עריכת הדף "הפלאה/כתובות/קה/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''תוס'''' ד"ה אפילו צדיק גמור וכו'. וק"ו לטפשים בפעם שניה וכו'. נראה לפ"ז פי' הש"ס בפשטות דאי הוי מפרש סמיות העינים כפשטיה שיטעה עכשיו בדין דהיינו שלוקח שוחד מאחד לזכות אותו וקאמר קרא שיטעה בדין לזכות את החייב שפיר קשה על הברייתא דקאמר ק"ו לרשעים ולטפשים הא לאו בני דינא נינהו. לכך מפרש הש"ס דקרא עונש קאמר על עתיד שאינו נפטר מן העולם. ועל זה שפיר קאמר הברייתא כיון דלאו סמיות עינים כמשמעו אלא עיני השכל א"כ אין שיעור לדבר שיתטפש בכל פעם יותר. ודיוק הברייתא הוא מלשון חכמים וצדיקים דה"ל למימר יעור עינים. אלא דקרא קאמר אפילו חכם גדול ונדע קל וחומר לטפשים כמ"ש. וק"ל:

'''בא"ד ''' ורשב"ם פי' דהאי ק"ו וכו'. עיין במהרש"א שהבין דהברייתא אינו רק לשון הפסוק והא דקאמר ק"ו לטפשים הוא לשון הש"ס. והא דאמר ויסלף דברי צדיקים הוא לשון הברייתא. והוא תמוה דלא נקט הברייתא אלא לשון קרא אלא נראה דודאי בברייתא תני הכי אפילו חכם גדול שאינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב. וכדתנן בסוף מתניתין דפאה וכן אפילו צדיק גמור. אלא דהש"ס מפרש לשון הברייתא דמייתו קרא דחכמים וצדיקים ומוסיף חכם גדול וצדיק גמור. היינו משום דקשה ליה לברייתא דל"ל למימר חכמים וצדיקים דפשיטא דאין רשעים וטפשים יושבים בדין ומפרש דקמ"ל קרא דאפילו חכם גדול וצדיק גמור. וק"ו לחכם שאינו גדול וצדיק שאינו גמור. דאין כוונתו ק"ו ולטפשים אלא אפילו חכם גדול. וכן בפרק המקבל עיקר הברייתא לא תשכב בעבוטו אצלך. ורב ששת מפרש הברייתא דמדייק כן משום דקשיא ליה הא עשיר שכב. וק"ל:

'''גמרא ''' דרש רב נחמן בר כהן מאי דכתיב מלך במשפט וכו'. נראה דהיינו דברי ר"ת דלעיל בתוס' ד"ה גוזרי גזירות וכו' ר"ל דאם הוא דומה למלך שנתמנה מפי הציבור כמו שמלך נתמנה מפי העם. והם מצוים לעשות מלאכתו. כמו שמפורש בפרשת מלך בשמואל. וכדאמרינן כל האמור בפ' מלך מלך מותר בו ואדרבא אסור לו לעשות מלאכה בפרהסיא כדאיתא בסוף קידושין. זהו יעמיד במשפט ארץ דא"צ לשום אדם והוא פנוי ממלאכה ודעתו מיושבת. אבל מי שאינו ממונה מפי הציבור והוא מהדר להיות דיין אף אם שניהן נותנים לו שכר הוא דומה לכהן שחוזר על הגרנות. דהא הכהנים היו נוטלים שכר חלף עבודתם אלא שזה היה קבוע להם כ"ד מתנות כדי שיהיו פנוים לעבודה וישלחו להם המתנות לביתם כענין עבודת המלך שכתבנו לעיל. ובאמת גם הכהנים שפטו את העם כמפורש בקרא ובאת אל הכהן וגו' והגידו לך וגו' ואסור להם לחזור אל בית הגרנות:

'''שם ''' אמר רבא מ"ט דשוחדא וכו'. אע"ג דקי"ל לעיל דאפילו ליקח משניהם אסור ומשמע בברייתא דלעיל דבהכי מיירי קרא יש לומר דאפ"ה ס"ל לרבא דאיכא חשש הטי' כשאחר מתחייב בדין לגמרי מ"מ כיון שקיבל משניהם אינו רואה לו חוב לגמרי כיון שקיבל גם ממנו וניחא ליה לצאת ידי שיניהם והיינו דקאמר רבא אין אדם רואה חוב לעצמו ולא קאמר אין אדם רואה זכות לעצמו אלא ענינו דה"ל כגופו דאע"ג דאדם קרוב לכל איבריו אין אדם רוצה בקיום אבר א' שעל ידו יגיע הפסד אבר א' לגמרי וכמ"ש הפסוק עור בעד עור וגו' וה"נ אע"ג דשניהם הם כגופו לא ניחא ליה שיתחייב אחד לגמרי דאין אדם רואה חוב לעצמו ויש לפרש מה דכתיב (שמואל א' סימן חי) בבני שמואל ויטו אחר הבצע ויקחו שחד וגו' ואיתא פלוגתא בשבת דף נ"ו אם חטאו. יש לפרש לשון אחר הבצע שהוא לשון פשרה כדאיתא בסנהדרין דף ו' ע"ב שקיבלו משניהם מתוך כך הוצרכו לפסוק דרך פשרה לשניהם שלא ראו חובה לשניהם גם יש לומר לפמ"ש הב"ח דשכר פשרה שרי ליקח יש לומר שנטו אחר הפשרה למען יקחו שכר ולא רצו לפסוק דין תורה מיהו ה"מ בתורת שכר אבל הם קיבלו דרך שחד והטו משפט וק"ל:

'''תוס' ''' ד"ה מאי דכתיב וכו' ובסנהדרין מייתי הך דרשא וכו'. ויש ליישב שניהם משום שאותו דיין שלבו נוטה א"י לעמוד על דעתו וסומך על אחרים ששואל מהם הדין וכתיב וה' עמכם בדבר המשפט שצריך הדיין בעצמו לכוין דעתו נכונה אז ה' עמו שמכוין להלכה כמ"ש חז"ל בדוד המלך ע"ה וה' עמו שהלכה כמותו וק"ל:

'''שם ''' אמר רב פפא לא לידון. יש לומר שאע"פ שהדיין אינו מרגיש בעצמו שאוהב או שונא לבעלי דינים לאחד יותר מחבירו רק שמדומה לו שאחד מבעלי דינים אוהב אותו או שונא אותו לא לידון כי ממילא כמים הפנים אל פנים כדאמרינן בסוף יבמות ולא חזי ליה וכו'. ובזה יש לומר הא דאמר אביי האי צורבא וכו'. ר"ל שאם היה מצד שהם מכירים מעלתו א"כ הם יותר אוהבים לו מאנשי עיר אחר שאינם מכירים בו והי' ראוי למנוע מדין. אחד מעירו ואחד מעיר אחר אבל הוא מן הטעם דלא מוכח להו. ואם כן שוה בן עירו לעיר אחר. ויש לומר הא דקאמר במילי דשמיא דבדברים שבין אדם לחבירו כגון בעניני נתינות המסים וכיוצא בהן. א"כ אותן הנגזלים ישנאו אותו בעבור שתיקתו. אבל במילי דשמיא הכל שווין. וק"ל:

'''שם ''' אמר רבא מריש אמינא כיון דחזאי וכו'. הא דלא נמנע באמת לישב בדינו כדאמר רב פפא לעיל לפמש"ל פירושו דאסור לידון למי שאוהב את הדיין. ונראה דהא דקאמר כיון דחזאי ר"ל שיישב בדעתו שאין שייך בזה אהבה ושנאה כיון שדן דין תורה לפעמים שהוא זכות לזה וחוב לזה ולמחר יזכה אותו שנתחייב אתמול. והיינו דקאמר כי זכו למחר ולא אמר כיון דחזאי למחר דמאן דנתחייב אתמול. משמע דחזאי היינו שיישב בדעתו מיד. וק"ל:

'''שם ''' אותיב זוגי דרבנן. הקשה מהרש"א ז"ל הא בית דין צריך שלשה. ונראה הא דקאמר פסילנא לך לדינא היינו אם אקבל ממך ומש"ה לא קיבל ממנו שרצה לצרף עצמו לדונו והושיב עמו זוגא דרבנן כיון שראה אח"כ שלבו נוטה אליו באמת סילק את עצמו לגמרי כיון שלא ידע עדיין היכן הדין נוטה והיה הדין ע"פ שלשה אחרים וק"ל:

'''תוס' ''' ד"ה וכי אלישע אוכל ביכורים א"צ לדחוק כפי' הקונטרס וכו'. הא דנראה להם לדוחק פי' הקונטרס היינו משום דמשמעות הפסוק שאלישע לא אכל עמהם א"כ יש לומר שנתן אותו לחם שהיה ביכורים להכהנים הסמוכים על שלחנו ורש"י ז"ל ס"ל דמ"מ כיון שנכסי כהן הם האיך נתן לזר ביכורים אך אפשר לדחוק שזה האיש שהביא להם היה כהן והביא לאלישע מן הביכורים שנתנו לו אחרים בביתו כדי שיהיה לו להאכיל לכהנים הסמוכים על שלחנו ומ"מ רש"י ז"ל דייק מלשון הש"ס וכי אלישע וכו' משמע כפירושו דלפי' התוס' ה"ל לדייק מסיפיה דקרא תן לעם ויאכלו אלא עיקר קושית הש"ס הוא מנתינה לכהן דאיכא גזל מתנות כהונה ויש ליישב פירש"י עם סדר אליה והוא דהמ"ל שבאמת ביכורים ישנן בשאלה כמו תרומה שהרי הם בקדושתן ע"י קדושת פה כמו תרומה ויש לומר ששאל עליהן והתירן אלישע ואמר תן לעם ויאכלו אלא דכיון שזר היה והם נכסי כהן ועי"ז יכול ליתן לו א"כ נוגע הוא בהיתרא ומבואר בי"ד בריש סימן רכ"ח דנוגע אסור להתיר וצ"ל שזה האיש שהביא היה כהן והביא מביכורים שנתנו לו והיה יכול ליתן בל"ז אותן במתנה אלישע ואינו נוגע אלא דא"כ כיון שבא ליד כהן הא קי"ל דתרומה ביד כהן אינו בשאלה א"כ אסור מפני שהוא חוץ לירושלים וממ"נ קשה ודוק:

'''וא"ל ''' שהיה בכורים שלו והוא בעצמו כהן דרשות בידו ליתן לזר במתנה. זה אינו דהא כהנים לא היה להם נחלה כ"א במה שקנה וקי"ל כריש לקיש בס"פ הנזקין דהקונה שדה בזמן שהיובל נוהג מביא ואינו קורא וכתבו התוס' בב"ב דף קל"ו ע"ב שמה שמביא הוא מדרבנן. א"כ א"א לומר שהיה משדה של הכהן עצמו וקשה ממ"נ ואף שכתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות בכורים דכהנים מביאים בכורים משדה מגרש עריהם הא הכא מפורש שהיה בא מבעל שלישה כדאיתא בסנהדרין דף י"ב:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}