עריכת הדף "הפלאה/כתובות/צו/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''רש"י ''' ד"ה אאיכא בינייהו הניזונית וכו'. נראה ליישב שיטת רש"י ולתרץ קושית התוס' עליו דאי הניזוני' תנן ס"ל לרש"י ז"ל דמצד הסברא א"א לומר שיהא מציאתה ליורשםי כמו שתיקנו מציאת אשה לבעלה דא"כ לקתה מדת הדין דאם תמצא מציאתה שהוא כפלי כפלים מכתובתה וכי נימא דיהיה מציאתה שלהן ויסלקו כתובתה במקצת מציאתה ויפטרו מכתובה ומזונות ולאדמי לבעל שהוא חייב במזונות לעולם ואם נימא דמציאתה לעצמה ותהי' ניזונת ג"כ אין זה נכון שיהיו יורשים גרועים מבעל. ונראה להיות הדין מצד הסברא שהברירה ביד אלמנה לאחר שתמצא מציאה לומר שתהיה מציאתה לעצמה ולא תהיה ניזונית מהיתומים אף דלגבי מעשה ידיה לא שייך זה דאף דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה היינו מעשה ידיה דלהבא אבל מה שעשתה בעוד שהיתה ניזונית הוא ליתומים משא"כ במציאתה אף שבשעה שמצאה היתה ניזונית מ"מ א"א לתקן בלאו הכי כנ"ל והיינו דאמר שמואל מציאתה לעצמה פירש"י באינה ניזונית ר"ל שאינה רוצה להיות ניזונת להבא אבל אי ניזונת תנן כאנשי גליל א"כ כיון שמחויבים לזונה לעולם כמו הבעל למה יעשו חז"ל להורע כח היתומים מכח הבעל דאף דיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה מ"מ המציאה שמצאה בשעה שהיא ניזונת היא של הבעל והכי נמי ביתומים והוי ס"ד אמתניתין קאי וכמ"ש התוס' לפי שיטתם וממילא דמתורץ כל קושיות התוס' ודוק:

'''שם ''' בגמרא כל המונע וכו'. ענינו לפי פשוטו לפי שאחז"ל בפסוק ובו תדבקון וכי אפשר לדבק בשכינה אלא הדבק בת"ח. צריך להבין מאי זה קושיא הלא ענין הדבקות הוא האהבה נפלאה כי תדבק נפשו ולמה דבר זה מן הנמנע בנשמת רוח חיים חלק אלוה ממעל. והרי פירושם הוא יותר מזה שאמרו הדבק בת"ח ובזה מקיים ובו תדבקון. ואלמלא מקרא כתוב א"א לאמרו לומר שהדבק בת"ח הוא נקרא דבק בה' עצמו יתברך. ותו וכי מצות עשה זו לא יהיה אלא בתלמידים או בשאר אנשים ולא בחכמים עצמם ואל מי ידבקו כיון שהם מלמדים אחרים וכי מרע"ה לא היה מצוה על ובו תדבקון. ויראה הענין הוא כי התורה ניתנה לכל ישראל וכולם מצווים על מצות ובו תדבקון כאמור ואתם הדביקים בה' אלקיכם חיים כולכם וגו'. וע"ז יהיה קושיתם כי הת"ח העוסקים בתורה תמידי והם דברי אלהים חיים כמ"ש בזוהר הוא ואורייתא חד. א"כ הוא מתדבק נפשו בחלקו בתורה שהוא שורש נשמתו כידוע אבל יתר העם שאינם מגיעים למעלה זו. או אפילו העוסק בתורה והוא מן התלמידים שלא שמשו עדיין כל צרכן אשר לא ישיגו אור התורה אף שעוסקים בה הוא מן הנמנע שידבק בשורש נשמתו אך ע"ז נאמר יעקב חבל נחלתו כמו שהחבל חזק מאוד והוא ע"י דביקות נימא בנימא כן ישראל כל אחד מתדבק בצדיק וחכם ממנו בשמושו ודביקות אליו וזה בזה עד כי יתחזקו ויעלו כולם בחבל נחלת ה' ובו תדבקון וזה שאמרו חז"ל במרע"ה שאמר לכל ישראל ובו תדבקון והוא מן הנמנע אם לא ע"י דביקות ת"ח כנ"ל וכן היה בקירוב העליון ודביקות הנפלא שהיה בעת קבלת תורתינו הקדושה כי העמיד משה מעמדן ומצבן כ"א לפי הכנתו ויכלתו לקבל אור התורה זה מזה והזהיר אותן מאוד לבל יהרסו כ"א ממצבן אל ה' לראות. כמפורש אצלינו בס"ד באורך בפרשת יתרו. וכן הוא לעתיד בהתגלה כבודו אלינו נאמר כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון פי' עין הוא ראיה השגה כל אחד ישיג ע"יי חבירו הגבוה ממנו במעלה עד שיגיע ראיה השכלית עין בעין זה בזה לכולם כאחד כאמור ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו ר"ל בהיותם יחדיו ישיגו כולם זה מזה. וכן הוא הענין ביראת ה' שאחז"ל את ה' אלהיך לרבות ת"ח להיות כי היראה העליונה היא יקרה מאוד ולא ישיגום אלא בני עליה כמ"ש וסביביו נשערה מאוד ואמרינן אטו יראה מילתא זוטרתא הוא אין לגבי משה מילתא זוטרתא ע"כ הזהיר מש"י על מורא מקדשו כי ע"י בית המקדש היה השגה גדולה ביראת ה' כמ"ש חז"ל לא מן המקדש אתה מתירא אלא ממי שהזהיר עליו והוא ע"י השראתו במקום ההוא כמ"ש ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה. ויותר מזה על ידי מורא ת"ח כמ"ש חז"ל את ה' אלהיך לרבות ת"ח. ועי"ז ישיג למורא שמים כמ"ש מורא רבך כמורא שמים ואמרו חז"ל בפסוק נורא אלהים ממקדשיך א"ת ממקדשיך אלא ממקודשיך שהם הת"ח ובזה מובן סיפא דקרא אל ישראל הוא נותן עוז ותעצמות לעם ע"ד שאמרו חז"ל מניין שהקב"ה קראו ליעקב אל שנאמר ויקרא לו אלהי ישראל מי קראו אל אלהי ישראל ר"ל על ידי שם אל שנכלל בשם ישראל והוא מורה על הת"ח כמ"ש ישראל יהיה שמך כי שרית עם אלהים וגו'. ויתר העם נקראים בשם יעקב כידוע. והם גם כן מקבלים מישראל ונקראים בשם אל ע"י דבקותם זה בזה וז"ש מי קראו ליעקב אל אלהי ישראל שהוא ע"י הת"ח הדבקים בהם. וכמפורש אצלינו בחדושי תורה פרשת בלק בפסוק לכה ארה לי יעקוב וגו' ואמר ע"ז מה אקוב לא קבה אל ע"ש וזהו שאמרו נורא אלהים ממקודשיך על ידי התלמידי חכמים אל ישראל הוא נותן עוז וגו'. ר"ל שם אל שבישראל הוא נותן וגו'. ונקראים עי"ז כולם בשם אל. ובזה מובן דבריהם הכא שהמונע תלמידו מלשמשו שהשימוש הוא דבקות התלמוד ברבו וכשמנעו מונע ממנו מדת החסד שהוא מדת האהבה ודבקות ואמנם נכלל בשימוש ג"כ מורא ת"ח כמ"ש כל מלאכות שהעבד עושה לרבו וכו' שהוא בחינת מורא כמ"ש ואם אדון אני איה מוראי וזהו שאמרו אף פורק ממנו יראת שמים זהו פשוטו ויש בו רמז שאותיות מנ"ע מתחלפים באותיות למ"ס הסמוכים להם באיכא בינייהו שאותיות מנ"ע הם אחר אותיות למ"ס וענין התחלפות זה יש בו דבר נפלא ומבואר בחידושי תורה אשר חנני ה' בפרשת וישלח בפסוק ואחות לוטן תמנע ואין כאן מקומו.

