עריכת הדף "הרחב דבר/ויקרא/י"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

ויש להסביר טעם השנוי. דשם כתיב שני בני יעקב. וכאן כתיב בני אהרן. והנה שם ביארנו משמעות שני שהיו נכנסים לאותו מעשה שלא בדעה אחת יע״ש. מה שאין כן כאן שניהם נכנסו בדרך א׳ של אהבת ה׳. ולא יכלו להתאפק על התשוקה להשיג דעת וכבוד אלהים. וברוב תשוקה נכנסו להקטיר בהיכל. וקטרת הוא דבר המביא לידי התקרבות יתירה לשמים. וע״כ נבחר הקטורת להר׳׳ן איש במחלוקת קרח אשר גם המה נתעצמו בזו התשוקה יותר מהמדה כמו שביארנו שם. ולעיל ט׳ ו׳. והנה במ״ר פ׳ אחרי אי׳ שחטאו במה שנכנסו פרועי ראש ומחוסרי בגדים ושתו״י והובא בתוס׳ יומא דנ״ג א׳. ולפי השקפה ראשונה הוא פלא למאי נעמיס על קדושי עליון אלו כ״כ עונות יותר מהמפורש. אלא הענין דמאן דמפרש הכי ס״ל שלא הכניסו אש זרה עפ״י טעות הוראה כדעת ר״א שהורו בפני משה רבן. אלא להיפך שידעו שאין כן הלכה לדורות לבני אהרן. אלא בשביל תגבורת התשוקה להשיג אהבת ה׳ מצאו את לבבם לעשות מה שלא נצטוו וא״כ אין כאן דין כהונה כלל. ובזה ג״כ מדויק מה שכתוב בני אהרן ואח״כ נדב ואביהוא ללמד שלא נכנסו מצד שהם בני אהרן אלא מצד עצמם ותשוקתם הקדושה:

וזה התכלית גרם נמי לבני עלי דכתיב ולא ישמעו לקול אביהם כי חפץ ה׳ להמיתם. פי׳ מש״ה לא שמעו מוסר אביהם לא שהיו רעים כ״כ בוזי מוסר חלילה. אלא שהקב״ה הקשה את לבם שלא ישמעו וגו׳ וכדי להמיתם. ואע״ג שאין כך מדתו של הקב״ה החפץ בתשובה יותר מבעונש מכ״מ בבני עלי שהי׳ חטאם בבזיון קדשי ה׳ רצה הקב״ה להראות חומר מקדש וקדשיו. והיינו דאי׳ בזבחים ד״ו שעירי עצרת למה הן באין על טומאת מו״ק נזרק דמו של ראשון שני למה הוא בא על טומאה שאירע בין זל״ז. אמור מעתה ראויין ישראל להקריב קרבנותיהן בכל שעה כך. הנה הקדים התנא שבאין על טומאת מו״ק ללמדנו דמש״ה ראויין להביא בכל עת ובכל שעה. שהוא נוגע לכבודו ית׳:

ובת״כ פליגי בזה ר״א ור״ע. ר״א ס״ל לא מתו אלא בחוץ מקום שהלוים מותרים ליכנס לשם שנא׳ ויקרבו לפני ה׳ רמ״א לא מתו אלא בפנים כו׳ א״כ ל״נ ויקרבו אלא מלמד שהטילו חניתות כו׳. ולכאורה תמוה מה זה קשה שנכנסו הלוים להוציא הטומאה אחר שלא היו כהנים ומש״כ הרמב״ן בזה אינו מובן כ״כ. ונראה שהדיוק הוא במש״כ ויקרבו שניהם הלא די הי׳ שיכנס א׳ ויוציא א׳ ואח״כ את השני ואמאי קרבו שניהם לפנים ממחיצתן. ומש״ה פליגי תנאי:

והיינו דאי׳ בשבת דקנ״ג אחים בהספדאי דהתם קאימנא. ולכאורה הכי מיבעי דהתם הוינא דלשון עמידה לא שייך בנשמה כדאיתא ברבה פרשה יתרו עה״פ ואת אשר איננו עמנו היום דלהכי לא כתיב עומד היום ללמדנו על הנשמות שאין בהם עמידה וא״כ אמאי אמר בלשון שאינו מדויק. אלא בא ללמד דמיתת צדיק מכפרת כמו חטאת הקהל וא״כ בעי אז ודוי כמו בשעת סמיכת הקרבן. וסמיכה היא בעמידה כדאי׳ ביומא פ״ג שמעמידים את הקרבן הנסמך וכבר אמרו במס׳ הוריות ד״ו א׳ דחטאת הקהל קרוי׳ עולה. והיינו דכמו עולה בא להפיק רצון מלפני ה׳ וכמש״כ לעיל א׳ ג׳. כך חטאת הקהל. וה״ה צדיק בעת הספדו. ומכש״כ בפניו. והיינו יבכו את השרפה כמש״כ בהע״ד:


אבל בת״כ והובא בגמ׳ זבחים דק״א החליטו דמיירי בשעיר ר״ח. והכי סתים הגמ׳ בשבועות ד״ט ב׳ דהאי קרא בשעיר ר״ח כתיב. ויש להתבונן מנ״ל לחז״ל להוציא הפ׳ ממשמעה. ורש״י כ׳ בסמוך עה״פ ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה. מכאן למדנו ששעיר ר״ח הי׳ שהוא מכפר עון טומאת מו״ק שחטאת שמיני וחטאת נחשון לא לכפרה באו עכ״ל. והנה חטאת נחשון ודאי לא לכפרה בא וכדאי׳ בזבחים ד״ט ב׳ דחטאת נחשון עולה היא אבל חטאת שמיני מנ״ל שאינן לכפרה והרי בפירוש כתיב ועשה את קרבן העם וכפר בעדם וכפי הידוע שבא לכפרה על מעשה העגל. אלא נראה שלמדו מדכתיב הן הקריבו את חטאתם וגו׳ ומשמעות המקרא קאי על אלעזר ואיתמר. ומעתה ממ״נ אי נימא כמשמעו שהם באמת הקריבו. תמוה הרי לא הם הקריבו אלא אהרן כמבואר בפ׳ שהוא בעצמו הי׳ הזורק והמקטיר. ואי נפרש כשיטת הגמ׳ שהוא בלשון תימא. וכי הן הקריבו הרי אני הקרבתי הוא יותר תמוה שהרי כל קרבנות הפ׳ נעשו קודם שמתו נו״א והיו יכולים גם המה להקריב. וכבר תמה ע״ז הרמב״ן ונשאר בדוחק. ובמדרש אי׳ שאמר להם משה אם לא רציתם לאכול מדוע הקרבתם. הרי מבואר שההקרבה היתה אחר מעשה נו״א. אלא מוכרח לומר שהי׳ שעיר ר״ח וקרב אחר מיתת נו״א:

(יז) ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה. האי לשאת את עון העדה מיותר. דבל״ז ג״כ הרי מצוה לאכול קדשים כמו המנחה. ובשבועות ד״ט למד מכאן ר״ש דשעיר ר״ח מכפר על טהור שאכל את הטמא. וחכמים פליגי ולא הקשו בגמ׳ מ״ט דרבנן ומאי דרשי בי׳. אבל מתחלה יש לבאר סוגי׳ דבמס׳ זבחים דק״א דנחלקו תנאי מפני מה נשרפה באמת. ר׳ נחמי׳ ס״ל דמפני אנינות נשרפה. דאנינות לילה מדאורי׳ אסור. ומשה רבינו כסבור כשם שהותר המנחה קדשי שעה כך הותר קדשי דורות. וא״ל אהרן אם שמעת בקדשי שעה תאמר בקדשי דורות דאיכא ק״ו ממעשר הקל דכתיב לא אכלתי באוני ממנו. ר״י ור״ש ס״ל דמפני טומאה נשרפה דאי משום אנינות היו יכולין לאכול לערב. ור״י ור״ש פליגי ג״כ ר״י ס״ל אנינות לילה מדאורי׳ אסור ורק באותו יום הי׳ הוראת שעה דשרי אבל דוקא בלילה ולא ביום. וה״ק אם שמעת באנינות לילה לא שמעת באנינות יום. ולפי״ז צ״ל דהמנחה ג״כ לא הית׳ נאכלת אלא בלילה ואין נ״מ בין קדשי שעה לדורות אלא משום שהי׳ מונח ביום בלי אכילה אירע טומאה בשעיר ונשרף. ור״ש ס״ל אנינות לילה דרבנן אפי׳ לדורות ונאכל בלילה עפ״י דין. והתוס׳ תמהו לדעת ר״י מ״ש אנינות לילה משל יום והרי גם בלילה איכא למימר ק״ו ממעשר הקל דאסור בקדשי דורות. והנראה עפ״י סוגי׳ דמ״ק די״ד ב׳ דמש״ה שמחת הרגל דוחה אנינות משום דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ועוד אמרו שם דכה״ג בכל השנה כרגל דמי ומש״ה מקריב אונן. ומזה הטעם אינו אוכל דכמו ברגל דכל ישראל דאונן מקריב מטעם דעשה דרבים אלים מעשה דיחיד אבל אינו אוכל משום דבאכילת קדשים איכא לאו ג״כ דכתיב במע״ש לא אכלתי באוני ממנו. וכמש״כ הרמב״ם הל׳ מע״ש פ״ג ה״ז ולא מע״ש בלבד אלא כל הקדשים אם אכל באנינות לוקה וזהו שיטת הגאונים. מש״ה לא אתי עשה דרבים ודחי עשה ול״ת. וה״נ בכה״ג בכל יום. מעתה שלא עמד משה רבינו על ק״ו קדשים ממע״ש. אולי הי׳ סבור כשיטת הרמב״ן בסה״מ שורש ח׳ ובמל״ת קנ״א וקנ״ב שאין בזה אזהרה כלל. והכי נראה מלשון הגמ׳ שא״ל אהרן דבקדשי דורות איכא ק״ו ממעשר הקל. משמע דבזה הי׳ עיקר הטעות. ולא שטעה משה ללמוד קדשי דורות מקדשי שעה. דזה ודאי אאל״כ שהרי זה יסוד ועיקר בתורה דורות משעה לא ילפינן. אלא כסבור שהיתר אכילת קדשי שעה באנינות אינו חידוש כלל. אלא משום שבא עשה דרבים היינו חנוכת המזבח שהוא כרגל כדכתיב וביום שמחתכם והיינו חנוכת המזבח כמש״כ בפ׳ בהעלתך. ודחי עשה דיחיד. וה״נ אתי עשה דאכילת חטאת של ר״ח שבא לשאת עון העדה ודחי עשה דאנינות. וכיב״ז אי׳ בחולין דקמ״א דאתי עשה דהבאת שלום ודחי עשה דשלה״ק. וזהו דבר משה ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה. והשיב אהרן דבקדשי דורות יש אזהרה ג״כ ואין עשה אלים דוחה ל״ת ועשה. כ״ז דעת ר״נ. אבל ר״י ס״ל דבאמת קדשי שעה ג״כ לא נאכל ביום כמש״כ רק בלילה. ואע״ג דאנינות לילה ג״כ מדאורי׳ אסור מכ״מ אינו דומה לשל יום דעיקר אנינות ביום כדכתיב ואחריתה כיום מר ובי׳ כתיב אזהרה לא אכלתי באוני. אבל לילה אינו אסור מה״ת אלא משום דמכ״מ אינו זמן שמתה וכתיב בבכורים ושמחת בכל הטוב. ואי׳ בפסחים דל״ו ב׳ דמכאן יש ללמוד בכורים אסורים לאונן. ולילה ראשונה אינו זמן שמחה מיהת ואיכא עשה. ואתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ומשה אמר דה״ה עשה דכפרה של העדה דאלימא. ואהרן הודה דבלילה שרי ורק משום דביום אסור משום ל״ת ואין עשה דוחה ל״ת ועשה. ומש״ה נטמאה. וא״כ גם לר״י ניחא קרא דלשאת את עון העדה. אבל ר״ש ס״ל דאנינות לילה דרבנן ומה״ת שרי לגמרי ולטעמי׳ קאי בפסחים שם דבכורים מותר לאונן וס״ל דהא דכתיב ושמחת בכל הטוב לזמן שמחה הוא דאתי כדאי׳ שם. ומנחה באמת לא הותרה אלא בלילה. ובלילה לא בעינן אלימת עשה כלל. וא״כ לא הי׳ נצרך משה רבינו לומר ואותה נתן לכם וגו׳ מש״ה דריש לד״א ולא נחלקו משה ואהרן בדין אלא אהרן הוא דקא טעי בדעת משה ואמר אחר שביום ודאי אסור. אלא בלילה ומש״ה נטמאה. והנה תני׳ בת״כ שהביא ר״י הוכחה דמפני טומאה נשרפה אר״י חנני׳ בן יהודה הי׳ דורש כל ימיו קשה הקפדה שגרם לו למשה לטעות. אחר מיתתו הנני כמשיב ע״ד ומי גרם לו שהקפיד אלא שטעה. ולכאורה שפיר קאמר ר״י ומ״ט דחנני׳. אבל הענין דבאמת לשיטת ר״נ דמפני אנינות נשרפה אין מקום ליישב דעת חנניה איברא לר״י ור״ש דס״ל מפני טומאה נשרפה אפשר לומר דמתחלה קצף לצדק שלא נזהרו שלא יטמא. והמה אמרו שמשום שהי׳ אסור לאכול כל היום אירע טומאה. מעתה פליגי חנני׳ ור״י במשמעות המקרא מדוע לא אכלתם וגו׳ מבואר שקצף משה על שלא אכלו כבר בו ביום וזה הי׳ טעות. ור״י מפרש דהקצפון הי׳ על שלא נודע למשה שנטמאה וכסבור שמפני אנינות נשרפה וא״כ הי׳ הקצף בטעות שאמר מדוע לא אכלתם הרי טעה מתחלה שכסבור שרשאים לאכול ביום וכך הי׳ לו לומר מדוע לא תאכלו בלילה. ואהרן השיב שגם המנחה לא אפשר לאכול אלא בלילה וכן החטאת ומש״ה נטמאה וחנני׳ ס״ל שמתחלה קצף על הטומאה שנודע לו שנטמאה. ומההקפדה טעה בהיתר האכילה. והביא ר״י ראי׳ שלא כר״נ שהרי גם חנני׳ ע״כ ס״ל הכי:

(יח) הן לא הובא וגו׳. דחקר ודרש אולי גם המה נכנסו עם הדם השעיר אל הקודש כמו נו״א בקטרת. ע״ז אמר הן לא הובא וגו׳ וא״כ הי׳ ראוי להיות נאכל:

(יט) הן הקריבו וגו׳. ידוע דרך הדרש בזבחי׳ שהוא בלשון תמי׳ וכי הן הקריבו אני הקרבתי. ואינו מובן למה כתב זה בתשובתו של אהרן הלא אין זה תשובה על שאלתו כי בזה הוא מחזק יותר שאלת משה. אלא כך הענין. דאהרן השיב שתי תשובות. חדא מה שאתה קוצף על הבנים לומר שגם הם היו רשאים לאכול אע״ג שאינם כה״ג מכ״מ מדנצטוו שלא לנהוג דיני אבלות ככהן הדיוט. וגם נצטוו לאכול המנחה מש״ה הי׳ סבור משה שהם ככה״ג באותה שעה. וא״כ היו רשאים לאכול לדעתו כמו כה״ג אפי׳ קדשי דורות לפי דעתו. כ״ז אינו. וכי הם הקריבו אני הקרבתי. אבל הם לא היו רשאים אפי׳ להקריב. שנית אפי׳ אני שרשאי להקריב אונן מכ״מ אחר ותקראנה אתי כאלה והרי אני ביום מר. והנני אסור לאכול באנינות למר כדאית לי׳ ולמר כדאית לי׳:

וייטב בעיניו. העביר משה קול במחנה שטעה. כ״ה ברבה. וטעם העברה זו ללמד לחכמי הדור ולדורות הבאים שלא יהי׳ אדם גדול בוש ונרתע על טעות הוראה. שהרי משה רבינו ג״כ טעה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}