עריכת הדף "חידושי הרי"מ/בבא מציעא/ז/ב"

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ז' ע"ב'''}}

מ"ש ליד דיין כו' ואחר שמצא שטר כו' ה"ד דכ' בי' הנפק. ותמוה דנקיט הרבותא שכ' קיום ולא הזכיר גוף הדין אחר שמצא כו'. גם ק' תוס' אי לא גרס ה"ד. א"כ הו"ל לשנוי' רק לא מבעי' קאמר כיון דגם לס"ד באחר שמצא. ולגרסת ה"ד תמוה איך הי' מפרש לס"ד. ונראה די"ל למ"ש תוס' לשמואל בטוען מזויף לא מהני קיום. רק כשנתקיים קודם שטען לא מהני טענתו אח"כ ע"ש. דמ"מ א"נ פרוע מגו דמזויף כיון דיש קיום אינו רוצה להכחיש ע"ש ד"ה הא כו'. וא"כ אפשר לפרש דקאי אפלוגתא דלעיל ר' ורשב"ג כו' יתקיים בחותמיו דמיירי במודה בש"כ דיועיל מה שנתקיים להיות יחלוקו. והיינו משום דטוען פרוע כנ"ל. ואמר אח"כ נפל ליד דיין היינו כשהוא באופן שלכ"ע צריך קיום היינו שטוען מזויף שגם לרשב"ג צריך קיום ונפל לי"ד שוב לא יוציאו עולמית אף שיתקיים דלא יועיל עוד קיום כיון שכבר טעין מזויף כ"ד תוס' הנ"ל ור"י סבר דמהני קיום. ופריך רק אלשון מ"ש ליד דיין הא אין זה הגורם רק מה שטוען מזויף ולמה נקיט כהאי לישנא הול"ל ואם טוען מזויף. ומשני ה"ק ואחר שמצא כו'. היינו כשהשטר באופן שיועיל רק משום שכבר נפל ליד דיין. והיינו ממילא כשמצאו אחר דאי לאו דנפל לי"ד כבר ודאי דלא יחזיר אף שיתקיים עכשיו מחשש כתב ללות ולא לוה ורק מה שיחזיר משום דכבר נפל ליד דיין היינו דכ' בי' הנפק וע"כ כבר לוה קמ"ל דמ"מ לא יחזיר משום ח' פירעון. ומיושב הלשון נפל ליד דיין היינו כשתהי' החזרה מצד שנפל כו'. והוצרך לומר לא מבעי' כו' דזה הפירוש על דנקיט נפל כו' משום דזה פשוט דבלי הנפק לא יחזיר ורק משום דנפל לי"ד כו' קמ"ל דמ"מ לא יחזיר כו':

ובזה מיושב מה דתמוה לשמואל דל"ח לפרעון איך מפרש וא"ל דשמואל כר"י ולרבנן חיישינן דא"כ מה פריך בסוגיא דמצא שט"ח לשמואל ממתני' דלמא מתני' כרבנן וע"כ דמשמע לש"ס דשמואל לכ"ע ל"ח לפרעון. ולמ"ש א"ש דלדידי' דבטען מזויף לא מהני קיום מפרש כנ"ל. רק רבא דס"ל באמת דאין חילוק משני כנ"ל. ומב' אדוקין לא קשה לשמואל דכשלוה מוחזק בשטר מודה:

עוד י"ל בס"ד היה מפרש כפשטי'. דהא תוס' ריש מס' הקשו בשנים אוחזין יחלוקו מ"ש מארבא דכל דאלים גבר ע"ש. ותמוה דלמא באמת כל דאלים גבר והיו מחזיקין ביחד הי' של שניהם דשניהם גברו ותפסו. וממילא כיון דתפוסין ועומדין איך יגרע. ומתירוצם משמע משום אנן סהדי דמה דתפיס כו' ולמה להו זה. וצ"ל או דקושייתם אי בתורת כד"ג לא היה שבועה כמו שם. או דהא תוס' גבי מסותא מספקא להו היכא דכדא"ג אי תפס א' וחזר ב' ותקף ממנו אי מהני ע"ש. וממילא במשנה משמע יחלוקו לגמרי דלא מהני תקף א' כדפריך פשיטא אתקפה בפנינו. וע"כ לאו בתורת כדא"ג כנ"ל. אולם הרא"ש מסיק שם דלא מהני תפיס אידך. וכן תוס' למסקנא. וא"כ ממילא אפשר לומר דבאמת כל דאלים גבר ומה"ט יחלוקו. אולם תוס' ב"ב ל"ד ע"ב מחלק ריב"א בין איכא רמאי כד"ג ובטלית דליכא רמאי ל"א כל דא"ג רק יחלוקו ומה"ט ב' אדוקין בשטר דאוחזין יחלוקו אף דאיכא רמאי דלא ס"ל דפרע חצי כתוס' ב"מ ע"ש. וה"ק ר"י דא"כ מה דפריך ול"ל ב' אוחזין בטלית הא ע"כ יש חלוק דבשטר אין אוחזין כל דאלים גבר ע"ש. ולמ"ש י"ל בפשיטות דבמשנה דליכא רמאי יחלוקו ול"א כל דא"ג כמ"ש ריב"א ולכך בשבועה. ובשטר דבל"ז ליכא שבועה שוב באמת יחלוקו מטעם כל דא"ג כיון שתפסו שניהם. ולא גרע מאם לא היו אדוקין שהיה פוסקין כל דא"ג ותפסו שניהם דהי' הדין יחלוקו. ובאמת גם במשנה כן רק תקנה דשבועה הוא משום דליכא ודאי רמאי כנ"ל:

וא"כ יש לפרש נפל ליד דיין כפשטיה כדאמר ב"ב שם ל"ד דהיכא דכל דא"ג לא תפסינן ואי תפסו ב"ד לא מפקינן עד שיתברר ע"ש. וא"כ י"ל גם כאן ב' אדוקין יחלוקו משום כל דא"ג כנ"ל. נפל ליד דיין קודם שתפסו ומחולקין שוב לא מפקינן ולא יוציאו עולמית כנ"ל. ור"י ל"ח לפירעון ופריך הש"ס רק מ"ש ליד דיין דגם בא ליד אחר לא מפקינן כמ"ש תוס' שם ב"ב במנה ג' דנפקד האי טעמא דאי תפיס ע"ש. ומשני באמת הפי' אחר שמצא רק לרבותא דכ' הנפק כו':

וגם בלא הנ"ל לריב"א דבשטר כשאין אוחזין כד"ג וע"כ אף דמצא שט"ח לא יחזיר. ע"כ מיירי תוס' בלא נפל רק מונח ומחולקין. וא"כ י"ל דנפל ליד דיין כשאין אדוקין ואין מחולקין במציאה רק שלי ונפל לי"ד כנ"ל לא יוציאו כו' כיון דהדין כד"ג ותפסוהו כו' ופריך מ"ש דיין:

בזמן שהבעל מודה כו' כ' תוס' ולקנוניא ל"ח. ולא פי' למה. וי"ל בעודה ת' בעלה דלא שכיח ולא טענינן אי לא טעין או דח' פירעון מודו רבנן דל"ח רק צררי כדאמר בגמ' והיינו כמו משכון. וממילא כשמודה מוחל המשכון או שקונות באודיתא וממילא נשאר חיוב הכתובה נגד לקוחות דלא נמחל השיעבוד ע"י צררי כנ"ל:

אך רישא משמע דקאי גם אאינה ת' בעלה ונתגרשה שייך ח' פירעון וקנוניא. ולכך י"ל דהא קי"ל טוען אחר מעב"ד לא"כ ולתוס' גם במקום שכותבין ואין לה גובה והוי תמיד לא אפשר וכ' שובר. וא"כ לא שייך כלל ח' קנוניא דבלא כתובה יכולה לגבות מלקוחות ושובר יכול תמיד להטמין. ודוקא אין בעל מודה אין מחזירין לפי שיכול לבא להפסיד ע"י שהכתובה בידה במקום שאין מכירין וכה"ג כמ"ש תוס' בכמה דוכתי אבל קנוניא לא שייך כנ"ל. ולרי"ף והפ' דמקום שכ' ואין לה לא גבי'. י"ל דמיירי במקום שאין כותבין וכ' לה דשייך כנ"ל. גם י"ל דלטעמייהו שפ' הרמב"ם דהחזירו מוחזר ורק השטר דאיתרע לכתחלה לא יחזיר. ובלי ריעותא ל"ח לקנוניא וא"כ כיון דטוען אמעב"ד לא"כ ורק משום ריעותא דמקום שכותבין ואין לה. ממילא ל"ח לקנוניא דהא החיוב שמצד מעב"ד הוא בידה בלא חזרת הכתובה לגבות מלקוחות וספק ריעותא של הכתובה אינו מפסיד מה שכבר בידה וכמו אם החזירו לה הכתובה דלא היה מזיק החשש ריעותא למנעה מלגבות מלקוחות רק לא יחזיר לכתחלה וזה שייך כשהגוביינא ע"י השטר. משא"כ בכתובה כנ"ל דחשיב ככבר הוחזר דהא כבר בידה הראי' שע"י מעשה ב"ד והספק ריעותא בא להפסיד מה שבידה כבר כנ"ל. ומיושב גם קושיא שניה של תוס' דניחוש שמא כ"ל בניסן כו'. דממ"נ אי אסור החשש רק אקרי וכ' ולא חיישינן בלי איתרע וממילא אינו מפסדת הגביה שמחמת מעשה ב"ד כנ"ל. ומכ"ש להפ' דספק שובר אינו מבטל שטר ודאי ע"ש א"כ בשלמא בשאר חוב בשטר כשנפל הספק בשטר ע"י דאתרע שמא מלוה נפל ובס' בשטר יד בעה"ש עה"ת משא"כ בכתובה דהראיה דמחמת מעשה ב"ד ודאי אף בלא הכתובה. רק אם הכתובה ממנו נפל איכא ריעותא נגד המעשה ב"ד מה שאין שטר כתובה בידה שוב ספק ראיה המבטל השטר. והוי ס' שובר דאינו מבטל שטר ודאי כנ"ל. ולכך דוקא בטוען כו' משא"כ במודה כנ"ל. שם רבינא אמר לעולם איפוך ק' וטעמא דרבנן דח' לב' כתובות ור"י לב"כ ל"ח. לכאורה מיירי באין מודה שאינו כאן לכך לרבנן לא יחזיר מח' ב' כתובות ור"י ל"ח לב"כ לכך עודה תחת בעלה יחזיר נתגרשה לא יחזיר מח' פירעון. אבל רש"י פי' שבפנינו וטוען ב' כתובות לא פירעון א"כ איך אמר ר"י עודה כו' נתגרשה כו' הא לא טעין פרעון רק ב"כ. וצ"ל ר"י לצדדין אי טעין פרעון יש חילוק בין עודה כו' ודוחק. ולכך צ"ל אף דר"י ל"ח לב"כ דוקא בלא מגו ולכך עודה ת"ב יחזיר. אבל נתגרשה נאמן ב"כ במגו דפרעתי. וא"ל דא"כ למה אמר איפוך הא י"ל דמיירי בטענת פרעון ורבנן חיישי ור"י לא חייש רק נאמן במגו דב"כ דחייש לב"כ ועודה ת"ב סבר דלא מהני מגו דאלים משאר תוך זמנו דסלקא בתיקו כדאלים לדידן באיתרע ע"ש. דלא קשה דפרעון במגו דב"כ לאו מגו הוא דצריך לשלם עכ"פ ע"י שובר כנ"ל. משא"כ בטענת פירעון. ולהיפוך מגו טוב ב"כ מגו דפרעתיו כנ"ל:

הנה נ"י כ' דאף דרבינא מוקי רבנן דל"ח לפרעון. פסקו דח' כר"י דפליג אשמואל ע"ש. ולכאורה תמוה הא ע"כ שמואל ור"י לאו בפלוגתא דר"י ורבנן פליגי דא"כ הול"ל כתנאי. ועוד מה פריך לשמואל מתני' דמצא שט"ח לימא מתני' כר"י והוא סבר כרבנן וכן דף י"ד דמסיק שמואל בתיובתא דאמר ל"ח לפרעון ותני הכא אע"פ כו' לא יחזיר כו' ומאי תיובתא ברייתא כר"י או כרבנן למאן דמפיך. ועוד ד' ט"ז דפריך אר"י ממתני' דכל מעב"ד ג"כ לוקי כר"י כנ"ל. ובזה אפשר משום סתם משנה. מכל הנ"ל מוכח דלאו כתנאי אמרו רק שמואל סבר דבין ר"י ובין רבנן ל"ח לפירעון ומוקי לברייתא דנפל ליד דיין בגווני אחריתא. או דעכ"פ סבר כרבינא או כשנוי' קמא דרבנן קאי כוותיה. והא דלא אמר הלכה כחכמים משום דאיכא דמפיך. ולכך מסיק תיובתא דרבנן אדרבנן. דלא מסתבר ליה לגמ' אי לא מפיך שיסבור שמואל כר"י דלא כרבנן. וכן ר"י משמע דסבר ג"כ דרבנן כוותיה י"ל כר"פ דלא תיפוך. ולא אמר הלכה כחכמים משום דאיכא דמפיך. וא"כ ממילא רבינא דבתרא ומפיך א"כ ס"ל דחכמים ל"ח לפרעון וכשמואל ולמה לא פ' כוותיה. ונראה דמשום דסתמא דש"ס מסיק בתיובתא הא דשמואל דל"ח לפירעון א"כ הלכה כסתם גמ' גם נגד רבינא. והגם דרק אי כאביי ס"ל הוי תיובתא מ"מ כיון דאמר בהדיא אהא דאמר לא ח' לפרעון דתיובתא. מוכח דח' לפרעון כנ"ל. ונ"י ור"ן כ' דניהו דקי"ל כר"י דח' לפרעון אבל בענין כ' קי"ל כרבנן דחיישינן מדאמר רבא ש"מ כו' אי משום כתובה ח' לב' כתובות ע"ש. ותמוה למה השמיט הרי"ף ברייתא דמצא שטר כתובה ואוקמתא דרבינא דעכ"פ נ"מ בעודה ת' בעלה דל"ח לפרעון לכ"ע אף דשאר שטר גם תוך זמנו לא יחזיר כמ"ש הנ"י וא"כ היה לו להביא דרבינא כנ"ל. ואי משום דכיון דהביא לקמן מימרא דרבא דח' לב' כתובות א"כ ממילא גם עודה ת' בעלה לא יחזיר מחשש ב' כתובות ושוב דמי לשאר שטר ולא הוצרך להביא. ז"א דהא חשש ב' כתובות לא מהני רק שלא יחזיר שטוען שיש לה עוד כתובה. ואף דהא קי"ל כ' שובר א"כ ע"כ צריך לשלם ע"י שובר ורק שנאמן שלא יחזירו לה דכשכתובה בידה א"צ לשלם עד שתחזיר דיכול לבא להפסד. וא"כ אף שהאמינה מקודם וכ' לה כתובה אחרת מ"מ אינו רוצה עתה שיחזירו לה. אבל אם תובעת לשלם מחויב לשלם ומחזירין לו הכתובה קרוע דאף שטוען שיש לה עוד כתובה א"כ תתן לו שובר כמו בכל מלוה שטוען אבד שטרו שנאמן ע"י שיתן שובר כנ"ל. א"כ עדיין נ"מ בעודה ת' בעלה כשנמצא ואח"כ מגרשה יחזיר דלפרעון ל"ח ומשום ב' כתובות חייב לשלם עכ"פ כנ"ל:

ונראה דס"ל כיון דכשהשטר קיים א"צ לשלם ע"י שובר רק תמיד נאמן מלוה ע"ז שאבד דלא עדיף ממשכון והוי ברי ושמא. משא"כ כאן שטוען ברי דיש לה עוד כתובה וכיון שהיא מכחשת הוי כאומרת שלא נאבדה דכל האומר ל"ל כו' וכמבואר ס' ע"ב במשכון כשהמלו' טוען להד"ם יכול לוה לישבע שאינו חייב לו דודאי לא נאבד. וכן כאן אף שיוחזר לו כתובה זו קרוע ותתן שובר ג"כ פטור מלשלם דטוען ברי שכ' לה עוד כתובה שלא נאבדה וא"צ לשלם ע"י שובר כנ"ל. וא"ל דליהמנא שלא כ' לה עוד כתובה במגו שהי' אומרת שנאבדה גם השני' דהי' נאמנת שישלם לה ע"י שובר. ז"א דרוצה באמת להטמין ולגבות בלי שובר ע"י שמכחשת שלא כ' וליכא מגו. ועוד דהוי מגו להוציא ואף דעם שטר אמרינן מגו להוציא מ"מ למ"ש הפ' הטעם דניהו דשטר העומד לגבות כב"ה דלאו כגבוי עכ"פ להוציא לא מקרי ע"ש. א"כ זה שייך לענין ספק שנולד כו'. אבל לענין לגבות בלי שיחזיר השטר ללוה לעולם אין שטר עומד לגבות כלל. רק ע"י שיוחזר השטר וא"כ לענין ספק זה שמא השטר כתובה עדיין בידה וא"צ לשלם כל שאינה מחזרת לו לא מהני כלל המגו דהוי להוציא דלא שייך שטר העומד לגבות כו' דאינו עומד מעולם לגבות רק כשיוחזר השטר כנ"ל. אך בל"ז ג"כ לא הוי מגו כנ"ל. וא"כ דבטוען ב' כתובות א"צ לשלם לה כלל שוב גם באומר פרעתי נאמן אף דעודה ת' בעלה במגו דב' כתובות למאי דקי"ל מספק דאמרינן מגו תוך זמנו נגד חזקה. ואף בכתובה דגרע מ"מ שוב איתרע ומהני מגו כנ"ל. וממילא אין נ"מ ודינו כשאר שטר ולא הוצרך רי"ף ז"ל להביא כנ"ל:

שם שטרא דא"ב זמן כו' תוס' תמהו על רש"י. וי"ל דרש"י ז"ל לא ס"ל כתוס' שמה שנפל זבל"ז חשיב שניהם בשוה ומה שא' תופס הזמן דכשר זולתו חשוב תפוס לבדו. מה בכך שכשר זולתו מ"מ בלא חלק חברו אין תפיסתו בזמן כלום וא"כ כמו שחשוב תפיסת חברו לענין ב"ח כן חשוב תפוס ג"כ במשעבדי. ולכך פירש כיון דקי"ל שטר שבידך זכות יש לי בו מחויב להראותו ואף הלוה גופיה כמבואר בש"ע. רק מה שצריך ללוה שיהיה נאמן במגו ודאי דא"צ להראותו קודם הטענה רק בב"ד שיטעון במיד טענתו כמבואר פ' חזקת מ"ו איברא לא מחוינא ולכך ס"ל דדוקא בשניה תפוסין בגוף השטר חשיב בשוה כנ"ל. כיון דא' בלא הב' אינו שטר. אבל מה דצריך רק בירור על השטר זה אף שביד חברו הוי כבידו דהא צריך להראותו לזכותו. כמו אם כתוב בשטר הנפק וא' תפוס כל השטר והלוה בהנפק היה מיקרי הכל ביד מלוה דהקיום רק בירור שאינו מזויף. רק אם היה הדין חש"ש מב"ש צריך לקיימו. א"כ א"צ להראות רק עם טענתו פרוע כנ"ל. וגם רש"י סבר דצריך להחזיר כו' ואי לא החזיר פסול כמ"ש הרא"ש פ"ק דגטין וכפשט הגמ' והא בעינן צריך שיחזיר כו'. והוי חזרת השטר כמו שריר וקיים דלמדין משטה אחרונה כשמוחזר דאין חשש כלל כיון שמוחזר ובלא"ה פסול כנ"ל. וא"כ שפיר חשוב שכל א' תפוס בכולו בעיקר השטר. ואף דאם היה חסר שיטה וכה"ג היה פסול זה הפסול היה רק משום חששות שמא היה כתוב דבר וכה"ג. וזה שוב שביד הב' זה הזכות וראיה שלא היה כתוב ג"כ מחויב להראותו ושוב חשוב זה תפוס בכולו כנ"ל. וגם הב' כן. וא"כ שפיר רק לענין הזמן חשוב שזה תפוס השטר עם זמן וזה שטר בלא זמן דגבי ממשעבדי כנ"ל. ופירש"י דאף שזה תפוס העדים. מ"מ מה בכך הא זה דין של הגאונים ז"ל גבי שטר כו' זכות יש לו כשיש ביד זה שטר בב' דברים והעדים חתומים ומעידים גם על מה שזכותו חייב הלה להראותו ושלא לכבוש עדות העדים ע"ש בש"ע וב"י. וא"כ כיון דלענין השטר חשוב כל א' תפוס בכולו שכ' כל ענין השטר. א"כ אף דלוה אדוק בטופס ובעדים. מ"מ הא צריך להראות העדים המעידים על מה שתפוס המלוה כמו שטר הנ"ל זכות יש לי שאינו רשאי לכבו' כו' ושפיר כאלו היה המלוה תפוס גם בעדים. רק אם היה הדין מודה בשטר שכ' צ"ל. א"כ אין הלוה צריך כלל להראות העדים מקודם בב"ד רק עם טענתי פרוע דא"צ לשוי' ראה כנ"ל. וא"כ שפיר היה חשוב שהלוה תפוס בכולו דמצד תפיסת מלוה בלי עדים אין לו כלום. שמה דלוה יצטרך להראות הוא רק עם טענתו פרוע ונאמן במגו שלא הי' מראה. וא"כ עדיין אין למלוה כלום. והוצרך רש"י לפרש דקאי למ"ד מודה בשש"כ א"צ לקיימו. ושפיר כשיראה העדים אף דיטעון פרעתי תוך כ"ד ג"כ יהי' חייב. ולכך שפיר חשיב מלוה תפיס ג"כ בכולו. וגובה כנ"ל וא"ש הכל:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>