עריכת הדף "הפלאה/כתובות/קז/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''תוס' ''' ד"ה כששמעו וכו' דמוכח מילתא מדאינו חוזר וכו'. כבר תמהו המפרשים על סברא זו דכיון דצ"ל דאנו חוששים אפילו לזמן ארוך מאוד שהתפיס לה צררי קודם הליכתו א"כ אפילו בשמעו בו שמת נימא דמסתמא התפיס לה קודם הליכתו כמו שהאריך בזה בספר פני יהושע ונדחק לומר דס"ל להתוס' כסברת הירושלמי דמחמת הוכחה אנו אומרים ששלח לה בכל עת ממדינת הים ע"ש ויותר נראה דס"ל להתוס' דבעינן בכל שעה הוכחה מדאינו חוזר ש"מ שהניח מזונות עד אותו שעה משא"כ בשמת יש לומר שלא היה בדעתו לשהות אלא עד אותו שעה שמת ולא הניח מזונות רק עד אותו שעה כנראה מפשטות דבריהם אמנם לולי דבריהם ז"ל היה נראה דהטעם דמודה שמואל בששמעו שמת דלא חיישינן לצררי דהא ודאי דטעמא דצאי מעשה ידיך למזונותיך לא שייך כשמת כמו שפירש"י דתו אינה משועבדת לו למעשה ידיה וא"כ יש לומר דאף דמ"ד משום צררי לא חייש לשמא אמר צאי מ"מ יש לומר עכ"פ כששמעו שמת תו ליכא הוכחה דהתפיס צררי דיש לומר דאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך וכשמת אינה משועבדת לכך מודה שמואל דנותנין לה מזונות וכיון שזכינו לזה נלע"ד דיש לומר דרב לשיטתו אזיל דס"ל לעיל דף נ"ח ע"ב דיכולה אשה לומר איני ניזונת ואיני עושה דמזונות עיקר וכתבו התוס' לעיל דף מ"ז ובר"פ הכותב דיכולה לחזור בכל עת א"כ לא מיבעיא דליכא למיחש דאמר לה צאי שהרי יכולה לחזור וממילא יש לומר דאינו הוכחה שהתפיס לה צררי דהא יש לומר שאמר לה צאי ועתה חוזרת בה אבל שמואל דחייש הכא לצאי מ"י למזונותיך ע"כ ס"ל דכשמתרצה פעם אחת תו אינה יכולה לחזור והיינו דס"ל כר"ל דתקנתא דידיה הוא כמו שהארכנו בזה לעיל דף מ"ז ע"ב והיינו דקאמר רב פוסקין דהא משועבד לה ולכאורה הוא שפת יתר דאטו לא ידעינן שהבעל חייב במזונות אשתו ולפמ"ש ה"פ דמשועבד לה ר"ל דהוא תקנתא דידה ויכולה לחזור בכל עת וממילא דליכא שני חששות הנ"ל כמ"ש. ועוד יש לומר בענין זה דרב לשיטתיה דס"ל לעיל דף פ"ד באומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה דלא מהני ביה מחילה אפילו בדאורייתא א"כ אפילו מזונות בדאורייתא לא מהני ביה מחילה ולפי מאי דמפרש טעמא דרב בפרק הזהב דף נ"א דמשום דלא ידע דמחיל ה"נ כיון דע"כ למ"ד דחיישינן שאמר צאי מיירי שהיתה מספקת מעשה ידיה כשהלך ועתה אינה מספקת א"כ ה"נ לא ידעה שלא תספיק ולא מהני מחילתה ושמואל לשיטתיה דס"ל נמי התם דאין לו עליו אונאה ה"נ אינה יכולה לחזור ולפ"ז הוי אפשר לומר דהא דקאמר איכא בינייהו גדולה ולא סיפקה אי נמי קטנה וספקה היינו