עריכת הדף "הרחב דבר/שמות/כד"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

אולם עוד תני במכילתא ר׳ ישמעאל אמר בתחלת הענין מהו אומר ושבתה הארץ כו׳. שמטים ויובלות ברכות וקללות בסוף הענין מהו אומר אלה החקים והמשפטים והתורות אמרו מקבלים אנו עלינו מפרש דאותה פ׳ שמפורש בה וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר הכונה שנאמר עוד לפני מ״ת בחמשה ימים הללו. וזה הפ׳ קרא משה לפני ישראל והיא הברית של בו״ק. וכ״ה בסוטה דף ל״ז. ובאשר דשם ג״כ כתיב והמשפטים שוב ל״ק לשון ואת כל המשפטים. וגם שם אין הפי׳ משפטים ד״מ. אלא במשמעות משפטים שם חקירות של תורה שבע״פ כמש״כ כ״פ במקום שכתוב חקים ומשפטים ועיקרו בס׳ ויקרא י״ח ה׳. וקרא לפניהם הפ׳ שבכתב ודינין שעל הפרשיות הללו. שא״א בלעדן לעשות דבר ה׳:

והיינו דאי׳ פ׳ ר״ע למה נמשלו ישראל לתפוח מה תפוח זה פריו קודם לעליו כך הקדימו ישראל נעשה לנשמע. והענין הוא דתפוח הזה הוא אתרוג כמש״כ התוס׳ וגם אתרוג עליו הראשונים קודם לפריו אלא בשביל שמתקיים הפרי משנה לשנה ויש בכל שנה גדולים וקטנים. והקטנים נשארים על שנה הבאה ואז נעשה עלים חדשים באים מתחלה לשמור את הפרי. והנה מעשה הטוב מיקרי פרי כדאי׳ בעבודת כוכבים דף י״ט אשר פריו יתן בעתו א״ר אם פריו יתן בעתו כו׳ ופירש״י בל״א שלומד ועושה פרי כלומר מקיים מה שכתוב בתורה. וגמ״ח דומה לעלים שאינם שוה ביוקר אלא משום ששומרים לפרי. ה״נ גמ״ח של ישראל ביוקר משל עובדי כוכבים רק משום שהמה שומרים לתורה ועבודה. וכדאי׳ בחולין דף צ״א אלמלי עליא לא מתקיימא אתכליא. מיהו בכל ישראל באים העלים האלה בטבע או בשכל אנושי וא״כ המה קודמים לתכלית השמירה לפרי אבל המה הקדימו נעשה ונשמע שיעשו הגמ״ח לש״ש. הרי זה תורה ועבודה קודם לגמ״ח. ומתחלה באו העלים להיות שומר לפרי כתפוח:


והוא נ״מ לדינא דז״ל הירו׳ ר׳ חגי ור׳ ירמיה סלקין לבי חנותא קפץ ר׳ חגי ובירך עליהן א״ל ר״י יאות עבדית שכל המצות טעונין ברכה ומנין שכה״מ טעונין ברכה ר׳ תנחום ר״א ב״כ בשם ר״א ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה איתקיש מצוה לתורה מה תורה טעונה ברכה כו׳ וכבר נחלקו בפי׳ בי חנותא י״מ מקום שמושיבין ב״ד וי״מ שמצדיקין את המדות והשערים. הא מיהא לכ״ע לא היה דבר פשוט לברך ע״ז עד שהעלו ר׳ חגי ור״י. וקשה אמאי והלא בכל שעה מברכין על המצות אקב״ו. ותו קשה הא דשאל מנין שכל המצות טעונין ברכה מה זו שאלה על ר״ח ור״י והלא משנה הוא במס׳ תרומות פ״א מ״ו האלם ובע״ק לא יתרומו והוא מפני הברכה. ולא שאל מנין שטעונין ברכה אלא ברור הוא שהוא מדרבנן ואנשי כנה״ג תקנינהו אלא ע״כ משום שהיה מצוה שאין מברכין. ע״פ כלל שהניחו הראשונים לחלק כידוע בשו״ת הרשב״א וש״ר. אלא שא״א לחלק בין המצות כ״א באופן שהברכה דרבנן אבל במצוה שהברכה מה״ת אין מקום לחלק וכאן היה מצוה דלרבים וס״ל להירושלמי דמצוה דלרבים טעון ברכה מה״ת ונ״ל מהאי הקישא מצות לתורה. ולטעמיה דס״ל בפ׳ שלשה שאכלו דברה״ת מה״ת אינו אלא מה שקורין ברבים. ומפרש שם א״כ בינו לבין עצמו לא יברך אר״א מרי אחוי דר״י עשאוה כשאר מצותיה מה מצות טעונין ברכה אף ד״ת טעונין ברכה. הרי דס״ל דת״ת לעצמו למדין משאר מצות והוא דרבנן אבל ת״ת ברבים הוא מה״ת והיינו דעת ר׳ יוחנן בתלמודין דכ״א דקאמר ברכת התורה לפניה מה״ת ולאחריה ק״ו מברכת המזון הרי דמיירי בקריאת התורה ברבים. ובהא ס״ל דמצות דלרבים למדין מהיקשא דא שמה״ת לברך ושוב אין חילוק כלל. אבל תלמוד דילן ס״ל דברכת התורה מה״ת היינו בינו לבין עצמו ואין חילוק בין בינו לב״ע בין לרבים. וא״כ א״א להקיש מצות לתורה שהרי זה ברור דברכת המצות אינו אלא מדרבנן. והיינו דתלמודין לטעמיה דאינו מפרש והמצוה אלו מצות. ואחר שכן אין מברכין על בי חנותא:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}