עריכת הדף "הפלאה/כתובות/נז/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''רש"י''' ד"ה אבל פוסקין וכו'. הא דקאמר אין פוסקין להשיאה כשהיא קטנה. אין לדקדק הא אפילו קדושין אסורים יש לומר בשכבר עבר וקידש קאמר. אבל בהא דפוסקין להשיאה כשהיא גדולה ל"ל בעבר וקידש דפשיטא כיון שקידשה צריכה להינשא לו עכ"פ בגדלות. וע"כ בלא קידושין. ובזה א"ש הא דהוצרך לומר אבל פוסקין אע"ג דממילא משמע כן מדקאמר ברישא להשיאה כשהיא קטנה. דקמ"ל אפילו בלא קידושין עדיין. עוד יש לומר הא דלא נקט אין לקדשה משום דה"א דקידושין לבד גרע טפי דאם לא תרצה בו יש לחוש שמא תתפתה עליו כדאיתא כה"ג ביבמות דף ס' אבל בנשואין בעלה משמרה טפי דלהכי תיקנו חז"ל ביתומה קטנה נשואין ועמ"ש לקמן בתוס' ד"ה בגרה וכו'. וק"ל: ובהג"א בשם ר"ת כתב מאן לימא לן דהלכתא כוותיה דרב וכו'. ולכאורה קשה דהא מסייעא ליה שם בר"פ האיש מקדש ממתניתין שם דנקט האיש מקדש את בתו כשהיא נערה ונראה דיש לומר דבלא דעתה בודאי אסור אבל מלשון רב דאמר עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. משמע בקטנות אפילו שואלין את פיה אסור. ובזה לא מסייעא דמתניתין בלא דעתה קאמר דבנערה ליכא איסורא משום דטב למיתב טן דו כדקאמר התם בר"פ האיש מקדש אף דמסתמא אינו פוסק אלא להשיאה כשהיא גדולה מ"מ בלא דעתה דילמא השתא לא ניחא לה בזה ומעיילא פחדא משום דלא ניחא לה. אבל כשהיא מתרצית לא מעיילא פחדא. וק"ל:

'''פירש"י ''' ד"ה נותנין לה ל" יום וכו' משעת אירוסין וכו'. משמע דא"צ תביעה. דאל"כ הל"ל ל' יום משעת תביעה ונראה דנפקא ליה מלשון הברייתא בגרה ה"ה כתביעה דאלמנה. דר"ל כמו תביעה דאלמנה דחשבינן ל' יום משעת תביעה ה"נ כשבגרה חשבינן ל' יום משעת אירוסין דאל"כ הל"ל בגרה ה"ה כאלמנה וכן צ"ל ע"כ כדקאמר הש"ס מאי לאו כתביעה דבתולה וכן הוא לפי האמת ע"כ דהבגרות מועיל כאילו כבר תבעה וכן הוא בברייתא דלקמן כיצד בגרה יום א' וכו'. ובזה נראה ליישב הא דמקשה בתחלה מברייתא ואח"כ ממתניתין דנדרים משום דהמ"ל דהא דקאמר רב הונא ל' יום כאלמנה היינו מ"מ כאלמנה דמשעת התביעה נותנין לה ל' יום וא"כ המ"ל דמתניתין דקאמר בוגרת ששהתה י"ב חודש היינו בלא תביעה דאחר י"ב חודש משעת אירוסין מפר נדריה דא"צ למיהב לה משעת תביעה ל' יום להכי מקדים הש"ס בתחלה דצ"ל כתביעה דאלמנה. והא דלא משני באמת כן דכתביעה דבתולה י"ב חודש היינו בלא תביעה וכשתבעה אין לה אלא ל' יום ולא תקשה לא מברייתא ולא ממתניתין. זה אינו דפשיטא ליה דמשמעות כתבועה משמע דאין חילוק בין בוגרת לתבועה דסתמא קאמר כתבועה משמע כאלו תבעה ממש ואין חילוק בין תבעה ללא תבעה ובתבעה גם כן י"ב חודש כבתולה וע"כ צריך לומר כתביעה דאלמנה וא"צ תביעה ומקשה שפיר ממתניתין דנדרים כן נראה לע"ד. וק"ל:

'''פירש"י ''' ד"ה דבתולה י"ב חודש משעת אירוסין וכו'. ודעת הרמב"ם והש"ע דחשבינן י"ב חודש משעת בגרות. ולכאורה משמע כדבריהם דהא ע"כ משעת בגרות מתחילה להכין. כדאמר לקמן דאם עבר י"ב חודש משבגרה ונתקדשה אין לה אלא ל' יום ובזה א"ש הלשון דברייתא ולארוסה ל' יום. דבתחלה קאמר הברייתא דאם נתקדשה לאחר שבגרה מחשבים י"ב חודש משעה שבגרה. וה"א נתארסה לסוף י"ב חודש דאין נותנין לה כלל לכך קאמר ולארוסה דעכ"פ יהבינן לארוסה ל' יום. וא"צ לדחוקי כפירש"י בסמוך דיש ארוסה שאין נותנין וכו'. ודעת רש"י ז"ל נראה דמדייק ליה מלישנא דברייתא דמדקתני בגרה יום אחד ולא קאמר סתם בגרה ונתקדשה. דבשלמא ר' הונא נקט יום א' לרבותא דתיכף משבגרה לא יהבינן לה זמן אבל ברייתא דקמ"ל דבגרות הוא כתביעה הוי יותר רבותא אפילו נתקדשה אח"כ דמחשבים משבגרה. ותו דלישנא דמתניתין בנדרים בוגרת ששהתה י"ב חודש. משמעותו ששהתה היינו משנתארסה דאל"ה הל"ל בוגרת לאחר י"ב חודש. ותו דאי איירי ששהתה משנתבגרה הא משכחת זימנין שנתקדשה בחדש י"ב או אחריו. דבעינן אכתי ל" יום כדקאמר ולארוסה ל' יום ואיך פסיק דמשעברו י"ב חודש מיפר נדריה. אלא ודאי דשהתה משנתארסה קאמר. ואין לתמוה על הסברא דכיון דמשבגרה מכינה תכשיטים דהא ע"כ צריך לחלק כן כמ"ש התוספות ד"ה בגרה וכו'. לר' הונא דאף דבלא נתארסה כבר הכינה תכשיטים קודם בגרות אבל בנתארסה אפילו זמן מועט קודם בגרות יהבינן לה י"ב חודש וה"נ לדידן נהי דאם לא נתארסה עד לאחר י"ב חודש משנתבגרה אין לה אלא ל' יום מ"מ בנתארסה קודם יהבינן לה י"ב חודש משנתארסה. וק"ל:

'''תוס' ''' ד"ה בגרה וכו'. ואין פוסקין וכו'. עיין קושית מהרש"א דהא פוסקים להשיאה כשהיא גדולה. ולפמ"ש לעיל דהא דקאמר אין פוסקין אע"ג דקידושין אסור משום דה"א דכשנישאת עדיף טפי דבעלה משמרה הוצרכו שפיר לזה דה"א דכשמקדשה כשהיא בת ג' או ד'                                                                                                                           ' בספר פני יהושע הקשה לפמ"ש התוס' ביבמות דף ס"א ע"ב ד"ה וכן הוא אומר וכו' בשם הר"ר שמואל חסיד שהיתה רבקה ע"כ בת י"ד שנה כשנשאה ע"ש. א"כ מוכח מקרא דתשב הנערה וגו' דאף כשעברו כבר י"ב חודש משבגרה אפ"ה נותנין לה י"ב חודש. ולע"ד אין כאן מקום קושיא דודאי א"א להוציא מפשטיה דקרא דמפורש ביה נערה ולא בוגרת. וע"כ צ"ל שלא הביאה ב' שערות עד השתא והר"ר שמואל חסיד לא קאמר אלא לאפוקי מן המדרש שהיתה בת ג' שנים. וז"פ. (ולפ"ז נראה דיש לומר הא דקאמר ימים או עשור היינו עשרה ימים. והטעם בזה דכיון דנערה שהגיעה לכלל שנותיה קיימא לן דחיישינן שמא נשרו שערות. והיא בספק גדולה. דמסתמא לא בדק אותה תחלה באותו שעה אם יש לה סמני בגרות לכך קאמר תשב הנערה אתנו וגו'. דבאמת היא נערה רק אם אתה חושבה לגדולה כיון שהגיעה לכלל שנותיה עכ"פ בעינן זמן שלשים יום עד הנשואין. א"כ יכולה עוד לעכב כאן עשרה ימים דאי' במדרש שהיה מהלך לחרן מהלך שבעה עשר יום וקפץ לו הדרך ובודאי לא ילכו בשבת דאברהם שמר שבת ושביתת בהמתו ועבדו וכיון שכבר היה יום אחר הקידושין כמשמעות הפסוק נמצא העיכוב בכאן עשרה ימים ומהלך הדרך הוא ל' יום עד הנשואין ומזה יש אסמכתא לשיעור שלשים