דיש לומר דנ"מ בגדולה ולא ספקה אפילו אליבא דרב דלר' זביד יש לחוש לצררי משום הוכחה ואין לומר שאמר לה צאי ונתרצתה ועתה חוזרת דכיון דלא סיפקה מסתמא לא היתה נתרצית כלל וכ"ש לפמ"ש דטעמא דרב משום דלא ידע שמחיל משא"כ היכא דלא סיפקה בשעה שהלך הרי ידעה ומחלה ובזה א"ש הלשון א"נ קטנה וסיפקה ולא קאמר וקטנה וסיפקה ר"ל א"נ דנ"מ רק אליבא דשמואל. ודוק: ועמ"ש לקמן:

'''עוד ''' אמרתי בלימוד הישיבה בפירוש הסוגיא דיש לומר דהא דפליגי רב ושמואל אי חיישינן לצררי לשיטתייהו אזלי דרש"י ז"ל פירוש בערכין ר"פ שום היתומים דלשון צררי אתפסיה היינו שנתן בידה למשכון ובטחון ולא לפרעון. ובזה נלע"ד נכון דשמואל דמוקי למתניתין בששמעו בו שמת א"כ לבני כהנים גדולים דס"ל דתשבע בתחלה ובסוף דהיינו בתחלה כשבאתה לגבות מזונות ובסוף כשבאתה לגבות כתובתה שלא התפיסה צררי על כתובתה קשה אם חיישינן לצררי על כתובתה הרי אין לה מזונות ולמה לא תשבע מתחלה גם על כתובתה אבל לפי' רש"י דהחשש אינו שנתן לה משכון לגוביינא אלא לבטחון א"כ לא אבידה מזונותיה אף שנתן לה משכון לכתובתה ולכך א"צ שבועה על זה עד שתבא לגבות כתובתה. אך לפ"ז היה נראה דראוי להאמינה עכ"פ בשבועה דהא קי"ל בפקדון בשטר דנאמן הנפקד לומר החזרתי במיגו דנאנסו בשבועה כדאיתא בב"ב דף ע' ובח"מ סימן ק"ח וכן במלוה על המשכון כדאיתא בח"מ סימן ע"ב ע"ש בש"ך וא"כ ה"נ תאומן בשבועה שלא התפיסה צררי במיגו דנאנסו הצררי שהתפיס ומ"ט דשמואל. ונראה דא"ש ע"פ מ"ש הסמ"ע בח"מ סימן ק"ח דהא דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו אע"ג דה"ל מיגו גרוע דאונס לא שכיח וניחא ליה דאפ"ה אמרינן מיגו משום דה"ל טענה מעליא לענין זה דא"צ להעיז בנאנס כמו בהחזרתי א"כ הכא דאין הבעל בפנינו ואינה מעיזה לא שייך מיגו דנאנסו דהוי מיגו גרוע דאונס לא שכיח ולפ"ז יש לומר דטעמא דרב דלא חייש לצררי משום דלשיטתיה אזיל דס"ל לעיל יכולה אשה לומר איני ניזונית ואיני עושה משום דמזונות עיקר והכי קי"ל ועיין באה"ע סימן פ' מבואר שם דעת הראב"ד דאשה ששאלה מבעלה כיון שהבעל משועבד לה פטורה אפילו מפשיעה משום דה"ל פשיעה בבעלים א"כ אצ"ל הכא מיגו דנאנסו דלא שכיח אלא אפילו אם נאבד בפשיעה פטורה ושפיר ה"ל מיגו דנאבד בפשיעה ושמואל לטעמיה אזיל דס"ל דמעשה ידיה עיקר. והיינו דקאמר רב פוסקין דהא משועבד לה ור"ל כיון דמשועבד לה ופטורה אפילו מפשיעה נאמנת במיגו כנ"ל ושמואל סבר דיכול לומר לה צאי היכא דסיפקה ואינו משועבד לה ודוק. והארכתי בפלפול בישוב כל הסוגיא על פי דרך זה וכאן קצרתי לפי שהדרך הראשון נראה יותר ע"פ האמת לענ"ד:

'''בא"ד ''' ולרב פפא דאמר לה צאי וכו'. לכאורה הוא צ"ע דמי הכריחם למ"ד דחיישינן שאמר לה צאי דבעינן הוכחה דהא לדידיה ודאי א"ש סברת רש"י דכששמעו בו שמת תו אינה משועבדת לו ולא הוי צריכיםלדחוק דמאי דמשני בבא לאחר שמועה ולא משני באונס אחרינא דליכא הוכחא דאכתי צריך לשנוי אליבא דר"פ בבא לאחר שמועה ודוחק לומר דהוצרכו לזה דאי נימא דלמ"ד דחיישינן דאמר לה צאי לא בעינן הוכחא המ"ל דאיכא בינייהו היכא דפסקיה מברא או אונס אחר ונראה דמשמע להו הכי מלשון הש"ס דקאמר אבל גדולה ולא סיפקה א"נ קטנה וסיפקה משמע דהיינו דוקא סיפקה לגמרי בשעה שהלך ואח"כ לא סיפקה מחמת שהוקרו מזונות או שצריכה עתה למזונות יותר ואמאי הא אפילו לא ספקה כל צרכה בשעה שהלך ואח"כ נתיקרו המזונות יש לומר שאמר לה צאי וכו' ויתן לה נוסף על מעשה ידיה זה המעט שחסר בעת ההיא וע"ז היא נתרצה א"כ אי חיישינן דאמר לה צאי אין ליתן לה אלא כפי מה שהיה בשעה שהלך אבל מה שצריכה יותר אח"כ כבר מחלה כשאמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך ויתנו לה רק המותר כפי שהיה באותו שעה דע"ז ודאי לא נתרצתה וכ"ש לדעת הרמב"ם דס"ל דאין מחשבין עמה על מעשה ידיה כלל ויבואר לקמן בס"ד דיש לחוש למ"ד דחיישינן דאמר לה צאי שנתרצתה שיתן לה המותר אפילו לא סיפקה וא"כ אין לבית דין ליתן לה אלא המותר על מ"י כיון דחיישינן שנתרצתה בכך אלא ע"כ דלא חיישינן להכי אלא מטעם הוכחא אם כן היכא דלא סיפקה לגמרי במעשה ידיה כבר בטל הוכחא במותר ותו לא חיישינן כלל שאמר לה צאי וק"ל:

'''בא"ד ''' ולבי מגמגם לפירושו וכו'. נראה דכוונתם לפי' רבי לקמן ד"ה ואם לא וכו' אבל לפירש"י דנאמן היינו להוציא מידה א"כ יש לומר דהיינו משום הוכחה דפסק לה א"כ אי מיירי באונס למה נאמן להוציא ע"כ צ"ל שבא לאחר שמועה ונתברר שההוכחא הוא אמת וה"ה דה"מ לשנוי באונס אחר שנמצא שקר אלא דהיינו הך וק"ל:

'''רש"י ''' ד"ה חיישינן שמא אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך וקבלה עליה. הנה בהג"א כתב דמוכח מדברי רש"י ז"ל דאפילו בסיפקה א"י לומר בע"כ צאי מעשה ידיך למזונותיך ועמ"ש בזה ר"פ המדיר ולכאורה קשה מנ"ל הא דממאי שפירש"י ז"ל וקבלה עליה אין ראיה דהא יש לומר דמיירי דעתה אינה מספקת כמ"ש תוס' ד"ה חיישינן וכו' ומטעם שכבר מחלה ונראה דס"ל להג"א דמשמעות דברי רש"י ז"ל דלא נרמז בדבריו כלל שנשתנה הזמן ונתייקרו המזונות או שהיתה בעלת מלאכה ונתקלקלה אח"כ אלא דאפילו סיפקה גם עתה אפ"ה למאן דלא חייש שמא נתרצה נותנין לה מזונות כשיטת הרמב"ם ואין הבית דין יכולין לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך בע"כ משום דגם הבעל א"י לומר צאי ולפ"ז לפמ"ש התוס' דהבית דין יכולין לומר לה צאי ה"ה דס"ל דהבעל יכול לומר לה צאי ואין להקשות לפמ"ש לעיל דבעינן הוכחה לצררי ולצאי א"כ אי נימא דיכול לומר בע"כ צאי ליכא הוכחה דנתרצה דדילמא אמר לה צאי בע"כ כיון דבשעה שהלך היתה מספקת ועתה שאינה מספקה א"י לכופה צ"ל דס"ל דאי לאו דנתרצתה ומחלה היה חושש הבעל שמא לא יספיק לה אח"כ:

'''אמנם ''' לולי דבריהם ז"ל נלע"ד דאצ"ל שנשתנה הזמן כלל ואפ"ה יש לומר דיכול לומר צאי בע"כ היכא דסיפקה וכן הבית דין יכולין לומר לה אלא דיש לחלק כיון דתיקנו חכמים מזונות תחת מ"י שהוא משקל ה' סלעים ומותר מעשה ידיה תחת מעה כסף שנותן לה הבעל כדאיתא לעיל בפרק אעפ"י א"כ יש לומר דודאי היכא דמספקת למזונותיה בעיקר מעשה ידיה שהוא שיעור ה' סלעים יכול לומר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך אבל באינה מספקת במעשה ידיה שיעור ה' סלעים אף שהיא בעלת מלאכה ואיכא מותר הרבה ויכולה להספיק א"ע במעשה ידיה למזונות ולמעה כסף מ"מ א"י לומר לה בע"כ בכה"ג צאי מעשה ידיך למזונותיך ולמעה כסף לא מיבעיא לדעת הפוסקים דיכולה אשה לומר במותר לבד איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר מעשה ידיה פשיטא בכה"ג א"י לומר לה צאי כיון דגוף מעשה ידיה אין מספיקין לה ויכולה לומר במותר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת אלא אפילו לדעת הר"ר יונה שמביא הטור בשמו בסימן פ"א דאינה יכולה לומר איני נוטלת מעה כסף ויכול לכופה למותר מעשה ידיה וליתן לה מעה כסף מ"מ נראה דבכה"ג צריך ליתן לה מעה כסף ממש אבל א"י לומר לה בע"כ שתקח ממעשה ידיה שיעור מעה דסף והמותר תתן לו דבעינן מעה כסף ממש כתיקון חכמים ותו כיון דקי"ל בנתינה בע"כ לא אמרינן שוה כסף ככסף כדאיתא באה"ע סימן קמ"ג ועיין בב"ש סימן כ"ז א"כ כיון דהיא אומרת איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת מותר מעשה ידיה והוא כופה אותה צריך ליתן כסף ממש. וכן נראה במזונות עצמו דאפילו למ"ד דאינה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה מ"מ א"י לומר היכא דמ"י יתירים על המזונות צאי מעשה ידיך למזונותיך והמותר ממעשה ידיך תתני לי דכיון דכופה אותה צריך ליתן לה מעשה ידים ממש ועיין מ"ש לעיל דף נ"ח ע"ב אם כן יש לומר דהכא מיירי בספקה למזונות ומעה כסף בכל מעשה ידיה כגון שהיא בעלת מלאכה ואיכא מותר מעשה ידים טובא אבל בגוף מ"י דהיינו ששקל ה' סלעים אינו מספיק א"כ אין הבית דין יכולין לומר לה צאי דגם הבעל לא היה יכול לומר אלא א"כ נתרצתה ומ"מ חיישינן כיון שהיא יכולה להספיק עצמה בכל מעשה ידיה שמא נתרצתה ואפשר דס"ל להתוס' והג"א דלא מפרשי הכי משום דקשיא דא"כ הא דקאמר איכא בינייהו בקטנה וסיפקה פוסקין לה מזונות ובענין שכתבנו היו הבית דין יכולין לפסוק לה מעה כסף ממש וממילא דיהיה כל מעשה ידיה מספיקין למזונותיה וס"ל להתוס' דמיירי בדלא סיפקה עתה והג"א משמע ליה מסתימת דברי רש"י דאין הבית דין וה"ה הבעל עצמו יכולין לומר לה צאי בע"כ. ולפ"ז אפשר לומר דדוקא בעיקר מזונות דהוא תקנתא דידה למאי דקי"ל כרב דמזוני' עיקר א"י לומר בע"כ צאי אבל במעה כסף דהוא תקנתא דבעל לשיטת הר"ר יונה שכתבנו לעיל יכול לומר לה צאי בע"כ במותר מעשה ידיך למעה כסף והיינו דלא נקט פוסקין מזונות ומעה כסף משום דמעה כסף יכולין הבית דין לומר לה צאי מותר מעשה ידיך למעה כסף. ודוק:

'''תוס' ''' ד"ה תרגמה וכו'. תימא אם כן מאי טעמא וכו'. נראה דהתוס' אזלי לשיטתם שכתבו לעיל דהטעם דמודה שמואל בששמעו בו שמת הוא משום דליכא תו הוכחא. אבל לפמ"ש הר"ן הטעם משום דכשמת נכסי בחזקת אלמנה קיימי ונאמנת א"כ יש לומר דטעמא דבני כהנים גדולים דס"ל דנשבעת תחלה הוא משום הוכחה דמסתמא התפיסה צררי כשהלך למדינת הים משא"כ במת בביתו דליכא הוכחא מודים דתשבע בסוף. ובזה יש ליישב קצת קושית התוס' לעיל דף פ"ח ע"ב ד"ה בית דין משביעין וכו'. דלשון יורשים משביעין לא משמע שהלך למדינת הים אלא דומיא דרישא שם. וק"ל:

'''תוס' ''' ד"ה ואם בא ואמר פסקתי וכו' נראה לרבי דנאמן להצריכה שבועה ובשבועה תגבה מה שלותה וכו'. הוצרכו לזה דמיירי שלותה דאי במאי שפסקו לה קשה לבני כהנים גדולים שכבר נשבעה כשפסקו לה שלא התפיסה צררי למה תשבע עוד הפעם ותו נראה דכיון שכבר קיבלה והבעל בא להוציא מידה אין להשביעה אלא שבועת היסת לפטור א"ע ולא מצינו שבועת היסת בברייתא ועיין ב"ש סימן ע". משא"כ בלותה ואכלה והיא תובעת אותו כשבא לק"מ דה"ל נשבעת ונוטלת ובאמת כיון שלא פסקו לה אפילו אם הבית דין נותנין לה רשות שתלוה ותאכל מ"מ מודים בהא בני כהנים גדולים דאינה נשבעת בתחלה כיון דלא פסקו לה עדיין מנכסי הבעל. ולפ"ז יש לתמוה על פי' הרמב"ם במשנה דריש פרקין דתשבע בסוף היינו כשיבוא בעלה ויאמר פסקתי לה מזונות א"כ לדברי בני כהנים גדולים נשבעה שני פעמים על דבר אחד. ולכאורה היה נראה מזה סייעתא להריטב"א והביאו הב"י וש"ך בריש סימן צ"א דהיכא דנשבע שלא בפני התובע צריך לישבע אח"כ בפניו ג"כ אבל באמת לא קי"ל הכי אלא דבדיעבד אף שלא בפני התובע מהני ועוד קשה כנ"ל דלא מצינו שבועת היסת בברייתא. והנראה לפע"ד דהתוס' לשיטתייהו אזלי דס"ל דמחשבין הבית דין