עריכת הדף "הרחב דבר/שמות/לב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

כמו שמוכח מסוגיא דפסחים ד״ח דתניא חור שבין יהודי לארמאה בודק עד מקום שידו מגעת פלימו א׳ א״צ ומפרש הגמ׳ משום דשכיח הזיקא. וק׳ וכי לית לי׳ לת״ק הא דשכיחא הזיקא. ואם באמת פליגי אמאי נקבע הלכה כפלימו. וגם הרי פלימו מביא ראיה מהא דכתיב בשמואל שאמר איך אלך ושמע שאול והרגני והשיבו לו ה׳ עגלת בקר תקח בידיך. אלא ודאי ת״ק מודה במקום דיש סכנה ושכיחא הזיקא אבל אם יודע האדם בעצמו שמאבד את הרגשותיו במעשה המצות אין לו חשש מסכנה טבעית ומכ״מ יש לדעת כמה מצוה לבדוק ואמר עד מקום שידו מגעת. אבל ודאי לא כל אדם זוכה לכך. ומכש״כ אם בא א׳ לשאול הדין אסור להורות שיבדוק שהרי לא עמדנו על לבו. וזהו הוראת פלימו ואין בזה מחלוקת. והנה שמואל הנביא הגיע למדה גבוהה זו מש״ה לא אמר ה׳ תחלה שיקח עגלת בקר. אבל שמואל הרגיש בעצמו שהי׳ מתעצב באותו ענין על שאול כידוע ולא מצא בלבבו שמחה ש״מ שמגיע לאהבת ה׳ ודביקות. מש״ה שאל כדין והקב״ה השיבו כהלכה:

ומזה יש ללמוד דהבא לרדוף את הרשע על דבר שחייב באמת מ״מ יש להזהר שלא ירדפנו מי שהוא שונאו ומבקש רעתו. דרדיפת אדם הוא סכנה ושכיחא הזיקא. ואם הרדיפה באה בהנאת עצמו ג״כ גם הוא לא ינקה. פוק חזי מש״כ בס׳ בראשית כ״ז ט׳ על הא דאיתא ברבה שנענש יעקב על צעקת עשו. ולא נענש על חרדת יצחק היינו משום שעל חרדת יצחק ודאי הצטער יעקב הרבה אלא שמוכרח הי׳ לכך. משא״כ בצעקת עשו נהנה יעקב. מש״ה נענש ע״ז אע״ג שגוף הענין מה שרמה לעשו הי׳ כשר ומוכרח. והיינו דאיתא במדרש קהלת עה״פ והאלהים יבקש את נרדף אפי׳ צדיק רודף רשע. פי׳ ומה שרודפו יש בו הנאה עצמית שוב נענש ע״ז:

והא דאיתא בברכות דל״ד א׳ כלום מאריך יותר ממשה רבינו דכתיב בי׳ את ארבעים יום וגו׳. אין הכונה שעמד במצב אחד בתפלה ארבעים מעל״ע דאם כן הי׳ בזה נס שלא הי׳ מעולם וגם איה אומר ודברים שאפשר לדבר ארבעים מעל״ע אלא הרבה להפציר על דבר אחד היינו ביטול גזרה של השמדה מ׳ מעל״ע בכל תפלה. ומזה יש ללמד דאפשר להאריך הרבה אף בתפלה אחת:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}