'''תוס' ''' ד"ה אלמנה שתפסה וכו'. הקשה בספר פני יהושע דבפשיטות הוי מצי לחלק לפי טעמא דר' עקיבא לעיל שכולן צריכין שבועה א"כ מזונות דא"צ שבועה לשיטת התוס' והפוסקים החולקים על הרמב"ם לא שייך זה. ולפענ"ד זה אינו דאפילו להפוסקים החולקים על הרמב"ם היינו מטעמא דפירש"י לקמן דף ק"ז ד"ה בששמעו בו שמת וכו' דלמאי ניחוש אי לצררי הרי סופה ליטול כתובתה ותשבע הרי דעיקר הטעם משום שתשבע לבסוף. א"כ עכ"פ זכות היורשים עדיף טפי. שהרי עכ"פ צריכה שבועה. וכ"ש הכא דמיירי דליכא קרקע כמ"ש כל הפוסקים. נמצא לעולם לא תבא גביית כתובה והיה מהראוי שתשבע בתחלה. אלא דבל"ז מטלטלי דיתמי לא משתעבדי כל זמן שלא תפסה נמצא דעכ"פ קיימי המטלטלי ברשות היורשים. ואף דמדברי הרא"ש בשמעתין משמע דלא בעיא שבועה כשתפסה היינו כמ"ש הרא"ש דלא מצינו שבועה כה"ג ע"ש. ונראה דהיינו מטעמא דקי"ל בח"מ סימן פ"ז בכל הנשבעים ונוטלים אם תפסו לא מפקינן מיניה אבל ודאי דקודם תפיסת זכות היורשים עדיף שא"צ שבועה. והנה בספר פני יהושע הכריח מזה דס"ל להתוס' כשיטת הפוסקים דמהני תפיסה אפילו מרשות היתומים ולפמ"ש אין הכרח. אך נראה דאפילו לפי דברינו עכ"פ מוכח לדינא דאפילו מרשות היתומים מהני תפיסה דכיון דע"כ גם הכא שייך טעמא דר"ע שצריכה שבועה כנ"ל ואפ"ה מהני תפיסה. אף דהוי בחזקת יתומים לר"ע ה"ה בתופס מרשות היתומים ממש ועיין מ"ש שם בסמוך דמוכרח מדבריהם לפרש כן וק"ל:

'''בא"ד ''' ובא בע"ח וטרפה עם השבח וכו'. לכאורה קשה דהא קי"ל בח"מ סימן קט"ו דבמתניתין ובלוקח שלא באחריות דאין להם על מי לחזור אין הבע"ח טורף מהם השבח וכתב מהרש"א בב"מ דף ט"ו בתוס' ד"ה בע"ח וכו' דה"א כשמת המוכר ואין לו על מי לחזור אין יכול הבע"ח לגבות ממנו השבח א"כ כיון דהכא מיירי בדליכא קרקעות האיך טרף ממנו השבח הא אין לו על מי לחזור. ודוחק גדול לומר דמה"ט שיהיה מועיל תפיסה ה"ל כיש על מי לחזור דשמא לא יכול לתפוס. והש"ך שם חולק על סברת מהרש"א וס"ל דאפ"ה מצי טריף דאכתי יש לו על מי לחזור אם ימצא איזה שדה במדינת הים. ולכאורה הוא ראיה גדולה לסברת הש"ך מדברי התוס' אלו ואפשר דאף דמיירי הכא בדליכא קרקעות כמ"ש הפוסקים מ"מ יש לומר דס"ל להתוס' דאפילו יש לו קרקע במדינה אחרת מצי תפיס מטלטלין דהא קי"ל בח"מ סימן קי"א דכשיש לו נכסים במדינה אחרת יכול לגבות ממשעבדי א"כ יש לומר דמיירי בכה"ג וצ"ע בזה. ויותר נראה דמשכחת בשעשה השדה זו אפותיקי מפורש לבע"ח דקיימא לן בח"מ סימן קט"ו דנותן ההוצאה וגובה כל השבח אפילו אין לו על מי לחזור. וכן משמעות דבריהם והלוקח נמי באחריות וכו' משמע דאדלעיל קאי דומיא שכתבו בתחלה דנמצא שאינו שלו והא דלא כתבו שנמצא שאינו שלו וטרף הנגזל את השבח. דלא נחתי הכא לפלוגתא דאמוראי בב"מ דף י"ד בלוקח מן הגזלן אי גובה השבח או לא. וק"ל:

'''מיהו ''' אכתי קשיא ליה דלפמ"ש התוס' בב"מ דף י"ד ע"ב דגובה שבח מלקוחות שקנו מן הלוה אחר שגבה בע"ח את השבח. דכבר ה"ל קצוב א"כ יש לומר דלא דמי למזונות דלא גביא אפילו ממשעבדי שמכרו יתומים משא"כ בשבח דיכול לגבות מלקוחות שימכרו יתומים אחר שגבה ממנו השבח דה"ל כבר קצוב. וכ"ש לפמ"ש דמיירי דאיכא קרקעות א"כ איך מדמי התוספות שבח למזונות. ונראה דיש ליישב בזה מה שהקשה בספר פני יהושע על הר"ן ז"ל שכתב בשמעתין הטעם במזונות משום שאינה יכולה לגבות ממשועבדים ששיעבדו אחין. ותמה עליו דהל"ל ממשועבדים ששיעבד האב. ולפמ"ש יש לומר דכונתו לתרץ קושית התוס' משבח דגבה עכ"פ ממשעבדי של אחין מיהו אכתי לא מתרצא למ"ד דס"ל בפרק הנזקין מפני שאין כתובים דלדידיה אף ממשעבדי ששיעבד אחר שגבה את השבח אינו גובה מהם:

'''מיהו ''' פלוגתא דתנאי הוא בגיטין נ"א. וכן קושיא ראשונה שהקשו התוס' מלוקח שלא באחריות נראה לפע"ד דאינו אלא למ"ד דס"ל מלוה ע"פ גובה מיורשים דשיעבודא דאורייתא אבל למ"ד דס"ל שיעבודא לאו דאורייתא והא דמלוה ע"פ גובה מיורש"י היא משום שלא תנעול דלת בפני לוין נראה דבלוקח שלא באחריות לא שייך נעילת דלת וממילא דלא שייך הך דינא. וגם בלוקח שלא באחריות ונמצא שדה שאינו שלו דחוזר עליו דבר זה הוא פלוגתא דאמוראי בפרק חזקת הבתים. ואפשר דקושית התוס' הוא על ר' פפא דס"ל בדף מ"ד ע"ב שם בנמצא שאינו שלו דחוזר עליו. וס"ל נמי בקידושין דף י"ד ע"ב דמלוה ע"פ גובה מיורשים דשיעבודא דאורייתא. מיהו כיון דפלוגתא דתנאי הוא תו אין להקשות על הא דסתם במתניתין דאין מועיל תפיסה בבעל חוב. וק"ל:

'''שם ''' וא"ת כמאן ואי כרשב"א וכו'. לכאורה אי נימא דהכא מיירי בתפסה מרשות הרבים או בסימטא כנראה מדבריהם מדמדמו בסמוך לפלוגתא דר' עקיבא ור"ט דמיירי בהכי לעיל דף פ"ד. א"כ המ"ל דהא דאמר רשב"א דמוציאים לבנים מן הבנות. היינו כשתפסו מרשות היתומים. ונראה דא"ש לפמ"ש לעיל דבמזונות האשה נמי שייך טעמא דר"ע שכולן צריכין שבועה לא מיבעיא לדעת שאר הפוסקים אלא אפילו לדעת הרמב"ם הוי בכלל שכולן צריכין שבועה. כיון שתשבע בסוף. וכיןן דאפ"ה מהני תפיסתה ס"ל להתוס' דה"ה דמהני תפיסה מרשות היתומים ג"כ. משא"כ לקמן שכתבו התוס' דמר בריה דר' אשי ס"ל דאתיא כר' טרפון באמת לדידיה מיירי בתפסה מסימטא או מרשות הרבים. אבל באמת דקי"ל כר"ע ע"כ צ"ל דאפילו מרשות היתומים מהני תפיסה וכן נלפענ"ד מוכרח דאל"כ ה"ל להקשות בל"ז דהא בנות במזונותיהן בודאי א"צ שבועה. וא"כ למה לא יועיל תפיסה אף לר' עקיבא ולפמ"ש א"ש דבל"ז יש לומר דמיירי שתפסה התם מרשות היתומים אבל כיון שכתבו דהכא מהני תפיסה במזונות האלמנה משום תנאי בית דין. אע"ג דאיכא שבועה ממילא דמהני תפיסה אף מרשות היתומים. וק"ל:

'''שם ''' בגמרא אמר רבא לא אמרן אלא למפרע וכו'. נראה דטעמא דרבא הוא דס"ל במזונות דלהבא אפילו אי מחלה לגמרי מ"מ יכולה לחזור בה כמ"ש התוס' בר"פ הכותב בד"ה כדר' כהנא וכו'. באשה שאמרה איני ניזונת ואיני עושה יכולה לחזור בה וכבר הארכנו בזה לעיל דף מ"ז ע"ב בתוס' ד"ה תיקנו מזונות וכו'. דהטעם בזה משום דקי"ל כר' יהודה דף נ"ו דברבנן עשו חיזוק לדבריהם ולא מהני מחילה וקי"ל דמזונות דרבנן וה"ה הכא במזונות האלמנה דלא מהני מחילה ונראה דאפילו לדעת הרא"ה והר"ן דס"ל דאינה יכולה לחזור היינו משום דכסות דאורייתא והוא בכלל המזונות ובדאורייתא עבוד חיזוק כמו שהארכנו שם בס"ד וא"כ באלמנה דאף דהיורשים חייבים בכסות עכ"פ בודאי אינו רק מדרבנן ולא מהני המחילה אבל לשעבר מהני מחילה דאין תנאי בית דין אלא להבא ועיין מ"ש בר"פ הכותב מזה בדברי התוס' שם ועיין לעיל דף נ"ג גבי מוחלת כתובה לבעלה שכתבנו שם דיש לומר דלאחר מיתה מהני מחילה במזונות כמו דמהני מחילה לאחר מיתה בכתובה וכדמשמע לקמן דף ק"ד ע"ב דקאמר מזוני נמי לית לך ע"ש וצ"ע. מיהו יש לחלק דבכתובה לא עשו חיזוק אלא בהיותה תחתיו דלא הגיע זמן פרעון כל זמן שהוא חי אבל לאחר מותו כיון דניתן לגבות מהני נמי מחילה כאלו גבתה אבל מזונות שהוא יום יום כל זמן שלא קיבלה כתובתה ה"ל לאחר מיתה כמו בחייו אבל כשהיא מוחלת גם הכתובה כיון דמהני מחילה בכתובה ממילא דמועיל נמי מחילה במזונ'. עוד אפשר לומר בטעמא דרבא בפשטות דהא באמת הא דמזונות האלמנה אינה צריכה שבועה הוא משום שתשבע לבסוף כדאיתא ר"פ שני דייני. וא"כ אין ראיה ממה שלא תבעה שנים ושלשה שנים דמחלה להבא דהא יש לומר דבאמת התפיסה צררי על ג' שנים ואע"פ שאינה טוענת כן מ"מ נאמנת במזונות דלהבא במיגו שהיתה טוענת כן. כדאשכחן בב"ב דף קכ"ח דבעל שאמר גרשתי דאינו נאמן למפרע ונאמן להבא במיגו ע"ש ומ"מ נראה עיקר כטעם הראשון. דלפי הטעם השני א"כ כבר אמרה לפני בית דין שלא התפיסה צררי ואח"כ שהתה ג' שנים לא שייך זה המיגו דה"ל מיגו למפרע. ומשמע דאין חילוק וע"כ הוא מטעם הראשון שכתבנו. וק"ל: ועיין בסמוך:

'''פירש"י ''' ד"ה צנועה בושה לבא לפני הבית דין וכו'. משמע דס"ל דאפילו תבעה ליתומים ולא נתנו לה אפ"ה כיון שלא תבעה אותם לבית דין ה"ל מחילה ולכאורה היה נראה דנפקא ליה דאס"ד דתביעה ליתומים בעצמם נמי מהני קשה דתאומן היא שלא מחלה במיגו דהיתה אומרת שתבעה ליתומים ולא נתנו לה אע"ג דהוי מיגו דהעזה הא קיימא לן דאמרינן מיגו דהעזה לענין ממון. אך זה אינו דהא לפמ"ש ס"ל לרש"י ז"ל דר' יוחנן לא מבעיא ליה לקמן אי נכסי בחזקת אלמנה אלא במזונות דלהבא אבל במזונות שלעבר אין הנכסים בחזקתה. ולפמ"ש היינו טעמא דמהני מחילתה. א"כ הא היתומים נאמנים שלא תבעה אותן במיגו דפרענו לה. וצ"ל דמצד הסברא כתב כן דלא שייך לחלק בין צנועה לפרוצה בתביעה ליתומים עצמם. ולפ"ז למאי דקי"ל נכסי בחזקת אלמנה קיימי מוכרח הוא דאפילו תביעה ליתומים לא מהני. וצ"ע. ועיין קונטרס אחרון:

'''שם ''' פירש"י ד"ה נתננו דמי מזונות לשנה הבאה. צריך להבין כיון דבפשיטותא דברייתא דלוי היינו דנכסים בחזקתה אפילו במזונות דלשעבר א"כ מי דחקו לפרש דאבעיא דר' יוחנן הוא על מזונות דלהבא ונראה דהנה הרא"ש כתב לעיל אהא דר' יוחנן אלמנה ששהתה וכו' בשם הירושלמי דאם יש בידה משכון גובה אפילו למפרע. והנה בפשטות הטעם הוא דיש לומר דלכך לא תבעה מזונות משום דסמכה על משכון שבידה. ויותר נראה דא"ש לפי דעת הפוסקים בח"מ סימן רמ"א דהיכא שיש בידה משכון לא מהני מחילה על פה. א"כ אפילו אי מחלה יכולה לחזור בה. והנה הב"ש בסימן צ"ג ס"ק כ"ה נתקשה בזה דאפילו בלא משכון הא קי"ל דנכסים בחזקת אלמנה קיימי דעדיף טפי ממשכון ועיין מ"ש בקונטרס אחרון. ומכ"ש דקשה לפמ"ש דאפילו באמת מחלה לא מהני במשכון. א"כ כיון דנכסי בחזקת אלמנה קיימי טפי לא יועיל מחילה ויש לומר דבאמת דזה דחקו לרש"י ז"ל דהא דקאמר רבי יוחנן לעיל דמהני מחילה היינו במזונות דלשעבר והא דקא מבעיא ליה הכא היינו במזונות דלהבא. מיהו התוס' בשמעתין לשיטתייהו אזלי דלית להו הך סברא שהרי כתבו לקמן בד"ה ר' יוסי וכו' דהסתם יפה לה שלא יאמרו היתומים דשאר המזונות מחלה. הרי דר' יוסי סבר דנכסי בחזקת אלמנה קיימי ואפ"ה מהני מחילה. וכן מוכח מכל הפוסקים דפסקו להך דר' יוחנן לעיל דמהני מחילה אף דקי"ל דבחזקת אלמנה קיימי אפילו במזונות דלשעבר מ"מ יש לומר דס"ל לרש"י הכי ועיין לקמן בישוב שיטות רש"י ושיטות התוס' באריכות וק"ל:

'''תוס' ''' ד"ה יתומים וכו' אבל במזונות דלהבא וכו'. נראה דאין מזה קושיא על רש"י שפירש איבעיא דר' יוחנן במזונות דלהבא. דס"ל לר' יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. הא קאמר שם טעמא משום דמעשה בית דין כמאן דנקט שטרא דמי. א"כ יש לומר דחיוב מזונות שאני. דהא ס"ל לר' יוחנן עצמו בגיטין דף נ' דהא דאין גובים מזונות מנכסים משועבדים משום שאין כתובין אלמא דלא אלימא כמאן דנקיט שטרא ונראה דכונת התוס' משום דיקשה והא מזונות האשה כמאן דנקיטא שטרא ופרש"י משום תנאי בית דין ומשני כתובים הם אצל בני חורין ואין כתובים אצל משועבדים מיהו יש לומר דהתם מפרש הש"ס דברי ר' יוחנן אליבא דמסקנא דהכא דפשיט דהאלמנה נאמנת. אבל בספיקא דר' יוחנן יש לומר דהוי סבר דהוי כאלו לא כתב מדלא טרפא ממשעבדי וביד היתומים למכור הנכסים. והנה הר"ן כתב מטעמא אחרינא דמיירי במזונות דלשעבר. דבמזונות דלהבא ה"ל כתוך זמנו דקי"ל דאינו נאמן לומר פרעתי. וצ"ל בדעת רש"י ז"ל דס"ל דדמי זה להא דאמרי בריש ב"ב שאני התם דכל שפא ושפא זמנו. וכתב הש"כ בח"מ סימן ע"ח דהטעם הוא דכיון דזמנו בכל יום יכול לומר שפרע תוך זמנו כי היכי דלא לטרדן. ולמד שם מזה לכותב קונטריסים סימן ע"ש. וה"ה ה"נ כיון דחיוב בזונת זמנו בכל יום יכולים לומר שפרעו קודם כי היכי דלא לטרדן וק"ל.


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}