עריכת הדף "הפלאה/כתובות/פג/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''פרק הכותב לאשתו''' 

'''מתניתין ''' כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן וכו'. כתב הב"י לדעת הטור דבכה"ג שכתב לה בנכסייך ובפירותיהן מכרה ונתנה בטל וכ"כ התוס' בפרק החובל ועיין לעיל דף נ' בתוס' ד"ה הבעל מוציא וכו' ומהרש"ל ומהרש"א שם ועיין מ"ש שם ליתן טעם לדבריהם משום דלשנויא דאביי לקמן דבוצינא וכו' יש לומר כיון דיד בעל השטר על התחתונה א"כ למה לנו לפרש דבריו דבנכסייך לענין מכירה ויפסיד תקנת אושא בנכסים עצמם והפירות יפסיד משום בפירותיהן נימא איפכא דמנכסייך היינו מפירות ובפירותיהן היינו אם מכרה השדה שקנתה בעד הפירות שיהיה קיים לאחר מיתה ולהפקיע מן הפירות תקנת אושא ולא סילק עצמו ממכירת עיקר נכסים ולפ"ז יש לומר דבכתובות כתבו לתירוצא דרב אשי דדייק מלשון בנכסייך ולא בפירותיהן ועיין מ"ש בסמוך עוד בזה. וק"ל:

'''ועוד ''' נראה דיש לומר כמ"ש לעיל דאפילו אם נימא דבנכסייך היינו לענין אם מכרה ונתנה קיים מ"מ בפירותיהן נהי דסילק עצמו מהם שלא יאכלם מה"ת נימא דסילק עצמו מתקנת אושא גם לענין הפירות ושפיר כתבו התוס' בהחובל דמשכחת תקנת אושא במכירת הפירות אפילו אם נימא דכשמסלק עצמו מנכסים מועיל לנכסים שיפלו אח"כ כמו שיבואר לקמן בס"ד דהיינו טעמא דרבנן דס"ל דאין לבעל אפילו פירי פירות משום דהפירות הוי כמו נכסים שנפלו אחר כך וממילא דאין לו פירי פירות מ"מ לר' יהודה דס"ל דיש לבעל פירי פירות ע"כ צ"ל דפירות אינם אפילו בכלל נכסים שנפלו אח"כ וא"כ ממילא דאינם נמי בכלל בנכסייך לענין סילק מתקנת אושא א"נ דס"ל דא"י לסלק מנכסים שנפלו אח"כ דה"ל דבר שלא בא לעולם אא"כ פירש בפירוש כמו שיבואר לקמן ובזה מובן היטב מ"ש התוס' בהחובל דמיירי שם שכתב בפירותיהן ובפירי פירותיהן דהיינו לר' יהודה משום דלפמ"ש עיקר תירוצם הוא לר' יהודה דלרבנן יש לומר דפירות הם בכלל נכסים שנפלו אח"כ לענין מכירה כי היכא דס"ל לענין פירי פירות ונכון היטיב דא"צ לדחוקי כמ"ש התוס' ובפירי פירותיהן היינו דס"ל דקנין הפירי פירות נמי כקנין הגוף דמי (ועיין מ"ש בזה לקמן) דלפמ"ש דכל תקנת אושא אינו אלא לענין מכירת השדה שקנתה בעד הפירות בהכרח צריך לומר דאין לו פירי פירות דאל"ה הדר הוי ליה אותו השדה שיש לו בה קנין הפירות ממש כקנין הגוף. ובזה מדוקדק לשונם שם דאכתי בפירות עצמן וכו' ולפ"ז יש לומר דמ"ש התוס' בכתובות היינו אליבא דרבנן דר"י ואפשר דגם דעת הטור כן דלא כתב בבא שניה דמכרה ונתנה קיים משום דלא פסיק ליה דהא בהשדה שקנתה בעד הפירות מכרה בטל. ולפ"ז יש לתרץ קושית מהרש"א לעיל דף נ' בדברי הרא"ש שכתב דהלכתא כר' יהודה מדנקט בבבא ג' ואינו אוכל פירות בחייה ולא נקט בבבא ב' דמכרה ונתנה קיים הרי דס"ל להרא"ש דבבבא ב' דמכרה קיים ולפמ"ש נכון היטיב דאי אפשר לומר דלא פסיקא ליה לתנא דמתניתין למתניתין מכרה קיים משום שדה שקנתה בעד הפירות כמ"ש בלשון הטור זה אינו דהא בבא ב' הם דברי רבנן דר' יהודה. דהם כיון דס"ל דגם הפירות הם בכלל נכסייך לענין פירי פירות ה"ה לענין מכירה דגם בה ם מכרה קיים וה"ל למתני בהדיא וע"כ צ"ל דלא קתני בבבא ב' דמכרה קיים משום דסמך התנא על הרישא ומדחז' בבבא ג' אינו אוכל פירות בחייה ש"מ דהלכה כר' יהודה וראיתי באה"ע סימן צ"ב נחלקו ח"מ וב"ש בדין זה ולפי פי' זה מוכרח כדברי הב"ש דבפירות מכרה בטל. ודוק: ועיין לעיל דף נ' במהרש"א שם דגריס בדברי התוס' דאיירי כשכתב לה דין ודברים אין לי בפירות נכסייך ונראה דלא ניחא ליה לפרש כמ"ש לעיל משום דס"ל דמסתמא כשכתב לה בנכסייך ובפירותיהן משמעותיהן שוה וכמו דבנכסייך היינו לענין מכרה קיים ה"נ מה שכתב ובפירותיהן היינו נמי אפילו שיהיה מכרה קיים ומכ"ש דא"א לפרש כפי' הראשון שכתבנו דבגוף הנכסים מכרה בטל ובפירות מכרה קיים והנלע"ד דיש ליישב דבריהם כנראה לי:

