עריכת הדף "הרחב דבר/בראשית/לד"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

אבל לא נתיישב בזה כ״כ. שהרי עדיין לא היה מוכח דלהכי לקחה וישכב אותה משום שהיתה בת יעקב ורק להלן שמל עצמו ונזדרז כתיב שהוא מפני שחפץ בבת יעקב. אבל לפי הדרש הוא משום שיעקב אבינו נענש על שקרא עצמו ישראל. וענין זה העונש לזה החטא. הוא ע״פ הבנת מאמרם ז״ל ברבה פ׳ תולדת. אברהם נקרא שמו ישראל והביאו ראיה ממקרא. יצחק נקרא שמו ישראל והביאו ראיה. ולכאורה א״כ אמאי כתיב בפי׳ זה השם ביחוד גבי יעקב. ותו קשה באמת הא כונת ישראל הוא על הנהגה למעלה מה״ט. ואברהם ג״כ התנהג במדה זו. ואמאי לא נקרא שמו ישראל. אלא הענין. דכל אדם נדרש לג׳ דברים בהליכות חייו. הגנה מאויביו. ופרנסה ושמירת שלום. דבלי שלום אין שום ברכה מתקיימת. וכבר ביארנו דא״א התנהג למעלה מה״ט בהגנה. ויצחק בפרנסה. ועדיין היה חסר מדה השלישית עד שבא יעקב ונשלם עם לבן ועשו בדרך נס. מש״ה נקרא ישראל שכבר נשלמו בו כל הנהגות האדם. משא״כ אברהם ויצחק לא נשלם בם עדיין מדה זו של למעלה מן הטבע. אלא דמ״מ מכונים ברמז בשם ישראל היינו בפרט הגנה. ופרנסה. ומעתה קרא יעקב עצמו בשם ישראל כאשר נשלם בו מדת השלום ג״כ. וזה היה שלא במדת ד״א לקרוא עצמו בשם המעלה. ע״כ נענש במדת השלום. במעשה שכם ודינה שהגיעה לו צרה זו במדת השלום והאהבה שהיה ביניהם. כ״ז לדעת המ״ר שהוא כחכמים דר״י. משא״כ לר״י כבר נקרא שמו ישראל וא״כ יש לבאר טעם הסיבה בא״א. דהנה אנו אומרים אלהי יעקב והוא אמר אלהי ישראל. דבאמת נכלל בשם אלהי אברהם הגנה מן האויבים אם בדרך הטבע רק בהשגחה פרטית אם בדרך נס. וכן אלהי יצחק בפרנסה ג״כ משמעו כך. וכן אלהי יעקב בשמירת שלום ג״כ בין שבא בהשגחה פרטית בדרך הטבע בין בדרך נס. אבל יעקב אבינו כסבור שמדת השלום כשהיא בדרך הטבע אינה טעונה השגחה פרטית שהרי תליא ג״כ בדעת האדם שרוצה במדה זו ולא נצרך להשגחה אלקות ית׳ בזה המדה אלא בשעה שבאה בנס כמו במעשה לבן ועשו. ומש״ה אמר אלהי ישראל. אבל באמת אינו כן דגם במדה זו תליא בהשגחה פרטית שתבא לברכה אפי׳ בדרך הטבע. והראה הקב״ה כשיצאה בת יעקב אירע סיבה נוראה ע״פ השלום. ומש״ה יש לומר אלהי יעקב. וכלשון המקרא בספר שמות: 







והנה ישעיה הנביא אמר למה תתענו ה׳ מדרכיך תקשיח לבנו מיראתך שוב למען עבדיך שבטי נחלתך למצער ירשו עם קדשך צרינו בוססו מקדשך. ואיתא ברבה להלן פ׳ פ״ד. ר׳ יהושע בן ביתוס א׳ בשם ר״י בר״ס כתיב למה תתענו וגו׳ כשרצית נתת בלבם לאהוב. וכשרצית נתת בלבם לשנוא. פי׳ לאהוב הוא במעשה דינה שאהבה יתירה הראו לדינה. ולשנוא הוא במעשה יוסף. והעירו בזה דשני מעשיות הנפלאים מעשה שכם ומעשה יוסף אע״ג שנחשב לחטא וגם נענשו ע״ז בכ״ז המה עבדי ה׳ לא היו ראוים לזה. אם לא שבעיקר שני הענינים היה בהשגחה ורצון עליון ית׳ שיהיה כך. וזה העיר בלבם באות׳ שעה אהבה ושנאה יתירה כזו. ולאחר שעברה אותה שעה התבוננו ונתחרטו כמו שדייקו ברבה שם יע״ש. ודקדקו חז״ל כ״ז מלשון למה תתענו. שוב למען עבדיך שבטי נחלתך משמע שהקב״ה מביא לפרקים ענין שמביא להתעות. וכן היה בשבטי יה. והדבר מובן דזה הדרוש אינה אלא כונה שני׳ במקרא כדרך דרשות חז״ל אבל מזה נבוא למשמעות המקרא שהסמיך ישעיה שוב למען עבדיך וגו׳ ולא אמר שוב למען אברהם יצחק ויעקב. היינו משום דיש שני אופנים שהחטא נעשה. א׳ שהוא מקלקל מעשיו ע״י שהוא תועה בדרך ה׳. ואינו בא חשבון יפה בדרך חסידות שהיא חכמה עמוקה וכמש״כ בספר דברים ל״ג בפסוק תמיך ואוריך לאיש חסידך. וב׳ כמשמעו ע״י חסרון ביראת ה׳. ובזמן שבהמ״ק היה קיים היתה ביאה לבהמ״ק תועלת לשני אופנים. דמי שהוא תועה בדעות כשבא למקום מקור הקדושה נסתתם טענותיו. משא״כ כשהוא אחוז בדרך אמונה היה שואב שם רוה״ק. ומי שמחוסר יראת ה׳ כשבא לבהמ״ק היה משיג פחד ומורא המקום. ע״כ כשראה ישעיה חורבן בהמ״ק צעק למה תתענו ה׳ מדרכיך אתה גורם שנהיה תועים מדרכיך וגם תקשיח לבנו מיראתך להיות חסרים יראת ה׳ ע״י מה שצרינו בוססו מקדשך והזכיר שוב למען עבדיך שבטי נחלתך שגם המה באו לידי מעשה רע. א׳ ע״י שהיו תועים בדרך יראת ה׳ וב׳ ע״י חסרון יראת ה׳ בשעה זו. הרי שגם אנשים כאלו נדרשים לעזר ה׳. ובענין שהיה הרצון שיעלה כך כמש״כ לעיל ע״כ הוסר העזר. ובאו לידי כך. ואח״כ ליד צער גדול. בזכותם תחוס לשוב לבהמ״ק ולא נהיה תועים ולא נקשיח לבנו מיראתך. וע״ע להלן ל״ז י״ב מש״כ שם:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}