יום שאמרו חז"ל באלמנה ובבוגרות י"ב חדש) ועוד נ"ל בקושית הפני יהושע הנ"ל דלא קשה מידי חדא דמאן נימא לן דיצחק לא שהה באמת בביתו י"ב חודש עד שנשאה ואז כשנשאה היתה בת י"ד שנה רק שלא רצה שתהיה בבית לבן ושהתה בביתו י"ב חודש נמצא באותו הפעם לא היתה אלא בת י"ג ולא היה אלא חצי שנה אחר הבגרות אפילו אם היתה נערה כשהיתה בת י"ב שנה. ותו דבל"ז הא שכתבו התוס' בת י"ד ע"כ אינן שנים שלימות תדע דלפי החשבון שכתבו התוס' שם אין השנים מכוונין ע"כ שהרי בפסח נולד יצחק ויעקב נולד בתשרי כדאיתא בר"ה נמצא כשנתברך היה בן ס"ג וחצי וכשמתה רבקה היה בן צ"ט וחצי נמצא שלא היתה רבקה כשנשאה אלא בת י"ג וחצי ואפשר פחות מזה ואפילו יום א' בשנה חשוב שנה ולפמ"ש דיש לומר שהמתין לה י"ב חדש בביתו נמצא שהיתה נערה ממש כשהיה אליעזר מקדשה נמצא דלק"מ אף לר' הונא דס"ל בגרה יום א' ונתקדשה וכו' דיש לומר כשקידשה היתה עדיין נערה ובאמת המתין אח"כ כנ"ל. גם יש לומר בקושי' הפני יהושע הנ"ל דהי"ב חדשים היו בשביל יצחק עצמו לפרנס עצמו י"ב חדש כדאיתא במתניתין. וק"ל:

'''תוס' ''' ד"ה השתא מדידהו וכו' ולקיט ישראל וכו'. לכאורה יותר ה"ל להקשות מארוסה בת כהן לישראל האסורה לאכול בתרומה. והיא בבית אביה הכהן ולא חיישינן שמא ישקוה צ"ל דפשיטא להו דהתם כיון דקביעותה עד עתה בבית אביה לא גזרו חז"ל שתצא מבית אביה משא"כ בלקיט ישראל שישכור את עצמו לכתחלה לכהן. וכן נראה דצ"ל בכה"ג לפמ"ש הרא"ש בס"פ נערה דלקיט היינו עני הדר בבית ישראל ובעה"ב מהנהו לפעמים במאכל ומשתה א"כ לפירושו לא שייך תירוץ התוס' כשפרנסתו עליו בשעת אכילה מדקדק עמו היטיב מה הוא נותן לו דהא לפירושו אין פרנסתו עליו אלא מהנהו לפעמים וצ"ל דלא גזרו חז"ל הדירה בשביל גזרה זו וכ"ש דאין לגזור שהבעה"ב לא יאכל בתרומה בשבילו אלא דקושית הש"ס שהיה ראוי שהלקיט לא יאכל בתרומה כי היכי דגזרו בארוסה דלא תאכל. וק"ל:

'''תוס' ''' ד"ה קלא אית להו וכו'. ור"א מקיים פי' הקונטרס וכו'. וקצת משמע וכו'. ר"ל דקשה דמנ"ל להמקשן שם באמת דמיירי בשהלוקח מוחזק. אלא דהוכרח מסיפא דאמר הרי שלך לפניך אע"ג דקלא אית ליה כדקאמר הכא צ"ל שלא נתן מעות והיינו דמייתי שם המקשה סיפא דברייתא דלסטים וכו'. הרי דמזה סייעתא לפירש"י ז"ל. אך הרמב"ן ומהרש"ל פירשו שם דמשמע להמקשה מלשון הרי שלך לפניך דמיירי שלא נתן מעות. אמנם סברת הר' אליהו אינו מובן דלא מצינו כה"ג שיחקור קודם נתינת המעות ולא יחקור בשעת קנין. ותו למ"ד משום סימפון אין העבד אוכל בתרומה עד נתינת המעות. והוא מלתא דתמיה. ותו דהל"ל להש"ס האי איכא בינייהו. בין מ"ד משום שמא תשקה ובין מ"ד משום סימפון. ויותר נראה ליישב ע"פ שיטתו דיש לומר דהא דקלא אית להו היינו מסתמא דרוב ליסטים מזוין או מוכתב למלכות קלא את ליה. אבל איכא מיעוטא דל"ל. א"כ כיון דקי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב כשלא נתן מעות אין המוכר יכול להוציא ממנו המעות שיכול לומר שהוא מן המיעוט א"כ ממילא לענין תרומה