עריכת הדף "חוות דעת - חידושים/יורה דעה/קס"

{{ניווט כללי עליון}}
'''חוות דעת - חידושים, יורה דעה, סימן קס'''

{{מרכז|{{גופן|3|דוד|'''קס''' גודל איסור הרבית ועד היכן צריך להיזהר ובו כג סעיפים}}}}

'''<big>{{עוגן1|א}}</big> והעדים עוברים.''' והוא הדין הסופר עובר והסרסור וכל מי שמסייע בדבר עובר משום לפני עור כו'. ובמקום שאף בלא הם גם כן היה מלוה לא שייך לאו דלפני עור. תוס' ד"ה איזהו נשך. ועיין בסימן קנ"א סעיף א' דאפילו בהכאי גוונא אסור. והלווה מכל מקום עובר אלאו דלפני עור אף במקום שהיה מלוה לאחר אותן המעות אם לא היה הוא הלוה. ועיין [[חוות דעת - ביאורים/יורה דעה/קס#א|ביאורים ס"ק א']]:

'''<big>{{עוגן1|ב}}</big> אבל בריבית דרבנן.''' ונראה דהוא הדין העדים אינן עוברין ברבית דרבנן רק משום לפני עור ועיין [[חוות דעת - ביאורים/יורה דעה/קס#א|ביאורים ס"ק א']]:

'''<big>{{עוגן1|ג}}</big> מדעתו.''' והא דמבואר בחושן משפט סימן רל"ב במצא יתרון בכדי שאין הדעת טועה דאין צריך להחזירן היינו בפירעון חוב של מכר. ומ"ש שם בין בהלוואה היינו שהלוה מצא יתרון בדמי ההלוואה. ועיין [[חוות דעת - ביאורים/יורה דעה/קס#ב|ביאורים סק"ב ב']] דדווקא לכתחילה אסור לקבל כשנתן לו יותר אבל כשכבר קיבל ומצא יתרון אין צריך להחזיר:

'''<big>{{עוגן1|ד}}</big> בכה"ג.''' כשנותן סתם ואינו אומר בשכר מעותיך:

'''<big>{{עוגן1|ה}}</big> לקבלו.''' אפילו ברבית דרבנן ובמקום דמועלת מחילה הוא אפילו ברבית דאורייתא:

'''<big>{{עוגן1|ו}}</big> בשביל שילויהו.''' ואף דבס"ד מבואר דאפילו בסתם אסור שאני הכא שהוא קודם להלואה אינו אסור אלא במפרש ולא הוי רק א"ר. ט"ז וש"ך. ועיין [[חוות דעת - ביאורים/יורה דעה/קס#ג|ביאורים ס"ק ג']] דמיירי שנתן לו המתנה ואומר אם תרצה תלויני לכשאצטרך אבל אם מתנה כן בתנאי גמור שאינו נותן לו המתנה רק בשביל שילונהו כשלא ילוה לו יתחייב להחזיר לו המתנה אז כשמלוה לו בשביל זה בודאי הוי רבית קצוצה:

'''<big>{{עוגן1|ז}}</big> מרובה.''' ואפילו היה רגיל מקודם במתנה מרובה אסור ודווקא בסמוך להלוואה אבל במופלגות הרבה אין לחוש אפילו במתנה מרובה בסתם ובפ"י{{הערה|לכאורה צ"ל ובפירוש}} ואפילו במתנה מועטת ומופלגות הרבה אסור וכשלא היה רגיל מקודם אפילו בסתם אסור וכל מה שידוע שבלאו הכי לא היה עושה לו כלל הוי כמתנה מרובה והכל לפי הענין ולפי מה שניכר בדעת המשלח:

'''<big>{{עוגן1|ח}}</big> מליהנות.''' שכיון שנהנה בלא רשותו נראה כסומך על ההלואה:

'''<big>{{עוגן1|ט}}</big> במתנה.''' וכן ללות מהן אסור:

'''<big>{{עוגן1|י}}</big> את בנו.''' ואף דבמודר הנאה מותר מכל מקום הכא כיון דהלוה מחסר עצמו בשביל ההלואה הוי כנשך בלא תרבית דאסור והוא הדין פריעת חוב ומבריח ארי אסור מהאי טעמא ועיין [[חוות דעת - ביאורים/יורה דעה/קס#ד|ביאורים ס"ק ד']]:

'''<big>{{עוגן1|יא}}</big> הילך זוז.''' אבל כשאומר לו כן כל זמן שלא יתן{{הערה|לכאורה צ"ל אתן}} לך כלום מעות אתן לך דינר בחודש איסור גמור. ועיין בסימן ק"ע ובמ"ש שם ס"ק ו':

'''<big>{{עוגן1|יב}}</big> מהלוה.''' ומכל שכן שלא יקדים הלוה למלוה דרך שכירות שמשתדל לו הלואה והוא חוזר ונותן למלוה ואפילו פחות או יותר דרבית גמור הוא ומכל מקום אינו רק א"ר ועיין [[חוות דעת - ביאורים/יורה דעה/קס#ו|ביאורים ס"ק ו']]:

'''<big>{{עוגן1|יג}}</big> יפייסנו.''' והש"ך מסיק דמותר לפייס ולדבריו אף לומר פלוני יתן בשבילי ואפילו לומר הלויני מנה וטול דינר מיד ראובן שאמר לי ליתן במתנה מותר כיון שלא זכה בו עדיין. אבל לחזור וליקח מהלוה אף להש"ך אסור. ודווקא כשלוקח מהלוה קודם ההלואה אבל אם כבר קיבל ההלואה ואחר כך מחזיר הדינר מרצונו למי שנתן להמלוה מותר לקבלו ועיין [[חוות דעת - ביאורים/יורה דעה/קס#ו|ביאורים ס"ק ו']]:

'''<big>{{עוגן1|יד}}</big> לך ד' דינרין.''' הטעם כיון שהמלוה רוצה בהנאת השליח הרי הוא מהני למלוה בשליחותו. ט"ז וש"ך:

'''<big>{{עוגן1|טו}}</big> שלחן אביו.''' משמע דתרווייהו בעינן גדול ואינו סמוך. ש"ך. וכתב הט"ז דבסמוך אסור אפילו בגדול ובקטן אסור אפילו אינו סמוך ואף דבב"מ משמע דקטן ואינו סמוך מקרי גדול היינו לענין מציאה שאין ידו כיד אביו אבל כאן הוי כאילו קבלו האב כיון שאם אין לבן האב חייב לפרנסו:

'''<big>{{עוגן1|טז}}</big> דאסור למלוה ליקח.''' ואם אומר לחבירו הילך זוז בעד שכר טרחתך לבקש לי הלואה ואף אם לא תמצא מי שילויני יוחלט לך בעד שכר טרחתך מותר להשליח ליתן להמלוה זוז דהוי כנותן מעות עצמו ועיין [[חוות דעת - ביאורים/יורה דעה/קס#ז|ביאורים ס"ק ז']]:

'''<big>{{עוגן1|יז}}</big> דיש מפקפקין בהיתר זה.''' הלבוש והט"ז השיגו על דין זה וכתבו שאיסור גמור הוא. והש"ך בנקודות הכסף הסכים עם הרב וכתב דהכי נקטינן ודוקא כששולח על ידי ישראל אבל על ידי עכו"ם למאן דאמר יש שליחות לעכו"ם לחומרא אסור דאין שייך בעכו"ם לומר אין שליח לדבר עבירה שלעכו"ם לית ביה איסורא. ועיין [[חוות דעת - ביאורים/יורה דעה/קס#ח|ביאורים ס"ק ח']] שנראה עיקר דאין היתר רק כשמזכיר השליח שם הלוה על הקרן ואינו מזכירו על הרבית כגון שאומר השליח הלוה לפלוני ואני אתן הרבית אבל כשמזכיר שם הלוה על הקרן והרבית הוי רבית דרבנן. ודוקא כשהלוה עושה שליח אבל כשהמלוה עושה שליח להלוות מעותיו ברבית, רבית קצוצה הוא. ומ"ש הרב עשה שטר לאו דוקא אלא כל שמזכיר שם הלוה על הקרן והרבית אסור. ועיין [[חוות דעת - ביאורים/יורה דעה/קס#ט|ביאורים ס"ק ט']]:

'''<big>{{עוגן1|יח}}</big> חומש.''' מלגו דהיינו ק' בק"ך ודקא ששניהם תלמידי חכמים:

'''<big>{{עוגן1|יט}}</big> רבית דרבנן מותר במעות של יתומים.''' עיין ב[[משנה למלך/מלוה ולוה/ד#יד|משנה למלך פרק ד' מהל' מלוה הלכה י"ד]] שהאריך הרבה בדין זה. והעולה מדבריו שם דדוקא שבשעת התנאי הוא א"ר אבל רבית מאוחרת וכדומה כאילו היה מתנה תחלה על רבית זה היה רבית קצוצה אף לגבי יתומים לא הותר כיון שאסור לבית דין להתנות על רבית כזו ולאו דוקא יתומים ה"ה מעות מי שנשתטה והריוח שעלה אחר שהגדיל היתומים ונשתפה השוטה אף שהיה רבית דרבנן אסור לקבל ואפוטרופוס שהלוה מעות יתומים ולא התנה ברבית כלל דאפילו הכי חייב ליתן מן הריוח שהרויח כמו באתני ברבית קצוצה לקמן דבית דין אבוהון דיתמי וכאילו הותנו דמי. ואם אביו של היתום הלוה ברבית דרבנן באיסור ואחר כך מת הניח בצ"ע אם יתן מן הריוח להיתום אפילו שאביו הלוה גם כן בקרוב לשכר. וגזבר שהלוה מעות הקדש עניים ברבית קצוצה גם כן חייב הלוה ליתן מן הריוח שהרויח כמו במעות יתומים ואם לקח הגזבר רבית קצוצה ועדיין ביד הגזבר מחלוקת בין הפוסקים אם חייב להחזיר:

'''<big>{{עוגן1|כ}}</big> במעות של יתומים.''' הבית יוסף מסיק דמעות אלמנה אין לה דין יתומים בזה כיון שהיא מתעסקת בשלה כשאר נשים:

'''<big>{{עוגן1|כא}}</big> של הקדש עניים.''' הרבה פוסקים מתירין אפילו ברבית קצוצה לכן אם כבר קיבל הגזבר הרבית יכולין העניים לומר קים לי כהמתירין ואין חייב להחזיר במעות שהוקדש לעניים שיהיה הקרן קיים לעולם רק הפירות יתן לעניים גן כן אסור ברבית קצוצה. ואם הקדיש מעות מהיום ולאחר מיתה דהיינו שיהיה הקרן לאחר מותו לעניים וכל ימי חייו היה הפירות שלו אסור להלוותן אפילו באבק רבית ואם התנה שיתן לו הגזבר מהפירות ששה למאה או יותר כל ימי חייו מותר להלוותן ברבית דרבנן אבל אם התנה שיהיו הפירות למחצה או לשליש אסור ועיין [[חוות דעת - ביאורים/יורה דעה/קס#י|ביאורים ס"ק י']]:

'''<big>{{עוגן1|כב}}</big> נוהגין.''' והש"ך העיד שהמנהג להלוות אף מעות יתומים ע"ד היתר דוקא:

'''<big>{{עוגן1|כג}}</big> לעסוק במעותיו.''' והוא הדין לגדול שמת אביו ואינו יכול להתעסק בשלו חשיב כיתום. אבל מי שאין אביו רוצה לפרנסו לעסוק בצרכיו אין לו דין יתום ואם טען המקבל לא קבלתי רק פלגא באגר ופלגא בהפסד ולא רחוק מהפסד והיה הפסד המקבל נאמן כשיש לו מגו אבל כשיש ליתום משכון טענינן ליתמי שהיה רחוק מהפסד:

'''<big>{{עוגן1|כד}}</big> נאמן בלא שבועה.''' הט"ז והש"ך תמהו על זה דאין ליתום שום מעלה בזה משאר בני אדם רק בין ביתומים בין שאר בני אדם כשטוען קודם הפירעון במלוה בשטר אף כשטוען המלוה שלא קיבל כלל רבית אין צריך לישבע קודם הפירעון אפילו אמר אישתבע לי רק אחר הפירעון נשבע היסתם וכשהמלוה מודה שנעשה ברבית שטר זה רק שטוען שבהיתר נעשה נשבע בנקיטת חפץ קודם הפירעון וכשטוענן{{הערה|צ"ל '''וכשטוען''' או '''וכשטוענין'''.}} כן אחר הפירעון הוא להיפך דכשטוען שלא קיבל נשבע היסתם וכשטוען שבהיתר קיבל אינו נשבע כלל דחזקה לא שביק היתירא ואכיל איסורא ועיין [[חוות דעת - ביאורים/יורה דעה/קס#יב|ביאורים ס"ק י"ב]] דהדין עם הרב דיתום פטור מלישבע בכל ענין:

'''<big>{{עוגן1|כה}}</big> נטל לחלקו כל כך ריוח.''' דמה שנעשה באיסור הוה כאלו לא התנה כלום ואמרינן לטובת היתומים דהוה כאלו התנה בקרוב לשכר ורחוק להפסד. ולדעת הט"ז הוה כאלו התנה בפלגא רווחא ולעולם נותן לו חצי ריוח בין שהוא יותר מהקצוצה בין פחות והש"ך בשם מוהר"א ששו"ן כתב דהוי כאלו התנו שיתן לו סך הקצוצה מהריוח שירויח והמותר יהיה שלו ולעולם נתן לו סך הקצוצה מהריוח בין שהוא יותר מהחצי ריוח או פחות ודוקא שהודיע להלוה בשעת הלואה שמעות יתומין הן אבל כשלא הודיע בשעת הלואה שהוא מעות יתומים אין צריך להאמין לו ואין צריך ליתן לו ואם נתברר בעדים שהוא מעות יתומים חייב ליתן לו ועיין [[חוות דעת - ביאורים/יורה דעה/קס#יג|ביאורים ס"ק י"ג]]:

'''<big>{{עוגן1|כו}}</big> פטורין מלשלם.''' והבעה"ת כתב דיוצאה בדיינים והוא הדין שליח שלא נתן לו המשלח רשות לקצץ רק להעלותן בעיסקא והשליח קצץ שלא מדעת המלוה חייב להחזיר הרבית שקיבל ועיין ביאורים ס"ק ט"ו:

'''<big>{{עוגן1|כז}}</big> נאמן לומר.''' אפילו כבר גבה וחייב להחזיר אם הוא רבית קצוצה. ודוקא כשאין ידוע שהוא אפוטרופוס אבל כשידוע שהוא אפוטרופוס של יתומים נאמן. והא דאינו נאמן כאן מטעם חזקה לא שביק היתירא כדלקמן [[שולחן ערוך/יורה דעה/קסט#כה|סימן קס"ט סעיף כ"ה]] שאני הכא שנתברר שהלוה ברבית רק שאומר שהוא מעות של יתומים צריך ראיה. ש"ך. וכתב הט"ז דנגד היתומים נאמן האפוטרופוס כל זמן שהוא מוחזק בשבועה לומר שהרבית בא להם והם מפסידין מה שהחזיר זה הרבית. וכל זה דוקא אם לא הודיע בשעת הלואה שהוא של יתומים {{הערה|צריך להוסיף" '''אז'''.}} אינו נאמן וחייב להחזיר ומכין אותו עד שיחזיר אבל בשעת הלואה כשאומר שהוא מעות יתומים ומלוה אותן באבק רבית נאמן ואין לבית דין עליו כלום ואם יש לו מגו דלהד"מ אף שכבר קיבל נאמן אבל מגו דלהחזרת? לאו מגו הוא ועיין [[חוות דעת - ביאורים/יורה דעה/קס#טז|ביאורים ס"ק ט"ז]]:

'''<big>{{עוגן1|כח}}</big> אסור.''' דבתר מעיקרא אזלינן:

'''<big>{{עוגן1|כט}}</big> פקוח נפש.''' ומיירי דליכא כי אם רשע שרוצה להלוות ברבית ומשום פקוח נפש מותר ללות ממנו ברבית אבל המלוה ודאי עושה איסור דמה פקוח נפש יש לו למלוה, ילוה בחנם. וגם מ"ש רמ"א להקל קצת לצורך קהל מיירי גם כן בכהאי גוונא. ט"ז:

'''<big>{{עוגן1|ל}}</big> מלאכה.''' היינו שהמלוה בעל מלאכה והלוה אינו בעל מלאכה אסור להלוות לו על מנת שכל מלאכה שתבוא לידו שיתנה למלוה אבל אם הלוה הוא בעל מלאכה ומלוה לו בעל מלאכה שיעשה לו מלאכה בזול פשיטא דהוי רבית קצוצה כיון דקצבן לתת לו ומכל שכן לדידן דקיימא לן אפילו בחצר דהוי רבית קצוצה. ש"ך. והט"ז חולק אדין שכתב המחבר וכתב דהיתר גמור הוא ומביא ראיה מהא דסימן קע"ב סעיף ד' דאם אומר לכשתמכור לא תמכור אלא לי בשויהן דמותר. ועיין [[חוות דעת - ביאורים/יורה דעה/קס#יז|ביאורים ס"ק י"ז]] שהעיקר כהרב:

{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}