממ|דף י"ז ע"א}} דכיון דהיא גרושה לפנינו לא סמכינן אחזקת אשת איש כיון דהשתא ודאי איתרע החזקת אשת איש לא סמכינן עלה ע"ש וא"כ הכא אף דנימא דמוקמינן אותה בחזקת פנוי' ולא הוי קדושין מ"מ אסור לשום אדם לקדש אותה שכיון שמקדש אותה לא שייך החזקת פנוי' שלא הי' קדושי ראשון קדושין דהשתא ודאי איתרע החזקת פנוי' דממ"נ מקודשת לאחד ואם לא הוי קדושי ראשון קדושין תפסי קדושי שני והרי היא מקודשת לפנינו וא"כ שפיר אסורה לכל אדם אף דמוקמינן אותה בחזקת פנוי'. והנה הפוסקים כתבו דשמאי דסבר בריש מס' נדה דכל הנשים דיין שעתן סבר דאף מדרבנן סמכינן אחזקת פנוי' כיון דלא איתרע דשם איירי לענין הטהרות שנגעה בה ולא איתרע וא"כ לכאורה ממילא לא קשה קושית הפ"י הכא שהקשה דגם לב"ש בפחות מדינר איכא קדושי ספק שמא שוה דינר במדי דז"א דלב"ש שפיר מוקמינן לה אחזקת פנוי' דהוא סובר דאף מדרבנן סמכינן אחזקת פנוי' אך ז"א כמ"ש דאעפ"כ אסור לשום אדם לקדש אותה שיהי' איתרע החזקת פנוי'. אך לפ"ז יש לומר בהיפך וליישב קושית תוס' דלא משכחת לה כלל קבלה קדושין מאחר. דהנה לכאורה יש להקשות בכל ספק קדושין אם קבלה קדושין מאחר מקודשת אמאי הא הוי קדושין שאין מסורין לביאה שהשני אסור לו לבעול אותה מספק שמא הי' קדושי ראשון קדושין וכיון שאסור לו לבעלה מספק ממילא לא הוי קדושין כלל אך ז"א דהנה התוס' הקשו שם בקדושין נ"ט בכל חייבי לאוין אמאי תפסי קדושין הא הוי קדושין שאין מסורין לביאה ותירצו דדוקא היכא דאיסור הביאה בא ע"י הקדושין וקודם הקדושין הי' רשאי לבעול אותה רק מחמת הקדושין נאסרה כמו באחיות התם אבל בחייבי לאוין דגם זולת הקדושין הי' אסור לבעול אותה לא הוי קדושין שאין מ"ל ע"ש וא"כ גם הכא בספק קדושין כשקבלה קדושין מאחר גם בלא הקדושין הי' אסור לבעול אותה מספק ולכך שפיר מקודשת מספק וא"ש:

אך לפמ"ש דהכא באמת מן הדין מוקמינן לה אחזקת פנוי' והיא מותרת לעלמא רק דאעפ"כ אסור אדם לקדש אותה דאם יקדשה איתרע לה החזקת פנוי' וא"כ נראה דאם קבלה קדושין מאחר לא הוי קדושין כלל כמ"ש דהוי קדושין שאין מסורין לביאה דאסור לבעול אותה מספק שמא הי' קדושי ראשון שוה פרוטה במדי וא"ל כמ"ש דאין איסור ביאה בא ע"י הקדושין ז"א דבלא הקדושין הי' שפיר מותר לבעול אותה דמוקמינן לה אחזקת פנוי' והיא מותרת דאם לא קדשה השני הי' איתרע החזקת פנוי' רק מחמת שקדשה איתרע החזקה ואסור לו לבעול אותה מספק וא"כ לא הוי קדושין כלל אף מספק דהוי קשאמ"ל דהאיסור ביאה בא שפיר ע"י הקדושין דבלא הקדושין הי' מותר לבעול אותה מחמת החזקה וא"כ לא הוי קדושי שני קדושין כלל [ודוחק לומר דזה לא מיקרי בא איסור ביאה ע"י הקדושין כיון שגם מקודם הי' אסור רק דלא הוי ידעינן ועכשיו שאין לנו החזקה נודע לנו שגם מקודם הי' אסור ז"א כיון שהתירה התורה היכא דאיכא חזקה שפיר בא איסור ע"י הקדושין] אך למאי דקי"ל ניחא דלא סמכינן מדרבנן אחזקת פנוי' וא"כ לא הוי קשאמ"ל דגם בלא הקדושין הי' אסור לבעול אותה מדרבנן:

ולפ"ז מיושב קושית תוס' דמשכחת לה חומרא לב"ש בקבלה קדושין מאחר ולמ"ש א"ש דלב"ש אף אם קדשה הראשון בפחות מדינר לא תפסי קדושי שני כיון שקדושי ראשון הם ספק שמא שוה דינר במדי וא"כ הוי קדושי שני קשאמ"ל ולא הוי קדושין כלל ולב"ש שפיר בא איסור הביאה ע"י הקדושין דזולת הקדושין הוי מוקמינן לה אחזקת פנוי' דב"ש סברי דשפיר סמכינן אף מדרבנן אחזקת פנוי' ורק ע"י הקדושין והוי קשאמ"ל וא"כ לא משכחת לה כלל חומרא לב"ש בקבלה קדושין מאחר רק בביאה בלא הקדושין וא"ש:

תוס' ד"ה בפרוטה לב"ש כו'. והקשה בפ"י דהא אף בפרוטה צריכה גט לב"ש ג"כ שמא שוה דינר במדי כשמואל ואין נ"מ רק לגבי קדשה אחר והוי ע"כ ב"ש לחומרא ע"ש. והנה לטעמא דב"ש לקמן משום דאשה מקפדת על עצמה ודאי דלא קשה דלענין זה פשוט דלא מהני מאי דשוה במדי דאעפ"כ מקפדת רק במה דשוה כאן דינר ושמואל לא אמר רק היכא שיודעת שפחות מפרוטה ומתרצית רק דבעי כסף דוקא וכששוה במדי מיקרי כסף משא"כ לענין קפידא למאי דמוקי לה בלילה או ע"י שליח. ועוד למ"ש המל"מ בעשה שליח לקדש סתם וקדש קדושי ספק הוי שינוי בשליחות וג"כ כאן למאי דמוקי בשוי' שליח לא הוי אף ספק כנ"ל. וכן לטעם דאמר בש"ס שלא ינהגו מנהג הפקר ופירש"י דאפקעינהו רבנן לקדושין פחות מדינר ע"ש ג"כ לא קשה דאותה התקנה עצמה שייכא לבטל החשש שמא שוה דינר במדי ג"כ יהי' עדיין מנהג הפקר שתהיה מקודשת פחות מדינר מחשש הנ"ל וכיון דאף קידושי ודאי הפקיעו מטעם הנ"ל מכ"ש קדושי ספק היינו חשש הנ"ל. רק לטעמא אחרינא דאמר לקמן דיליף מאמה כל דבעי גירעון כסף ע"ש. וגזה"כ דליבעי דינר שייך קושי' הנ"ל דניחוש שמא שוה דינר במדי. אמנם נראה ג"כ דלא קשה דהר"ן ז"ל כתב הטעם דמהני אם ש"פ במדי אף דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ופי' משום דהא חזינן דמהני לדידי שוה לי גבי ה' סלעים דפדיון הבן וא"כ בקדושין שמתרצית יועיל אף פחות מש"פ דהא אומרת לדידי שוה כו' רק הטעם דהתם עכ"פ הוי כסף אף פחות מה' סלעים ושייך לדידי שוה יותר משא"כ פחות מש"פ שאין עליו תורת כסף לשום דבר לא מהני לדידי שוה למשוויי' כסף ולכך היכא דשוה פרוטה במדי יש עליו תורת כסף ושוב מהני לדידי שוה כו' ע"ש. ולכאורה לב"ש קשה למה לא מהני פחות מדינר הא כיון דיותר מש"פ יש עליו תורת כסף בכל מקום רק בקדושין לא מהני א"כ שוב מהני לדידי שוה לי כיון שמתרצי' והוי ממש כמו בפדיון הבן כנ"ל. וע"כ דב"ש לא ס"ל שיועיל לדידי שוה לי כנ"ל. וא"כ ממילא לא שייך אליבי' שמא שוה דינר במדי דלא שייך טעם הר"ן ז"ל כנ"ל. או דאיירי ג"כ בקדשה בלילה או ע"י שליח וג"כ לא קש' כנ"ל. או כיון דילפינן מאמה שצריכה יותר מפרוטה שיהי' שייך גירעון והא לענין גירעון לא יועיל מה ששוה במדי יותר מפרוטה כנ"ל וממילא צריך דוקא כאן דינר לב"ש ולא קשה קושית הפ"י כנ"ל. דדוקא לב"ה שייך דינא דשמואל. וקצת משמע יבמות ט"ו דאמר אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בכסף וש"כ כו' לא נמנעו כו' דלב"ש אינה צריכה גט כלל מספק ע"ש דמשמע דקאי גם אשוה כסף כנ"ל דפחות משוה דינר לא הוי קידושין כלל. או י"ל דשמאי לטעמי' דסבר ריש נדה דכל הנשים דיין שעתן דמוקמינן אחזקה דמעיקרא אף היכא דאיתרע ע"ש ולא החמירו רבנן אפילו בטהרות ע"ש ממילא דכל ספק קידושין מוקמינן לה אחזקת פנוי' דגם לדידן כ' הר"ן ז"ל דמה"ת מוקמינן אחזקה רק מדרבנן ע"ש לקמן דאמר ס' וחיישינן מדרבנן ולהפ' דמה"ת היינו משום דאיתרע החזקה כיון שקבלה הקידושין משא"כ לשמאי דאף דאיתרע מוקמינן אחזקה דמעיקרא אף מדרבנן לא בעי גט כלל בספק קדושין וכן במגרש אשתו ולנה עמו כו' סבר ב"ש דא"א גט מספק. וכן משמע ביבמות שם דאמר דנחלקו בספק א"א כו' משמע דפלוגתיי' הוא דסבר ב"ש בס' א"א א גט והיינו משום חזקה דמעיקרא כנ"ל וא"כ מפחות משוה דינר לב"ש א"צ כלל גט מספק שמא שוה דינר במדי דמוקמינן אחזקה ודוקא לדידן כנ"ל:

תוס' ד"ה בפרוטה ובשוה פרוטה. והקשו מנ"ל דשוה כסף ככסף ואי"ל דמסברא היא כך ז"א דהא בעבד עברי ובנזקין צריך קרא לרבויי שוה כסף ולא מצינן למילף מנהו דהוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ע"ש ותירץ הר"ן ז"ל קושיא זו דבאמת מסברא אמרינן דשוה כסף ככסף רק בניזקין ה"א משום דהקפידה התור' לענין מיטב ובעבד עברי ה"א משום דמגרע פדיונו ויוצא בע"כ של רבו ה"א דצריך דוקא ליתן לו כסף ולא שוה כסף ולכך איצטרך קרא לרבויי דשוה כסף ככסף אבל בקידושין דהיא מתרצה בשוה כסף מה לי כסף או שוה כסף ע"ש בר"ן:

והנה לכאורה יש להקשות לפי מאי דפריך הש"ס אמאי לא תני במתני' האיש קונה ומשני דאם הוי תני האיש קונה ה"א אפי' בע"כ דיכול לקדש אשה בע"כ לכך תני נקנית דדוקא מדעתה וכתבו תוס' דשפיר תני לקמן האיש מקדש אף דמשמע בע"כ משום דליכא למטעי דכבר מוכח מדתני הכא נקנית ולא קונה ע"ש ולפ"ז קשה קושית הש"ס דליתני הכא האיש קונה ואעפ"כ לא נוכל לומר דיכול לקדש אשה בע"כ דאיך תני האיש קונה בפרוטה ובשוה פרוטה קשה קושית תוס' מנ"ל דשוה כסף ככסף ואי"ל כתירוץ הר"ן ז"ל דדוקא בעבד עברי הוצרך קרא משום דהוא בע"כ הלא עכשיו קיימינן דגם קדושי אשה היא בע"כ ואעפ"כ ליכא קרא לרבוי דשוה כסף ככסף ומסברא לא ידעינן דהיכא דהיא בע"כ אמרינן דהסברא נותנת דלא הוי ככסף כמו בע"ע וא"כ איך נימא דקונה הוא פרושו בע"כ ותני האיש קונה בע"כ בשוה פרוטה הלא בשוה כסף אינו יכול לקדש בע"כ וע"כ הוי ידעינן דפירושו מדעתה:

ונראה לישב דהנה הר"ן ז"ל הביא מחלוקת הפוסקים אשה מתקדשת בקרקע בתורת כסף או לא והוכיח הר"ן ז"ל דמתקדשת בקרקע דלא מקשינן הוי' דכסף ליציאה ומוכח מדאבעיא להו לש"ס לקמן שטר אירוסין שכת' שלא לשמה מהו אי מקשינן הוי' ליציאה או מקשינן הויות להדדי וכמו דהוי' דכסף לא בעי לשמה כך הוי' דשטר לא בעי לשמה ופשיט שם דא"ק ויצאה והיתה מקיש הוי' ליציאה ומוכח דהוי' דכסף לא בעי לשמה דאל"כ איך הי' הה"א דמקשינן להוי' דכסף דלא בעי לשמה הלא הוי' דכסף נמי נימא דבעי לשמה ע"ש ואח"כ דחה הר"ן זו הראי' וכתב דאף אי נימא דבעי לשמה מ"מ איך נימא בכסף דבעי לשמה דהיינו שתהא צורת הדינר טבוע לשמה הלא אינה מקודשת מחמת טיבועו רק מחמת שויו ומה חילוק יש בין אם טיבעו לשמה או לא אעפ"כ שוה פרוטה ע"ש בר"ן ז"ל והנה הפ"י כתב לקמן דגם בלא הפסוק דויצאה והיתה הוי אמרינן דבעינן לשמה במה מצינו מגירושין רק אי לאו קרא הוי מקשינן הויות להדדי ולכך איצטריך ויצאה והיתה דבעי לשמה:

ולפ"ז קשה מאי מקשה תוס' לר"ן ז"ל מנ"ל דשוה כסף ככסף הלא שפיר מוכח מדכתיב ויצאה והיתה דאי לאו קרא הי' מקשינן הויות להדדי וקשה קושית הר"ן נימא דגם הוי' דכסף בעי לשמה במה מצינו כסברת הפ"י וצ"ל כתירוצו דמה מועיל מה שצורת הדינר טבוע לשמה כיון שאינה מקודשת מחמת צורתו רק מחמת שוי' וא"כ מוכח דשוה כסף ככסף דאי לאו ככסף ואינה מקודשת רק בדינר טבוע א"כ שפיר י"ל דגם הוי' דכסף בעי לשמה כיון דאינה מקודשת רק מחמת צורת הדינר ושפיר צריך להיות טבוע לשמה ולמה לי ויצאה והיתה וע"כ דשוה כסף ככסף וא"ל דויצאה והיתה אינו מיותר דצריך דנילף קדושי שטר ולא קשה למה לי ויצאה והיתה כיון דאינו מיותר. אך ז"א לפמ"ש הלחם משנה ברמב"ם ריש הלכות אישות דקדושי שטר שפיר מוכח מנערה המאורסה ויצאה והיתה לא צריך רק אשטר אירוסין שצריך להיות לשמה ע"ש וא"כ מוכח שפיר דשוה כסף ככסף. אך ז"א דאעפ"כ ויצאה והיתה לא מיותר דלקמן ריש פ' האיש מקדש ילפינן שליחות בקידושין מגירושין מהיקשא דויצא' והיתה וא"כ צריך קרא דויצאה והיתה אשליחות ולא מיותר ולא מוכח ומקשה תוס' שפיר מנ"ל דשוה כסף ככסף:

ולפ"ז מיושב מאי שהקשינו לפי תירוצו של הר"ן ז"ל מאי אמר אי הוי תני האיש קונה ה"א אפילו בע"כ הלא אי נימא בע"כ קשה מנ"ל דשוה כסף ככסף. ולמ"ש א"ש דהנה לקמן ריש פ' האיש מקדש רצה מעיקרא למילף שליחות בקידושין במה מצינו מגירושין בלא הקישא דויצא' והיתה ודחה לה דמה לגירושין שכן ישנו בע"כ אבל בקידושין אינו אלא מדעתה ולכך מסיק דאתיא מהיקשא דויצאה והיתה ע"ש ולפ"ז א"ש דלפי הס"ד עכשיו אי הוי תני האיש קונה דיכול לקדש ג"כ בע"כ א"כ שפיר בלא היקשא דויצאה והיתה הוי ידעינין שליחות בקידושין במה מצינו מגירושין ואי"ל דמה לגירושין שישנה בע"כ משא"כ בקידושין ז"א דעכשיו קיימינן דגם קדושין ישנה בע"כ וא"כ לא צריך ויצאה והיתה אשליחות רק אשטר אירוסין שצריך להיות לשמה דה"א דמקשינן להוי' דכסף דלא בעי לשמה שאינ' מקודשת מחמת טיבועו ומוכח דשוה כסף ככסף וא"ש:

וכמה פרוטה כו' א' מח' באיסר כו'. הפי' הפשוט הי' נראה למאי דמסיק פ' הזהב דכספא טבעא לגבי מטבע של נחושת כו' ואמר התם דלא משער תנא במידי דאיקור וזול ע"ש. וממילא כשזל הפרוטות ונותנין יותר מח' בעד איסר של כסף אינה מקודשת בפרוטה נחושת דנחושת הוא דזול וכסף טיבעא כדקאי קאי וכן כשנותנין רק ו' בעד איסר מקודשת בפחות מפרוטה של נחושת שעולה א' מח' באיסר כסף ונ"מ רבתי. ומפרש התנא שפיר אף שידוע פרוטה כמו איסר מ"מ פירש שלא נאמר שהשיעור המקובל הוא פרוטה וקמ"ל שהשיעור המקובל הוא מא' מח' באיסר וזה לעולם שוה. רק הפרוטה נחושת כשהוא א' מח' באיסר מקודשת בש"פ משא"כ כשזל או איקר ותלוי הכל בא' מח' באיסר כנ"ל. ולא קשה קושית תוס' למה לא מפרש כמה הוא דינר כו'. דהא אין צורך כלל דכך ידוע דינר כמו איסר וכיון שגם הדינר של כסף אין להשמיענו כלל רק בפרוטה קמ"ל כנ"ל:

אך בש"ס לקמן {{ממ|ד' י"ב}} אמר דזל איסרי ואוקיר איסרי כשהוא א' מו' ע"ש והוא תמוה הא כספא טיבעא כנ"ל ויתבאר בעז"ה בחידושי לש"ע:

תוס' ד"ה היבמה ניקנית והקשו אמאי לא תני גם הכא מנינא למעוטי הנך דרישא דאינה נקנית בכסף ושטר ע"ש. ונראה לישב קושי' תוס' דבלא מנינא ג"כ מוכח ממתניתין דיבמה אינה נקנית בכסף ושטר דהנה לקמן אמרינן מנינא דרישא למעוטי חופה דאינה קונה דלא כר"ה וכל הטעם של ר"ה דסבר חופה קונה אמרינן לקמן ד' ה' משום דיליף לה מק"ו מה כסף שאינ' גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה ופריך מה לכסף שכן פודין בו הקדשות וכו' ומשני ביאה תוכיח ופריך מה לביאה שקונה ביבמה ומשני כסף ושטר יוכיח א"כ כבר מוכח מנינא דרישא למעוטי חופה דלא נילף מק"ו ממילא מוכח ג"כ דכסף ושטר אינה קונה ביבמה דאי נימא דקונה א"כ קשה הלא ליכא ק"ו דמה לכסף שכן פודין בו הקדשות ואי"ל ביאה תוכיח ז"א מה לביאה שקונה ביבמה ואי"ל כסף יוכיח ז"א אי נימא דגם כסף ושטר קונה ביבמה א"כ ליכא תוכיח וליכא ק"ו כלל ולמה לי' מנינא דרישא למעוטי חופה וממילא מוכיח מנינא דרישא דכסף ושטר אינו קונה ביבמה. אך זה טעות דאם נימא דכסף ושטר קונה ביבמה ניליף גם חופה שיקנה ביבמה מזה הק"ו עצמו ושפיר ליכא למיפרך מה לביאה שכן קונה ביבמה משא"כ חופה ז"א דאנו רוצים למילף שגם חופה קונה ביבמה מחמת זה הק"ו עצמו ושפיר ה"א דחופה קונה בק"ו ולכך תני מנינא דרישא למעוטי חופה ולא מוכח מידי דכסף ושטר אינו קונה ביבמה. אך נ"ל להיפוך דהנה כל הפרכ' דפריך על ר"ה דסבר חופה קונה הוא משום דמה להצד השוה שבהן שכן ישנו בע"כ דהיינו כסף באמה עברי' ביאה ביבמה אבל חופה לא משכחת לה כלל בע"כ והנה אם נימא דכסף ושטר קונין ביבמה א"כ שפיר הוי אמרינן דחופה קונה דילפינן במה הצד וליכא למפרך מה להנך שכן ישנן בע"כ דהיינו ביאה ביבמה ז"א דעכשיו דקיימינן דכולם קונין ביבמה בע"כ א"כ ילפינן גם חופה מהאי ק"ו גופי' דנקנה ביבמה בע"כ וליכא פירכא ומוכח שפיר מנינא דרישא למעוטי חופה דכסף ושטר אין קונין ביבמה דאל"ה הוי חופה קונה באמת וא"ש:

גמר' מ"ש כו' נקנית כו' והתם מקדש כו'. הנה בעדיות תנן הך משנה גופי' דהכא ותני ג"כ האשה מתקדשת ותמוה למה שינה הלשון ונהי דעדיפ' לש"ס למיפרך מסיפא דהך מסכתא גופי' אבל גם למסקנ' קשה וצ"ל דדוקא הכא דמיירי בעיקר קנין קמ"ל מהיכ' יליף משא"כ התם תני כבכל מקום לישנא דרבנן קדושין כדמשני אסיפא:

ועוד דהתם איירי מקולי וחומרי ב"ש וב"ה וזה מצד שאסורה לעלמא או לא וזה אינו מצד מה שהוא קנין רק מצד שהוא קידושין דאסרה אכ"ע כהקדש לכך שייך יותר התם מתקדשת כו':

ועוד למ"ש לעיל דעיקר קמ"ל כאן דבכל הג' שייך לשון קנין גם בשטר וביאה אף שלא אשכחן בהו קיחה רק בכסף וא"כ התם דתנן רק בכסף לחוד שפיר לא צריך למתני לשון קנין רק קדושין. ועוד למ"ש הה"מ ריש ה"א דלכ"ע איכא עשה דכי יקח כו' ולאו הבא מכלל עשה דאסור לבא עליה עד שיקנה אותה מקודם ע"ש. א"כ אין למתני בהם נקנית כו' דמצד הקנין הוי ב"ש לחומרא דפחות מדינר לא הוי קיחה ואסורה לו וצריך למתני לשון קדושין דמיירי באיסור לעלמא כנ"ל:

עוד י"ל קושית פ"י הנ"ל. דב"ש לטעמי' דסברי ריש נדה כל הנשים דיה שעתן כו' דאף דאתילד רעותא מוקמינן אחזקה וגם מדרבנן לא החמירו אף בתרומה וקדשים ע"ש. י"ל דלא חיישינן כלל שמא שוה במדי כו' דכל ס' בקדושין אמר בש"ס ס' וחיישינן מדרבנן וכ' ר"ן ז"ל משום חזקת פנוי'. ורק לדידן דבאתילד ריעותא לא מוקמינן אחזקה משא"כ לשמאי כנ"ל. ולכך תני התם מקודשת. דמצד שהוא קידושין הוי מקולי ב"ש דמוקי אחזקת פנוי' ואף גט לא בעי דאל"ה הוי חומרא מס' כנ"ל. ומיושב בזה קושית תוס' גטין פ' המגרש דלא סבר ב"ש חזקה דא"א עבב"ז וגבי מיאון אמר טעמא דב"ש משום חזקה כו' ולהנ"ל א"ש דטעם ב"ש דנגד חזקה דא"א כו' מוקמינן אחזקת פנוי'. משא"כ במיאון איכא חזקה להיפוך דלא מהני המיאון ולא פקעי הקדושין דרבנן וגם בדרבנן באיתחזיק איסור אסור ולכך אמרינן החזקה אאעב"ז גם לב"ש כנ"ל:

דקיחה כו' וקיחה איקרי קנין דכ' השדה כו' קנה אברהם כו' א"נ בכסף יקנו ותמוה מאוד כקושית תוס' דקיחה לא כ' כלל על השדה רק על הכסף ואינו מובן תירוץ תוס' דאינו חושש כו' הלא זה עיקר הילפותא דכי יקח שלוקח האשה הוא בכסף ומאי ג"ש הוא דהתם כ' רק שלוקח הכסף. ועוד איך מוכח דקיח' אקרי קנין מהשדה אשר קנה הלא קיחה על הכסף וקנין כתוב על השדה וזה אינו גז"ש. ועוד תמוה דבפרשה זו עצמה בחיי שרה נאמר ויקם השדה כו' למקנה כו' דאיקרי קנין והש"ס מייתי פסוק אשר קנה דכ' בויחי. ועוד קושית תוספת מנ"ל דשוה כסף ככסף כו':

ובראה לפרש הכל בעזה"י דהנה ב"ב נ"ד אמר שמואל נכסי עכו"ם הן כמדבר כו' דמכי מטי זוזי לידי' הנכרי איסתלק לי' וישראל לא קני עד דמטי שטרא לידי' ויוכל ישראל אחר לזכות בו ע"ש וכ' רשב"ם דסתם נכרי אנס כו' ולא סמכא דעתי' דישראל עד שיכתוב השטר והנה תמוה החילוק בין קונה מישראל באתרא דכתבי שטרא דג"כ לא קני עד שיכתוב שטר ואעפ"כ לא הוי הפקר כשנתן כסף ע"ש ברשב"ם ובתוס' והנראה דעיקר הטעם דבישראל דהא הלוקח אינו מקנה הכסף להמוכר אלא א"כ יהיה קנוי' לו הקרקע לא שיהי' הפקר. ולכך אף שגם בישראל הוא מסתלק בשביל המעות מ"מ לא שייך מכי מטי זוזי לידי' כו' דהא אינו רוצה להסתלק רק בעד המעות שיהי' שלו כדין וכל שאין הלוקח קונה הקרקע אין המעות שלו אף שקיבלו דהא לא הקנה לו המעות רק בעד הקרקע שתהי' שלו ושפיר אינו מסתלק עד שיקנה זה ולא הוי הפקר משא"כ עכו"ם דסתם אנס כו' כמ"ש רשב"ם וכשקיבל המעות לא איכפת ליה בין שקונה המעות והוא שלו ע"פ דין או לא ולכך כשקיבל המעות מסתלק בין יקנה זה הקרקע או לא דמאי חילוק ולוקח הוא המעות רק בעד מה שמסתלק וממילא הוי הפקר וכל הקודם זכה כנ"ל:

ובמ"ש לע"ד מיושב מה דתמוה מאוד שם כמ"ש תוס' דעכ"פ הוי כפירש שיקנה בכסף לחוד דאיך נימא משום דלא סמכא דעתי' בלי שטר רוצה שיהי' הפקר ע"ש. וגם מ"ש הרשב"ם דאחר הכסף אין יכולין לחזור ואעפ"כ לא קנה ע"ש שתמוה. ולע"ד נראה דהא בכל הקנינים צריך שיהי' הקנין מורה שנעשה שלו ומעשה זה עיקר הקנין כמבואר בש"ס ב"ב ותוס' ורא"ש שם וגטין פ' הזורק ע"ש. ומשיכה וחזקה וכן כולם עושה מעשה כאדם בשלו ובמעשה זו קונה אותו והנה בכל קנין יש שני דברים מה שהמוכר מסתלק מהחפץ ומה שהלוקח זוכה בו ומשיכה במטלטלין וחזקה בקרקע מורה על הקנין שזוכה הלוקח. ולכאורה במאי מסתלק המוכר. וכן כסף מורה קבלתו שמסתלק מהקרקע. ובמה קונהו הלוקח. אך במה שתלוים זה בזה דא"א לקונה לקנות רק כשמסתלק המוכר שוב מורה קנין החזקה גם ע"ז שנסתל' המוכר. וכן להיפוך במה שמקבל המוכר הכסף שמורה שמסתלק ע"י הכסף והא הכסף אינו נעשה שלו רק כשיקנ' הלוקח דלא הקנה לו הכסף באופן אחר. שוב מורה קבלת הכסף על הקנין של הזוכה בהקרקע ושפיר היכא דסמכא דעתיה קני בכסף לחוד ג"כ כנ"ל. ואף שאין הכסף קנין המורה רק על הסילוק מ"מ כיון שאינו מסתל' רק שהכסף יהי' שלו ע"פ דין ואינו שלו רק אם יקנה זה ושוב שפיר מורה על הקנין וקני כנ"ל. אבל בעכו"ם דסתם אנס ולא איכפת ליה אם הכסף שלו ע"פ דין או לא רק שרוצה לקבל שוב אין קבלת הכסף מורה כלל רק על הסילוק שמסתלק מהקרקע דבין כך ובין כך קיבל הכסף אף אם לא יקנה זה ושוב אף שדעתו לקנות בכסף לחוד לא מהני דבעכו"ם אינו קנין כלל רק על הסילוק. וצריך שטר או חזקה מההפק' כנ"ל ושוב באמת אינו יכול לחזור ולתבוע המעות מהעכו"ם דהא לא נתן לו המעות רק בעד מה שמסתלק לא בעד קנינו וזה עשה שנסתלק משא"כ בישראל ומיושב כנ"ל:

והנה בשדה עפרון הי' אפשר ב' פירושים או דהקנין הי' שנתן לו הכסף ושוב זכה אברהם בחזקה כיון דמטי זוזי לידי' אסתליק לי' ועשה אח"כ קנין המועיל כמו מן ההפקר כדקי"ל כנ"ל ואם היינו מפרשים כך לא הי' מוכח כלל דקיחה אקרי קנין דקנין הוא מה שנעשה שלו וקיחה הוא רק הקבלה אף מה שאינו שלו ולהנ"ל מה דכ' כסף השדה קח ממני היינו שיקח הכסף ובין שהוא שלו או לא עכ"פ נסתלק כנ"ל ושוב זכה בו אברהם ואין הוכחה כלל מפסוק ויקם לאברהם למקנה כו' דשפיר כשזכה אברהם בשדה בחזקה וכה"ג כמן ההפק' קם למקנה דנעשה שלו כנ"ל. אבל לא שקנאו בכסף לחוד רק שנסתלק וזכה אח"כ כנ"ל. ולכך מייתי הש"ס השדה אשר קנה אברהם כו' מעפרון החתי כו' ע"ש דמפורש דקנה אותה מהנכרי ושוב א"א לפרש כנ"ל. דהא לא קנה אותה כלל ממנו רק זכה מן ההפקר. וכיון דמפורש דקנאו מעפרון א"א לומר כנ"ל רק שבכסף לבד קנאו והיינו שפירש דאינו רוצה להקנות הכסף בעד מה שמסתלק רק בעד הקנין ושפיר מוכח דקיחה אקרי קנין שהפי' קח ממני היינו שיקנה הכסף שיהי' שלו ואינו רוצה להקנות שיהי' שלו רק אם יהי' הקרקע של אברהם וממילא מה שנעשה הכסף של עפרון היה רק ע"י קנין אברהם בהשדה לא כמו בשאר עכו"ם ושפיר הקיח' היינו הקנין שלו בהמעות הי' ע"י שנתן תמורת הכסף דהיינו השדה שנתן בו אברהם. ושפיר דקיחה אינו אלא בכסף דכמו קיחה דהתם דקח ממני דאיקרי קנין מקרא דאשר קנה אברהם דמוכח דהפי' להיות שלו והקנין ע"י שנתן השוה כסף לאברהם דהיינו השדה שהוא תמורת הכסף כמו כן קיחה דאשה הוא בכסף או בשוה כסף ושפיר מוכח שוה כסף ג"כ ומייתי שפיר כנ"ל:

עוד נראה לפרש ע"פ שטת תוס' ורשב"ם שם ב"ב דכשפי' שיקנה בכסף לבד קני גם מנכרי רק משום דבסתמא לא סמכא דעתי' עד שיכתוב שטר. ולכאורה למה יקנה בשלמא מישראל במה שמקבל הכסף קונה זה הקרקע כיון שמקנה הקרקע בעד קבלת הכסף כנ"ל שאם לא יקנה זה הקרקע לא יקנה הוא הכסף ומיקרי הכסף דמי הקנין. אבל מנכרי לוקח הכסף בעד מה שמסתלק דהא אף אם לא יקנה הישראל מ"מ קנה הוא הכסף ושוב לא נשאר כסף לקנות ובמה יקנה הישראל הקרקע הא אין כאן כסף לקנין כנ"ל. וצ"ל דמ"מ כיון שהנכרי מסתלק בעד כסף זה כדי שיקנה זה הקרקע גם זה מיקרי כסף קנין וקונה ישראל הקרקע כיון שהסילוק הוא בשביל שיקנה זה כנ"ל. והנה בקדושין לא דמי לשאר קנין שהמוכר מקנה ללוקח הקרקע או החפץ בכסף משא"כ בקדושין אין האשה מקנית עצמה לו בעד הכסף דהא באומרת הריני מקודשת לך לא מהני דהוי תלקח כו'. רק שהיא מרוצית שיקנה הוא אותה ומה"ט כ' הר"ן ז"ל נדרים {{ממ|דף ל' ע"א}} דלא חשיב בקדושין דעת אחרת מקנה ע"ש. וא"כ י"ל דזה שפיר פשוט להש"ס דקיחה וקנין הוא בכסף מקרא דמכסף מקנתו כמ"ש תוס' רק דהא לא דמי כלל לקיחה זו דמצינו שפיר קנין בכסף דבעד קבלת המקנה הכסף קונה זה. משא"כ באשה בעד קבלתה הכסף מתרצית שיקנה הוא אותה ולא נשאר כסף לקנות דבמה יקנה אותה אף שמתרצית וע"ז אין לנו שום ראי' מכסף לקנין שע"י קבלת הכסף משא"כ כאן. וע"ז מייתי שפיר רק מקיחה דשדה עפרון שג"כ הוא כנ"ל דבקבלת הכסף של הנכרי רק מסתלק ועדיין במה קנה הישראל. וע"כ כנ"ל שמאחר שמסתלק זה בעד כספו של זה כדי שיקנה ממילא קונה בזה. וממילא גם בקדושין כן שמה דמקבלת הכסף כדי שיהי' הוא קונה אותה זה הוא קנין שקונה אותה כנ"ל:

ומדוקדק לשון הש"ס דכ' קיחה כו' וקיחה זו אקרי קנין דכ' השדה אשר קנה ומוכח דקיחה זו שלקח הכסף בעד הסילוק איקרי קנין לגבי הקונה כו'. וכן בקדושין כנ"ל. וי"ל דזה הי' עיקר קושית הש"ס למה תני נקנית דמשמע שמקנית עצמה לו וזה אינו רק שמתרצית שיקנה כנ"ל ומשני דקיחה זו הוא הקנין מה שמקבלת בעד זה כנ"ל. ומיושב מה דפריך אח"כ על האיש דהוי לי' למיתני כו' כקושית רשב"א אחר תיבת נקנית כו'. משום דלא הוי קשה מקודם דהא משמע שבאמת מצד שמקנית עצמה לו. רק דפריך מקודם הא לא מהני ומשני דזה הוא הקנין שע"י קבלתה והריצוי קונה הוא אבל לא מצדה ופריך אח"כ ליתני באמת האיש קונה כנ"ל ושנוי אחריני דמשני א"נ שדות בכסף יקנו. היינו דהא י"ל דגם בקרקע אין הקנין דוקא מצד קבלת הכסף שמורה על שמקנה לזה. רק שהנתינה שנותן לו הלוקח י"ל ג"כ דמורה על הקנין וקונה כיון שא"א לקנות רק כשמקנה זה וממילא גם בקדושין שפיר מהני מצד נתינה שלו שמורה הקנין והיא מתרצית כנ"ל. ומייתי שפיר הך קרא דשדות בכסף יקנו כו' דתלי בלוקח שהוא קונה בכסף והיינו בנתינת הכסף ולא מצד קבלתו דוקא וי"ל דגם שם מהני כשמרצה שיקנה הלוקח וזה נותן לו הכסף כנ"ל וכמו בנכרי דמהני בפירש כנ"ל. ואף דלקמן ט' אמר קרי בי' יקנו דבמוכר תלי' רחמנא דכ' ומכר כו' היינו לחד שנויא ע"ש. וגם בשטר פריך התם הא לא דמי לשטר זביני כו'. ומסיק הלכתא נינהו. או מס' המקנה ע"ש ואין ראי' על כסף. דבשטר יש חילוק בין שהמוכר נותן ללוקח או להיפך משא"כ בכסף המעשה אחד רק איזהו עיקר הקנין מצד הנותן או המקבל ע"ז אין ראי' כנ"ל. ובעי' דש"ס לקמן דף ז' ע"ב ב' בנותיך כו' אי בתר נותן כו' י"ל דתלי בהנך ב' שנוי' דש"ס כאן. אך לשטת תוס' שם משמע דפשיטא להו דבתר נותן ודאי לא אזלינן ע"ש. ולהנ"ל כיון דלגבי דידי' אינו ש"פ אינו מורה הנתינה שרוצה לקנות. אך ע"ש בפ' שלא פי' כן. וכן מ"ש מהרי"ל דטלי קדושיך מע"ג קרקע לא מהני אף דבקרקע ודאי דמהני י"ל הטעם כנ"ל דבקרקע הקנין מה שמקבל המוכר ומקנה שפיר מהני טלי כו' אף דאין כאן נתינה אבל קבלה הוי משא"כ בקדושין דאין הקנין רק מצד הנתינה בעי נתינה כנ"ל. ויש לדחות:

מ"ש הכא דתני האשה נקנית ומ"ש התם דתני האיש מקדש ליתני גם הכא מתקדשת כו' ואח"כ פריך דליתני גם הכא האיש ע"ש. והקשו הרשב"א והריטב"א ז"ל הא הו"ל למיפרך קודם אתיבת האשה שהוא קודם במשנה ואח"כ אתיבת ניקנית שהוא מאוחר ולמה מהפך הש"ס ע"ש. ונראה לישב דהנה תוס' הקשו אמאי תני הכא האשה נקנית בה"א ותירצו דמשום דקאי אקרא תני בה"א ע"ש וכתב בס' פ"י די"ל דבכל מקום היכא דליכא למטעי לא תני בה"א אף דקאי אקרא משום דלעולם ישנה בדרך קצרה רק הכא אי לא הוי תני בה"א הוי אמרינן דקאי אקטנה ואף קטנה ניקנית בשטר ובאמת קטנה שלא הגיע לעונת הפעוטות אינה מתקדשת בשטר ולכך תני האשה נקנית בה"א דקאי אאשה דקרא דהיינו ודאי גדולה כי היכא דלא נטעי דמתניתין איירי בקטנה ע"ש ולכאורה יש להקשות דהנה הר"ן והרשב"א ז"ל הקשו אמאי תני במתניתין ביאה אחר כסף הא בתורה כתיב ביאה קודם דהיינו בעולת בעל ותירצו ב' תרוצים א' דמשום דתני לשון ניקנית דהוא לשון קנין ורוב קנינים הם בכסף לכך תני כסף ברישא ועוד תירצו דמתניתין איירי קודם באותן הדברים שמותר לקדש לכתחלה משא"כ ביאה דאסור לקדש בביאה לכתחלה לכך תני לי' בסוף ע"ש:

והנה לפ"ז לכאורה נשאר קושית תוס' דלמה תני בה"א ליתני אשה נקנית ואי"ל כתירוץ הפ"י דהו' טעינן דאיירי בקטנה במתניתין ז"א דאי איירי בקטנה קשה קושית הרשב"א דליתני ביאה קודם כסף ואי"ל כתירוצו דמשום דאסור לקדש בביאה תני לי' בסוף ותני מקודם מה שמותר לקדש לכתחילה ז"א דהא קי"ל דאסור לקדש את בתו קטנה עיין לקמן ריש פ' הא"מ א"כ אי מתניתין איירי בקטנה גם בכסף אסור לקדש לכתחלה והוי לי' למתני ביאה קודם וע"כ הוי ידעינן דאיירי בגדולה ואמאי תני האשה בה"א. אך ז"א די"ל תירוץ הראשון דלכך תני כסף קודם משום דתני לשון נקנית והוא לשון קנין ורוב קנינים הם בכסף ושפיר הוי טעינן דאיירי בקטנה ולכך צריך למיתני האשה בה"א:

ולפ"ז מיושב קושית הרשב"א והריטב"א ז"ל דהוי להש"ס למיפרך קודם אתיבת אשה ואח"כ אלשון נקנית כסדר דתני במתניתין ולפמ"ש א"ש דבש"ס פריך מקודם ליתני לשון מתקדשת ולא ניקנית וממילא הוי לי' למתני בלא ה"א רק אשה מתקדשת ואעפ"כ הוי ידעינן דאיירי בגדולה דאי בקטנה קשה קושית הרשב"א ז"ל ליתני ביאה קודם כסף ואי"ל משום דאסור לקדש בביאה ז"א דגם בכסף אסור בקטנה וא"ל כתירוץ ראשון משום דתני לשון נקנית ורוב קנינים בכסף ז"א אי הוי תני לשון מתקדשת לא שייך תירוץ זה רק משום דאסור ומוכח דאיירי בגדולה ולמה לי' למתני בה"א האשה ופריך שפיר קודם אה"א דהאשה דהוא קודם תיבת אשה ואח"כ פריך אתיבת אשה ליתני האיש ופריך שפיר כסדר וא"ש:

ונראה לע"ד דעיקר שנויא דש"ס דמתניתין דינא קמ"ל דס"ד דלא שייך כלל לשון קנין בקדושין שאינה נקנית לו כלל דארוסה לא יורשה כו' רק שאסורה לעלמא ונ"מ אם אמר הרי את קנוי' לי לא הי' מקודשת וקמ"ל דנקנית לו וכשאומר קנוי' לי מקודשת כברייתא דלקמן וכן לקוחתי כנ"ל ויליף לה דהא כתיב קיחה בקדושין וקיחה אקרי קנין ומוכח דשייך לשון קנין ומהני כנ"ל ומיושב קושית תוס' ע"ש. או דאגב קמ"ל דארוסה אוכלת בתרומה דקנין כספו היא כדאמר בש"ס עולא כו' וזה מוכח מלשון ניקנית דמלשון קדושין לא הוי מוכח מידי. ומיושב דלא תני נקחית כמ"ש תוס' דקמ"ל כנ"ל והתם כתיב קנין כספו וגם קמ"ל רבותא דקיחה אקרי קנין ומהני קנוי' לי דלא הוי מוכח מנקחית והדר תני לישנא דרבנן דקמ"ל דמקודשת הוי לשון קנין אישות דאסר לה אכ"ע. נראה לפרש דקמ"ל כדאמר גיטין פ' המגרש קדשה חוץ משמעון כו' דראובן אהני דשמעון לא אהני ע"ש היכא דלא הועילו הקדושין שלו לאסרה על שום אדם לא הוי קדושין כלל. וזה קמ"ל לישנא דרבנן דדוקא דאסר לה זה ענין הקדושין אבל כשאינו אוסרה אינה מקודשת כלל:

או י"ל דלכאורה למה באמת שבקו רבנן לישנא דקרא דהוא לשון קנין ונקטו לשון מקודשת ולקמן אמרינן לקוחתי כו' מקודשת דכ' כי יקח ע"ש ולמה אמרינן מקודשת ולא לקוחתי כדכתיב או לשון דקנוי' לי' דמהני ג"כ ואפשר לומר למאי דאמר מה"ת ארוסה אוכלת בתרומה דכ' כהן כי יקנה והאי קנין כספו היא רק מדרבנן לא אכלה כו' ולכך מה"ת הוי לשון קנין דאוכלת תרומה מטעם קנין כנ"ל משא"כ מדרבנן באו להורות שאינו קנין לענין תרומה רק לאסרה כהקדש. ודיעבד אין קפידא כנ"ל ולכך הוי לישנא דרבנן. ויש לדחות:

או י"ל דהא לשון קנין שייך על קנין ממון שקונה אותה להיות מעשה ידי' שלו וכן ליורשה כו' כדאמר בש"ס פ' הזורק ידה מי לא קני' לי' לבעל כו' ובאמת בארוסה אין לו בה קנינים אלו רק קנין הגוף שהיא אסורה לעלמא. וא"כ כשאומר קנוי' לי יש לפרשו טפי שתהי' נעשה נשואה בזה שקונה אותה לגמרי בקנינים הנ"ל. והא מבואר בש"ע דהרי את נשואתי לא מהני כיון שאינה נעשית נשואה בזה אך בדיעבד מהני קנוי' לי דבשלמא בלשון נשואין אינו נכלל בו כלל לשון קדושין משא"כ קנוי' לי דגם הקדושין נקראין קנין איסור כנ"ל. אבל לכתחלה דבעינן לשון מבורר הוי לשון קדושין מבורר טפי שאינו נכלל בו נשואין רק קדושין משא"כ קנוי' לי די"ל שרוצה דוקא שתהי' נעשה נשואה בקנין זה. אמנם מדאורייתא גם נשואה אין לו בה שום קנין ממון דירושה ומעשה ידי' דרבנן ושפיר משמע קנוי' לי קדושין גרידא דאין משמעותו טפי נשואין מקדושין משא"כ מדרבנן דתיקנו קנין ממון הנ"ל ולכך ממילא תקנו לכתחלה לשון קדושין ולכך אמר לישנא דרבנן דאסור לה כו' שאינו רק לאיסור כנ"ל משא"כ קנוי' לי כנ"ל:

עוד י"ל למאי דאמר לקמן עזרתי נגדי כו' או דלמא למלאכה קאמר לה כו' ע"ש מבואר היכא דאפשר לפרש הלשון למלאכה לא הוי קדושין. וא"כ נראה כשהאב מקדש בתו קטנה ואומר המקדש בתך מקודשת כו' אם אומר לשון קנין בתך קנוי' לי י"ל דלא מהני דהא קי"ל עבד עברי גופו קנוי וכן אמה עברי' גופה כו' וא"כ שפיר י"ל למלאכה קאמר לה שתהי' קנוי' לו לאמה עברי' והוי לשון קנין כפשטי' שקונה אותה לאמה ומשמע טפי מלשון קדושין וי"ל דהוי ידים שאינם מוכיחות ולא הוי קדושין כלל אף שכוונתו לקדושין כנ"ל דבשלמא גדולה שאינה נמכרת לאמה עברי' מהני קנוי' לי דלא שייך למלאכה כו' שאינה נמכרת כנ"ל אבל בתו קטנה שייך שפיר קנין כנ"ל ולא מהני קנוי' לי רק לשון קדושין. ולכך כיון שרצו חכמים שיהי' לשון קדושין שוה בכל הנשים לכך תיקנו לשון קדושין דמהני אף בקטנה משא"כ לשון קנין. ומיושב שפיר דקרא דכי יקח איירי בגדולה דאשה גדולה משמע וגם דכ' ערות דבר ופיתוי קטנה אונס וכיון דבגדולה איירי כ' לשון קיחה וקנין. ולכך במתניתין דתני האשה וכ' תוס' דקאי אקרא דכי יקח כו' ולכך תני שפיר נקנית דהאשה דקרא דהיינו גדולה מהני בה לשון קנין דהוא לישנא דאורייתא ולכך תני בה' להורות דאקרא קאי ובזו דוקא שייך לשון קנין משא"כ בקטנה כנ"ל. ולכך לקמן דתני האיש מקדש כו' ובסיפא תני האב מקדש בתו כשהיא נערה כו' ודייק התם בש"ס נערה אין קטנה לא מסייע לרב דאסור לקדש בתו קטנה ע"ש וא"כ אי הוי תני לשון קנין לא הוי מוכח כלל כדרב דהוי מצינן למימר דתני נערה דוקא נערה אבל קטנה לא הי' מהני כלל לשון קנין כנ"ל. ולכך תני האב מקדש לשון קדושין דמהני גם בקטנה ואעפ"כ תני נערה להורות כדרב דאסור לקדש בתו קטנה והוצרך שם למיתני לישנא דרבנן דאסר לה אכ"ע ומיושב שפיר דכאן אשמועינן לשון קנין והתם לשון קדושין ולכך תיקנו קדושין דמהני דתמיד כנ"ל. ובזה מיושב קושית הרשב"א שהוא תמיה למה דייק הש"ס מקודם אלשון נקנית מ"ש דלא תני מקדש ואח"כ דייק למה תני כאן על האשה ולקמן האיש הא מקודם הוי לי' למידק על תיבת האשה כו' ע"ש. ולמ"ש מיושב דבקושי' הראשונה פריך על ה' דהאשה שהוא קודם דליתני לשון קדושין ולא ליתני האשה להורות דקאי אקרא דהיינו גדולה דהא לשון קדושין מהני גם בקטנה. ואי ליתני מתקדשת לא ליצטרך למיתני האשה דקרא כנ"ל ומשני לישנא דקרא כו' דקיחה קיחה כו' ואח"כ פריך דלא תני האיש כנ"ל. ופריך שפיר כסדר אמתניתין כנ"ל:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>