עריכת הדף "חידושי הרי"מ/כתובות/נט/א"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף נ"ט ע"א'''}}

קונם שאני עושה לפיך כו' תוס' גרסי שאני עוש' כו'. דליהוי קונם דאורייתא צריך דבר שיש בו ממש. ושאני עושה חל אחר שעושית כו' וקשה למאי שמבואר בי"ד {{ממ|סי' רכ"א סעי' ח'}} בטבלא שנתן לאומן לצייר כו' דאין האומן יכול לאסור דאינו שלו כיון שאין לו חלק בגוף הדבר. וא"כ אי אין אומן קונה בשבח כלי איך יועיל קונם שלה שיחול על אחר שעשתה הא אז אינו שלה רק של בעל החפץ. ודוחק לומר דמיירי בדבר שעושית כל החפץ דוקא או נוטעת אילן כו'. דהא סתמא קתני ועוד דא"כ אפשר למזהר ורק משום טוחנת ואופה כו' ע'ש:

ולגירסת שאיני עושה א"ש דאוסרת הנאתה עליו לענין המעשה ידי'. ואי אין אומן קונה כו'. נהנה מה שמהני' אותו במעשה ידי' שנעשה שלו ואסור כו'. אבל שאני עושה דאין הנאתה אסורה עליו כלל רק מ"י גופא וזה אינו שלה:

וי"ל דהא דאין אומן קונה אף שמשביח ושוה יותר מ"מ כיון שהוא בחפץ של בעלי' קונה בעל החפץ השבח בשעה שעושהו זה. ואז חל הקונם וא"א לו לזכות בהשבח שבא בב"א. ודוקא בטבלא שכבר עשה וכבר של בעל החפץ משא"כ כאן שבא בב"א וכן שם אם הי' אוסר קודם מעשה כנ"ל. אך א"כ בקידושין הי' מהני בעשה לי שירים דקונה השבח לקידושין. ומבואר שם דאי אין אומן קונה כו' אינה מקודשת. וע"כ שאינו מתחיל שום קנין להמשביח כנ"ל:

אך י"ל נהי דגוף הדבר אינו שלו מ"מ הא עכ"פ חייבה תורה שכירות ואף דרבנן דר"ש דגורם לממון לאו כממון היינו שאינו נקרא שלו לגמרי אבל עכ"פ זכות זה יש לו בו לענין הממון כעבדו לקנם וכה"ג וא"כ מעשה ידי' שמשבחת בו החפץ ומגיע בעד זה לשלם יש לה זכות בעשייתה לענין החיוב תשלומין. וא"כ נהי דכשכבר עשת' הוי זה מלוה. אבל יכולה לאסור המ"י בהנאה קודם שעושית. דכיון שאין הבעל צריך לשלם נהנה ממעשה ידי'. ולענין החיוב תשלומין הוא שלה מ"י רק דלא מיקרי חלק בגוף החפץ אבל עכ"פ יש לה זה לענין הממון ונאסר בקונם דהוי דבר שיש בו ממש. ולמ"ד ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף א"כ כיון דצריך המעילה לזמן מרובה אף פחות פחות מש"פ. א"כ הא יש מעלה בקונם. וחל האיסור על פחות פחות מש"פ ואי אין לשכירות אלא לבסוף חל אז כשגומרת דבשעת הגמר נהנה ממ"י. דגם בקידושין מהני אי אין לשכירות אלא בסוף דנהנה מה שאינו מתחייב. וודאי חל הקונם ג"כ על מה שנעשה שלו ואינו מתחייב וזה נהנה ממ"י שלה לענין החיוב. ואי ישנה לשכירות כי'. הא דבקידושין לא מהני שפחות פחות מש"פ נעשה מלוה. ובהנאת מלוה לא אמר. משא"כ בקונם דחל על פחות מש"פ. שפיר חל האיסור על מ"י כנ"ל. אך מ"מ י"ל דהוי החיוב ממון כגידולים במה שזרעה כלה. דאז ההנאה מהתשלומין שגוף הדבר אינו שלה. ואינו מוכרח בפרט למ"ש תוס' דגורם לממון השוה לכל כממון דמי גם לדידן וודאי דהשבח שוה לכל א"כ עכ"פ זכות זה לתשלומין חשוב זכות בגוף החפץ. רק כשכבר עשה כבר יש לו זה ואינו שייך עוד להחפץ דהא אף אם יגנב החפץ או יאבד ג"כ יצטרך בעל החפץ לשלם שכירותו. ולכך אינו יכול לאסור הטבלא דאין לו עוד שום זכות בגוף החפץ. אבל קודם שעושה למ"ד א"מ דשלב"ל. דודאי תליא החיוב ממון מהשכירות בגוף החפץ דאם יאבד לא יהי' לו במה לעשות וליקח השכירות. א"כ למ"ד גורם כממון דמי חשוב זכות בחפץ. ממילא אף לדידן הא זה שוה לכל השבח כנ"ל. ומ"מ יש לדחות דאף דהשבח שוה לכל מ"מ הגורם לממון שיוכל להשביח לאו כממון. ואין כאן על מה לחול הקונם. דהא דיבורו ועשיותו הוי דבר שאין בו ממש. אך הא תוס' ר"ה {{ממ|דף כ"ח ע"א}} כ' דשופר לתקיעתו כו' וכה"ג כיון דהוי דבר שיש בו ממש אף אם אינו הנאה אסור בקונם. א"כ עכ"פ המעשה ידי' לשכירות שלו חל שפיר. ואף אי צריך הנא' עכ"פ החיוב הנאה הוי וחל האיסור על השבח מעשה ידי' להנאת השכירות ממנו כנ"ל גם קשה למ"ד אין מפירין הנדר עד שיחול. איך יפר קודם שעושית כיון שחל רק על המ"י. דאי גריס שאיני עושה א"ש דהאיסור חל שלא לעשות משא"כ שאני עושה כנ"ל. וצ"ל דחשוב חל:

