עריכת הדף "הרחב דבר/דברים/ו"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

והנה בפסחים שם אמרו שיעקב אמר ברוך שם כ״מ לע״ו. ומשה לא אמרו ואנן אומרים בחשאי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער אמרו תנו לה בחשאי. והוא פלא. אבל הענין ידוע דהליכות עולם הטבע מכונה בשם מלכות. ומדה זו טעונה ברכה כדאי׳ בב״מ דקט״ו הקדש טעונה ברכה שנא׳ ואכלת ושבעת וברכת וגו׳. אבל הנהגה שהיא למעלה מן הטבע אינה טעונה ברכה והשפעה כמש״כ בס׳ בראשית כ״ד כ״ז ולהלן ל״ג כ״ו ובכ״מ. ויעקב עזב בניו במדה פחותה ובגלות. ע״כ ברך את שם כבוד מלכותו. והוא ה׳ אלהינו. והיינו דאי׳ בר״ה פ״ד דבזה המקרא שמע ישראל יש בו מלכות. משא״כ משה רבינו לא אמר ברוך משום שהי׳ מתנהג במדת תפארת וכדכתיב מוליך לימין משה זרוע תפארתו. ואנחנו יש לנו כח להגביה דרכינו. אבל לא זכינו להיטיב מעשינו. ע״כ אנו צריכים לומר ברוך שם כו׳ אבל הוא גנאי לנו ומש״ה אומרים בחשאי. וכפי המשל:

ולולא לשון הרמב״ם ז״ל הייתי מפרש עיקר לשון המשנה פ׳ הרואה אפי׳ הוא נוטל את נפשך לא מיירי במס״נ אלא על דביקות. ולשון הוא הכונה על הקב״ה. אפי׳ בשעה שהקב״ה נוטל א״נ מצוה לייחדו. וע״ז מביא בברכות דס״א עובדא דר״ע שקרא ק״ש בשעה שסרקו את בשרו. ואמר שבכל יום הי׳ מצטער על פסוק זה אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו כו׳. ולא שהי׳ ר״ע מקוה למיתה רעה זו חלילה. אלא שהי׳ מצפה כשיגיע למות בעתו לא יתבלבל ויהי׳ בדעת צלולה לקיים מצות יחוד ולקרות שמע ועתה הרגיש בעצמו שהגיע למות מש״ה הי׳ מקבל עומ״ש באהבה. אבל עיקר דין מס״נ מדר״א הוא דנ״ל כדאי׳ בפסחים דכ״ה ובסנהדרין דע״ד אינהו דאמרי כר״א. והדברים עתיקים וכתבנו בהע״ש סי׳ ק״א:


ובזה נראה טעם ההוראה הידועה ברא״ש ור״ן פ׳ יוה״כ דשוחטין לחולה שיב״ס בשבת כדי שלא להאכילו נבלה אע״ג שאיסור נבלה קל מח״ש. ונאמר ע״ז טעמים שונים. ועל כולם יש לדון. איברא נראה להוכיח עיקר הדין מדתנן ביומא פ״ב מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפי׳ דברים טמאים ומאי אפי׳ הרי מאכילין ביוה״כ דבכרת וכש״כ דברים טמאים דבלאו אלא נוח לעבור על איסור כרת מלהאכיל דבר איסור. ותנן ביחוד דברים טמאים ולא סתם דברים אסורים משום שדברים טמאים מטמטמים ביותר. ומש״ה תני׳ בבריי׳ שם טבל ונבילה מאכילין נבילה. וקשה פשיטא זה בלאו וזה במיתה ותו ליתני טבל וערלה אלא קמ״ל אפי׳ נבילה דמטמטם ביותר. ובזה נראה הא שדקדקו חז״ל ביבמות דקי״ד ובכ״מ קטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין להפרישו. ולמאי נקטי ביחוד נבלות. והכי מיבעי קטן עושה עבירות. אלא משום דס״ד דאע״ג שאין לב״ד לחוש על עצם האיסור שעושה בקטנות. מכ״מ על ב״ד לחוש שלא יטמטם לב הקטן ויזיק לנפשו גם כשיגדל והיה לאיש. מש״ה הוסיפו דאפי׳ אוכל נבלות כו׳: והנה ביבמות שם אי׳ בן חבר שרגיל אצל אבי אמו ע״ה אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים מצא בידו פירות אין זקוק לו. ודייק בגמ׳ מסיפא דקטן אוכל נבלות אין מצווין להפרישו וקשה מרישא דתני׳ אין חוששין שמא יאכילנו כו׳ מבואר הא אם ודאי יאכילנו באמת אסור. וכדיוק הגמ׳ שם דק״ב אין חוששין שמא חלצה סנדל כו׳ הא חזינן חוששין. אבל לדברינו מיושב שפיר. דאע״ג שאין לחוש לקטן במה שאוכל במקרה דברים טמאים שיטמטם בזה לבו גם כשיגדל. כמו שיש לחוש בגדול אפי׳ בשעת סכ״נ על אותה שעה. מכ״מ זה אינו אלא כשהקטן אוכל במקרה. אבל בן שהוא רגיל לאכול דברים טמאים ודאי יש לחוש לדבר שיטמטם לבו גם כשיגדל. מש״ה בן חבר שהוא רגיל אצל אבי אמו. דוקא אין חוששין שמא כו׳ הא ודאי מאכילו על האב לחוש שלא יתפטם באיסורא. ויזיק גם כשיזקין ויהי׳ לאיש: עוד תני׳ התם ביבמות. יונק תינוק והולך מכנענית ומבהמה טמאה ואין חושש משום יונק שקץ. ומסיק משום סכנה. מבואר דאם אפשר בא״א אסור. וכ״כ בחי׳ רשב״א בשם ר״ח בז״ל שמעינן דחלב כנענית כחלב ב״ט. ולא התירוהו אלא לתינוק מסוכן עכ״ל. והכי תני׳ בתוספתא מס׳ שבת אין יונקין מן הכנענית ומבהמה טמאה. ותמה הרשב״א ממשנה מפורשת במס׳ ע״ז פרק ב׳. בת עובד כוכבים מניקה בנה של ישראל ברשותה. והכי מבואר ברבה פ׳ שמות ע״ש בחי׳ הרשב״א. אבל האמת כמבואר בתנחומא פ׳ שמות שהביא משנה דמס׳ ע״ז. ופירש מהו ברשותה אוכלת מתחת ידיה. מבואר שבאמת אין בחלב כנענית שום איסור יותר מחלב ישראלית כמש״כ הרשב״א. אלא משום שהכנענית אוכלת דברים טמאים ה״ז מטמטם לב התינוק. והיינו דתנן דבת עובד כוכבים מניקה בנה ש״י כשהיא ברשותה ואוכלת מידי הישראלית. מיהו כ״ז ביונק בתמידית. משא״כ אם המניקה ישראלית אוכלת דבר איסור במקרה משום פקו״נ אין חשש כלל לתינוק והוי כמו קטן אוכל נבלות במקרה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}