'''מיהו ''' לכאורה נראה להכריע יותר כפי' ראשון שכתבנו דהא ודאי קשה לר' יהודה דס"ל היכא דכתב בנכסייך ובפירותיהן יש לבעל פירי פירות. קשה לאביי דמשני דלהכי לא אמרינן דבנכסייך היינו מפירי משום דבוצינא טב מקרא. הא כיון דכתב נמי ובפירותיהן ואין נפקא מיניה אלא לפירי פירות. אין סברא לומר דפירי פירות דאמרינן לקמן דאינו אלא במאי דשיירה מן הפירות יהיה עדיף ממכירת הנכסים עצמן שאם תמכור יפסיד ירושתו מתקנת אושא. א"כ יותר יש לומר דבנכסייך היינו לפירות ובפירותיהן היינו לפירי פירות ולא יפסיד תקנת אושא בנכסי עצמן. וצ"ל כפי' הראשון שכתבנו דבאמת היכא דכתב בנכסייך ובפירותיהן אמרינן דבנכסייך הוא לפירות ובפירותיהן הוא לענין מכירת הפירות שיהיה קיים אבל בגוף הנכסים באמת מכרה ונתנה בטל. א"כ שפיר שייך לר"י סברת אביי דבוצינא טב מקרא. דכי היכא דס"ל לאביי דפירות עדיפא ליה מתקנת אושא בגוף הנכסים ה"נ עדיפא לי פירי פירות ממכירת הפירות עצמן. ובזה א"ש מה שכתבו התוס' בהחובל דצ"ל שכתב ג"כ ובפירי פירותיהן דמשמע דתירוצם שם אליבא דר"י דלפמ"ש הכרח דבריהם הוא אליבא דר"י כנ"ל. ויש לומר עוד דמה שכתבו התוס' שם אליבא דר"י משום דיש לומר דס"ל להתוס' כשיטת הירושלמי דמפרש טעמא דרבנן דר"י דס"ל דאין לו פירי פירות משום דס"ל דהפירות עצמן שסילק עצמו מהם יש להם דין נותן מתנה לאשתו דאין לבעל פירות. וס"ל כדעת הרמ"ה שהביא הטור בסימן פ"ה דהנותן מתנה לאשתו כי היכי דאין להבעל פירות ה"נ דמכרה ונתנה קיים א"כ אי אפשר לפרש מה שכתב בנכסייך ובפירותיהן דבנכסייך היינו לפירות ובפירותיהן לענין מכירת הפירות. דהא לרבנן דר"י כיון שסילק עצמו בלשון בנכסייך מן הפירות ממילא דבפירות מכרה ונתנה קיים כדין הנותן מתנה ע"כ הוצרך לפרש אליבא דר"י דל"ל הך סברא דהנותן מתנה ולפ"ז יש לומר דבכתובות כתבו אליבא דרבנן. וממילא דא"ש שיטת הטור דחולק על הרמ"ה שם בסימן פ"ה שפיר יש לפרש כן אפילו אליבא דרבנן ודוק:

'''ומ"ש ''' מהרש"א דהתוס' בהחובל מוקי למתניתין קודם תקנת אושא. לכאורה הוא תמוה כמ"ש לעיל דמוכח מקושית הש"ס ואימא מפירי דמיירי לאחר תקנת אושא. ואפ"ה מכרה קיים ויבואר לקמן לשיטתו באר היטיב בסוגית הש"ס שם בס"ד. ועיין קונטרס אחרון:

'''והנה ''' הב"ש בסימן צ"ב כתב ליישב מ"ש התוס' בהחובל דבנכסייך ובפירותיהן מכרה בטל דיש לפרש מה שאמר בנכסייך היינו כמו שדה לפירותיהן. והתוס' בכתובות דף נ' ס"ל דיכול לסלק מפירות עצמן וע"כ בנכסייך דמכרה ונתנה קיים עכ"ל. ודבריו דחוקים דאכתי דברי התוס' סותרים זה את זה. ונלענ"ד לפרש ע"פ שיטתו דהנה צריך להבין בטעם פלוגתת ר' יהודה ורבנן במתניתין דא"ל דפליגי בפלוגתת הירושלמי עם תלמודא דידן שכתב הרא"ש בשמעתין בנותן מתנה לאשתו אם יש לבעל פירות או לא. דא"כ לא אתיא ר' יהודה אליבא דהילכתא דקי"ל דאין הבעל אוכל פירות. ותו דנראה לפמ"ש הטור ש"ע בסימן פ"ה בשם הרמ"ה בנותן מתנה לארוסתו ואח"כ נשאה דהבעל אוכל פירות. א"כ הכא דמיירי בכותב לה ועודה ארוסה ל"ל טעמא דרבנן הכי ודוחק לומר כיון שהפירות עדיין אינם בעולם קודם הנשואין הוי כמסלק את עצמו לאחר נשואין כשיבואו בעולם. ותו לפמ"ש התוס' והרא"ש בר"פ הזורק דאף בנותן מתנה לאשתו אפ"ה יש לו פירי פירות. אם כן א"א לפרש הכי טעמא דרבנן. דהא משמע דס"ל דאין לו פירי פירות עד עולם ונראה דטעמא דר"מ דהוא ת"ק דר"י דהפירות הוי כנכסים שנפלו אח"כ דאע"ג דעדיין לא באו לעולם לשיטתיה אזיל דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וטעמא דר"י דס"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וטעמא דיכול לסלק מפירות אף דלא באו לעולם עדיין היינו משום דכיון דכתב לה בנכסייך ובפירותיהן ה"ל כמו שדה לפירותיהן וכמ"ש הב"ש בשיטת התוס' בהחובל וכן כשכותב לה פירי פירות מועיל דכמו שמסלק עצמו מגוף הקרקע שיש לו בה כח לפירותיהן ה"ה לפירי פירות כמו שכתבנו לעיל דמשמע מדברי התוספות בהחובל בפשטות דה"ל כקנין הגוף משום כח שיש לו בשדה לפירי פירות וא"כממילא צריך לכתוב פירות ופ"פ. דהיינו כח שיש לו בשדה לפירות ולפ"פ ולפ"ז יש לומר דדברי התוס' בהחוב דאזלא לר"י כדכתבו שם שכתב לה בפירותיהן ובפירי פירותיהן. והיינו מטעם שכתבנו משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. א"כ צ"ל דהא יכול להסתלק מפירות אף דעדיין אינם בעולם היינו משום כח השדה לפירותיהן. א"כ ממילא יש לומר כסברת הב"ש דבנכסייך ובפירותי' היינו שדה לפירותיהן אבל אין לומר כמ"ש התוס' בכתובות כגירסת מהרש"א בפירות נכסייך דלר' יהודה לא מהני האי לישנא דהוי דבר שלא בא לעולם. וצריך לכתוב שדה לפירותיהן. משא"כ בכתובות אזלי בשיטת רבנן דר"י. ולהכי לא הזכירו פירי פירות ולרבנן מהני כשכותב פירות נכסייך דרבנן דר"י הוא ר"מ דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וממילא דא"א לתרץ בשכתב נכסייך בפירותיהן דלר"מ א"א לפרש דכתב נכסייך לפירותיהן דהא לדידיה א"צ להקנות כח שיש לו בשדה וע"כ לענין שיהא מכרה קיים ולהפקיע תקנת אושא. ובזה מתורץ נמי קושית מהרש"א על הרא"ש דאינו סותר דברי הטור במאי דהוכיח דה"ל לת"ק לחזור בבבא שניה דמכרה ונתנה קיים. כיון דלדידיה דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. א"א לפרש בנכסייך משום שדה לפירותיה דהא יכול לסלק מפירות עצמן ומפירי פירות. משא"כ לדידן דקי"ל כר"י שפיר כתב הטור דבכתב בנכסייך ובפירותיהן היינו שדה לפירותיה וממילא מכרה בטל. ודוק:

'''שם ''' במתניתין ר' יהודה אומר וכו'. כתב הרא"ש דהלכתא כר"י מדנקט בבבא ג' ואינו אוכל פירות בחיי'. ולא נקט בבבא ב' דמכרה ונתנה קיים ע"כ דבבבא ג' סתם לן כר"י ולכאורה הוא תמוה דהא הכרחנו לעיל מדברי התוס' והרא"ש דלא מתוקמא מתניתין כר"ג. ומשום תקנת אושא משום דמשמע להו דלא תנינן לתקנת אושא במתניתין כדאמר לעיל ר"פ האשה שנפלו לימא תנינן לתקנת אושא. א"כ כיון דקתני בבבא שניה דאין לו פירות ואפילו פירי פירות לרבנן. א"כ מאי צריך למתני דמכרה קיים דמה"ת לא יהא מכרה קיים קודם תקנת אושא כיון דאין לו פירות. וא"ל דס"ל להרא"ש כרבינו האי שהביאו הג"א דמכרה ונתנה קיים מהני אף לענין צאן ברזל. דא"כ ה"ל לשנוי הכא אף כר"ג. דהא ר"ג לא איירי רק לענין נכסי מלוג. ודוחק לומר דהוכחה זו קאי למ"שהרא"ש בשם הרמב"ם דמתניתין באמת כר"ג ולענין נכסים שנפלו משניסת. א"כ יש לומר דהיינו דוקא לענין גוף הנכסים. דא"א לפרש לר"ג בענין אחר אלא לענין נכסים שנפלו אח"כ. אבל לענין פירות דצריך הסילוק לענין נכסים שנפלו משנתארסה ממילא יד בעל השטר על התחתונה ולא מהני מסתמא הסילוק על הפירות של נכסים שנפלו אחר שניסת. וכ"כ הרמ"א בסימן צ"ג בשם מהרי"ק דנכסים שנפלו אח"כ אינם בכלל אא"כ פירש בהדיא. א"כ כיון דעיקר מכרה קיים היינו לענין נכסים שנפלו אח"כ ה"ל למיתני בבבא שניה דמכרה קיים אף דיש לו פירות מאותן הנכסים. ויותר נראה דס"ל להרא"ש דאף דהפירות שלה מ"מ אין לה רשות למכור הנכסים כדאמר לעיל דף פ' ע"ב גבי בעל שלא ימכור לפירות דבעינן רווח ביתא. להכי קי"ל בנותן מתנה לאשתו דאע"ג דאין הבעל אוכל פירות אפ"ה אין לה רשות למכור אפילו בחייה ולפירות. ועיין בטור סימן פ"ה. ושפיר יש לומר דבנכסייך לענין שתמכור. וצריך עיון. ועיין קונטרס אחרון:

'''תוס' ''' ד"ה הכותב וכו' והא דתנן וכו'. הקשה בספר פני יהושע דלמאי דכתבו התוס' בר"פ האשה שנפלו דהך מתניתין אתיא כאמרו לו דלר"ג בל"ז מכרה קיים כשנפלו לה קודם שניסת א"כ יש לומר דלר"ג ע"כ קאי אפירי ואתיא סוגיא דשם כר"ג ונלענ"ד ליישב דהנה כבר כתבנו שם בר"פ האשה שנפלו דיש לפרש מתניתין דהכא כר"ג והא דנקט הכא במתניתין דמכרה קיים הוא אף לאחר מיתתה דהא ר"ג לא קאמר אלא בחייה ולפירות משא"כ לאחר מיתה הוא מתקנת אושא דהבעל מוציא מיד הלקוחות (ולפ"ז הוי אפשר לתרץ קושית התוס' דהכא איפכא דיש לומר דהא דאמר אביי לקמן דבוצינא טב מקרא דעדיפא ליה פירא ממכירה לאו לענין מכירה בחייה דהא יכולה למכרם מיד אלא כיון דמתניתין אתיא כר"ג בל"ז מכרה ונתנה קיים בחיי' ואין נ"מ רק לאחר מיתה מתקנת אושא אם כן בזה ודאי בוצינא דהיינו פירי דהוא מיד עדיפא ליה טפי א"כ יש לומר דסוגיא דפרק חזקת קאי אליבא דאמרו לו דלדידהו יש יותר לפרש לשון בנכסייך דמפירי סליק נפשיה ואם תמות יוציא מן הלקוחות כתקנת אושא כיון דאפילו במכירה מפסיד גם הפירות מיד דיכולה למכור מיד). אך כבר תירצנו שם משום דמשמע להו להתוס' דלא תנינן לתקנת אושא במתניתין כדמשמע בר"פ האשה שנפלו לימא תנינא וכו' ועוד דנפקא להו מדמקשה הש"ס לקמן ואימא מירושה ואס"ד דר"ג הוא וקאי מכרה קיים על אחר מיתה א"כ פשיטא דעדיפא ליה להפקיע תקנת אושא שלא להוציא מן הלקוחות לאחר מיתתה משיסלק עצמו מכל הירושה אלא על כרחך דס"ל להש"ס דמתניתין נישנת אף קודם תקנת אושא ולא אתיא כר"ג אך ע"כ צ"ל דמתניתין נישנת אף לאחר תקנת אושא דכבר נתקן בימי רבי כדמוכח מהא דמקשה הש"ס לקמן ואימא מפירי דהיינו ע"כ לאחר תקנת אושא שיוכל להוציא מיד הלקוחות לאחר מיתה כדפירש"י וכ"כ הרא"ה ז"ל והיינו משום דפשיטא להש"ס דמתניתין מיירי נמי לאחר תקנת אושא. ולפ"ז מתורץ קושית הפני יהושע דיפה הקשו התוס' דאף לר"ג דבל"ז מכרה קיים מ"מ לאחר תקנת אושא ודאי דיש לומר דבנכסייך קאי רק על מכירה ולענין לאחר מיתה דבהא ודאי בוצינא טב מקרא שלא יפסיד הפירות בחייה ועמ"ש לקמן בסוגיא מזה ולא ניחא להו לאוקמי סוגיא דפרק חזקת ובר"פ הזורק קודם תקנת אושא כנ"ל. ודוק:

'''מיהו ''' לתירוצא דר' אשי דמשמע לקמן בדברי התוס' ד"ה ר' אשי וכו' דל"ל יד בעל השטר על התחתונה אלא דדייק לישנא דבנכסייך א"כ הוי אפשר לומר דאף לאחר תקנת אושא אין למעט מלשון בנכסייך תקנת אושא דהוא לאחר מיתה ובנכסייך מחיים משמע ואף דמשמע נמי בנכסייך ולא בפירותיהן מ"מ יש לומר דלר"ג כיון דע"כ א"א לפרש כמשמעות הלשון דבנכסייך מחיים משמע ולא למעט תקנת אושא א"כ יש לומר יותר דקאי אפירי לטובתו דבוצינא טב מקרא מיהו לקמן כתבנו לשיטת מהרש"א ז"ל דר' אשי נמי סבירא ליה דיד בעל השטר על התחתונה ועוד דנראה לע"ד מדברי התוס' לעיל דף נ' ד"ה הבעל מוציא וכו' דכתבו בפשיטות דכשכתב בנכסייך אין הבעל מוציא אף לאחר מיתה מתקנת אושא אע"ג דלר' אשי בנכסייך ולא לאחר מיתה וצ"ל הטעם בזה דזהו מקרי בנכסייך כיון דמרווחת כשמסלק עצמו מתקנת אושא שמוכרת ביוקר הרבה ור' אשי מיירי בירושה פשיטא כשלא תמכור דאינו בכלל לשון נכסייך א"כ יפה כתבו התוס' דאף לר"ג א"ל בנכסייך אפירי דמשמעות לשון בנכסייך היינו לענין מכירה מיד לסלק עצמו מתקנת אושא. ודוק:

'''עוד ''' נראה לפמ"ש התוס' לקמן דהא דלא תמכור לכתחלה הוא משום דיד בעל השטר על התחתונה ואם כן לא מבעיא לפמ"ש מהרש"א שם דלעולם כונת הבעל על לכתחלה א"כ יש לומר דאף לר"ג דס"ל דבל"ז מכרה ונתנה קיים מ"מ כונת הבעל היה שתמכור לכתחלה ואפילו לפמ"ש המפרשים דכונת התוס' דמשום דיד בעל השטר על התחתונה אמרינן דלא היתה כונת הבעל רק לענין דיעבד מ"מ יש לומר לר"ג דבל"ז מכרה קיים היתה כונתו שתמכור לכתחלה ומ"ש התוס' לעיל דאתיא כאמרו לו היינו משום דנקט במתניתין מכרה ונתנה קיים משמע דבלא כתב לה מכרה בטל דלא כב"ש בסימן צ"ב שנתקשה בזה. מיהו לפ"ז ה"מ למדחי דהא דקאמר לקמן בוצינא טב מקרא היינו משום דמסתמא לא תמכור כיון דאסורה לכתחלה למכור אבל אם נימא דכונת הבעל היה על מכירה לכתחלה אפשר דעדיפא לו להפסיד הפירות לגמרי כיון דבל"ז מוכרת לכתחלה ולא יפסיד תקנת אושא מיהו זה אינו (דהא ע"כ לשיטת מהרש"א א"א לפרש כן דהא ס"ל דלעולם כונת הבעל היה שתמכור לכתחלה ואפ"ה אמרו בוצינא טב מקרא ע"כ צ"ל משום דמכירה לא שכיחא וכ"ש) לפמ"ש לעיל דלאחר תקנת אושא בל"ז יש לומר דאפילו לר"ג כוונתו היה לאחר מיתה א"כ פשיטא יש לומר דלא ניחא להו לאוקמי שם קודם תקנת אושא משום דקודם תקנת אושא פשיטא דאמרינן דכונתו היה שתמכור לכתחלה כיון דקודם תקנת אושא אינו מפסיד אלא בחיים. דלאחר מיתה בל"ז יכולה למכור דודאי עדיפא ליה שתמכור לכתחלה משיפסיד הפירות לגמרי ועיין לעיל ר"פ האשה שנפלו דאף בנכסים שנפלו קודם שנתארסה וניסת לא תמכור לכתחלה כפירש"י שם וגם התוס' כתבו שם דאין ראיה לסתור דבריו וצ"ל דכונת התוס' לפי שיטתם שם דאם נימא דבנכסים שנפלו קודם שנתארסה וניסת מוכרת לכתחלה לר"ג הוי מצי לאוקמי סתמא דהש"ס דפרק חזקת דוקא בנפלו קודם שנתארסה לר"ג ודוק:

'''תוס' ''' ד"ה דין ודברים וכו'. וא"ת תפשטו וכו'. ושמא וכו'. לכאורה למאי דבעי לקמן אי עד עולם דוקא ולא פירי פירות א"כ ה"ל למיתני יותר הכא עד עולם ולא פירי פירות דהא בעד עולם לחודא סגי. וכ"ש לפי מה שפירשו התוס' לקמן ד"ה ה"א עד עולם אפירות דר"ל אפירות שבחייה ובמותה לא יאכל פירות. א"כ היכא דכתב בפירוש בחייך ובמותך ע"כ עד עולם קאי אפירי פירות. ולא בעי כלל פירי פירות ולא שייך לומר דלא חש להאריך דיותר ה"ל להתנא לפרש עד עולם ולא ליתני פירי פירות כיון דעד עולם לחודא סגי ואפשר דהתנא אשמעינן דבכתב בפירי פירות מהני עכ"פ לענין הפירי פירות עצמן ולא חש להאריך יותר. ועיין מ"ש לקמן ישוב נכון בקושית התוס'.