רש"י ז"ל פי' מה שאני עושה יהיה קונם לפיך ע"ש. נראה דפי' לפי שהי' אפשר לפרש שמה שתעשה לפי' יהי' קונם וא"כ הי' קונם כלל. שאסור לכל עולם וקונם כללי מפקיע מידי שיעבוד לרוב הפ'. גם דא"כ הי' אסור בהנאה גם עליו מה שעושה עבורו. וא"כ אסורה לעשות דבמה שעושית מקנית לו ונהנית כמכירה ומתנה דאסור באיסורי הנאה וגם היתה אסורה במזונות שתחת מ"י דהוי חליפי א"ה גם דא"כ הי' זה כאומרת א"נ וא"ע. דהא דלא אמרינן נעשה ריש המדיר משום דהוי רק איני עושה לחוד כמ"ש הר"ן שם אבל אם הפי' קונם סתם דאסורה ע"י הקונם גם ליקח מזונות שוב הי' כאומרת א"נ וא"ע. וגם אף דמשעבדא לי' היתה מחוייבת לומר א"נ וא"ע כדי שלא תעבור. כמו הנאת תשמישך עלי דאף דמשעבדא אין מאכילין דבר האסור ע"ש. ולכך פי' כנ"ל. שאין האיסור רק עליו. אך הא סתם נדרים להחמיר ולמה לא נפרש כנ"ל. דשייך זה הלשון ע"ש בנדרים פ"ט ע"ב שאיני נהנה לאבא אם עושה אני על פיך כו' דקאי לפיך על המעשה. ובפרט לר"מ דא"א מוצי' דבריו לבטלה ואל"ה לא יהי' מועיל. נימא הפי' כנ"ל וצ"ל דלא משמע כן הלשון:

לכאורה למ"ש הג"א ריש המדיר באומר יאסרו כל הפירות אם אעשה דבר פלוני חל לענין זה שאסור לעשות דבר פלוני כדי שלא יהא נדר שוא. וכן בש"ע יו"ד {{ממ|סי' רט"ו}} ב' דיעות בנדר שוא אי לוקה. וא"כ כיון שאם תעשה יהי' שוא תהי' מחויבת לומר א"נ וא"ע כדי שיהא הקונם קיים ולא יהי' שוא. ובשלמא אי א"א מדשלב"ל גם אם תאמר א"נ וא"ע לא יועיל שיהי' הנדר קיים דאז לא הי' שלה. אבל לריב"נ דכשיגרשנה חל כו' שוב בל"ז צריכה לומר א"נ וא"ע כדי שיהי' קיים. אך ממ"נ א"כ לא יהי' שוא דחל כשיגרשנה. אך ז"א שמא לא יגרשנה. אך באמת לא דמי דשם מה שאינו חל כל הפירות שא"א לקיימו. ובאוסר כל הפירות שפיר חל רק שיהי' אנוס וע"כ יעבור. והוי לא יחל דברו במה שנודר נדר כזה דודאי לא יקיים. וכמו נודר בנזירו' והוא בבה"ק דלוקה על הנדר שנודר במה שעובר והוי מחלל דברו במה שנודר. וממילא באוסר כל הפירות אם יעשה דבר פלוני. חל שאסור לעשות דעכשיו אינו אונס והוי בל יחל מה שעושה הדבר פלוני. משא"כ כאן כיון דעל דבר שאינו שלו אין נדר חל אין כאן בל יחל דברו שאין כאן דיבור של נדר ואינו מחויב לקנות שיהי' חל. דכשאינו חל אינו נדר שוא כלל. ואף דבשבועה שיזרוק פלוני צרור לים פ' הרמב"ם ז"ל דהוי שוא. ואעפ"כ ראוי שיקיים הלה ויזרוק ולא יהי' שוא ע"ש ובש"ע סי' רל"ו וא"כ אי נדר שוא אסור ובידה נקיים לומר א"נ וא"ע מחויבת שלא יהי' שוא. ז"א דבשבועה שחל על גופו ורק שאין בידו לקיים א"כ מ"מ כשמקוים נתקיים. משא"כ קונם שחל על החפץ וכשאינו שלו אינו חל עלי' אינו מחויב כלל שיחול כנ"ל:

אמנם למאי דמשמע דאמר אלמוה לשיעבודא גם על המ"י שאין גוף המ"י שלו רק שיעבוד רק דא"י להפקיע שיעבודו ולכך מחויבת לעשות לפי שמשועבד' לעשות. וזה הוי רק כדבר שא"א לקיים דיכולין לכופה לעשות. וא"כ כיון שבידה לקיים כנ"ל מחויבת. וצ"ל דגם דבר המשועבד חשוב אינו שלו ולא חל כלל. וכן כתב רש"י לקמן אלמוה וכלוקח גמור כו' ע"ש:

שמא תעדיף כו'. הקשו תוס' אמאי מצי מיפר כיון דהעדפה שנה אינו ד' שבינו לבינה כו'. וי"ל הא במעשה ידי' שמשקל ה' סלעים שלו והמותר שלה. וכן העדפה שע"י הדחק ב' מלאכות בב"א. א"כ ודאי דיכולה ליתן לו מה שתרצה ואינו מבורר מה שלו ומה שלה רק חלקו כפי שיוי משקל ה' סלעים צמר כו'. וא"כ כיון דקי"ל אחין שחלקו לקוחות דעכ"פ ספק שמא אין ברירה א"כ כיון שעל חלקה חל הקונם ממילא יהי' אסור אף שתחלוק ותתן לו כפי שיוי משקל הנ"ל. דאין ברירה כשותפין שחלקו. וזה שנוטל שמא אסור שהי' שלה שחל עלי' הקונם ומכרה לו כנ"ל. והרשב"א פי' כן הובא בר"ן נדרים פ' השותפין דיש בהחצר דין חלוקה אסור אף בחלקו שחולק אח"כ דאין ברירה כנ"ל. ואף להחולקים שכ' הר"ן הטעם דאינו בדין שיאסור עליו מה שהוא שלו ע"ש. דנראה הטעם דכיון דאין בו דין חלוקה לא מצי אוסר שמשועבד לשותף הב' ואינו מפקיע שיעבוד כזה. רק ביש בו דין חלוקה חל על שלו. וא"כ אי יחול כנ"ל שוב גם בזה אין בו דין חלוקה דלא יוכל השותף ליקח חלקו מטעם אין ברירה. והא משועבד לחלקו. ושוב אינו חל לאסור חלק הב'. דכיון דאין ברירה א"כ לענין זה אין בו דין חלוקה שיהי' חלוק לגמרי חלק שהוא שלו באמת שיהי' מבורר. ושפיר משועבד ואינו אוסר אף דאין ברירה ולקוחות נינהו כנ"ל. וזה דוקא שם שאף על חלקו לא מהני שיאסור עי"ז חלק חבירו שהוא שלו לגמרי אבל בשיעבוד הא מבואר בש"ס דתשמישך עלי חל ופי' שם הר"ן ז"ל דאף דהא גם זה משועבד ואם יחול הא מפקיע ממילא שיעבודו. ותי' כיון דקונם מפקיע רק דאלמוה. ולא אלמוה רק כשהקונם ע"ז עצמו שמשועבד אבל כיון שהקונם עלי' ששלה רק ממילא יפקע לא אלמוה. וא"כ כאן שפיר חל על חלקה וממילא אף שעי"ז לא יוכל ליקח חלק מעשה ידיה שמשועבדת לו. מה בכך מ"מ שפיר כה"ג חייל דלא אלמוה אף שעי"ז יפקע ממילא מה שמשובד לו וא"כ שפיר חל ואסור גם כשחולקין דאין ברירה. ושפיר הוי דברים שבינה לבינו ומהני ההפרה כיון דאם יועיל על ההעדפה גם שלו לא יוכל ליקח כנ"ל ואף בספק מיקרי חל. ועוד דכשמפר יוכל ליקח חלקו ממ"נ אי יש ברירה מותר. ואי אין ברירה מועיל ההפרה כנ"ל. אך לאותו פי' ריש מציאת האשה ד' ס"ו דהעדפה שע"י הדחק הוא כשב"א ישינים א"כ מבורר איזה שלו. אך מבואר שם דגם דחקה עצמה ועשתה יותר. וגם ב' מלאכות בב"א בעיא שם. וכשתעדיף כנ"ל. אז בידה ליתן לו מה שתרצ' ושפיר מפר כנ"ל:

עוד י"ל למאי דמסיק באומרת יקדשו ידי כו'. וא"כ לא מבעי' למ"ד ריש השותפין דבחצר שאין בו דין חלוקה ג"כ אסור אי אין ברירה א"כ גם בזה כיון שמה שתעדיף הוא שלה א"כ שניהן שותפין בידים למלאכתן דיש לה זכות בידים לההעדפה. וא"כ אף שהידים אין בו דין חלוקה מ"מ אסור גם מ"י המגיע לו מטעם אין ברירה. רק אפי' למ"ד דאין בו דין חלוקה מותר מ"מ היינו שם שא"י לאסור חלקי ע"ש. משא"כ כאן כיון דהנאת תשמישך עלי כו' שעיקר הנדר על שלה אף דממילא יפקע שיעבידי מהני. ממילא דכיון דבידים לכ"ע יש לו רק שיעבוד א"כ אף שאין בי דין הלוקה מ"מ חל על חלקה בידים וממילא אסור גם במ"י של חלקו דאין ברירה דכיון שעיקר הקונם על חלקה מפקיע שיעבודו מה שממילא אסור חלקו כנ"ל:

ועוד דדוקא בחצר שא"ב דין חלוקה אמרינן כשזה משתמש הוברר הדבר ששלו בזמן זה ע"ש אבל כאן כיון דעושית ב' מלאכות בב"א אחת שלה דהוי העדפה שע"י הדחקה וא"כ גם בשעה שתעשה לא שייך שאז הידים שלו דהא גם אז שלה לענין המלאכה השני' ואינו מבורר איזה שלו. ורק כשיקח מלאכה א' יהי' מבורר ושוב זה ככל ברירה ביש בו דין חלוקה דאין ברירה כנ"ל. ועוד דהא ביצה{{ממ| דף ל"ח}} אמר רב בהמה אסורה אף אי יש ברירה דינקי אברים מהדדי וא"כ כיון שגם בשעת מלאכה מקצת שלה ויש איסור בידים אסור גם חלקו דינקי והוי גידולי אסורי הנאה כנ"ל. ועוד דשייך בזה פשטה קדושה בכל הידים דקונם קדושת הגוף הוא. ואף דבשותפין אמר פ"ק דקדושין דלא אמרינן פשטה קדושה בכולה היינו ג"כ שאינו בדין שיפשוט לאסור שאינו שלו כנ"ל. משא"כ לענין שיעבוד להפקיע ממילא מהני שפיר פשטה בכולה אף שעי"ז פקע שיעבוד של חלקו כנ"ל. ולתי' הר"ן אהא דיגרשנה כו' דלענין ההפרה נשאר הדאורייתא ג"כ א"ש כו':

בתוס' תירצו דגם העדפה משעבדא לי' לפירות רק לענין זה לא אלמוה כיון שאין הגוף שלו ע"ש. ותמוה דמבואר בהחובל {{ממ|ד' צ'}} דאלמוה בנכסי מלוה שיעבודו לפירות. אך שם איכא פלוגתא אי אנמוה וכ' תוס' שם ד"ה אלמוה הכא פליגי ופ' אע"פ לכ"ע אלמוה כו' וכ' דיש מקומות שצריך לאלם כו'. וכאן סברי תוס' דזה החילוק במ"י שנגמרו שלו אלמוה. ונ"מ לפירות פליגי התם וסבר ר"ע כמ"ד התם דלא אנמוה כו' דאין יוצאין אף לאשה. או כדמוקי שם בב"ק קודם תקנת אושא:

או דלכאורה כיון דקודם תקנת אושא הי' מפקיע וא"כ גם אחר תקנה הא אינו רק שיהי' לוקח מהיום אם תמות קודם אבל כשמת הוא או גרשה לא עשאוהו כלוקח. דהא יכולה למכור נכסי מלוג בט"ה ולא הוי מה שאירש מאבא מכור כו' שיהי' דשלב"ל משום דהגוף שלה עכ"פ אם ימות קודם או יגרש רק כמו תנאי מעכשיו אם תמות ולכך מכרה ומתה מוציא כו' אבל לענין שן ועין עכ"פ כשמת או גרשה איגלאי מילתא שהי' שלה הגוף למפרע ונשתחרר דמפקיע משיעבוד. ונהי דאי מתה הי' לוקח ולא נשתחרר אחר תקנה אבל לענין אם מת או גרשה הוא כקודם תקנה. וצ"ל דזה לכ"ע לא חשיב עבדו המיוחד לו. א"כ לענין הקדש ודאי דאסור ליהנות שמא ימות או יגרשנה ויהי' למפרע הגוף שלה והפקיע מידי שיעבוד ואסור כמו הרי זה גיטך שעה א' קודם מותי כו':

אך לא משמע שם כן שיהי' הטעם משום עבדו המיוחד דמשמע דלאחר תקנה לתירוץ הש"ס אין יוצאין בשו"ע לאשה בלא טעמא דמיוחד כו' ע"ש. וצ"ל כדמשמע מפירש"י ז"ל שם דהא ר"י סבר בכל מקום קנין פירות כקנין הגוף ואין יוצאין לאשה ורק לר"ל ולא פליג אלא בשאר קנין פירות. אבל קנין פירות כזה לאחר תקנת אושא שיש לו גם בגוף מספק כשתמות קודם שוב אלים הקנין פירות כקנין הגוף ואף כשמת או גירש מכל מקום הקנין פירות הי' לו ואלים כנ"ל ולכך אין יוצאין בשו"ע לאשה כו':

אמנם הא לא עדיף מלר' יוחנן ומבואר שם פ' החובל וב"ב {{ממ|דף קנ"ו ע"ב}} במכר הבן כו' דיש חילוק במכר הבן בחיי אב ומת הבן בחיי אב דלא מטי לידי' לזכות בו אז לא זכה לוקח במכירה הראשונה משום דקנין פירות כקנין הגוף אבל מת האב ואח"כ הבן שפיר הועיל מכירה ראשונה דכיון דנעשה שלו שפיר איגלאי מלתא דהועיל המכירה על הגוף כנ"ל ע"ש. ואף דגם בחי הא אינו זוכה דהא מכר ונעשה דלוקח ז"א דמה מכר כל זכות שתבא לידו והוי כאלו זכה הוא מה שהלוקח זוכה מחמתו ע"ש. וא"כ לכאורה למה אחר תקנה אין יוצאין בשו"ע לאשה עכ"פ כשמת או גרשה. דהוי כמכר הבן ומת אב ואח"כ הבן דאף אי קנין פירות כק' הגוף מהני:

אך דהא שיחרור אינו מכירה לעבד רק גזה"כ דנעשה משוחרר בשן ועין. וא"כ שוב הוי זה עצמו כמת הבן בחיי אב. דהא אם משוחרר לא זכתה בו לעולם כלל ולא מטה לידה. ואיך נימא דיצא בשו"ע לאשה הא קנין פ' כק' הגוף דלא יהי' נעשה שלה אף שימות או יגרש כנ"ל אבל בהקדישה בקונם לא מהני תקנת אושא כלל דהא מ"מ כשימות או יגרשנה הוי הגוף שלה למפרע וקנין הפירות אף שהוא כקנין הגוף מ"מ הא זכת' אח"כ והועיל ההקדש למפרע דהקדש כמכר דמה לי מכרו לגבוה כו' ומכחה חל ההקדש והקונם ושפיר הפקיע מידי שיעבוד למפרע אם מת או גרשה אח"כ. וממילא אסור להנות מיד שמא ימות קודם או יגרש והי' הקונם חל ופקע שיעבודי' ואסור כנ"ל וכמו קודם תקנת אושא כנ"ל. ודוקא מעשה ידי' או נכסי צ"ב שהכל שלו משא"כ נ"מ לפירות כנ"ל ושפיר יכול להפר משום בינו לבינה כנ"ל:

עוד י"ל דלא אלמוה לשיעבודי' רק מה שכבר משועבד שלא יפקע. אבל בזה השיעבוד לפירות ודאי דאינו מתחיל רק כשכבר יש הגוף משועבד לפירות. וא"כ לא מבעי' אי נימא שבא אחר שיש הגוף ודאי הי' מהני הקונם שבא בשעה שעושית. והוי כמו דאמר ב"ב {{ממ|ד' קל"ז}} אי מתנת ש"מ אחר גמר מיתה קדמו אחריך שהוא בשעת גמר מיתה ע"ש רק אף אי נימא שבא בבת אחת שגם שיעבוד שלו לפירות בשעה שעושית מ"מ הא גם לוה ולוה וקני קי"ל חולקין שחל שניהם בב"א אף בשיעבוד גמור על הגוף. ופ' הכותב בירושלמי אמתני' מי שמת והניח מלוה כו' ינתן ליורשים כו' זה תורה וזה אינו תורה שכשבא בב"א מפקיע הדאורייתא את הזכות שרק מדרבנן ע"ש לפי' הפ'. וכאומר על בכור עם יציאת רובו עולה בתמורה דאמר דברי הרב ודברי התלמיד כו' דמ"ש ע"ש. וא"כ כיון שבא בב"א מפקיע הקונם שלה שמה"ת את שיעבודו שמדרבנן. ובל"ז כיון שעדיין אינו משועבד וע"י הקונם מפקיע שלא יתחיל כלל שיעבוד שלו שפיר מפקיע ולא אלמוה כלל רק על מה שכבר משועבד כנ"ל:

או י"ל איך שייך אלמוה שלא תפקיע כל אשה שיעבודו הא בידה שלא להעדיף כלל ושלא לעשות יותר ונהי דאם כבר עשתה שייך אלמוה כו' אבל כיון שאסרה בקונם קודם העשי' איך שייך שכל אשה תפקיע ההעדפה לענין פירות. כיון שבידה שלא לעשות כלל וכה"ג לא אלמוה כנ"ל. ועוד למה שפירש"י ז"ל ב"ק פ"ח ע"ב ד"ה באושא התקינו כו' דאע"ג דבעלמא לאו כקנין הגוף כו' בעל בנ"א אלמוה רבנן לשיעבודי' משום איבה םוהוי כלוקח ראשון וכו'. וא"כ כיון דטעם התקנה משום איבה והא נר"ע דהעדפה שע"י הדחק מה"ט דידה הוי דלא שייך איבה בכל מעשה ידי' כיון שדוחקת עצמה כמבואר ריש פ' מצה"א בש"ס. וא"כ אותה ההעדפה אף שמשועבד לו לפירות אבל תקנת אושא י"ל דלא שייך בי' כיון דליכא איבה בהעדפה שע"י הדחק. ושפיר לא שייך אנמוה ומפקיע הקונם מידי שיעבוד כמו קודם תקנת אושא דיוצאין בשן ועין לאשה כו'. ולדידן דגם דאחר תקנה אנמוה מכל מקום לר"ע בהעדפה כנ"ל שפיר כאשמהני הקונם כנ"ל:

עוד י"ל דהא נכסים שאינן ידועין לבעל קי"ל דאם מכרה ונתנה קיים כשמכרה קודם שנודעו לבעל. וגם מברחת חשיב בגמ' אין ידועין. וא"כ י"ל דההעדפה שאין הדרך ככל לעשות הוי עכשיו קודם שעשתה נכסים שאינן ידועין לבעל וכיון דהקונם חל על שלב"ל וחל עכשיו על מיד שתעדיף לא שייך כלל אלמוה לשיעבודי' דבעל בשביל הקנין פירות דהא חל קודם שנודעו לבעל דעכשיו נכסים שאינן ידועין ואין לו זכות בהן וההקדש חל כמו מכר כנ"ל קודם שנודעו כנ"ל. ואף דיש לחלק קצת בדשלב"ל מ"מ חל רק כשבא לעולם ואז נודעים לבעל מ"מ נראה כנ"ל. דלמ"ד אדם מקדיש דשלב"ל אינו יכול לחזור קודם שב"ל כמ"ש לעיל וכמו לאחר ל' דבכל מקום יכולין לחזור ובהקדש לא דכמסירה להדיוט כו' ע"ש ושפיר מהני כנ"ל:

בגמ' שמא יגרשנה כו'. הר"ן ז"ל הקשה איך יפר הא אינו דברים שבינו לבינה כיון דלא חל רק אחר גירושין כו' ע"ש. והיינו דאף דלענין עינוי נפש קי"ל כר"ע סוף נדרים ד' פ"ט דהריני נזירה לאחר שאתגרש ג"כ מפר היינו דמ"מ הוי נדר עינוי נפש. אבל אותן שבתורת דברים שבינו לבינה. ודאי דאותו נדר שלאחר גירושין מסברא לא חשיב בינו לבינה דנהי דשם ע"ט לענין שתועיל ההפרה מועיל גם על אחר גירושין כל שלא נשאת לאחר והש"ס דייק לה מהא דריב"נ דהכא היינו כמ"ש הרא"ש שם שאינו בדין שיחול כשיגרש ויהי' פקע כשיחזור ולכך נשארה ההפרה קיימת גם על אחר גירושין. אבל כשאין הנדר חל כלל כשהיא תחתיו רק לאחר גירושין אין סברא שיהי' נקרא בינו לבינה בשביל שיכולה לינשא דאינו בין איש לאשתו כלל:

עוד לפרש קושייתו דדוקא התם פליג ר"ע אר"י דאזלינן בתר נדרה דהא חל הנזירות על גופה מיד על אחר שתתגרש דהא א"י לחזור בה כשאר קנין לאחר ל' דחשיב מעכשיו ולאחר ל'. ולכך שפיר מצי מיפר דמיקרי שיש כאן נדר גם עכשיו על אח"כ משא"כ בדבר שלא בא לעולם כמ"ש לעיל דנהי דאדם מקדיש דשלב"ל אבל לא שייך בי' מעכשיו דא"א לחול עתה וגם שאומר מעכשיו לאחר שיבא לעולם מצי הדר ביה קודם שבא לעולם. ובזה מודה ר"ע כיון דלא מצינו למה נאמר שחולק על ר' ישמעאל בזה. וממילא בקונם שאני עושה דהוי דבשלב"ל על אחר גירושין דצריך לחול על החפץ ולא על המעשה ידי' שתעשה לאחר גירושין א"כ אינו חל כלל עתה ומקשה הר"ן שפיר. ובזה מיושב תירוצו של הר"ן שכ' כיון דמה"ת מפקיע מידי שיעבוד רק דאלמוה רבנן ולא אלמוה לענין זה שלא יוכל להפר ע"ש. ואינו מובן דהא מ"מ כיון דאלמוה לטובתו ואינו חל עתה ממילא אין כאן דברים שבינו לבינה. ולמ"ש א"ש כיון דמסיק להדיא דאף דאין אדם מקדיש דשלב"ל מ"מ כאן לא חשיב דשלב"ל כיון דמדינא מפקיע רק דאלמוה לא אלמוה רק כל שהיא תחתיו אבל לענין שיחול על אחר גירושין לא אלמוה והוי כאנו חל מיד ואינו דשלב"ל. וא"כ שוב ממילא מה"ט מהני ההפרה דהא שפיר הוי מעכשיו לאחר שתתגרש שאל"ה לא הי' חל כלל. וממילא לר"ע מהני ההפרה דבתר הנדר אזלינן כנ"ל:

ובפשיטות י"ל קושית הר"ן דהא יכולה לומר א"נ וא"ע והוי בינו לבינה משום הפירות כנ"ל. ושוב אף שכ' תוס' דלא שכיח וא"צ להפר בשביל זה אבל עכ"פ הוי דברים שבינו לבינה בשביל זה אם תאמר א"נ וא"ע שלא יאסר לפירות על המותר ומהני ההפרה ובפרט למ"ש לפירש"י ז"ל על ריב"נ אף עיקר מ"י צריך הפרה שמא יגרשנה כו' ולמה ליה לרש"י הך אף ונראה דמישב קושית הר"ן דסבר ג"כ שמא תעדיף דהעדפה שלה. וממילא הוי בינו לבינה משום ההעדפה ושוב אמר ריב"נ אף אם מרוצה על ההעדפה צריך גם על עיקר מ"י הפרה שמא יגרשנה וההפרה מהני משום ההעדפה כנ"ל:

עוד י"ל דהא מצי אמר צאי מ"י למזונותיך ומה שלא יספיק לשלם. וזה גם לדידן כמבואר ריש המדיר ובש"ע וכשאומר כן אז המ"י שלה לא בתורת שנהנית משלו רק שאינו נעשה שלו כלל. דאל"ה במדיר מליהנות הי' אסור לה אף דאמר צאי כו' וע"כ שאינו נעשה שלו כנ"ל ואעפ"כ כאן כשאסרה עליו בקונם שאני עושה כו' נראה דאינו יכול לומר צאי מ"י כו'. דהא אז כיון שנעשה מ"י שלה חל הקונם ואסור בהנחת המ"י ושוב הוי פורע חובו באיסורי הנאה דהא חייב לה מזונות ונפטר בזה שנותן לה שיהי' המ"י שלה. ובא בב"א מה שנעשה איסורי הנאה והפירעון כנ"ל. ודמיא להא דע"ז כשמושך הנכרי היין דאסור ליקח המעות שנעשה א"ה בשעה שנתחייב לו דמי היין ע"ש וחשיב דברים שבינו לבינה שעי"כ לא יוכל לומר לה צאי מ"י למזונותיך כנ"ל:

עוד י"ל דסבר דמשום העדפה אף דדידה הוי מ"מ א"צ להפר דסבר דגם בקנין פירות אלמוהו לשיעבודי' דבעל א"כ ג"כ אינו חל. וא"כ כיון דס"ל משנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות או משעת חתימת הגט פ"ב דגיטין {{ממ|ד' י"ז ע"ב}} וא"כ כשירצה לגרשה או בחתימה יחול על ההעדפה הקונם ושוב כשיחזור בו יפסיד ההעדפה לפירות דכבר חל הקונם ושפיר הוי דברים שבינו לבינה. ונכלל בלשון שמא יגרשנה ותהי' אסורה לחזור לו. וההפרה מהני מ מטעם זה כשיכתוב גט ולא יגרשנה כנ"ל:

כי קאמר הלכה כריב"נ להעדפה. תמוה פירש"י דהא אינו כלל כריב"נ רק כר"ע. וי"ל דהא ודאי אף דאין אדם מדשלב"ל ולא חל על אחר גירושין מ"מ כשחל מיד על ההעדפה למ"ד דידה הוי שפיר חל על כל מ"י לאחר שתתגרש. לא מבעי' להדיעה דדשלב"ל עם דשב"ל קני הכל א"כ חל על אחר גירושין שהוא שלה רק דשלב"ל כנ"ל. רק אף להפ' דלא מהני על הדשלב"ל דקני מחצה מ"מ ואדי כהנ"ל מהני דהא שפיר חל מיד הקונם על מה שהוא שלה וכמו אם הי' מ"י שלה דהי' מהני הקונם גם על אחר הגט ורק כשא"א להקונם לחול כלל מיד רק אחר הגט הוי דשלב"ל. משא"כ כיון דהעדפה שלה וחשיב בא לעולם עכשיו דבידה או דהוי יקדשו ידיך כו'. ושפיר חל הקונם מיד לענין ההעדפה ששלה ממילא חל על כל המ"י שלאחר גרושין דהא על מה שאינה משועבדת חל מיד. וא"כ י"ל דמשני דאמר הלכה כריב"נ להעדפה היינו דסבר דהעדפה שלה ישוב כיון שחל על ההעדפה. אף שהבעל מרוצה שיחול הקונם על ההעדפה מ"מ יפר משום שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור משום מ"י הצריכים לו דלענין זה סבר כריב"נ דיפר בשביל שמא יגרש כיון שאינו דבר שלב"ל דחל מצד ההעדפה. ואפשר דריב"נ עצמו סבר כן למה שפי' רש"י אף עיקר מ"י צריך הפרה דסבר ג"כ העדפה דידה כנ"ל וצריך הפרה אף שמרוצה משום שמא יגרש כו'. ודחי דהוי ליה למימר הלכה כריב"נ להעדפה דלא מוכח דסבר ריב"נ כן. א"נ הלכה כר"ע דהא יכולין לומר דגם ר"ע סבר כן דיפר משום העדפה וממילא אף שמרוצה יפר משום שמא יגרש וכדר"ע מפורש יותר דהעדפה דידה א"נ אין הלכה כת"ק דזה ודאי כנ"ל:

עוד י"ל דסבר העדפה דידה רק דלא הוי מצי מיפר כקושית תוס' שאינו בינו לבינה. ואי משום פירות סבר דאלמוה ושפיר יהי' לו הפירות כדאמר בב"ק {{ממ|ד' פ"ח ע"ב}} דלא מהני מכירתה נכסי מלוג להפקיע הפירות ולקמן ריש פרק האשה שנפלה. וכן הקדישה לא מהני רק דמ"מ יפר משום שמא יגרשנה ויהי' חל על ההעדפה דבכל נכסי מלוג כשמכרה מהני לאחר גירושין ולא חשיב דשלב"ל כשמוכרת בט"ה כיון דהגוף שלה ומועיל הקדש שלה על ההעדפה לענין שיועיל כשמגרשה ונהי דאינה אסורה לחזור לו מ"מ שפיר יפר בשביל זה וחשיב דברים שבינו לבינה כריב"נ דעל אחר גירושין חשיב ג"כ דברים שבל"ב. ואמר שפיר הלכה כריב"נ להעדפה דלענין העדפה יפר משום שמא יגרשנה. ודחו דלימא בהדיא להעדפה דהא ע"כ ריב"נ לאו מה"ט קאמר דהא אמר ותהי' אסורה לחזור כו'. א"כ לימא הלכה כר"ע דהא אפשר לפרש גם בר"ע כן שמא תעדיף ויועיל אחר שיגרש כנ"ל. או נימא אין הלכה כת"ק כיון דבר"ע וריב"נ אינו מפורש כנ"ל רק עכ"פ אין הלכה כת"ק כנ"ל:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>