עריכת הדף "הרחב דבר/ויקרא/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

ונראה להוסיף בטעם הדבר שאע״ג שהיא עולת יחיד מכ״מ הרי תנן שלהי מס׳ מנחות רש״א נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח ונאמר בעולת העוף ריח ניחוח ונאמר במנחה ריח ניחוח ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים. והנה אמרו בגמ׳ מאי קרא אר״ז מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל. ראב״א א׳ מהכא ברבות הטובה רבו אוכליה וגו׳ ופרש״י ומה כשרון לבעליה להקב״ה כי אם ראות עיניו שזה מתכוין לטובה. והוא פלא מאי מקשה מאי קרא הרי בפי׳ יליף מדכתיב בשלשתן ריח ניחוח בשוה. וגם פי׳ מה כשרון לבעליה אינו משמע להקב״ה אלא לבעל הטובה וכפרש״י בס׳ קהלת. אלא נראה עיקר כנו׳ המשניות ובלבד שיכוין את דעתו לשמים. ופי׳ דעתו. שהקב״ה יהא מסכים שאין לו להרבות. אבל אם הוא עשיר והוא ממעיט אינו בא לריח ניחוח. וכבר כ״כ המג״א בסי׳ א׳ אבל הוא הביא ראי׳ מקרבן עו״י. והוא תמוה. שהרי זה בחטאת הוא ולא כתיב בכולהו לריח ניחוח אלא עיקר דין של המג״א משנתנו הוא. וע״ז קאי שאלת הגמ׳ מ״ק דאם עשיר מביא של עני אינו עולה לרצון. ומביא ר״ז ראי׳ מדכתיב מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל וסיפי׳ דקרא והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון. ומשמעות המקרא דהעובד שהוא עני אם מביא מעט או הרבה יאכל שכרו. אבל השבע לעשיר איננו מניח לו לישון. היינו מליצה על מנוחה וקבלת תענוג השכר. ראב״א א׳ ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה. כמשמעו על העשיר שיש לו הרבה טובה ואמר קהלת דמי שהוא עשיר ההכרח ליתן להרבה אוכלים עניים. ואם הי׳ עני לא הי׳ צריך וא״כ מה כשרון לבעליה העשיר בטובה שיש לו הלא העני יקבל שכר על המעט שנותן כמו שהעשיר על הרבה ואין הנאה וכשרון לו אלא ראות עיניו. ואי איתא דהעשיר שנותן מעט כמו העני מקבל שכר כמו העני א״כ כשנותן הרבה מרבה שכר הרי כשרון לו בעולם הגמול אלא ע׳׳כ נתינה רבה שלו אינו דומה אלא להמעט דעני ולא יותר. אחר שכן עמדנו על טעם המקרא דילן. דכלל הוא בירושל׳ שקלים פ״א דצבור לא מיעני ואפי׳ הם עניים ביותר דינם כעשירים:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}