עריכת הדף "הרחב דבר/שמות/יב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

ונראה דהיינו דתני׳ במכילתא אין לי אלא בן שנה כל שנתו מנין היה רי״א ק״ו מעולה ומה עולה חמורה כשרה לבא כל שנתה פסח שהוא קל אינו דין לבא כל שנתו. ופי׳ בזי״נ אין לי אלא בן שנה היינו עד ר״ה שהוא שנת עולם . וקשה היאך ס״ד לומר כן דבן שנה הוא למנין עולם. הרי כתיב יהיה לכם ותניא בבכורות דל״ט שיהא תמים בן שנה בקבלה והולכה וזריקה. ואי תלי׳ בשנת עולם הרי משיכנס ר״ה כלה השנה. ותו קשה הא דתני׳ עוד במכילתא שם ריהג״א ומה איל שתחלתו פסול סופו כשר שה שתחלתו כשר אינו דין שיהא סופו כשר. וקשה טובא היאך אפשר ללמוד פסח מאיל א״כ יהא כשר גם בשנה שניה. אלא ע״כ הא בן שנה כתיב וא״כ אפשר שיהא דוקא שנת עולם. ותו ק׳ הרי במצורע ובעומר כתיב בן שנתו ודרשינן ולא של מנין עולם. ולא נ״ל ק״ו מאיל. אלא נראה דזה פשוט דדוקא שנתו שלו מדכתיב יהיה לכם. אלא ס״ד דוקא בן שנה הוא ל׳ יום. ולא כל השנה. מש״ה יליף מעולה דכתיב בן שנתו משמע כל השנה. וריה״ג למד מאיל דכשר בסוף שנה שניה ופסול בתחלת שנה שניה שהרי הוא פלגס. שה דכשר בתחלת השנה הראשונה אינו דין שיהא כשר בסוף השנה:

וכ״ז רמזו מסדרי הגדה שהתחילו בבבל כשבאו לגלות כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. ומבואר בנוסח הגדה של הרמב״ם שהיו מתחילים בזה הלשון בבהילו יצאנו ממצרים כהא לחמא עניא כו׳. וזה פלא. אבל מבואר יפה בדברינו שכיון שהגיעו לבבל לאכילת לחם עוני הקדימו לומר בבהילו יצאנו ממצרים. היינו בחפזון ואמרו שגם בארץ מצרים בזמן אכילת הפסח היתה המצוה לאכול המצות לחם עוני. היינו בפ״ע. ובא להודיענו אז שכן אנחנו מעותדים לאכילת לחם עוני בגלות ושיהא ע״ז מצות הספור של בחפזון:

אבל במכילתא תניא בחפזון זה חפזון דמצרים או אינו אלא חפזון דישראל כשהוא אומר ולכל ב״י לא יחרץ כלב לשונו הרי חפזון ישראל אמור (פי׳ שלא היה אז חפזון כלל. וכ״ה בספרי פ׳ ראה) ר׳ יהושע א׳ זה חפזון דישראל או אינו אלא חפזון מצרים כשה״א כי גרשו ממצרים הרי חפזון מצרים אמור ומה ת״ל בחפזון חפזון דישראל. והוא פלא מה זה קשה הא דכתיב ואכלתם בחפזון. אלא טה״ד הוא וצ״ל ומה ת״ל ולא יכלו להתמהמה אלא חפזון ישראל. והכי יבואר עוד להלן באותו מקרא. ולא דפליגי התנאים אי הוי כלל חפזון ישראל. דאאל״כ שהרי בברכות ד״ט אי׳ ג״כ דפליגי תנאי עד שעת חפזון. אי עד שעת חפזון דמצרים והיינו בחצות. או עד שעת חפזון דישראל והיינו בבוקר. אלמא דלכ״ע היה חפזון דמצרים ודישראל. אלא לא היה בשעת אחת בחצות הלילה נחפזו מצרים כדכתיב ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כלנו מתים. והיה רצונם חזק שיצאו תומ״י אבל לא שמעו ישראל. אבל בבקר לא היו מצרים נחפזים כלל שהרי ראו שלא מתו עוד מחצות ואילך ורק ישראל נחפזו משום ששאלו הרבה בחזקת שישובו. ואי היה מי מישראל מודיעם רצון ישראל לצאת לחלוטין. לא די שהיו מוציאים מהם מה שהשאילו. ואפשר היו חוזרים מדיבורם אחר שלא מתו יותר. וכבר תניא במכילתא שנשתבחו בזה ישראל שלא היו בהם דלטורין בזה שלא הודיע א׳ מהם למצרים הדבר הזה. אבל יראו הרבה מזה ונחפזו לצאת. והיינו דכתיב בפ׳ מסעי אחר וב״י יוצאים ביד רמה לעיני כל מצרים. ומצרים מקברים וגו׳ שכל המקרא אינו ענין אלא לבאר היאך יצאו ביד רמה כמו בני חורין לעיני כל מצרים ולא הרגישו מאומה. הוא משום שהיו טרודין בקבורת מתיהם. הא מיהא לכ״ע היה בבקר חפזון דישראל אלא שנחלקו בפי׳ ואכלתם אותו בחפזון דמפרשי בשעת חפזון וסתמא דמכילתא ס״ל כר״א דזמן אכילה עד חצות כמבואר להלן ס״פ בא רא״א מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של חכמים או של תלמידים שצריכים לעסוק בהלכות הפסח עד חצות כו׳ ולא כדתניא בתוספתא שלהי מס׳ פסחים כל הלילה. והוא משום שתלוי בזמן אכילת פסח. מש״ה מפרש ת״ק דמכילתא בחפזון דמצרים שהיה בחצות. ואז ודאי לא היה חפזון לישראל. ור׳ יהושע ס״ל בחפזון שהיה בבוקר וע״כ הוא חפזון דישראל. ותניא עוד במכילתא אבא חנן משום ר״א המודעי א׳ זה חפזון שכינה אע״פ שאין ראיה לדבר [שהיה חפזון שכינה] זכר לדבר קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים ואומר הנה זה עומד אחר כתלינו וגו׳ יכול אף לעתיד לבא כן ת״ל כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה׳. ביאור הדבר שעיקר הראיה ממקרא דשה״ש הוא מובן ממקרא דישעיה שאמר דלע״ל לא בחפזון תצאו. וא״א לומר דפי׳ חפזון דישראל הרי כתיב ובמנוסה לא תלכון. גם א״א לפרש חפזון דאוה״ע דא״כ מה זה טעם כי הולך לפניכם ה׳. ומזה למדנו דלא כמו במצרים דאע״ג דכתיב וה׳ הולך לפניהם לא היה אלא בהגיעם לאיתם בקצה המדבר. אבל בעודם ברעמסס עד סכות לא היה כן והיינו משום שלא היה שורת הדין נותן ולא הקץ הגיע בברור. ומש״ה כתיב בשה״ש מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות היינו כמו שהאדם עושה בהסתר דבר שאינו כשורת הדין ומדלג על כמה מניעות שלפניו כך היה כ״י לפני הקב״ה. ובסיפא דקרא הנה זה עומד אתר כתלינו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. גם זה ממשיל כמו שהאדם בוש להתראות בהשתדלותו בדבר שאינו כשורת הדין. וע״כ הוא משתדל מן החלונות ומן החרכים ואין רואים אותו. כך היה כ״י הקב״ה משתדל שיגיעו ישראל לכך בהסתר עד שכבר יצאו והגיעו לאיתם. אבל לע״ל יהיה מהחל הגאולה הולך לפניהם ה׳. זהו ביאור המכילתא. הא מיהא דכולהו תנאי במכילתא מפרשי ואכלתם אותו בחפזון. בשעת חפזון. ולפ״ז מתבאר סיפיה דקרא פסח הוא לה׳ לת״ק דקאי על חפזון דמצרים או לר״י דקאי על ישראל שהוא דבר בפ״ע וכדתניא במכילתא פסח הוא לה׳ שיהא כל מעשיו לשם פסח [כצ״ל] אבל בתלמודין דברכות הנ״ל דמפרשי עד שעת חפזון. ודינא הוא. מפרשי פסח הוא לה׳. דמש״ה אינו כשאר שלמים שנאכל לשני ימים ולפ״ז ע״כ קאי על פסח דורות. וא״א למעט מלשון אותו דקאי רק על פסח מצרים. שהרי עיקר הטעם של פסח הוא לה׳ לא נצרכנו אלא לדורות שיש שלמים ונאכלים לשני ימים משא״כ בפ״מ שלא היו עדיין דיני שלמים:

וראוי לדעת דאע״ג דשני המועדים פסח וסוכות נשתוו בעיקר הדין. דבשניהם מצוה בראשון. ואם לא הקריב בראשון משלים כל ז׳. וכדאיתא בחגיגה ד״ט וחגתם אתו חג לה׳. יכול יהא חוגג והולך כל שבעה ת״ל אותו. אותו אתה חוגג כו׳. ובסכות מיירי סתם. מ״מ בפשטא דקרא יש הפרש בין פסח לסכות. דבסכות כתיב וחגתם חג לה׳ שבעת ימים. שבעת ימים תחג לה׳ אלהיך. ואין מקרא יוצא מ״פ ג״כ וכמו שביארנו בפ׳ דמועדות שבת״כ ופ׳ פינחס הוכחות מדיוקי דקראי בתורה נו״כ שהיו רגילים להרבות בחוהמ״ס שלמים ותודה לפני הגשם. וממילא היה כל יום חג ושמחה ולא נתמעט מדרשם דאותו אלא חובה דחגיגה. לאפוקי בפסח מבואר בכל פ׳ מועדות שלא נקרא חג אלא יום הראשון בלבד. ורק ביום השביעי כתיב להלן י״ג ו׳ וביום השביעי חג לה׳ ויבואר שם. והיינו דכתיב תחגהו ולא יותר:

ושמעתי מהרב הגאון מו״ה בצלאל הכהן ז״ל מו״ץ מווילנא דהאי מיום הראשון וגו׳ קאי על מ״ע דתשביתו. דעיקר פי׳ אך ביום הראשון תשביתו הוא בע״פ בי״ד כידוע. ומפרש המקרא דמכ״מ קאי במ״ע זו מיום הראשון וגו׳. ומש״ה כתיב הראשן והשבעי חסרים ללמדנו דאע״ג שיש מ״ע דהשבתה מכ״מ אסור לשרוף בראשון ובשביעי משום יו״ט. ומש״ה כתיב מיד וביום הראשון מקרא קודש וגו׳. ונראה להוסיף אפילו לפרש״י בד״ו בד״ה כופה כו׳ ומיהו בב״י לא עבר דהא בטולי בטליה. דמוכח מזה דאי לא בטליה שורפין ביו״ט כדי שלא יעבור בב״י. מכ״מ לא משום טעם מתוך שהותרה הבערה לצורך כו׳ אלא משום דעובר בכל רגע על מ״ע דתשביתו ול״ת דב״י. וזה דוחה עשה ול״ת דיו״ט שהוא רק בשעת מעשה. ויש לי ראיה לזה מפרש״י ב״מ דל״ב א׳ ואכ״מ. וא״כ אם אפשר ליתן לגוי או לבהמה ושוב לא יעבור אסור לשרוף ביו״ט. אפי׳ לדעת רש״י:

ובזה פליגי התלמודים. בירושלמי פ׳ כ״ש אי׳ דבעינן דוקא שיהא נעשה באופן דצריך שמירה לאפוקי חלוטה ונילוש במי פירות שאין בא לידי חימוץ וא״צ שמירה. וזה היה דעת רבא בתלמודן ד״מ דאמר מצוה ללתות כי היכי דליבעי שמירה. אבל אח״כ הדר ביה רבא ואמר דפי׳ המקרא ושמרתם אה״מ לשם מצה של מצוה דוקא אבל לא בעינן שיהא באופן דנצרך לשמירה דוקא וכן פסק הרמב״ם. ולהיפך לדעת הירוש׳ דס״ל דבעינן שיהא נעשה באופן דצריך שמירה לא בעי שיהא משומר לשם מצה. כדמוכח בירושלמי סוכה פ״א והובא בתוס׳ סוכה ד״ט א׳ בד״ה סוכה ישנה. ויותר מזה כתבנו בהע״ש סימן ע״ו אות ג׳ ובהשמטות לח״ג בס״ד. ולמדנו מזה דשמירה לשום מצה לדידן דקיי״ל כרבא הוא מה״ת. ולא כמש״כ הח״י סי׳ ת״ס עי״ש:

וכיב״ז הזהיר הכתוב במצה לדורות בחו״ל דכתיב לחם עוני ודרשו בפסחים דקט״ו שיהא הוא מסיק ואשתו אופה. ונתבאר בפ׳ ראה שהוא מצוה לטרוח בעצמו. ולא כפרש״י שהוא מטעם שמירה. וה״נ היה המצוה בק״פ שיהא הטפול בזה בעצמו לכל גדולי ישראל:







אבל זה אינו אלא אם נאמר דהא דתנן הנודר מן הערלים אסור במולי אוה״ע. אינו אלא בלשון ב״א. כדין נדרים. אבל בלשון תורה הרי הוא מהול לענין שיהא מותר למול את ישראל. למ״ד המול ימול המל ימול. וממילא להיפך ישראל ערל שמתו אחיו מחמת מילה פסול. וכ״ה באמת דעת הירו׳ ר״פ הערל. ולפ״ז נצרכנו לדרשה דמכ״מ הרי הוא ערל שפסול לאכילת פסח. אבל לש״ס דילן בע״ז שם משמע להיפך דערל ישראל כשר למ״ד המול ימול. וס״ל דלא רק בלשון ב״א הוא אלא הכי הוא בלשון תורה. וה״ה ערבי מהול הרי הוא ערל בלשון תורה אפילו לענין מילה. וא״כ א״צ לרבות ערבי מהול לפסול בפסח. שהרי הוא ערל. והיינו דמקשה ביבמות דע״א על הס״ד לאתויי ערבי מהול וגבעוני מהול והני מולין נינהו כו׳ ומסיק לאתויי גר שמל ולא טבל וקטן שנולד כשהוא מהול:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}