עריכת הדף "הרחב דבר/בראשית/כז"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

ויקרא וגו׳. עיקר הענין הוא נפלא שהשתדלה ההשגחה שיתברך יעקב בטעות. וגם אנו רואים שלא ברך יצחק אותו ברכת אברהם כמו שברך אותו לבסוף. וגם עיקר דברי יצחק אבינו לעשו אינו מובן לכאורה וכי בשביל שלא ידע יום מותו הי׳ לירא שימות פתאום ולא יהא יכול לברך לבנו לפני מותו כמו שעשה יעקב לבניו. וגם מה ענין סעודה והנאת מאכל לברכה. מכ״ז יש להבין אשר ידע יצחק כי יעקב ישיג ברכת אברהם התלויה אך בתורה ועבודה. כמו שנתפרש לא״א אשר היא הנהגה עפ״י השגחה פרטית מהמקום ב״ה בין כשהוא בדרך הטבע והיא המכונה נס נסתר או בדרך שידוד הטבע לפי השעה וזה מיוחד לאומה הנבחרת לכך וכן עמוד גמ״ח אם היא נעשית לש״ש באשר כך רצון ה׳ אז ודאי אוכל פריה בעוה״ז והקרן קיימת לעוה״ב והכל בהשגחה פרטית כמש״כ בברכת נח לשם ברוך ה׳ אלהי שם. אבל העושה גמ״ח מצד טבעו או דעת אנושי שראוי לעשות כן. אין לזה שכר בעוה״ב והנהגה רוחנית. אבל מכ״מ יש לזה שכר בעוה״ז. כמו שנתברך יפת ע״ז יפת אלהים ליפת וכך קבע הקב״ה טבע העולם כדכתיב עולם חסד יבנה. ובפ׳ ע״פ קי״ח אי׳ דכ״ו דורות שלפני מ״ת נידון במדת החסד. ונראה פירושו בזכות חסד שנהג בעולם. ומש״ה דור המבול ואנשי סדום שלא נהגו במדה זו נחרבו. ואע״ג שכך היא המדה שיסד הקב״ה בהליכות עולם זו גם בלי שום ברכה מצדיק שיהי׳ כן. מכ״מ גם זאת היא מדה בעולם שיהא מועיל הרבה ברכה זו להגיע הגמול בעין יפה ובמדה טובה וכמו בקללה שאינה מועלת ומזקת על חנם כמאמר שלמה קללת חנם לא תבוא. ואינה באה אלא על מי שראוי להתקלל. מכ״מ הרבה הקללה גורם כמבואר בס׳ שופטים גבי קללת יותם בן ירובעל וכמש״כ בס׳ במדבר פ׳ בלק. וה״נ ברכה למי שמגיע לו עבור מעשיו. והנה ראה יצחק בדעתו שמדה זו לעשות גמ״ח מדעת אנושי לבד אינו ראוי ליעקב כלל. באשר נוצר אך לתורה ולתעודה ואין לו להתנהג בחסד אלא לש״ש וקיום תורתו. ואם לא בזה האופן אינו ראוי להתברך כלל. אפי׳ ברכת עוה״ז לבד. וידוע דיצחק אבינו הי׳ כח הדין כלשון המקרא ופחד יצחק. ע״כ הי׳ דעתו שאין לאומה הנבחרת להתהלך לפני ה׳. חלק ותקוה להשיג איזה שכר עפ״י גמ״ח שלא לש״ש. ומדה זו מגעת אך לעשו שנוצר להליכות עולם. וגם למדה זו של הטבע מועיל יותר מעלת הבכורה כמש״כ להלן י״ט. ע״כ רצה לזכות את עשו במצות כיבוד אב כמו שאירע ליפת. ויהנה אותו בסעודה ובעבור זה יגיע לו הברכות בשעה שיכין עצמו לקבל שפע רוה״ק לברך. ובאשר אינו ראוי לעשות סעודה ביום המות. ע״כ רצה להקדים הענין. אבל רבקה מאהבתה ליעקב השתדלה אשר הרשעים שיצאו מיעקב שיעשו חסד. ישאו ברכה מה׳ בעוה״ז כמו שהי׳ באמת בדורו של אחאב שנתברכו בגשמים לפני קללת אליהו כדאי׳ בפ׳ חלק. והי׳ בזכות חסד שהי׳ אחאב ודורו נזהרים הרבה. וכן בכל דור יש אפיקורסים והם בעלי חסד ומתברכים בשפע. והכל בא מברכת יצחק שכיון לברך את עשו והגיעה ליעקב וחז״ל ביארו כ״ז כדברינו כמו שיבואר להלן כ״ז. ומעתה מובן מה שבא ההשגחה שיגיע ברכה זו ליעקב בערמה. משום שבאמת אין זה מדת יעקב. וגנובה היא מדה זו מהליכות אוה״ע: 


