עריכת הדף "הפלאה/כתובות/צה/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''בגמרא''' אמר אביי נכסי לך וכו'. מכאן יש להביא ראיה לדברי הרשב"ם בב"ב דף קל"ז בהא דמסיק התם דרשב"ג ורבנן פליגי בקנין הפירות אי כקנין הגוף דמי דהיינו אליבא דר' יוחנן אבל לריש לקיש דאמר אפילו אליבא דרשב"ג משום דאחריך שאני דלמאי דקאמר שם דר' שמעון בן גמליאל ס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי לא א"ש הך דאביי דהא כתבו התוס' לעיל דף נ' ובכמה דוכתי דלמ"ד דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי לא צריכה לתקנת אושא כלל משום דאין המכירה של האשה כלום כיון דמתה בחיי הבעל דהא קנין פירות דבעל הוא אוין ללוקח כלום במקום אחריך דהא בחיים לא הוי מכירה כלל ולא גרע מהא דקאמר שם בב"ב במתנת שכיב מרע דאינו קונה אלא לאחר מיתה דכבר קדמו אחריך וכ"ש הכא דבחיים לא הוי מכירה כלל אלא ע"כ צ"ל דאביי ס"ל כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כדקי"ל בפרק החולץ ואחריך שאני וא"כ אינו אלא מתקנת אושא דעכ"פ מכירה היא אלא שהבעל מוציא לאחר מיתה כמ"ש הרמב"ם ובש"ע סימן צ' ס"ט ואפילו לדעת הרא"ש מכירה היא אלא שהבעל יכול להוציא. עיין קונטרס אחרון שם:

'''וא"ל ''' כמו שתירצו התוס' לעיל דף נ' כגון שכתב לה הבעל דין ודברים אין לי בנכסייך ולגירסת מהרש"א בפירות נכסייך דהא אינו מועיל אלא בכותב לה ועודה ארוסה כדאיתא בר"פ הכותב וכתב שם הרא"ש דאינו מועיל אלא להנכסים שיש לה באותו שעה אבל להנכסים שנפלו משניסת אין מועיל סילוק והכא מוקמינן לה כשאמר לה כשהיא נשואה מאי אמר אחריך לקני בעל לא נקני א"כ אין מועיל סילוק בזה וגם א"ל כשקנו מידו דהא ר' יוסף ס"ל בר"פ הכותב דמדו"ד קנו מידו ומשמע שם דאביי ס"ל כוותי' ומכ"ש לפי גרסת מהרש"א דצ"ל בפירות נכסייך לא שייך בזה קנין כדקי"ל בפירות דקל לא מהני קנין סודר דהדר סודריה למאריה קודם שבא לעולם גם אידך תירוצא שכתבו התוס' לעיל דף נ' דמשכחת תקנת אושא בנותן מתניתין לאשתו לא שייך הכא לאוקמי בהכי מילתא דאביי וק"ל:

'''תוס' ''' ד"ה ומוקמינן וכו'. אם יעשו פשרה וכו'. לכאורה משמע דהתוס' ל"ל סברת ר' דכל שנים יכולים לעשות פשרה ויותר נראה דלא נחלקו התוס' אלא גבי לוקח ואחריך משום פסידא דלוקח אינו חוזר חלילה. אבל במתניתין באמת כל שנים יכולים לעשות פשרה וכן משמע מלשון מתניתין דקאמר עד שיעשו פשרה ולא קאמר דחולקים ביניהם משמע דה"ק עד שיעשו שנים מהם פשרה ונראה דה"ה אם נתפשרה ראשונה עם השניה ונשאר השדה ביד הראשונה אין הלוקח חוזר עליה משום שכתב לה דין ודברים אין לי עמך דלא כתבה לו אלא שלא תוציא ממנו מחמת חוב כתובתה. אבל מה שנתפשרה עם השניה הוי כאלו מכרה לה שניה. והוי כאלו מכרה שניה לאדם אחר ועל זה לא כתבה לו דין ודברים והכי משמע מסתמא דמתניתין דבכל ענין שיעשו פשרה מועיל. ובזה יש לפרש לשון הירושלמי בהלכה זו וז"ל א"ר מתניתין אתיא כמ"ד לכתובה ולא לתני' ברם כמ"ד בין לכתובה בין לתנין הא חזירא עכ"ל נראה דקאי אהא דאמר שם לעיל בסמוך דפשרה הוי כמכר והביאו הרא"ש ז"ל לעיל דף צ"א ע"ב דאם פשר הלוקח עם בעל חוב ראשון אין בעל חוב שני יכול להוציא מידו דה"ל כאלו קנה מן הראשון ואהא קאמר דהכי משמע ממתניתין דתנן עד שיעשו פשרה משמע דאם הראשונה עשתה פשרה עם השניה כנ"ל אין הלוקח מוציא מידה משום דמה שכתב לה דין ודברים אין לי עמך היינו לכתובה ר"ל בשביל חוב הכתובה ולא ליתני' ר"ל ולא בשביל דבר אחר שקנתה שנית ברם כמ"ד וכו'. דאי נימא כמ"ד דמ"ש דין ודברים אין לי עמך היינו בין בשביל חוב הכתובה או אפילו דבר אחר א"כ מה מועיל פשרה דמתניתין הא חזירה ר"ל אכתי חוזרת חלילה ועיין מ"ש בקונטרס אחרון וק"ל:

'''ויותר ''' נלענ"ד לפרש לשון תנין הוא לשון תנאי וכן נמצא בלשון הירושלמי כמה פעמים לשון תנין על תנאי כתובה וכוונתו על תוספת כתובה שנקרא תנאי כתובה כדאיתא ר"פ אע"פ וס"ל דעיקר כתובה חשיב פסידא שהוא מוהר שלה מדאורייתא ומדרבנן. אבל מה שמוסיף הוא מתנה בעלמא וה"ל כמו בעל ואחריך דאמרינן דמוקמינן ביד הלוקח. ולפמ"ש התוס' דאפילו בבעל ואחריך מהני אם יעשה פשרה א"כ יש לומר מתניתין גם כן דקאמר עד שיעשו פשרה היינו אפילו בתוספת כתובה אע"ג דאין מפסדת. מ"מ אתי שפיר הא דשניה מוציאה מיד הלוקח בתחלה וראשונה משניה והלוקח מיד הראשונה אם לא שיעשו פשרה ראשונה ושניה. אבל במתניתין קתני אח"ז וחוזרת חלילה. ע"ז קשה דכיון שבא ליד הלוקח מיד הראשונה שוב אין חוזר חלילה כדקאמר אביי באחריך ובעל כיון דל"ל פסידא וזהו דקאמר דמתניתין איתא כמ"ד לכתובה ולא לתנין ר"ל כמ"ד דס"ל דבכל מקום שנזכר לשון כתובה דאין תנאי כתובה בכלל כתובה אבל אי נימא דמתניתין כולל אפילו תנאי כתובה קשה דנהי דאפ"ה יכולין לעשות פשרה מ"מ קשה הא חזירא. ר"ל דנקט במתניתין וחוזרת חלילה וזהו אינו בתנאי כתובה וה"ל לפרש אלא על כרחך כמאן דאמר דסתם כתובה לא נכלל בו תנאי כתובה ועיין מ"ש בקונטרס אחרון. 

