עריכת הדף "הפלאה/כתובות/פו/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''תוס'''' ד"ה וצידי רה"ר וכו'. לא הבנתי תמיהתם דהא רמי בר חמא לא בעא מיניה אי משיכה קונה בצידי רה"ר דודאי משיכה שאני תדע דהא ר' יוחנן ס"ל דתפיסה מהני בסימטא ולא קני יתמי ואפ"ה מודה דמשיכה קונה בסימטא כדאיתא בפרק המוכר את הספינה וכ"כ התוס' שם בפשטות לר' יוחנן והטעם משום דכשמושך בידו לסימטא שאני משא"כ ביתומים דממילא ולא עשו מעשה בידים והכא נמי כיון דבשעת משיכה לא נתגרשה אלא לאחר ל' יום ואז הוא מונח ממילא בצידי רה"ר אבל לעיל בר"פ אלו נערות דמיירי שהמשיך לצידי רה"ר בודאי קנה. ובזה יש ליישב מה שדקדקנו לעיל דף פ"ה בעובדא דיימר בר חשו דקאמר אנן נמי מחריפותא דנהרא וכו' וקשה הא ע"כ כשתפס השליח דיימר בר חשו לא היה אז בחריפותא דנהרא אלא בצידי הנהר דהא משיכה אינה קונה ברה"ר ולמה להו למימר את תופס לבע"ח וכו' וכיון שהיה ע"כ במקום שקונה משיכה א"כ כיון שלא קנה השליח משום תופס לבע"ח כבר זכו בהן היורשים ולפמ"ש יש לומר דבאמת היה בצד הנהר דה"ל כצידי רה"ר א"כ אף דלגבי יתומים לאו זכיה הוא ומהני ביה תפיסה מ"מ לגבי יימר בר חשו הוי תפיסה כיון שהמשיך אותו בידים בשבילו וכדאמר לעיל לענין מקני קני וכן צריך לומר דמשיכה דר"פ ור' הונא בריה דר"י היה לצידי הנהר דבענין אחר לא שייך משיכה בספינה לדעת כמה פוסקים בסימן קצ"ח סעיף י"ג. ודוק:

'''תוס' ''' ד"ה האומר לחבירו וכו'. וגבי גט נמי וכו' הנה הרמב"ם ז"ל כתב דהך בעיא בלא מעכשיו ובאמת נראה דלכאורה מוכרח לומר כן דהא כתבו התוס' לעיל דף פ"ב דטעמא דר' יוחנן במעכשיו משום דלטעמיה אזיל דס"ל בר"פ האומר דכולן תופסין בה ע"ש. א"כ קשה דהא אמרינן בר"פ האומר דף ס' ע"א בגט דלאו כלום הוא לר' יוחנן משום דבעינן כריתות אפילו אמר מעכשיו ולמה יועיל הכא בגט במעכשיו וצ"ל דהתוס' לשיטתייהו אזלי שכתבו שם בר"פ האומר ד"ה כל גיטא וכו'. דדוקא מהיום ולאחר מיתה לא מהני בגט אבל לשיטת רש"י שם צ"ל דבגט מהני אפילו בלא מעכשיו וס"ל להנך אמוראי אפילו במשוך פרה זו מהני בלא מעכשיו דמאי שנא כמ"ש התוס' לעיל. ולפ"ז א"צ למ"ש התוס' בד"ה האומר וכו' דלענין שיזכו בו היתומים הוי כמעכשיו דאפילו בלא מעכשיו מהני ומיושב נמי קושית התוס' בד"ה אדרבא וכו'. דבסימטא מהני תפיסה לרבי יוחנן ולא זכו בו יורשים דלר' יוחנן בעינן מעכשיו ויורשים לאו כמעכשיו דמי. כן נלענ"ד לפרש לפי שיטת רש"י ז"ל. ודוק:

'''מיהו ''' בדברי הרמב"ם ז"ל א"א לפרש כן דהא פסק בהלכות מכירה פ"ב דבמשוך פרה זו בעינן מעכשיו והיינו כר' יוחנן ופסק נמי כההיא דר"י פרק האומר דכולן תופסים בהם ואפ"ה פסק בגירושין דלא בעינן מעכשיו והנה הרב המגיד בפרק' י"ט מהלכות גירושין נתן טעם לדבריו דהתם הקנין במשיכה וכבר כלה משא"כ בגירושין בכתיבה מתגרשת והוא במקום קנין. ונלענ"ד להבין דבריו משום דאין לדמות קנין הגט לשאר קניני דנימא כיון שהיא קונה הגט ממילא מתגרשת תדע דהא קונה הגט בע"כ כשמגרשה והגט שלה. והרי לא מצינו קנין בע"כ וכן להיפך אם מקנה לה הגט בחליפין על ידי קנין סודר לא קנתה הגט כיון שלא נתגרשה בו ועוד ראיה דהא במתניתין בגיטין דף י"ט קתני כותב לה על קרן הפרה ונותן לה את הפרה והרמב"ם והש"ע כתבו לשון מוסר לה את הפרה משמע דבמסירה לבד שנתן לידה מתגרשת אע"ג דקי"ל דאין בהמה גסה ניקנית במסירה כמבואר סימן קצ"ז לדעת רמב"ם ורוב הפוסקים אלא ע"כ דכיון דקרינן בו ונתן לידה שמתגרשת בו ממילא היא שלה ועוד ראיה דהא כתב הש"ך בסימן ר"ב ס"ק ג' דבקנין חצר לא מהני כשחצרו ומתנתו באין כאחד והוכיח שם מכמה פוסקים והרי מפורש בש"ס ר"פ הזורק דאמרינן גיטה וחצירה באין כאחד ולא מטעם אגב כמ"ש הר"ן שם אלא על כרחך צ"ל דלא דמי קנין הגט לשאר קנינים. (אך ראיתי בב"י באה"ע סימן קכ"ד שכתב שכיון שקנתה העבד באחד מדרכי הזכיה משמע מדבריו דצריך להקנות לה כמו בשאר קנינים וכבר הוכחנו בכמה הוכחות דאין ענין זה לזה וכ"כ הר"ן מפורש ר"פ הזורק דלא מהני קנין אגב בגט) א"כ ה"נ בלאחר ל' יום אע"ג דלא הוי דרך זכיה במתנה בלא מעכשיו מ"מ בגט מיקרי ונתן בידה כיון דקיבלה בידה ונתנה בצידי רה"ר או בסימטא והוא שם בעת שמתגרשת בו וזה ברור לענ"ד. ודוק:

'''במתניתין ''' המושיב את אשתו חנוונית וכו'. כתב הר"ן דקמ"ל מתניתין דלא נימא דתשבע לבסוף כשתבא לגבות את כתובתה ובספר פני יהושע תמה ע"ז דהא מי יימר דתבא לידי גביית כתובה דשמא תמות בחייו. ונלענ"ד דאין זה קושיא דא"כ בההוא דתנן דלקמן ר"פ שני דייני נמי נימא הכי לא מבעיא לרב דמוקי ליה בחיי הבעל ואפילו לשמואל דמוקי בששמעו בו שמת נמי נימא דשמא לא תבוא לידי גביית כתובתה אם תמות קודם שתגבה כתובתה אלא על כרחך כיון דעכ"פ כשגובה כתובתה צריכה לישבע לא הצריכוה מכעים שתשבע שתי פעמים. וז"פ:

'''ובספר פני יהשע ''' כתב דאשמעינן מתניתין במינה אפוטרפוס דמשביען כ"ז שירצה דהיינו אפילו לאחר שסילק מאפוטרפוס דקי"ל באפוטרופוס כשנסתלק שוב א"י להשביע וקמ"ל דבאשה משביעה כ"ז שירצה. ונלענ"ד הטעם בזה דהא משמע ממתניתין דמיירי בסתם נשים שפלכן ועיסתן תחת ידן א"כ יש לומר דאף דס"ל לרבנן דלא תקינו שבועה על פילכה ועיסתה מ"מ כיון שפילכה ועיסתה בידה לא מיקרי נסתלק דהא קי"ל בח"מ סימן צ"ג סעיף ח' דכל זמן שנשאר דבר מה בשותפות אפילו כל שהוא יכול להשביעו משמע אפילו אין בשיור הזה כשוה שתי כסף ואין בו שבועה מצד עצמו אפ"ה לא מיקרי חלקו ויותר יש להביא ראיה לדבריו מלשון ר' אליעזר בברייתא דקאמר אין לך אשה שלא נעשית אפוטרופוס שעה א' על פילכה ועיסתה משמע לכאורה דאפילו כבר סילקה מפילכה ועיסתה אפ"ה יכול להשביעה כיון שהיתה שעה א' אפילו על פילכה ועל עיסתה מיהו גם זה יש לדחות דהא דקאמר שעה אחת היינו שא"א שלא היה בידה שעה א' שיכול לחשוד אותה שגניבה משלו אבל עכ"פ תמיד פילכה ועיסתה בידה דהא מחויבת במעשה ידיה. וע"כ צ"ל כן לדעת הרשב"א בח"מ סימן נ"ג סעיף ז' דדוקא בבן בית או אפוטרופוס שמתעסק תמיד בבית. אבל בזמן מועט אינו נשבע אלא כשבא ליטול א"כ קשה לכאורה מדר"א דאמר אין לך אשה שלא נעשית אפטרופיא שעה אחת הרי שבשביל שעה אחת צריכה לישבע. וצ"ל ע"כ דהכא שאני שמתעסקת תמיד בפלכה ועיסתה אלא שאין החשד אלא בשביל שעה אחת. ודוק:

'''גם''' יש לומר דקמ"ל מתניתין הכא טפי באשתו משאר אפטרופיא דה"א דהכא לא שייך כל כך טעמא דמורי התירא ליטול בשכר טרחתה. דאף דמצד חיוב מעשה ידיה לבעלה יש לומר דבאפטרופיא וחנוונית אינה משועבדת לבעל להתעסק בהן וצריך ליתן לה שכר טרחתה מ"מ אפילו שכר טירחתה עצמה אינה שלה לגמרי דעכ"פ יש לבעל פירות בהן כמ"ש התוס' לעיל דף נ"ט דאפילו מותר מעשה ידיה שהוא שלה הוא משועבד לבעל לפירות וקמ"ל דאפ"ה אמרינן דמורי התירא בכך ועיין בסמוך. וק"ל:

'''שם ''' במתניתין ר' אליעזר אומר אפילו פילכה ועיסתה. לכאורה משמע דטעמא דרבנן בהא כדקאמר בברייתא דאין אדם דר עם נחש. וכמ"ש התוס' בשם הירושלמי משום שלום בית. ולפי זה היה נראה דביורשים משביעין אותה אפילו על פילכה ועיסתה שבחיי בעלה. וה"ה לאחר שגירשה יכול להשביע אותה על פילכה ועיסתה וכ"ש דהיורשים משביעים אותה על פילכה ועיסתה שבידה כשהיא ניזונת מיורשים ומעשה ידיה שלהם דלא שייך בהו שלום בית. וכדקאמר בריש פרק אלמנה ניזונת הני תהוי להו איבה. (ולפ"ז הוי אפשר לתרץ קושית התוס' לקמן דף פ"ח ע"ב ד"ה לאפוקי וכו' והשתא אית לן למימר דהאי דנקט אין היורשין משביעין אותה לאו דוקא וכו'. ולפמ"ש יש לומר דדוקא נקט ביורשים משום דר' שמעון מיירי בכל הנשים דאין לך אשה שלא נעשית אפטרופיא בחיי בעלה על פילכה ועיסתה. דלרבנן ור"א נשבעת ליורשים על פילכן ועיסתן. והיינו דקאמר לאפוקי מדר"א ומחלוקתו ר"ל דשוין ביורשים בשבועה על פילכן ועיסתן ככל הנשים. ועיין בקונטרס אחרון סימן צ"ו מה שכתבנו שם בס"ד בזה:

'''אך ''' זה אינו לפענ"ד דמשמע דלרבנן אף היורשים אין משביעין אותה על פילכה ועיסתה מדקתני במתניתין בסמוך או שחזרה לבית חמיה ולא נעשית אפטרופיא וכו' אע"ג דמסתמא ניזונית מהם ומעשV יSHV שלהם משמע דאין יכולים להשביעה על פילכה ועיסתה אפילו כשניזונת מהם. ועוד נראה דמוכח מהא דמקשה לקמן דף פ"ז מי הוי ידעה דמותיב אפטרופיא ואי ס"ד דאף לרבנן יורשים משביעין אותה על פילכה ועיסתה שבחיי בעלה וכן הוא עצמו כשגירשה א"כ שפיר הוי ידעה דאין לך אשה וכו' מיהו יש לדחות דאי ס"ל לרב דעיקר הפטור הוא מפילכה ועיסתה לא שייך לומר דהוא גרם לה כפירש"י לקמן בד"ה על אפטרופיא דבשלמא שהוא ממנה אותה אפטרופיא מרצונו יש לומר דהא רמי עלה כפירש"י לקמן משא"כ בפילכה ועיסתה שמחויב במזונותיה והיא מחויבת במעשה ידיה אם פטרה מזה ה"ה לשבועת פוגמת. וא"ל דפוגמת גרמא לנפשה איהי טפי במה שקיבלה על כתובתה דמשמע לרב דפוגמת לאו דוקא. וה"ה דלא פטרה אפילו משבועת עד אחד ושלא בפניו או בפניו שטוען אשתבע לי אע"ג דלא גרמה איהי לנפשה. ואילולי דברי התוס' היה נראה דהא דאמרו לו אין אדם דר עם נחש וכו' הוא תשובה לדברי ר"א. אבל אינהו ס"ל דאין להשביעה כלל על פילכה ועיסתה. ואפשר הטעם כדעת הפוסקים בח"מ סימן נ"ד דכשנוטל האפוטרופוס שכר ידוע לא אמרינן דמורי התירא ופטור משבועה. א"כ יש לומר בפילכה ועיסתה כיון דתיקנו מזונות תחת מעשה ידיה והמלאכות תו לא מורי התירא. משא"כ כשמושיבה אפטרופיא או חנוונית אינה מחויבת בכך ומוריא היתירא. ובזה נראה לפענ"ד לתרץ מה שהקשה בספר פני יהושע דלא בעי הש"ס אליבא דרבנן אם יכול להשביעה על פילכה ועיסתה ע"י גלגול. ותו דלמה באמת לרבנן אינה נשבעת אפילו ע"י גלגול אי ר"א ע"י גלגול קאמר ולפמ"ש דמוכח לרבנן דאפילו היורשים אין משביעין אותה על פילכה ועיסתה משום דלא שייך ביה דמורי התירא א"כ אין כאן מקום שבועה כלל אפילו לגלגל. כדאיתא בח"מ סימן צ"ד דאין מגלגלין בטענת ספק כי אם כשיש רגלים לדבר. כמו בשבועת השותפין דהוא רגלים לדבר משום דמורי התירא משא"כ הכא. ודוק: ועמ"ש לקמן דף פ"ז:

'''שם ''' במתניתין כתב לה נדר וכו'. כתבו הר"ן והריטב"א דכתב לאו דוקא דאפילו בדיבור בעלמא סגי מיהו אילולי דבריהם יש לומר דנהי דבנאמנות בשעת הלואה א"צ קנין היינו משום דעל תנאי זה נשתעבדו הנכסים בשעת משיכת המעות כמ"ש הש"ך בסימן ע"א סעיף ב' משא"כ בחיוב מנה ומאתים דאין כאן משיכת המעות במאי נשתעבד. ונראה לענ"ד דיש לומר לפירש"י דמפרש דבאים ברשותו היינו לקוחות ע"כ צ"ל דהא דמהני נאמנת נגד לקוחות אף דהלוה אינו נאמן לפוטרו משבועה דלקוחות דחיישינן לקנוניא. מכל מקום בנאמנות נשתעבדו הנכסים מתחלה על תנאי זה כשיאמר שלא נפרע כמ"ש לעיל בדף פ"ד בלשון הירושלמי ע"ש. ולזה ודאי בעינן קנין כיון דליכא משיכת המעות ודוק:

'''עוד ''' יש לומר דהא דנקט כתב לה. משום דאל"ה צריכה להביא עדים על הנאמנות דאף אם הוא מודה נאמן במיגו היכא דטוען ברי כגון בפוגמת ואף להפוסקים דס"ל דלא אמרינן מיגו במקום נאמנות. מודים במיגו בעיקר נאמנות ועיין בסמ"ע ריש סימן ע"א והיינו דקמ"ל דבעינן כתב לה דלא מהני הודאתו. וק"ל:

'''שם ''' פירש"י ד"ה אינו יכול להשביעה וכו'. בגמרא מפרש וכו'. הקשה בספר פני יהושע דמשמע דמפרש לפי ס"ד דברישא פליגי נמי לענין אפוטרופוס. ובתר הכי פירש"י דמשביע את יורשיו שלא פקדנו משמע דפשיטא ליה דמיירי בשבועת פוגמת דלמ"ד בשבועת אפוטרופוס צ"ל ע"כ כמ"ש התוס' בשם ירושלמי דהיורשים בעצמם הם אפוטרפיא. ונראה לענ"ד דרש"י ז"ל ל"ל הא דירושלמי. דע"כ תלמודא דידן לא מפרש הכי דאל"כ הא דמקשה בשבועות דף מ"ח מהך מתניתין דיורשיו משביעין אותה ואת יורשיה על רב ושמואל דס"ל דאין אדם מוריש שבועה לבניו. ודחיק שם דלצדדין קתני אותה באלמנה יורשים בגרושה ומאי קושיא הא רב בעצמו מפרש המתניתין לענין שבועת אפוטרופוס דלא שייך בזה אין אדם מוריש שבועה לבניו. אף דהש"ס מקשה דמי הוי ידעה דמותיב לה אפוטרופוס. הא כתבו התוס' לקמן ד"ה אלא למ"ד דאיכא לאוקמי כשהיא כבר אפוטרופוס. אלא משום דמאי דוחקא דרב לאוקמי בהכי. וא"כ למאי דמקשה דנימא אין אדם מוריש שבועה לבניו נימא דבאמת מש"ה דחקו לרב לאוקמי בשבועת אפוטרופוס ולטעמיה אזיל ונראה דמוכח מזה דס"ל להש"ס דדוחק גדול לפרש כפי' הירושלמי ביורשים עצמם אפוטרופוסים. וע"כ למאי דהוי ס"ד לאוקמי באפוטרפיא היינו דמשביע את היורשים על אפוטרופוס דידה כשהיתה תחת בעלה שלא פקדנו כפירש"י אע"ג דלא מצינו שבועת יורשים לפטור כי אם כשבאים ליטול וכמ"ש הפוסקים בח"מ סימן ס"ט בשם הרא"ש מ"מ כשתובעים כתובתה כיון שבאים ליטול צריכים לישבע שלא פקדנו שתפסה מן האפטרופיא שהיה תחת ידה. דהרי מצינו לר' שמעון דל"ל כלל שבועת אפטרופיא באשה ואפ"ה כשתובעת כתובתה צריכה לישבע. והיינו דמקשה בשבועות דאי נימא דאין אדם מוריש שבועה לבניו. א"כ בל"ז אין יכולים לגבות כתובתה. וא"כ איך משביעים את היורשים שבועת האפטרופיא שלא פקדנו לפטור כיון שאין נוטלין כלום. ואין להקשות אי מיירי שמשביעים את היורשים על האפטרופיא דידה שלא פקדנו כפירש"י הא ע"כ מיירי בגרושה כיון דיורשים יורשים אותה ולא הבעל. וא"כ הא קי"ל דנתגרשה האשה ה"ל כחלקו השותפות. יש לומר כיון דהטעם דחלקו השותפות א"י להשביעו מדלא השביעו קודם אבל הכא כיון שהאמינה בחיים ואין משביעין את היורשים אלא שלא פקדנו שפיר יכול להשביעה שמא ציוותה קודם מותה שתפסה מאפטרופיא. ודוק: ועיין בסמוך:

'''רש"י ''' ד"ה אבל משביע וכו'. כבר כתבנו בסמוך דיש לפרש דבריו אפילו למאי דמפרש מתניתין על אפטרופיא. ולכאורה היה נראה דאדרבא מוכרח מפירש"י כן דשלא פקדנו קאי אפילו על אפטרופיא וכנ"ל. דאי קאי אפוגמת ה"ל לרש"י לפרש שפגמו היורשים בעצמם מיהו יש לומר דמזה ראיה למ"ש הסמ"ע בח"מ ריש סימן פ"ד דאם פגמו בנו לא ישבע. שהתקנה שהתקינו בו התקינו ולא בבנו. וע"כ צריך לפרש שבועת שלא פקדנו ועיין בש"ך שם. אך קשה לי בהא דקאמר אבל יורשים משביעים את יורשיו. הא כתבו הפוסקים ובסמ"ע סימן ע"א הטעם דאין מועיל הפיטור שלו גבי יורשיו משום דיכולין לומר דהיה בטוח שלא יוכל להעיז נגדו אם כן ביורשים דידה לפירש"י שהוא שבועה שלא פקדנו דלא שייך בזה העזה אם כן כשהוא פוטר את היורשים משבועה שלא פקדנו למה יורשים משביעים את יורשוי ובשלמא אם היינו מפרשים דמשביע את היורשים שלא פגמו בעצמם דשייך ביה העזה שפיר יכולין יורשיו לומר דהיה בטוח שלא יעיזו נגדו. אבל לפמ"ש דע"כ לא מיירי בשפגמו הם אלא משבועה דשלא פקדנו קשה. מיהו למאי דמסיק דגם יורשיו משביעים את יורשים מיירי בגרושה שמתה בחיי אביהם שפיר יש לומר דיורשיו משביעין את יורש"י שלא פרע להן אביהם אחר מיתתה דיש לומר דאם היה חי לא היו מעיזין נגדו אבל למאי דס"ד שם בשבועות דיורשים משביעין את יורשיו מיירי באלמנה שמת אביהם קודם אם כן ע"כ יורש"י שמשביעין את יורשיו שלא פקדנו וכיון דמזה פטרם אביהם כפירש"י ולא שייך בזה העזה אין חילוק בינו ליורשיו. ונראה לפי ע"ד דמזה ראיה לשיטת הרמב"ן דאף לאחר הפיטור יכול לגלגל אם נתחייב לו שבועה ממקום אחר ויש לומר דאדרבא המקשה ע"כ הוי סבר דמתניתין בשבועת אפוטרופוס וכדמפרש רב הכא ולא פטרם משאר שבועות אלא משבועת אפטרופיא דאיהו גרם לה א"כ הא דקאמר יורשיו משביעין את יורשיו היינו משום גילגול שבועה דכיון דצריכין לישבע על כתובתה דמזה לא פטרם כלל צריכין נמי לשבע גם על האפוטרופוס ע"י גלגול אבל כשפטר גם יורשיו מן היורשים ע"כ פטרם אפילו מגלגול א"כ עכ"פ מוכח דגובין בשבועת שלא פקדנו ואדם מוריש שבועה לבניו ובזה א"ש טפי דלא מפרש הש"ס שם דמתניתין לענין שבועת האפוטרופוס וכפירוש הירושלמי שמינה את היורשים גם כן לאפטרופיא בעצמם. כמו שכתבו התוס' דכיון דשבועת האפוטרופוס הוא בטענת ספק ולא שייך העזה אין חילוק בינו ליורשיו ודוק היטב. ועיין בסמוך מ"ש מזה:

'''שם ''' במתניתין הלכה מקבר בעלה וכו'. לכאורה קשה מזה על שיטת הרמב"ן דס"ל דבנאמנת אפ"ה יכול להשביעה ע"י גלגול א"כ ה"נ הואיל וצריכה לישבע על העתיד יגלגלו עליה על העבר וכן הקשה בב"ש וצ"ל בדוחק כשיטת הפוסקים שהביא הרא"ש דסיפא לא קאי ארישא כלל ומיירי בלא פיטור כלל ואפ"ה אין היורשים יכולין להשביע על אפוטרופוסים שבחיי אביהם כמו שיבואר לשיטתם בס"ד ונראה לישב דלפמ"ש לעיל דבשבועת אפוטרופוס כיון דלא שייך בו העזה אין חילוק בינו ליורשיו וכיון דסיפא מיירי להדיא בשבועת אפוטרופוס וע"כ סיפא ארישא קאי דהא לא נזכר בסיפא כלל שפטרה וע"כ קאי ארישא וברישא נקט שפטרה ממנו ומיורשיו א"כ יש לומר כיון דאין חילוק בינו ליורשו הא דפטרה מיורשיו היינו כמ"ש לעיל משום דכשנשבעת שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים מגלגלין עליה גם שבועת האפוטרופוס א"כ הרי חזינן שפטרה אפילו מגילגול וכבר כתבתי בסמוך דמסוגיא דשבועות ראיה לדברי הרמב"ן. וכן מוכח מסוגיא דהכא דלמאי דס"ד דמיירי רישא משבועת אפוטרופוס הא הוצרך לפטור מיורשיו היינו משום גילגול שיכול לגלגל אפילו בנאמנות ודוק:

'''עמ"ש ''' לקמן לפרש שיטת הרי"ף ז"ל דמפרש פלוגתא דאבא שאול בזה דס"ל דיכול לגלגל אפילו בנאמנות א"כ א"ש שיטת הרמב"ן דמהאי טעמא פסק כאבא שאול כדקאמר לקמן דהילכתא כוותיה. וק"ל:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}