מעשה ידיה ונותנין לה המותר אבל הרמב"ם לשיטתיה אזיל דאין מחשבין על מעשה ידיה נמצא דעכ"פ כשיבא בעלה היא מודה לו במעשה ידיה וכשאמר פסקתי תובע שניהם. א"כ ה"ל מודה במקצת ומחייבי שבועה דאורייתא וכיון דקי"ל בח"מ סימן פ"ז דאף אם נשבע שבועה דרבנן אם אח"כ נתחייב שבועה דאורייתא צריך לישבע שבועה דאורייתא א"כ ה"נ כיון שנתחייבה שבועה דאורייתא כשיבוא בעלה שפיר ס"ל לבני כהנים גדולים דתשבע שני פעמים. ומ"ש שם עוד בפירוש המשנה או אין את צריכה כלום נראה כוונתו למה שאמר בברייתא שניה ואם אמר צאי מעשה ידיך למזונותיך וס"ל דכה"ג נמי בעי שבועה בסוף כיון דעכ"פ הוא תובעה בכל מה שפסקו לה הבית דין ואמרה שלא נתרצתה להסתפק ממעשה ידיה והיא מודה לו במעשה ידיה ה"ל מודה במקצת ועיין בח"מ סימן פ"ח דלא הוי בכה"ג טענו חיטין והודה לו בשעורין היכא דטענו בחוב זה והודה לו בחוב אחר מיהו אכתי לא מתיישב דלא דמי להא דקי"ל בסימן פ"ז דאם נשבע שבועת היסת צריך לחזור ולשבע שבועה דאורייתא היינו משום דשבועת היסת אין בו נקיטת חפץ אבל הכא שנשבעת בתחלה שבועת המשנה דהוא בנקיטת חפץ. ואף דרש"י ז"ל פי' לעיל דף פ"ח דשבועת המשנה אינו בנקיטת חפץ כבר כתבו התוס' שם דרש"י עצמו חזר בגיטין וכן בלשון פי' המשנה משמע כן דנשבעת בתחלה שבועת התורה ר"ל כעין שבועת התורה וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דלמה תשבע ב' פעמים וא"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם כסברת הריטב"א הנ"ל דשלא בפני התובע אף בדיעבד לא מהני וצ"ע. ודוק: ועיין קונטרס אחרון:

'''תוס' ''' ד"ה ואם בא וכו' והא דקאמר לקמן לותה ואכלה וכו'. לכאורה יש לדקדק דהא לקמן משמע דמיירי שלותה ואכלה והיא באה לגבות מנכסיו לפרוע לב"ח כשהבעל במדינת הים דאס"ד דמיירי שכבר בא הבעל לא מקשה מידי לשמואל דדילמא מיירי שהבעל מודה שלא התפיסה צררי ולא אמר לה צאי ותו דאפילו לרב אי אפשר לומר שהבעל טוען שהתפיס לה צררי לא מיבעיא לפי' רש"י לעיל דהבעל נאמן בשבועה להוציא מידה כ"ש שאינו מחויב לשלם כשלותה אלא אפילו לשיטת התוס' דנאמנת בשבועה לא שייך שבועה גבי קטנה ודוחק לומר שתשבע לאחר שתגדיל א"כ מאי קשיא להו הא הכא לא קאמר אלא אם בא ואמר אבל שלה בפניו יש לומר דלא טענינן ליה כמ"ש הרא"ש בהדיא. מיהו יש לומר דהא גופא קשה להו דמנ"ל להש"ס להקשות על שמואל דילמא באמת מיירי כשכבר בא הבעל ותו דאי ס"ד דלא בא קשה אפילו לרב דגם רב לא פליג אלא במזונות דלהבא אבל מזונות דלעבר כיון שאינם תנאי בית דין יכול הבעל לטעון פרעתי אף לרב וכ"כ הריטב"א וכמ"ש בזה בקונטרס אחרון. ואף שהוא