'''תוס' ''' ד"ה וכן בע"ח וכו' תימא מאי אצטריך וכו'. הנה הסמ"ע בסימן קי"ח והש"ך שם נתקשו דלימא לוקח ראשון לבע"ח מהדרינא ללוקח שני עיין שם מה שתירצו ובאמת קושיתם קשה גם ברישא דמתניתין דתימא השניה להראשונה מהדרינא ללוקח. ונראה דברישא יש לתרץ לפי מאי דאוקמא ר' אשי בכתב לאחד ולא חתמה לו ולפמ"ש התוס' לעיל דאף דחתמה השניה לא מצי אמר דאפסדה אנפשה וה"ל כאשתדוף א"כ יש לומר דמיירי שאותו לוקח ראשון שלא חתמה לו הוא קודם שנשא שניה וכבר כתבנו לעיל דמוכרח לומר כן מכח קושית הר"ן דכיון דיוכל לומר הנחתי אין ראיה מדלא כתבה לו אלא על כרחך שקנה השדה שני' לאחר מכירת שדה ראשונה וע"כ קודם שנשא שני' דאל"כ ה"ל לוה ולוה וקנה כמו שביארנו לעיל א"כ יש לומר דמיירי ששדה של לוקח ראשון מספיק לכל הכתובה אלא דהלוקח ראשון אומר הנחתי דכיון דהכתובה שני' מאוחרת לו והיא יכולה לעשות פשרה ע"י שתחזור חלילה עם השניה א"כ אין השניה יכולה לומר מהדרינא. דמה בכך דתחזור השדה להלוקח שני הא אם תחזור יכולה לגבות מלוקח ראשון. אבל בשני לקוחות שפיר הקשו דא"א לומר הכי דאפילו נימא דמיירי שיש לוקח ראשון הקודם להם מכל מקום א"א לומר שיוכל הבע"ח לטרוף ממנו דהא יכול לומר את הוא דאפסיד אנפשך כדקאמר הש"ס לעיל וממילא דמתורץ קושית התוס' דל"ל למתניתין הך בבא הא נשמע מרישא ולפמ"ש א"ש דקמשמע לן דלא נימא כקושית הסמ"ע דלא שייך ברישא כנ"ל ודוק:

'''עוד ''' נראה לענ"ד דיש לומר באופן אחר דכיון דרישא מיירי ע"כ שיש לוקח ראשון שלא חתמה לו כבר כתבתי דהיכא דהכתובה הוא נגד שני השדות של הלקוחות משכחת בזה עצמו דחוזר חלילה דכשגובה מלוקח ראשון חוזר הלוקח ראשון וטריף מלוקח שני לפ"ז יש לומר באמת אי הוי חוזר חלילה מהכתובה שניה לבד היה קשה קושית הסמ"ע דמצי שניה לומר מהדרינא או לוקח ראשון יאמר לכתובה ראשונה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרינא ללוקח שני. אבל כיון דאיכא לוקח ראשון וכתובה שניה דשניהם יכולין לגבות מלוקח שני אין יכול כל אחד מהם לומר אי שתקת שתקת ואי לא מהדרינא כיון דאם יחזור יגבה השני ויחזור חלילה עמו. ולפ"ז נמי מיושב קושית התוס' דבסיפא אין הכרח לומר דאיכא לוקח ראשון דאפילו באשה בעלת חוב הא איכא לוקח ראשון שלא כתבה לו ואין הכרח דאיכא עוד לוקח ראשון:

'''מיהו ''' יש לומר דכולא מתניתין מיירי הכל שיש עוד לוקח ראשון כדי לתרץ קושית הסמ"ע דנימא אהדרינא כנ"ל ואין זה דוחק דהא ר' אשי משני רישא דכתבה לאחר אף שאינו מפורש וכן צריך לומר ע"כ בלשון הרמב"ם ז"ל דמפרש בע"ח ושני לקוחות וכן אשה בע"ח ושני לקוחות היינו שלקחו זה מזה וכתב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך ע"ש. וע"כ צ"ל לפי דבריו דמיירי דאיכא נמי לוקח ראשון שלקח מהבעל שלא חתמה לו דאל"ה תימא נחת רוח עשיתי לבעלי והיה לו לפרש דבר זה וצ"ל בדוחק דסמך על מ"ש בהלכות אישות פרק י"ז. ולפמ"ש דאפשר דס"ל להרמב"ם מחמת קושית הסמ"ע דכולה מתניתין מיירי דאיכא לוקח מוקדם דלא שייך מהדרינא כמו שהקשה עליו הראב"ד משום דאיכא נמי לוקח מוקדם דלא שייך מהדרינא כמו עליו הראב"ד משום דאיכא נמי לוקח מוקדם אם יחזור השדה ללוקח ראשון שמכר לו יבוא הלוקח שקנה מהבעל קודם שלקח זה הלוקח שמכר לו ויטרוף ממנו וממ"נ יחזור חלילה כנ"ל ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר ר' אשי לעיל מתניתין דכתב ליה לאחר היינו דבל"ז מוכרח לומר כן מחמת קושית הסמ"ע וממילא דמתורץ קושי' התוס' ד"ה הא מני ר"מ וכו'. וקשיא ליה אם כן לבסוף וכו' ולפמ"ש דע"כ מיירי בלוקח מוקדם שגבה ממנו כבר כי היכי דלא תקשה קושי' הסמ"ע דנימא אהדרינהו א"ש. ואף לפמ"ש לעיל דאין לתרץ קושית התוס' משום סיפא דאשה בע"ח ושני לקוחות דאיכא הוכחא מדלא כתבה לראשון ואפ"ה א"י לומר נחת רוח עשיתי לבעלי דיש לומר דסיפא מיירי בלקח מן האשה תחלה מ"מ מתורץ קושית התוס' דרישא גופא צ"ל דכתב לאחר משום קושית הסמ"ע אלא דכבר כבתנו לעיל דהתוס' לשיטתיה דס"ל דבאשה לא אמרינן דאפסדה אנפשה ואיכא לאוקמי בשיש בשדה הלוקח אחרון כדי שתי כתובות אלא דהוי כאשתדף א"כ אפילו יש לוקח ראשון אין ראיה לומר נחת רוח משום דיש לומר דלא היה צריך לכתוב משום דיכול לומר הנחתי ודוק:

'''והנה ''' הראב"ד הקשה כמה קושית על הרמב"ם וחשבו לטעות גדול. ולענ"ד אין שום קושיא עליו. ואדרבא משמע כדבריו דמה שהקשה והא סתמא קתני דמשמע אפילו שלא באחריות והלח"מ השיב דהא קי"ל דאחריות טעות סופר ואי משום הא יש לומר דהראב"ד הקשה על הך תירוצא דמשני דמתניתין ר' מאיר הוא ור' מאיר הא ל"ל אחריות טעות סופר. אך לא הבנתי דהא גם לפירש"י צ"ל כשהלוקח ראשון קנה באחריות כיון דטורף משני וא"ל דמיירי שנמצא שדה ראשון שאינו שלו דאפילו למאן דאמר בב"ב פרק חזקת הבתים במכר שלא באחריות ונמצא שדה שאינו שלו חוזר עליו היינו על המוכר עצמו אבל לא שיטרוף מלקוחות ועיין לקמן בדף צ"ז בתוס' ד"ה אלמנה שתפסה וכו'. ע"כ צ"ל משום דאחריות טעות סופר הוא ואדרבא נלע"ד דלפי' הרמב"ם יכול להיות שמכר לוקח ראשון ללוקח שני שלא באחריות ואפ"ה כשחוזר הלוקח ראשון וגובה אותו שדה בעצמו מהבע"ח חוזר הלוקח שני עליו ואשכחן כה"ג בריש ב"מ דף ט"ז בהכיר בו שאינו שלו וחזר הגזלן ולקחה מבעלים הראשונים דאפילו למ"ד אינו חוזר עליו אפ"ה כשחזר ולקח אותו שדה עצמו חוזר עליו כמ"ש הבעה"ת והביאו המשנה למלך בפ"ט מהלכות גזילה דין ט' וה"נ יש לומר כן והיינו שכתב הרמב"ם שהרי מכרה לו ולא כתב משום אחריות אלא משום דזה השדה עצמו שמכרה לו הדרא המכירה לדוכתיה. גם מה שהקשה עוד שם דאין כאן אלא פשרה לשני והיינו לפי שיטתו דמפרש דברי הרמב"ם בלוקח באחריות דאין ללוקח שני פסידא אבל לפי מה שכתב דהרמב"ם מיירי שלא באחריות לק"מ. גם מה שהקשה דיאמר הלוקח שני להבע"ח אי שתקת וכו' כבר כתבתי דגם לפירש"י קשה כמו שהקשה הסמ"ע ותירוץ הסמ"ע עולה ג"כ להרמב"ם גם כבר כתבנו בזה לתרץ ואפשר דס"ל להראב"ד דבכה"ג שמכר לו שלא באחריות אין הלוקח הראשון יכול להוציא מיד בע"ח דהא ל"ל פסידא ומדמי זה למאי דאמר גבי אחריך ומוקמינן ביד הלוקח משום דל"ל פסידא אבל יש לדחות דלא דמי דודאי כיון שמכר לו שלא באחריות אוזיל גבי מכירתו משום חשש טירפתו והדר ה"ל פסידא דאם יהיה הדין שלא יחזור חלילה ממילא יצטרך למכור בפחות יותר כיון שידוע שיש בע"ח וכתובה. ודוק:

'''ונראה ''' דגם התוס' פירשו כפירוש הרמב"ם ובזה א"ש מ"ש ד"ה וכן בע"ח ויש לומר דצריכא דאין לשניה כל כך פסידא שתוכל לגבות מבעלה ונדחקו בזה המפרשים ולפי שיטת הרמב"ם א"ש ברווחא דמיירי בלוקח שלא באחריות דאם כן מפסיד לגמרי. וק"ל:

<small>נשלם פרק עשירי . בעזר ה' ישעי ואורי הודי והדרי . עושה צדקות עם כל בשר . יגמלני צדקו בפרק אחד עשר .</small>

'''פרק אלמנה ניזונת''' 

'''תוס' ''' ד"ה אלמנה וכו' גריסינן סימן בלא וי"ו וכו'. לכאורה אכתי לא מתיישבא דאי ניזונת תנן כאנשי גליל הל"ל ומעשה ידיה ונראה דלשיטת התוס' לקמן דמתניתין לא סתמה כחד מינייהו אלא הכי קאמר מתניתין אלמנה ניזונת ר"ל למנהג אנשי גליל מעשה ידיה שלהן לדייק אבל למנהג אנשי יהודה אינו שלהן ושפיר שייך ניזונת מעשה ידיה שלהן בלא וי"ו ר"ל אלמנה דגליל מעשה ידיה שלהן למעט אלמנה דיהודה ובזה יש ליישב קושית מהרש"א דלפי הס"ד ה"ל לדייקי ממתניתין דאי ניזונת תנן ה"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפילו מציאתה שלהן וכן יש לדקדק אליבא דאמת מאי קמ"ל שמואל דהא דיוקא דמתניתין כן הוא דדוקא מעשה ידיה ולא מציאתה דאל"ה לשמעינן רבותא טפי ולפמ"ש יש לומר דממתניתין המ"ל דנקט מעשה ידיה משום רבותא דדיוקא דדוקא ניזונת דהיינו לאנשי גליל מעשה ידיה שלה אבל לאנשי יהודה אפילו מעשה ידיה שלה וקמ"ל שמואל דמציאתה אפילו בגליל שלה וק"ל:

'''תוס' ''' ד"ה ואין וכו'. ויש לומר דאיצטריך לאשמעינן וכו'. ובפסקי תוס' כתב דיורשי האב אף שאין יורשים כלום כגון דליכא אלא מטלטלים ולא שקלי כלום אפ"ה חייבין בקבורתה ולכאורה הוא מוכרח דהא הקשו התוס' גם בסיפא יורשים כתובתה חייבים בקבורתה דה"נ פשיטא וע"כ צ"ל בכה"ג מיהו יש לדחות דהא באמת סיפא קמ"ל לענין יבם כדקאמר לעיל דף פ"א אלא דהתוס' הקשו דה"ל למידק מדאיצטריך כולהי הך בבא אבל אליבא דאמת אין הכרח דיורשי האב חייבים לקבר והב"ש כתב בסימן פ"ט דדעת התוס' הוא כדעת הראב"ד דהיכא דלא נשבעה על כתובתה אין יורשי הבעל חייבין בקבורתה דהא כתבו דאפילו בלא הניח אלא מטלטלין פטורים כ"ש היכא דלא נשבעה ואין הכרח דיש לומר דלא אלים הך דאין מוריש שבועה לבניו לענין לפטרם אפילו מקבורתה שהרי אמרו הבו דלא לוסיף עלה ואדרבא משמעות דברי התוס' נראה איפכא מדכתבו דמיירי במטלטלין א"כ מסתמא לא נשבעה בחנם כיון דלא היה לה לגבות ואפ"ה דוקא במטלטלין נמצא דמשמעותו הוא כדעת הרמב"ם ודוחק לומר דהתוס' כתבו דבמטלטלין אפילו לר' אליעזר דפליג בשבועות דף מ"ז ארב ושמואל וס"ל דאדם מוריש שבועה לבניו ועמ"ש לעיל דף פ"א בזה. ולכאורה היה נראה דאפילו לדעת הרמב"ם דכשלא נשבעה חייבים יורשי הבעל בקבורתה מ"מ כשלא הכניסה לו נדוניא אין יורשי הבעל חייבים בקבורתה דהא אמרינן לעיל דף נ"ג דקבורתה תחת נדוניתה אבל לא תחת מנה ומאתים א"כ כיון דאלו הוי נדוניא היה יורשי האב יורשים אותה ולא יורשי הבעל ה"נ אין הם חייבים בקבורתה ולא דמי לבעל שהוא יורש אם יש נדוניא א"כ הוי מצי לפרש מתניתין בהניח קרקעות אלא שלא הכניסה נדוניא ובזה הוי א"ש לפרש דקמ"ל מתניתין בכה"ג דאין חייבים בקבורתה. אך נראה דזה אינו דנהי דבמתה בחיי בעלה אין קבורתה תחת מנה ומאתים היינו כדאמר טעמא לעיל משום שאין קורא בו לכשתנשאי לאחר משא"כ באלמנה שאני קורא בה וכה"ג כתבו התוס' לעיל דף פ"א גבי יבם א"כ כל שלא נשבעה מחויבים יורשי הבעל בקבורתה תחת מנה ומאתים וז"פ. וק"ל. ועיין קונטרס אחרון.

'''רש"י ''' ד"ה אין חייבים וכו' היא תקבור עצמה. נראה מדיקדוק לשונו ז"ל שכונתו דמה שיורשים חייבין בקבורתה לאו שהוא חוב עליהם אלא עדיפא שהקבורה של מוריש קודמת לירושה ונ"מ שאם היה בע"ח על היורשים אין יכול לגבות מהנכסים שיורשים ולמנוע הוצאת הקבורה ואינו כמו בבע"ח דאביהם דיכול למנוע הוצאת הקבורה שלו כדאיתא בח"מ סימן ק"ז אבל בחוב דיורשים אינם יכולים למנוע שהקבורה קודמת בעצמה לירושתם והיינו שכתב היא תקבור עצמה ר"ל שקבורה קודמת לירושה וכן נראה לענ"ד הדין בנכסי צאן ברזל שיורש הבעל דקבורתה קודם לבע"ח דידה משא"כ בנכסי הבעל עצמו נראה דבע"ח דידיה הם קודמים לקבורתה אם הם מוקדמים וצ"ע ועיין קונטרס אחרון:

'''תוס' ''' ד"ה ניזוני' וכו' אבל לאנשי יהודה וכו'. עיין לעיל בדף מ"ג ע"א בתוס' ד"ה בת הניזונית מה שגמגם בזה הרשב"א ז"ל ולכאורה ה"מ לפרש איפכא דבניזונית כיון דבע"כ מתזנא מנייהו מעשה ידיה שלה דלא שייך ביה איבה משא"כ לאנשי יהודה דאיכא איבה משום דתו לא זיין לה כדפירש"י לעיל דף מ"ז ועיין בתוס' שם וע"ז פשיט אא"ב הניזונית תנן א"ש דשמואל לשיטתיה אזיל דס"ל כאנשי גליג והוי א"ש בפשיטות טפי דלא הוי צ"ל דשמואל אמתניתין קאי כמ"ש התוס' לקמן אלא דהתוס' סמכו אקושיתם לקמן דא"כ מאי אריא מציאתה אפילו מעשה ידיה נמי שלה גם לפי מאי שכתבנו במתניתין דאי ניזונית תנן הא דלא קתני ומעשה ידיה בוי"ו על כרחך ודיוקא דאלמנה ניזונית דוקא מעשה ידיה שלהן ולא הניזונית א"כ א"א לפרש איפכא כנ"ל. וק"ל:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}