'''גמרא ''' מאי כותב אומר וכו' וכדר' כהנא וכו'. הא דהקדים לדר' חייא. נראה משום דהתוס' הקשו דלר' ינאי דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא הוצרך לדר' כהנא. ועמ"ש בדבריהם בס"ד ואלולי דבריהם נראה דס"ד דדין המסלק את עצמו הוא כדין הנותן לחבירו במתנה דבעינן שטר או קנין וע"כ הא דתני ר"ח האומר. היינו בקנין כמ"ש הספר פני יהושע. וקי"ל במוכר לחבירו אחר ל' יום דלא מהני ביה קנין אלא שטר שמתקיים לאחר זמן. אבל בקנין הדר סודריה למאריה אם כן למאי דמשני ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה ע"כ ברייתא דר"ח נמי באומר לה בעודה ארוסה. א"כ קשה דאפילו נימא דהאומר הוא כקנין מ"מ א"א לפרש בעודה ארוסה כיון דאין חל עד אחר נשואין הדר סודרי' למארי' לכך צ"ל כדר' כהנא דסגי באמירה בעלמא לסלק. וממילא נכון הא דהקדים הש"ס לדר' חייא ולפ"ז למאי דמסיק הש"ס אח"כ דבקנין מהני אפילו אחר נשואין דמגופו של קרקע קנו מידו תו אין צריך לדר' כהנא ויבואר לקמן בס"ד. ודוק:

'''גמרא ''' בכותב לה ועודה ארוסה וכו'. לכאורה משמע מכאן ראיה למ"ש התוס' לעיל דף ע"ח ע"ב דמתניתין אתיא כאמרו לו מדדקדק ר' ינאי לומר בכותב ועודה ארוסה ולא קאמר סתם בכותב לה קודם נשואין. ועיין ס' צ"ב ס"א מ"ש בזה. ולדברי התוס' א"ש משום דבעינן שנפלו לה הנכסים כבר בשעה שכותב לה דלא כהרמב"ם. והתוס' כתבו לעיל בר"פ האשה שנפלו דבנכסים שנפלו קודם שתתארס מודים אף אמרו לו לר"ג דמכרה ונתנה קיים וכיון דצ"ל שנפלו הנכסים אחר שנתארסה ממילא צ"ל שכתב לה כשהיא ארוסה כבר. מיהו לפ"ז קשה לי טובא דהא לאמרו לו דלר"ג סברא להו בר"פ האשה שנפלו דבנכסים שנפלו משנתארסה אפילו בשעת אירוסין אם מכרה ונתנה בטל כדאיתא שם ברישא דמתניתין ומפרש שם הש"ס דאפילו בדיעבד קאמר. א"כ ה"ל כתיבה בשעת אירוסין כמו לאחר נשואין דאינו מועיל לשון גרוע. והתוספות כתבו לקמן דף צ"ה ד"ה וכי כתב לה וכו" ול"ד לארוסה כלל דארוסה אם מכרה ונתנה קיים וכו" ולפמ"ש לאמרו לו אף בשעת אירוסין מכרה ונתנה בטל נמצא דמוכח דלא אתיא מתניתין כאמרו לו. ואלולי דברי התוס' דף צ"ה היה נלענ"ד לחלק דאפילו אם בשעת אירוסין נמי מכרה ונתנה בטל. מ"מ כיון דגוף הקרקע הוא שלה בחיים דמי לשותף שכל הקרקע שלו עם הפירות ואפילו בהא דלקמן דף צ"ה בגוף הקרקע משועבד לכתובתה משא"כ בנכסי מלוג שאין לו שום שיעבוד באירוסין שפיר מהני לשון גרוע. ובזה הוי ניחא טפי הא דמייתי ראיה מדר' כהנא דמהני סילוק בדבר שלא בא לעולם כמ"ש התוס'. אף דר' כהנא יש לומר דבנשואה איירי לאחר תקנת אושא דמכרה ונתנה בטל. ולפמ"ש א"ש דגם הכא באירוסין מכרה ונתנה בטל ולא מייתי ראיה רק לענין פירי דתנן במתניתין דמהני ביה סילוק אף דעדיין אין חיוב הפירות בעולם קודם הנשואין. מ"מ כיון דמכרה ונתנה בטל דמי ממש לירושה. (ומזה יש להביא ראיה לשיטת הטור דס"ל בבבא שני' באומר בנכסייך ובפירותיהן דלא סילק מן המכירה ומכרה בטל דאל"ה לדעת הפוסקים בח"מ סימן ר"י במקנה דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם דמהני. א"כ למה צריך לאתויי דר' כהנא משום דפירות הוי דבר שלא בא לעולם נימא מיגו דמהני לגוף הקרקע שכבר מכרה בטל מהני נמי לענין פירות ולפי שיטת הטור ניחא דבבבא שניה לא סליק ממכירה כלל). ומתורץ נמי מה שהקשתי לעיל דף נ"ו דפריך על ר"י מהך מתניתין דלא עביד חיזוק בכתובה. והכא מוקמינן בכותב ועודה ארוסה ולפמ"ש יש לומר דל"ד לכתובה דבתחלת חופה הוא התחלת החיוב משא"כ הכא שכבר מכרה ונתנה בטל משעה שנתארסה כנ"ל שפיר מקשה דה"ל למיעבד חיזוק. ודוק:

'''מיהו ''' לשיטת התוס' דף צ"ה דהטעם הוא משום דהכא מכרה ונתנה קיים צ"ע טובא וכבר כתבנו בזה בר"פ האשה שנפלו ליישב דמשנה דהכא אתיא כאמרו לו אליבא דר' חנניא בן עקביא שם. ע"ש:

'''תוס' ''' ד"ה כדר' כהנא וכו' ואע"ג דר' ינאי וכו'. כבר כתבנו בסמוך לתרץ קושיתם. ועוד נלענ"ד דאע"ג דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם היינו דוקא במידי דעבידי דאתי אבל בלא עבידי דאתי לא. כדאיתא בר"פ המפקיד. א"כ לפי דעת הרמב"ם דהסילוק מועיל אפילו לנכסים שנפלו אח"כ. ע"כ ס"ל כדר' ינאי. דהא לא עבידי דאתי דמי יימר שיפלו הנכסים וא"כ לפמ"ש הרא"ש דלמאי דמשני בכותב לה ועודה ארוסה לא אתיא מתניתין כר"ג דבל"ז מכרה ונתנה קיים בנכסים שנפלו מן האירוסין ע"כ צ"ל לשיטת הרמב"ם דהסילוק מועיל אף לנכסים שנפלו אח"כ משניסת. והיינו דהוצרך לפי שנויא בכותב לה ועודה ארוסה דהסילוק הוא לנכסים שיפלו אח"כ משניסת. דאע"ג דלא עבידי דאתי כדר' כהנא וכו'. ומכ"ש לפי מה שכתבתי לעיל בסמוך דדוחק לאוקמא מתניתין כאמרו לו למאי דמשני בכותב לה ועודה ארוסה. וע"כ צ"ל כר"ג וע"כ צ"ל בנכסים שנפלו משניסת ואף דלא עבידי דאתי וצ"ל כדרב כהנא. ודוק:

'''ועוד ''' יש לומר דלפמ"ש לעיל דלמאי דמשני בכותב לה ועודה ארוסה א"א לפרש טעמא דרבנן דר' יהודה דאפילו בכותב בפירותיהן לבד אין לו פירי פירות עד עולם. משום סברת הירושלמי שהביא הרא"ש דה"ל הפירות כנותן מתנה וכו" דהא לפמ"ש הטוש"עבסימן פ"ה בשם הרמ"ה בנותן מתנה לארוסתו ואח"כ נשאה דהבעל אוכל פירות. וע"כ צ"ל משום דמסתלק אפילו מנכסים שנפלו אח"כ והוי הפירות כנכסים שנפלו לה אח"כ דהם בכלל נכסייך דאין לו מהם פירות. ואע"ג דפירי פירות לא עבידי דאתי דהא לא משכחת להו רק בדשיירא. ואי בעיא אכלה הפירות. ופירי פירות מהיכא כדאמרינן לקמן. אפ"ה יכול לסלק וכדר' כהנא וכו' וכ"ש לר' יהודה דמתניתין דס"ל בעלמא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ע"כ צ"ל כדר' כהנא וכו'. ודוק:

'''וכל ''' זה לשיטת הרמב"ם דהסילוק מועיל בדבר שלא בא לעולם אך לפ"ז א"א לפרושי פלוגתא דר"י ורבנן לשיטתייהו דפליגי בדבר שלא בא לעולם כמ"ש לעיל. דהא לפמ"ש אף לר"מ אינו יכול להקנות במידי דלא עבידי דאתי כי הכא. וע"כ דסילוק שאני. א"כ אפילו לר' יהודה נמי. וצ"ל דס"ל לר' יהודה דאף דיכול להסתלק מכל מקום אין דעת האדם על דבר שלא בא לעולם כמ"ש הרמ"א בשם מהרי"ק בסימן צ"ב דנכסים שנפלו לה אח"כ אינם בכלל סתם נכסים עד שיכתוב בפירוש. והיינו דס"ל לר' יהודה שצריך לכתוב בפירוש ובפירי פירות עד עולם. ומזה ראיה לדברי מהרי"ק דהא קי"ל כר' יהודה. וק"ל. ועיין קונטרס אחרון:

'''מיהו ''' לא ידעתי מה נדחקו התוס' לפרש דמייתי דרב כהנא לדידן דקי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דאפילו למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אין הקנין מתחיל אלא לאחר שבא לעולם כדאמר בהמפקיד דעד שלא בא לעולם יכול לחזור בו א"כ ה"נ אין המחילה מועיל אלא לאחר שבא לידו. וכיון דכבר קנה אותו מסתברא דבעינן לשון מעליא ואינו מועיל לשון גרוע. אלא היכא דמסלק מזכות שלא בא לידו שאינו רוצה לזכות בו כלל. אבל אם נותן לחבירו דבר לכשיבא לידו ה"ל כאלו בא לידו כבר כיון דכבר יהא שלו בשעה שנותן אינו נפקע זכותו בלשון גרוע וצריך לאתויי מדר" כהנא שיכול להסתלק בלשון גרוע שלא יזכה בו כלל. ומהני בכה"ג בדבר שלא בא לעולם וז"פ ונכון לענ"ד לולי דבריהם ז"ל ודוק:

'''בא"ד ''' מ"מ מייתי ראיה לדידן וכו'. אע"ג דיש לומר דר' כהנא סבר נמי דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ מייתי שפיר מירושה דאף לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ יכול לחזור קודם שבא לעולם וכן אם מת הנותן או המקבל עד שלא בא לעולם בטל א"כ בכה"ג שמתנה על הירושה כיון שמתה בטל עד שלא בא לעולם וע"כ צ"ל משום דסילוק עצמו לאו מטעם קנין הוא ומהני בדבר שלא בא לעולם ומייתי ראיה לרבנן דפליגי אדר"מ בדבר שלא בא לעולם וכן נלע"ד מוכרח ממ"ש הרא"ש בשם הירושלמי דרב ס"ל בירושה דבטל משום דהוי דבר שלא בא לעולם אע"ג דרב סבר להדיא ביבמות דף צ"ג דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וצ"ל דירושלמי שאני משום דמת בטל כנ"ל ומ"מ קשה דמאי אשמועי' ר' כהנא דהא בסיפא דמתניתין קאמר ואם מתה אינו יורשה וא"ל דבעי לאפוקי מדרשב"ג דא"כ הל"ל הלכה כת"ק דרשב"ג וגם על הסוגיא קשה דמייתי מדרב כהנא ולא מייתי מסיפא דמתניתין דקתני ואם מתה אינו יורשה. ולפמ"ש לעיל דעיקר הראיה דמייתי מדר' כהנא היינו לתירוצא לדר' חייא דמהני אמירה בלא קנין דבעודה ארוסה לא שייך קנין דהדר סודריה למאריה א"ש דהא גופא קמ"ל ר' כהנא דלא בעינן כתיבה וטעמא דר' כהנא דכיון דירושה ה"ל דבר שלא בא לעולם ולא מהני אף לר"מ דכיון דמתה בטל ואפ"ה קתני במתניתין אם מתה אינו יורשה ע"כ הוא משום דסילוק שאני דלא בעינן ביה קנין וה"נ דלא בעינן כתיבה. ובזה מתורץ מה שדקדקנו לעיל דמאי מייתי ראיה מדר' כהנא שיכול לסלק בעודה ארוסה אע"ג דהוי דבר שלא בא לעולם הא כיון דר' כהנא מיירי בירושת אשתו כמ"ש רש"י א"כ דילמא מיירי ר' כהנא בנשואה ולבתר תקנת אושא דמכרה בטל לענין ירושה ולא ה"ל כ"כ דבר שלא בא לעולם כמו ארוסה דמכרה קיים ולפמ"ש דממתניתין עצמה מוכח דמועיל סילוק בירושה אף קודם תקנת אושא דמכרה קיים כמ"ש לעיל בר"פ ותו כיון דסיפא דמתניתין איירי שכתב לה בנכסייך בחייך וכו' וכבר מכרה קיים ואפ"ה מועיל הסילוק והא דיליף מדר' כהנא אינו אלא לענין דמועיל אמירה בעלמא א"ש עוד נלע"ד דיש לומר דהא דמייתי מדר' כהנא היינו משום דר' כהנא גופא מאי קמ"ל הא מפורש בסיפא דמתניתין ואם מתה אינו יורשה אלא משום דאי ממתניתין ה"א משום דמסלק עצמו מפירות גם כן דה"ל דבר שלא בא לעולם עם דבר שבא לעולם כמ"ש הפוסקים הנ"ל אלא דמהא גופא נפקא ליה דס"ל דמתניתין ע"כ בכותב לה בעודה ארוסה דה"ל הכל דבר שלא בא לעולם וממילא מתורץ דא"א לומר דטעמא דר' כהנא משום דמכרה בטל כנ"ל ודוק:

'''בא"ד ''' וכשרוצה חוזרת בה וכו'. הנה נראה פשוט דנהי דחוזרת להבא מ"מ אינה יכולה לחזור למפרע וליתן לו מעשה ידיה ויצטרך לשלם מזונות שעברו וצ"ל דס"ל לתוס' דהתם שאני דמה שעבר כבר זכה בו הבעל. אך הא קשיא לי טובא דמנ"ל בשמעתין שאין הבעל יכול לחזור בו כל זמן שלא מכרה ונתנה דהא לא תנן במתניתין אלא אם כבר מכרה ונתנה קיים. ובזה הוי מתורץ מה שנתקשה התוס' ע"ב בד"ה ר' אשי וכו' דלכתחלה נמי תמכור ועמ"ש שם דיש לומר דלכך לא קתני מוכרת לכתחלה דודאי הבעל יכול לחזור בו ואם הבעל מרוצה על מכירה פשיטא דיכולה למכור וקיים אלא דקמ"ל אם כבר מכרה קיים כיון שלא חזר בו עד אחר המכירה והוי כמו במזונות דא"י לחזור בה לשעבר וכן בפירות שבא לידה כבר א"י לחזור בו דכבר זכתה אבל להבא על הפירות שיגדלו יכול לחזור. ובזה נכון נמי הא דמקשה לקמן ע"ב כיון דאכלינהו לפירות פירי פירות מהיכא ומאי מקשה דילמא באמת כיון דמשועבד לפירי פירות אינה אוכלת הפירות וכמו שנדחק הרא"ש בזה. ולפמ"ש דיכול לחזור בו א"כ לא שייך פלוגתא דר"י ות"ק אלא כשכבר באו לידה הפירי פירות אבל כל זמן שלא נגדלו הפירי פירות לא שייך פלוגתא בפירי עצמן אם תאכל אותם או לאו דממ"נ אם הבעל מרוצה פשיטא דתאכל ואם אין הבעל מרוצה פשיטא דיכול לחזור מפירי פירות אף לתנא קמא ועל כרחך צ"ל בדשיירא וקנתה קרקע וגדלה פירי ובאו לידה ופליגי אי הוי שלה או שלו. ובזה נכון נמי מה דמקשה הש"ס ואימא מפירי דנדחק רש"י ז"ל דהקושיא הוא לאחר תקנת אושא כמ"ש לעיל ויבואר לקמן בסוגית הש"ס דאל"ה פשיטא דעדיפא ליה המכירה לפירות מפירות לגמרי. ולפמ"ש אתי שפיר דיש לומר דרוצה לחזור במכירה שמכרה כבר ואומר שלא סילק ממכירה אלא מפירות ועתה חוזר אף מפירות ויהיו לו פירות להבא כיון דחוזר בו גם מפירי משא"כ אי דעתו אמכירה כבר חלף עבר לאחר המכירה וא"י שוב לחזור בו. ודוק:

'''מיהו ''' משמעות כל הפוסקים דאינו יכול לחזור וכן מוכח מסוגיא דלעיל דף נ"ו דפריך שם והרי פירות דרבנן ולא עבוד חיזוק ואס"ד דמצי לחזור ביה לא מקשה מידי דבכל מילי דאמר לעיל דעבוד רבנן חיזוק אפ"ה מהני מחילה כ"ז שאינו חוזר כמ"ש לעיל בכמה דוכתין דלא גרע מעונה דמהני מחילה כ"ז שאינה חוזרת כדאיתא לעיל דף ס' ברשות כמה דבעינן ועיין לקמן וצ"ע. ודוק:

'''תוס' ''' ד"ה קנו מידה וכו'. ולכאורה לפ"ז קשה דלמה ליה לדחוקי לעיל מתניתין בכותב ועודה ארוסה ולא משני דאיירי בנשואה ובקנו מידו ואפשר דר' ינאי לשון כותב קשיא ליה דבקנין לא בעי כתיבה. ולפ"ז הוי אפשר לומר דר' חייא דקתני האומר היינו למ"ש התוס' לעיל דלר' ינאי דמוקי בעודה ארוסה לא אתיא כר"ג אלא כאמרו לו וכבר כתבתי לעיל דגם לאמרו לו לא א"ש ולכך תני האומר דמיירי בקנין דלא בעי כתיבה ומיירי בנשואה דוקא כמ"ש לעיל דבארוסה לא שייך קנין דהדר סודריה למאריה ור' ינאי לשנוי מתניתין קאתי דקתני הכותב משמע בלא קנין והיינו דמקשה הש"ס וכי כתב לה הכי מאי הוי ר"ל כיון דמתניתין דנקט הכותב ע"כ בלא קנין מאי מועיל הכתיבה ומשני דמתניתין מיירי בכותב ועודה ארוסה דלא שייך קנין דהדר סודרי' למאריה ובעינן כתיבה ועפ"ז א"ש הא דקאמר לעיל דף נ"ו ע"ב וקי"ל מאי כותב אומר דהוא לשון מיותר כמו שהקשה בספר פני יהושע שם. ולפמ"ש הוא נכון דכבר כתבתי דלמאי דמוקי מתניתין הכא בעודה ארוסה הוי מצי לשנוי לעיל דבתחלת חופה מודה דלא עבוד חיזוק כדאיתא התם דף נ"ז ולכך הוצרך להקשות מדר' חייא דנקט האומר והיינו בקנין דלפ"ז א"א לומר דאיירי בעודה ארוסה דהדר סודריה למאריה אלא על כרחך דאיירי בנשואה וה"ל סוף חופה ושפיר פריך. ודוק:

'''מיהו ''' זה אינו לפמ"ש דמוכח מדרב כהנא דע"כ כותב לאו דווקא דאמירה בעלמא מהני בארוסה כנ"ל:

'''עוד ''' יש לומר בהא דלא משני לעיל דמתניתין בקנו מידו. משום דיש לומר דהא דס"ל להתוס' דמהני בנשואה קנו מידו טפי מבשותף משום שהנכסים בחזקת האשה והיינו לענין גוף הקרקע דמכרה ונתנה קיים אבל כשמסלק מפירות יש לומר דלא מהני קנו מידו א"כ לא מצי לשנוי מתניתין בקנו מידו דאכתי תקשה מסילוק הפירות ופירי פירות דמתניתין ועיין מ"ש לעיל דבל"ז צ"ל דמ"ש וכדרב כהנא הוא משום סילוק הפירות והיינו דמדייק ר' נחמן מגופה של קרקע קנו מידו ולא מפירות ואף אם נאמר דכיון דמהני הקנין לגופה של הקרקע מהני נמי לפירות ולא ה"ל לשון הפקר כמו בשותף מ"מ א"ש טפי לשיטת הטור והתוס' פרק החובל שהבאתי לעיל דבמציעתא באומר אין לי בנכסייך ובפירותיהן לא סילק רק מפירות לבד ולא ממכירה. בזה יש לומר דודאי בעינן לשון טוב כשהיא נשואה ודמי לשותף דלא מהני קנו מידו לשיטת התוס'. ודוק:

'''והנה ''' לשיטת הרמב"ם דבקנו מידו אמרינן דמכל מילי סליק נפשיה פשיטא דא"ש דלא מצי לשנוי מתניתין בקנו מידו דא"כ לא שייך כולהו בבי דמתניתין אך לפמ"ש הב"י בבדק הבית דמשמעות דברי הרמב"ם דוקא בקנו מידו בעודה ארוסה אז אמרינן מכל מילי סליק נפשיה אבל בנשואה לא א"כ שפיר ה"מ לאוקמי מתניתין בנשואה וקנו מידו. ולכאורה היה נראה לי דטעם הרמב"ם בזה דבארוסה כיון דה"ל דבר שלא בא לעולם אף דסילוק מהני בדבר שלא בא לעולם מ"מ קנין לא שייך ביה דהדר סודריה למאריה וע"כ צ"ל דמגופה של קרקע קנו מידו ר"ל כל כח וזכות שיש לו בקרקע זו וממילא דמכל מילי סליק נפשיה אבל בנשואה יש לומר שלא הקנה לה רק זכות אחת או מכירה או פירות ולא גוף הקרקע ונראה מזה דבנכסים שנפלו לה אח"כ אף דמהני ביה סילוק לדעת הרמב"ם מ"מ קנין אינו מועיל דהדר סודריה למאריה והיינו נמי טעמא דלא מהני לענין ירושה אפילו קנו מידו וזהו שלא הזכיר הרמב"ם בפרק כ"ג דין ב' בקנו מידו כשהיא ארוסה וכו' שכתב אין לו בנכסים פירות לעולם ולא הזכיר ירושה גם כן משום דבזה לא שייך קנין דהדר סודריה למאריה. ולפ"ז יש לומר נמי דבפירי פירות דה"ל כנכסים שנפלו אח"כ כמ"ש לעיל בפלוגתת ר"י ורבנן נמי לא מהני קנין מטעם הנ"ל אם לא שפירש בהדיא הכח שיש לו לפירי פירות. ולפ"ז א"ש דלא משני למתניתין בקנו מידו ובנשואה דא"כ לא שייך לת"ק הסילוק מפירי פירות ובזה יש לפרש הסוגיא לרב יוסף דס"ל אף בקנו מידו בעודה ארוסה מדין ודברים סליק נפשיה ולא מכח שיש לו בגוף הקרקע ונפקא מיניה בין קנין לסיליק דמדין קנין כיון שקנו מידו שוב אינו יכול לחזור בו אבל מדין סילוק אף דסילוק מהני בדבר שלא בא לעולם כדמשני לעיל מ"מ כיון דקי"ל דאפילו למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכול לחזור קודם שבא לעולם אם כן ה"נ כיון דלאו מדין קנין בגוף של קרקע אלא מדין סילוק דמהני בדבר שלא בא לעולם מ"מ יכול לחזור עד שבא לעולם והיינו בעורר שחוזר מיד אבל בעומד מהני עכ"פ מדר' כהנא מיהו יותר נראה שיטת הרב המגיד דאפילו בנשואה ס"ל להרמב"ם דמכל מילי סליק נפשיה בקנין ומה שהקשה הבדק הבית מדכתב בדין ז' התנה עמה אחר הנשואין שלא יהיה לה דין ודברים בנכסים ולא בפירי פירות עד עולם והתם מיירי ע"כ בקנין כיון שניסת ואפ"ה הוצרך ולא בפירי פירות עד עולם וכו'. ולפמ"ש יש לומר דאדרבה משמע כהרב המגיד מדדילג פירות והזכיר פירי פירות נראה מזה דבקנין אפילו בנשואה מהני לפירות רק לפירי פירות דה"ל כנכסים שנפלו אח"כ ולא שייך ביה קנין דהדר סודר למאריה דבנשואה דיש לומר שלא סילק עצמו אלא מזכות שבא לעולם ואין הדבר מוכרח לומר שסילק עצמו מהכח שיש לו בשדה לפירי פירות לכך צריך להזכיר בפירי פירות בהדיא דהיינו הכח שיש לו בה. ולפ"ז פשיטא דא"ש דלא מצי לאוקמי לעיל בנשואה וקנו מידו דאכתי תקשה דסילק עצמו מכל מילי וקשה ברישא דמתניתין דאוכל פירות ואי בקנו מידו הא סילק מפירות. ודוק. ונראה דלשיטת הרמב"ם יש לתרץ קושית התוס' לקמן דף צ"ה ע"א ד"ה הכא במאי עסקינן וכו'. דיש לומר דר' יוסף דס"ל מדין ודברים קנו מידו היינו לאפוקי דלא נימא מכל מילי סליק נפשיה אבל מודה דמהני קנין בלשון גרוע ועיין מ"ש לקמן בזה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}