אמנם לפי הכלל בגמ׳ יומא ר״פ שני שעירי. דבכ״מ דכתיב שני הוא מיותר לדרשה. דגם בל״ז סתם רבים המה שנים. א״כ גם כאן מיותר תיבת שני. ובמדרש אי׳ טובים לך וטובים לבניך. טובים לך שאתה נוטל ע״י את הברכות טובים לבניך שמתכפרים ע״י ביוה״כ. והיינו שני שעירי יוה״כ א׳ לשם וא׳ לעזאזל. והוא פלא מה שייכות אלו הגדיים לשני שעירי יוה״כ. אלא כך הענין דיש לדעת דכל מדה רעה שבעולם המה בכלל היצירה שברא ה׳ גם אותם כדכתיב יוצר אור וגו׳ ובורא רע. וע״כ יש בהם איזה טוב. וה״ז דומה לסם המות דודאי מזדמן עתים שהוא סם חיים לחולה. ומכ״מ נקרא סה״מ משום שעפ״י רוב הוא ממית. וגם בעת שנצרך להשתמש לחיים נדרש דקדוק גדול עפ״י הרופא ובצמצום שלא יוסיף כ״ש ויסתכן. כך כל מדה רעה המה טובים לשעה רצויה רק יש ליזהר שלא להשתמש במדה זו כ״א ע״י רב מובהק ובצמצום שלא יוסיף על הצורך: והנה הגיעה שעה ליעקב אבינו להשתמש במדת השקר וערמימות וה״ז עבירה לשמה. אשר גדולה היא בזמנה. כמו מצוה עצמה. וכיב״ז שני שעירים הא׳ לשם הוא קדושה והא׳ לעזאזל הוא כעין קרבן לכחות הטומאה ח״ו והוא מטמא. אבל מכ״מ בעתו ובזמן שצוה ה׳ ה״ז מצוה כמו השעיר לה׳. והיינו דבר רבקה שיהיו שני גדיי וגו׳ כמו שני שעירי יוה״כ א׳ לשם וא׳ לעזאזל שניהם שוין במצותן אע״ג שזה לקדושה וזה להיפך. כך שתי המדות שיעקב עושה. הא׳ האמת בקיום מצות אמו והב׳ השקר שמרמה את אביו שניהם נחשבים למצוה ולהביא ע״י את הברכות. והנה אמרו ברבה שנענש יעקב אבינו על שגרם לעשו שצעק צעקה גדולה ומרה. וזה הביא שמרדכי צעק צעקה גדולה ומרה. ולכאורה קשה על מה זה נענש בצעקת עשו יותר ממה שגרם ליצחק אביו הצדיק שחרד חרדה גדולה. אבל הענין דלהשתמש בעבירה לשמה יש ליזהר הרבה שלא ליהנות ממנה כלום. ולא דמי לעושה מצוה דאע״ג שנהנה ג״כ. המצוה עומדת במקומה. משא״כ עבירה לשמה. ההנאה שמגיע להגוף מזה בע״כ הוא עבירה וכמבואר ביבמות דק״ג א׳ ונזיר דכ״ג. גבי האי שאמרו גדולה עבירה לשמה וראי׳ מיעל ומקשה והא קא מיתהני מעבירה. ואע״ג שודאי רשאה היתה משום פקו״נ כמש״כ התוס׳ מכ״מ לא היתה משתבחת ע״ז משום דהנאה שבזה נחשבת לעון. וה״נ בעבירה לשמה שעשה יעקב לא נהנה כלל בשעה שחרד יצחק ובודאי נצטער ע״ז אבל אנוס היה. משא״כ על צעקת עשו שמח בלבו ע״כ נענש שהרי גרם זה ע״י עבירה של שקר ואסור ליהנות מזה. וע׳ מש״כ בס׳ שמות ל״ג כ״ז ראי׳ לכלל זה ממקרא מפורש: 





אמנם באשר בלי ספק ברגע זה כבר חלה על יצחק שפע רוה״ק שהרי תומ״י אמר הברכה ויתן לך וגו׳ ע״כ יש לנו לומר שבזה הריח ובדבריו אלה ראה ריח בני וגו׳ היה ענין אלקי. ומש״ה דרשו בסנהדרין דל״ז ריח בגדיו ריח בוגדיו ע״ש והכוונה בזה כמו שביארנו שעיקר הברכות הי׳ על גמ״ח הנעשה בדעת אנושי ולא לש״ש. והנה ביארנו בס׳ במדבר כ״ד ו׳ דגמ״ח נמשל לריח טוב ובס׳ שה״ש יש הרבה מקראות בזה וע״ש בטעם הדבר. ובס׳ שמות ל׳ א׳ וכן בס׳ דברים ל״ג י׳ נתבאר דקטרת של בהמ״ק עיקרו בא להזכיר לפני ה׳ זכות גמ״ח של ישראל. וידוע דבהמ״ק מכונה בשם שדה בפיו של יצחק והכי פי׳ בת״י כאן. וא״כ כך המשך הכתוב. וירח את ריח בגדיו. ראה ברוה״ק גדולת גמ״ח של בוגדיו שנעשה לא לש״ש. וזהו לפי לשון האגדה הנ״ל. ובא״א יש לנו לומר דמצוה הנעשה בכח הנפש של ישראל המה תוכיות נפש ישראלי משא״כ הנעשה בדעת אנושי מכונה בשם בגדיו שהגוף ודעת אנושי המה מלבושי הנפש הנעלה. כמש״כ לעיל ב׳ כ״ה. וא״כ ה״פ הריח ריח גמ״ח של דעת אנושי של יעקב. ויברכהו. אישר חילו. כי נפלאים המה משאר גמ״ח שבכל אוה״ע. אע״ג שגם המה נעשים שלא לש״ש כמו של אוה״ע. ויאמר ראה ריח בני. אמר בתורת תפלה להקב״ה באשר דזכות של גמ״ח וצדקה הוא לפי רוב המעשה. ומשתלם לפי חסד שבו כדאי׳ ספ״ד דסוכה ע״כ אמר דזכות חסדיו כ״כ גדולים בפעולתם הנפלא עד שמעלה זכרון. כריח שדה אשר ברכו ה׳. ככח הגמ״ח שנעשה לש״ש ויש לו הזכרה לטובה עפ״י קטרת שבבהמ״ק ואז אפי׳ אין נפלאים בהפלגה מכ״מ הקטרת מועיל הרבה להזכיר לטובה ולברכה. כך שפע גמ״ח של בגדיו בעצמם יהיו אזכרה לטובה ולברכה. ובשביל זה ויתן לך וגו׳:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}