דה"ל איסורא אזלינן בתר רובא דאית להו קלא וסבר וקיבל. מיהו לפ"ז קשה לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב מסיפא דברייתא דאומר הרי שלך לפניך וכן קשה לדעת המקשה דרצה לדייק מהאי ברייתא דאזלינן בתר רובא. א"כ מ"ט דסיפא. ולכאורה היה נראה דהיינו דפי' רשב"ם שם דקושית הש"ס דלסטים מזוין הוי גברא קטילא נראה דס"ל דלא שייך ביה שום מכירה ולא מיקרי שם בעליו עליו והוי כמוכר דבר שאינו שלו כדאיתא בכריתות שור שנגמר דינו ליסקל כל הקודם בו זכה כהפקירא. מיהו אכתי צריך להבין דמנ"ל להמקשה דאיירי בשהלוקח מוחזק כיון דהוי סבר הטעם משום דגברא קטילא. וצ"ל לכאורה כפי' הרמב"ן ומהרש"ל דלשון הרי שלך לפניך הכי משמע. והוי סבר דנקט הכי לרבותא דרישא דהולכין אחר הרוב להוציא. אך הנלפענ"ד דא"צ לזה דשפיר הוכיח שם מסיפא אפילו הטעם משום גברא קטילא ע"כ צ"ל שלא נתן המעות דהא ס"ל לשמואל בב"מ דף ט"ו ע"ב בהכיר בו שאינו שלו דהמעות מתנה א"כ כיון דהני קלא אית להו והכיר בו אינו יכול להוציא המעות. דמסתמא לשם מתנה נתן וע"כ דלא נתן המעות. ושפיר הקשה שם לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב וכ"ז הוא לפי הס"ד. אבל לפי מה דמשני שם הכי אתנייהו תו א"צ לזה הטעם משום דגברא קטילא הוא אלא מטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב. ותו דלפי מאי דקי"ל התם כשמואל ובהכיר בו שאינו שלו בב"מ שם קי"ל כרב דמעות פקדון א"כ אי מטעם גברא קטילא אפילו נתן מעות צריך להחזיר לו ולשון הרי שלך לפניך משמע כשלא נתן מעות וה"ל למתני רבותא יותר. משא"כ לפי מה שפירשנו לעיל דסיפא לאו מטעם גברא קטילא אלא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב א"ש לשון הרי שלך לפניך וא"כ סוגיא דידן הוא אליבא דהלכתא מיהו לפ"ז לרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב וע"כ מפרש הברייתא משום גברא קטילא א"כ איכא חשש סימפון בעבדים. דאם ימצא ליסטים מזוין או מוכתב למלכות ותבטל המקח. א"כ תקשה מזה לדעת רש"ל ז"ל שפירש לעיל דף מ"ח ע"ב ד"ה חוץ מאכילת תרומה דטעמא דרב הוא משום דס"ל משום סימפון תקשה עליו קושית הש"ס בכאן אלא מעתה עבד כהן לא יאכל בתרומה. כיון דלדידיה שייך סימפון בעבדים וכן בקידושין דף י' ע"ב משמע דאי הוי חשש סימפון בעבדים ילפינן מיניה ק"ו דלא חיישינן לסימפון. אבל לפי' התוס' לעיל דף מ"ח דרב ס"ל כעולא א"ש אע"ג דלמשנה אחרונה לכ"ע הוא משום סימפון כבר תירצו בתוס' בקידושין שם דכיון דכבר חששו משום דעולא הוסיפו לגזור משום סימפון. מיהו נראה ליישב פי' רש"י דאע"ג דס"ל לרב במוכר שור ונמצא נגחן דאזלינן בתר רובא יש לומר דהכא גרע טפי דהתם אין המוכר יכול לידע דעת הלוקח לטעון ברי שלקחו לשחיטה שפיר ס"ל דאזלינן בתר רובא. אבל בנמצא ליסטים מזוין אע"ג דרובא אית להו קלא מ"מ כשלא נתן המעות והלוקח טוען ברי שלא שמע א"י להוציא ממנו. אבל בתרומה דהוא איסורא לא חיישינן כנ"ל. ודוק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}