במדינת הים היה יכול לטעון שהתפיס לה צררי קודם ואע"ג שהוא בתוך זמנו כבר כתבתי בר"פ אלמנה ניזונת דגבי מזונות דהזמן הוא בכל יום לא שייך לומר דהוי תוך זמנו כמ"ש הש"ך בסימן ע"ח גבי קונטריסים ע"ש ועוד שיכול לטעון ששלח לה בכל עת כמ"ש הירושלמי וא"כ קשה גם על רב וע"כ מוכח כשיטת התוס' דמיירי באמת שבא הבעל רק דהדיוק הוא דהרי יכול לומר לה צאי כדנקט בברייתא דהכא שהוא יכול לומר דהיתה מספקת בדוחק ופסיקא ליה להש"ס דאף אם לא טען טענינן ליה וע"כ צ"ל שפסקו לה הבית דין וקשה לשמואל דאיך פסקו הבית דין באמת אף דה"מ לשנוי כגון ששמעו בו שמת ופסקו לה ואח"כ בא לאחר שמועה. עדיפא משני דצררי לקטנים לא מתפיס. ולפ"ז הא דנקיט בברייתא דהכא ואם בא ואמר וכו'. ולא נקט כשהוא במדינת הים ולותה ואכלה אין בית דין יורדין לשלם מנכסיו לרבותא נקט הכי דכשאינו לפנינו אפילו לרב חיישינן לצררי במזונות שעברו כנ"ל כיון דיכול לטעון פרעתי וקמ"ל דאפילו כשבא ומודה שלא התפיסה צררי אפ"ה טענינן שהיתה יכולה לצמצם כיון שלא פסקו לה הבית דין ולפ"ז שיטת התוס' מוכרח. והרא"ש שדחה דבריהם קשה עליו כנ"ל דמאי מקשה הש"ס דילמא מיירי כשבא הבעל וכמו שהכרחנו דע"כ מיירי כשבא כנ"ל. ודוק:

'''ומה ''' שהקשה הרא"ש על התוס' מסוגיא דיבמות דף פ"ה דמשני לא צריכא כגון שהלך בעלה למדינת הים דהתם אין לפרש דמיירי שפסקו לה הבית דין ואח"כ לותה דא"כ אמאי נקט לותה ואכלה הל"ל לא צריכא שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אם יורדין בית דין לנכסימן ואין זה קושיא על התוס' דהא דאמר לקמן ר' יוחנן פתריתו בה כולי האי משמע דקיבל ר' יוחנן האי משמואל וא"כ אין קשיא שיפרש הש"ס לר' יוחנן כרב דוקא משא"כ כדמוקי השתא בלותה ואכלה שפיר יש לומר אפילו אליבא דשמואל שפסק לה כגון ששמעו שמת דאפילו באלמנה לכהן גדול ודאי כשמת אית לה מזונות ולותה ואכלה מזוני ואח"כ בא הבעל שפיר מיבעיא ליה אי אית לה מזוני וק"ל: ועיין מה שכתבתי בקונטרס אחרון סימן עיין ביאור שיטת הרא"ש ושיטת הרמב"ם בסוגיא זו:

'''בגמרא ''' מאי דבר א' וכו'. לכאורה אין שייכות כאן וכבר מפורש דף מ"ח וקצת יש לומר דרב יוסף לשיטתיה דס"ל לעיל דף נ"ד כיחלה ופירכסה אין לה מזונות א"כ למאי דאוקמי בששמעו בו שמת אין לפרש תכשיט דהא כשמתקשטת אבידה מזונות לגמרי אבל הא דקאמר מ"ד צדקה אבל תכשיט יהבינן לה הוא אליבא דרב א"נ אליבא דשמואל ולפי המסקנא לעיל דף נ"ד דלית הלכתא וכו'. ולדברי רש"י לעיל דף מ"ח משמע דלא גריס הכא מ"ד וכו' ע"ש. ועיין מ"ש לעיל דף ס"ה ע"א בזה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}