עריכת הדף "הפלאה/כתובות/נד/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''שם ע"ב א"ל כ"ש שריבה לה מזונות.''' מה שיש לדקדק בזה מבואר באורך בקונטרס אחרון בסימן צ"ג ושיטת הרמב"ם וש"ע בזה ע"ש.

'''פירש"י ד"ה דנייחד לה בצוואה שכ"מ וכו'.''' משמע דס"ל דקבלה מהני ועיין בזה בקונטרס אחרון מ"ש בזה אך מה דפירש"י בלישנא אחרינא מטעם דאין האשה ניזונת ממשעבדי. לכאורה צ"ע דהא קי"ל דאשה ניזונת ממתנת שכ"מ דלא עדיפא מירושה דאורייתא כדאיתא בב"ב דף קל"ג וצ"ל דנתן להם במתנו' בריא וקשה מ"ט דר"ל ונראה דר"ל לטעמיה אזיל דאמר לעיל דף מ"ט ע"ב תקנת אושא בכותב נכסיו לבניו דאשתו ניזונת מהם. ומשמע אפילו לאחר מותו כדאיתא שם גדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו וכו' וכיון דהכא כתב לבניו שפיר ניזונת מהן ואע"ג דלא קי"ל כתקנת אושא כדמסיק שם. ועיין מ"ש שם דאפילו לאחר מותו לא קי"ל כוותיה מדלא הביאו הפוסקים. וע"ש מילתא בטעמא. מ"מ ר"ל מדשנה לתקנת אושא משמע דס"ל הכי ור"י יש לומר דלא ס"ל תקנת אושא אפילו לאחר מותו ומה דאמר שכנגדי חלק עלי ולא החזיר הדין היינו כדקאמר בסנהדרין דף ל"ג בטעה בשקול הדעת אם אין גדול הימנו א"י להחזיר הדין וז"ש שכנגדי חלק עלי ואין אני יכול להחזיר דינו אף דלית הלכתא כותיה. וללישנא קמא א"ש טפי דר' יוחנן גופא חזר בו כדקאמר בסמוך לדידי מפרשא מיניה דר' יוחנן כיון דאמר למזונת ריבה לה מזונת. ואפשר גם ללשון ב' יש לומר כן דר' יוחנן נמי ס"ל לתקנת אושא. אלא דס"ל ללישנא ב' דקבלה לא מהני כת"ק א"נ דס"ל דמחילה לא מהני למזונת כדאיתא באה"ע ריש סימן צ"ג אלא בשעת נשואין. ועמ"ש שם בקונטרס אחרון דה"ל מוחל דבר שלא בא לעולם וכמו שיבואר לקמן בר"פ אע"פ. אך כיון דהוי משעבדי וליכא אלא משום תקנת אושא בזה בודאי מהני מחילה דמה לי בחייו או לאחר מותו כיון דמחלה מחלה ור"ל ס"ל דלמזונות ריבה ולא מחלה. ובזה א"ש דלא תקשה ללישנא ב' דה"ל כעורכי הדיינין כמ"ש התוס' דברצונה תליא. ודוק:

{{מרכז|<small>סליק פרק רביעי. בעזר ה' מצודי וסלעי. משגבי וקרן ישעי. המלמד בינה לאנושי. יגה שביב אשי. ויאר עיני בפירושי. לפרק חמישי.</small>}}

{{מרכז|<big>'''פרק אף על פי'''</big>}} 

'''מתניתין אע"פ שאמרו וכו'.''' בספר פני יהושע דקדק דסתם מתניתין משמע מלשון אע"פ שאמרו דכתובה דרבנן דלא כר' מאיר דס"ל כתובה דאורייתא ע"ש. ולע"ד נראה כמו שכתבתי לעיל במתניתין דף נ"א דאף לר"מ הכתובה שנכתבת קודם החופה הוא מדרבנן שתקנו שתגבה משעת חופה או שגירשה או שנתאלמנה אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה וזה אינו מדאורייתא דאינו אלא מהר הבתולות דהיינו משעת ביאה וטעם התקנה כדי שתכתב הכתובה קודם החופה שתסמך דעתה ותהיה החופה ראוי לביאה ע"ש וזה עיקר הדין דקמ"ל מתניתין הכא דרשאי להוסיף ולא אמרינן דקיצותא עבדו רבנן והיינו בזו הכתובה הנכתבת קודם החופה דמפרסמא מלתא וה"ה שלא לבייש את מי שאין לו אבל פשיטא הוא שכ"א יכול ליתן שטר או שיעבוד אחר הנשואין לאשתו ובזה א"ש נמי לישנא דגוב' ר"ל דגובה משעת חופה כדאיתא לעיל דף מ"ד מגבא מאימתי גביא אחד זו ואחד זו מן הנשואין. וק"ל:

'''תוס' ד"ה אע"פ וכו' והשיב לו וכו'.''' עיין במהרש"א ובספר פני יהושע שכתבו דמה שהביאו ראיה מההיא דמתנה שומר חנם וכו' משום דהתם בשומר חנם אף באית ליה נכסי משמע דמשעבד גופו דאין חיוב האונסים ושעבוד נכסיו אלא משעה שנאנס כדאיתא לעיל דף ל"ד ע"ב. מיהו לכאורה אין זה ראיה דודאי יכול אדם לשעבד נכסיו שיש לו היום שיהיו משועבדים לאחר ל' יום ולהתנות אף בדבר שלא בא לעולם ואין ראיה לשעבוד גופו היכא דל"ל נכסי. ונראה דעיקר ראייתם מהא דמשני כשקנו מידו וקי"ל דכל קנין במעכשיו הוא דאל"כ הדרא סודרא למאריה וכיון דס"ל דאין שעבוד נכסיו מתחיל אלא משנאנס לא שייך קנין אלא על כרחך דגופו משועבד מהיום והיינו שדקדקו התוס' והביאו שינויא דכשקנו מידו. ועמ"ש לקמן כנ"ל לפי שיטתם ז"ל אלא דאכתי קשה לי. חדא כיון דאין ההוכחא אלא משמואל דמשני כשקנו מידו כנ"ל (ותו דבל"ז משמע מדבריהם דלר' יוחנן לק"מ כמו שיבואר לקמן בס"ד) א"כ דילמא ס"ל לשמואל כלישנא אחרינא דלעיל דף ל"ד ע"ב דמשעת משיכה מתחייב באונסין. ותו קשה לי על פירושם דאפילו נימא דבשואל אין החיוב מדינא דאורייתא אלא משעת האונס אפ"ה יש לומר כשמחייב עצמו שאני ודלמא באמת בזה משועבדים מיד נכסיו. ודוחק לומר דדייקי לישנא להיות כשואל משמע כשואל ממש ותו קשה לי הא אף לפ"ז ע"כ לא דמי מתחייב עצמו לדין תורה דשואל בשיעבוד הגוף דהא בשואל אפילו שיעבוד הגוף ליכא מעכשיו כדמשמע לעיל שם בהיתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת דפטר ואס"ד דכבר נתחייב בשעבוד גופו משעת שאלה הא אין באין כאחד וצ"ל דכוונתם בשיעבוד הגוף מעכשיו לאו בתורת חיוב אלא דמשעבד גופו מעכשיו לשמור הפיקדון שמירה מעולה כמו שואל. והיה נראה קצת ראיה לדבר דאי נימא דמקבל עליו לשלם אם יאנס כיון דאונסיה לאו בידו ה"ל אסמכתא כדאיתא בב"מ בפרק איזהו נשך דף ע"ד ובח"מ סימן ר"ז דכל שלא אמר מעכשיו ואינו בידו הוי אסמכתא. אך זה דוחק חדא דא"כ מאי ראיה הביאו לכאן דלא דמי שיעבוד לשמור לשיעבוד חוב. ותו נראה דאין זה סברא ששיעבד גופו לשמור מאונסים כיון דאונסים אין בידו כלל לשמור כמ"ש. ע"כ אין שייך שום שיעבוד לשמור אלא לשלם אם אנס וע"כ צ"ל דלאו אסמכתא הוא. דכיון דאונסים אין בידו כלל עדיפא טפי ולא הוי אסמכתא כמ"ש התוס' שם בפרק איזהו נשך דדוקא בדבר שהוא בידו קצת ולא הוי בידו לגמרי הוי אסמכתא ע"ש. אמנם לולי דבריהם ז"ל נלענ"ד מפשטות דבריהם ז"ל דכוונתם כמ"ש הרא"ש ז"ל כיון דסתמא נקיט משמע אפילו לית ליה נכסי ואין מקנה שום נכסים. והא דלא הוכיח התוס' ממתניתין דידן דנקט סתמא יש לומר דודאי פשיטא להו דלר"מ דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם דיכול לשעבד נכסיו שיהיו לו אף שאין גופו מתחייב מהשתא אלא דקשה להו למאי דקי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אלא בשיעבוד החוב וכיון דחוב ליכא אינו יכול לשעבד א"כ יש לומר דמתניתין ר' מאיר הוא כמ"ש לעיל דסתם מתניתין ר"מ אבל התם דמשני כשקנו מידו אפילו ר' מאיר מודה כמ"ש לעיל דכל קנין בעי מעכשיו דאל"ה הדר סודר למאריה והא ודאי דאף לר' מאיר אין הקנין אלא משבא לעולם כדאיתא בר"פ המפקיד משא"כ במתניתין דמקנה נכסים בשטר הכתובה שפיר יש לומר דרבי מאיר הוא. ודוק:

'''ועוד''' נראה מפשטות דבריהם ז"ל דלר' יוחנן דמשני התם בהאי הנאה דמהימן וכו' לא קשה מידי משום דכשמקבל הנאה ה"ל כמקבל ממון כשאר בע"ח שלוה ממון ואינו מתחייב מעצמו ושפיר משעבד אפילו דבר שלא בא לעולם וצריך להבין דא"כ מאי קשיא להו הכא דהא אמרינן לקמן שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה משום חיבת ביאה או משום חיבת חופה כדלקמן א"כ ה"נ יש לומר דבהאי הנאה מתחייב. ונראה דודאי התוספת שפוסק לה בשעת אירוסין כדמשמע במתניתין בסמוך נתארמלה או נתגרשה מן האירוסין וכו' ודאי מהני כדאיתא לעיל דף מ"ז בחיוב האב או הבעל דמהני בהנאת דאחתוני או בהנאת דחיבת חופה וביאה ולא קשה להו אלא במה שנהגו שמוסיף החתן בשעת חופה דבל"ז היא נשאת לו רק שמוסיף לה מעצמו ואין כאן שום סברא לומר שמקבל הנאה הוי כמקבל ממון. ונראה דהך מילתא תליא בפלוגתת הפוסקים באנ"ע סימן ס"ו סעיף ח' דלדעת הרמב"ם ז"ל דשייך מילתא דרב גידל דכמה אתה נותן לבניך וכו' אפילו במחייב עצמו בשעת החופה דאפ"ה שייך משום חיבת חופה. כמ"ש שם הטעם מפני דהוי מצי לצער אותו א"כ גם הכא לק"מ. אך לדעת המרדכי דלא שייך חיבת אחתוני אלא בשעת אירוסין שפיר הקשו. ונראה מדבריהם דס"ל כוותיה ולפ"ז ממילא דלא קשה מה שלא הוכיחו ממתניתין דידן דמתניתין מיירי שפסק על התוספת משעת אירוסין כנ"ל וזה בודאי מהני כנלענ"ד נכון. מיהו נראה דנהי דלא פסיקא להו להקשות לר' יוחנן משום דה"מ לחלק כנ"ל. אבל אליבא דאמת דאדם יכול לחייב גופו א"צ לזה ואף לר"י בעינן ששעבד גופו כמשמעות הפוסקים דהא קי"ל כר' יוחנן שם. ואפ"ה כתבו הכא דבעינן ששעבד גופו. וק"ל:

'''ועיין''' בלשון הרא"ש ז"ל דמשמע ליה דמתניתין דידן איכא לאוקמא בדאית ליה ומתניתין דהשוכר משמע בכל ענין ואפשר משום דאין דרך להוסיף בדאין לו כדמשני דהוי אמינא דקיצותא עביד שלא לבייש את מי שאין לו משמע דבאית ליה איירי:

'''בא"ד דבשלמא כשיש לו וכו' ואפילו נאבדו וכו'.''' משמע דס"ל דבזה שפיר מתחייב ומשעבדי נכסיו ולא משמע כן מלשון הרא"ש ז"ל תדע דמסיים לשיטת הי"מ דהודאת בע"ד דאין טעם זה מספיק לנכסים שידוע שלא היה לו באותו שעה ולדברי התוס' כיון שהיה לו נכסים כפי הודאתו מועיל אפילו נאבדו וקנה אחרים. ונלע"ד דלשיטת הפוסקים בח"מ סימן ר"י דמקנה דשל"בל עם דבר שבא לעולם קנה שתיהן א"כ ה"נ יש לומר כיון דחל על נכסימן שיש לו באותו שעה ה"נ חל על נכסים שקנה אחר כך והתוס' והרא"ש ל"ל סברת הפוסקים אלו. וק"ל:

'''והנה''' לכאורה קשה על הרא"ש דע"כ מוכרח דנאבדו וקנה אחרים מהני מהא דר' ינאי דבסמוך דאמר דתנאי כתובה ככתובה לענין שבח והטעם הוא משום דה"ל ראוי קשה מאי איריא שבח תיפוק ליה דאפילו נכסים שקנה אח"כ לא משתעבדי לתוספת בשלמא לדעת התוס' יש לומר שהיה לו נכסים אחרים ונאבדו וה"א דתגבה דשבח וא"ל שדבח לא דמי לקנה אח"כ משום דמגוף השדה אתי זה אינו דהא משבח ילפינן בב"ב דף קנ"ז דמשתעבדי לב"ח נכסים שקנה אחר הלואה. ומיהו לפמ"ש לעיל דלר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מהני בודאי חיוב התוספת וה"מ הרא"ש ז"ל לאוקמי מתניתין כדר"מ כמ"ש לעיל באמת לשיטת התוס' אלא דהרא"ש ניחא ליה טפי לאוקמי אפילו כרבנן וביש לו נכסים אבל ר' ינאי איתא ביבמות דף צ' דס"ל כר"מ דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם שפיר הוצרך לומר בשבח משום דהוי ראוי ואפילו אי נימא דמלון הש"ס הוא הנ"מ אלו מ"מ אין קושיא כיון דאליבא דר' ינאי קאמר. ודוק:

'''עוד''' מצינו חילוק לשון הרא"ש ז"ל מדברי התוס' ז"ל שכתב וז"ל וגם אינו משעבד עצמו לחוב זה שיתחייב מיד אלא לכשתתאלמן וכו' ולכאורה אינו מובן דהא באמת השיעבוד מיד הוא דגובה משעת הנשואין כדאיתא לעיל דף מ"ד ובכמה דוכתין ומה נ"מ שהתשלומין אינו אלא לכשתתאלמן או תתגרש. ונראה דדעתו ז"ל דהמ"ל דנהי דקי"ל דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ מצינו בפירות דקל דמהני תפיסה כדאיתא בב"מ דף ס"ו דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ועיין בח"מ סימן ר"ט ס"ד בהג"ה וז"ל וה"ה בשאר דברים שלא באו לעולם אפילו לא תפיס אלא כתב לו שטר ומסר לו השטר כמאן דתפס דמי. ועיין בט"ז שכתב שם דאפילו כתב שטר בשעת מכירה מהני א"כ הוי אפשר לומר דה"נ כיון שכותב לה אמרינן לענין זה דהשטר העומד לגבות כגבוי דמי ושפיר חל השיעבוד על הנכסים הבאים אח"כ ברשותו דלגבי שיעבוד כתפס דמי ועל זה קאמר כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אלא לכשתתאלמן לא שייך לומר דהוי כגבוי כדמקשה הש"ס לקמן דף פ"א והא בעי' כשתנשאי לאחר וכו' ונראה דהוצרך הרא"ש ז"ל לזה דהא דבאמת ה"מ התוס' להביא ראיה מהא דקאמר לקמן ר"פ הנושא חייב אני לך מנה בשטר דאע"ג דלא לוה ממנו מעות מעולם מהני ומשמע אפילו ל"ל נכסי השתא מדקתני סתמא כמ"ש הרא"ש ז"ל בהאי דמתנה שומר חנם להיות כשואל אלא דהתוס' דהכא הוא בשם ר"י דס"ל התם כשיטת רש"י ז"ל בר"פ הנושא דמיירי בהודאה אבל הרא"ש דס"ל כשיטת הר"ת שם דמיירי במתחייב מעצמו ע"כ צ"ל משום דהוי אפשר לחלק דהתם בשטר יש לומר דכשבאין הנכסים לידו ה"ל השיעבוד כאלו כבר מוחזקין תחת יד בעל השטר ומהני תפיסה בדבר שלא בא לעולם אבל בכתובה לא שייך זה כנלענ"ד. ודוק:

'''רש"י ד"ה תנאי כתובה וכן מזונת וכו'.''' כתב הר"ן דמ"ש וכן מזונת לא בא לומר שיהא בכלל לשון כתובה דא"כ היכי שקלינן וטרינן לעיל בפרק נערה שנתפתתה מוחלת כתובתה לבעלה יש לה מזונות או לא. הרי מחלה הכל וכו'. ולע"ד נראה ליישב לפמ"ש לעיל שם פרק נערה לתרץ קושיא הר"ן שם מס"פ הנושא דמהני מחילה אף למזונת. תירצו דהתם בס"פ הנושא למוחלת ליורש"י עצמן ודאי מהני דהוא נכלל מחילת הכתובה. אבל במוחלת הכתובה לבעל אין המזונת שלאחר מותו בכלל משום דמן הסתם אין דעתה על זה ע"ש. ומשאר טעמים שכתבו שם. א"כ שפיר יש לומר דהכא מיירי במוחלת ליורש"י ועוד היה נראה דיש לומר דכשמוחלת לבעל אפילו מוחלת בפירוש מזונת דלאחר מיתה ה"ל מוחלת דבר שלא בא לעולם ולא מהני המחילה דאין החיוב מתחיל עד אחר מותו ושקלא וטריא דפירק נערה אינו אלא אם נימא דכיון שמחלה הכתובה אבידה ממילא מזונותיה ועמ"ש בסוף פרקין דלעיל א"כ יש לומר דהכא מיירי אפילו במוחלת לבעל דר' ינאי לשיטתיה דס"ל ביבמות אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכ"ש שמואל אלא דלע"ד יש לומר דאפילו למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא מהני מחילה לבעל על מזונת שלאחר מותו דהא לא עדיף ממוכר ונותן לאחר שלשים יום. דקי"ל דאם מת בטל המכירה. אם כן ה"נ מה יועיל מחילה שמחלה לבעל לאחר מותו דכיון שמת בטלה המחילה. וא"ל דהוי כמוחלת ליורשים דהא מחילת הכתובה לבעל. ואיך נכלל בו מחילת המזונת ליורשים. ומחוורתא כמ"ש לעיל דהכא מיירי במוחלת ליורשים עצמן. וק"ל:

'''פירש"י ד"ה למוכרת וכו' ומכרה את הכל וכו'.''' לכאורה קשה במוכרת ונחזי אי דמי כתובה בטובת הנאה. או דמי תוספת. דמסתמא קאמר אפילו התוספת הוא כפלי כפליים. כדמקשה בב"ק דף מ"ו ונחזי אי דמיא רדיא לרדיא וכו'. וצ"ל דליכא שום אדם דקרי לתוספת תוספת דבכה"ג אין הדמים ראיה כדאיתא בב"ב פרק המוכר את הספינה. ועוד קשה דהא מקשה בב"ב דף ע"ח גבי צמד ואי אין הדמים ראיה ולהוי בטול מקח. ומשני דאין ה"נ. ולמאי דס"ל להרא"ש והובא בח"מ סימן ס"ו דאף דאין אונאה לשטרות מ"מ ביתר מפלגא יש אונאה א"כ צ"ל דבאמת אי הוי יתר מפלגא ה"ל ביטול מקח דאף דהבעל מוחזק אם מכרה לו אפ"ה כיון דכולי עלמא קרי לתוספת שם כתובה הכל בכלל. מיהו לא ידענא מנ"ל לפרש כן דה"מ לפרש כמו שפירש בתובעת. וכן כמו שפירשו התוס' בתובעת דאם תבעה הכתובה עצמה יש לה מזונת וה"נ יש לומר לפירש"י אם מכרה התוספת אין לה מזונת. דהא ס"ל כר"ש דמקצת כסף ככל כסף. ולפירוש התוס' אם מכרה הכתובה עצמה ולא התוספות יש לה מזונות. מיהו לפמ"ש המפרשים דס"ל לרש"י דתובעת מודו רבנן דאפילו תובעת מקצתה איבדה מזונותיה דטעמא משום תביעה בבית דין ואיכא בזיון הבעל יש לומר דכי היכי דלא ניחא ליה לרש"י ז"ל דתובעת כפירוש התוס'. כמ"ש הר"ן דמשמעות לשון ולתובעה הוא משמע בשביל שתובעת התוספת ולא בשביל שלא תבעה. ה"נ לא ניחא ליה לפרש דאם מכרה הכתובה ולא התוספת יש לה מזונת דזה אינו במשמע בלשון ומוכרת. דזהו בשביל שלא מכרה. מיהו ה"מ לפרש לפמ"ש הרא"ש דף צ"ו ע"ב וקי"ל כותיה דאם מכרה מקצת הכתובה יכולים היורשים לסלק כתובתה אע"ג דקי"ל כאנשי גליל. א"כ ה"נ יש לומר דאם מכרה התוספת יכולים היורשים לסלק כתובתה ולפטור ממזונת ואפשר דכיון דכתב הרא"ש הטעם משום דכל אחת תגבה כתובתה ותשאיר פרוטה. מ"מ בתוספת לא שייך זה. כיון דנשאר כל עיקר הכתובה יש לה מזונת ועמ"ש לקמן גבי כל זמן בבית אביה וצ"ע. מ"מ נראה לפי שיטת התוס' דמפרשי בתובעת שלא הפסידה כששיירה התוספת ה"נ יש לומר במוכרת. ובזה א"ש דלפי שיטת התוס' בפוגמת דמיירי בשני שטרות א"כ לא מיירי בענין אחד דהא במוכרת ע"כ צ"ל לפירש"י בשטר אחד דאל"ה לא שייך לומר שמכרה התוספת דהא בעינן כתיבה ומסירה א"כ נחזי אי מסרה לו שטר התוספת או לא. ולפמ"ש לענין מזונת שפיר מיירי בשני שטרות ורש"י לשיטתיה דמיירי הכל בשטר אחד. ודוק:

'''שם בד"ה ולפוגמת.''' הא דלא פי' כפשטיה כמ"ש התוס' דאם קבלה על הכתובה צריכה שבועה גם על התוספת והא לא נשמע מהא דקאמר ולשבועה דקמ"ל דפגימת כתובה מהני להתוספת. ולכאורה היה נראה דס"ל לרש"י ז"ל דמשנה מפורשת היא לקמן דף פ"ז היתה כתובתה אלף זוז היא אומרת לא התקבלתי אלא מנה לא תפרע אלא בשבועה משמע דלא תפרע כלל אלא בשבועה. וצ"ל דמהתם ה"א כשאומרת שנתפרע על עיקר כתובה דמסתמא פריעת מנה ראשונה הוא על עיקר הכתובה ואכתי לא ידענא באומרה בפירוש שקיבלה על התוספת דמהני בפגימות כתובה אלא לשיטת התוספות צ"ל באמת כמו שכתבו דקמ"ל בשני שטרות ורש"י ל"ל הך סברא כיון דשטר בפני עצמו לא נפגם. מיהו לפ"ז צ"ל הא דקאמר בסמוך ולשבועה אע"ג דקתני במתניתין שם בהדיא בפוגמת ועד אחד מעיד שהיא פרועה אפילו היתה כתובתה אלף זוז לא תפרע אלא בשבועה מ"מ קמ"ל לענין הנפרעת שלא בפניו ומנכסי יתומים ולקוחות דאינו מפורש שם במתניתין שהיה כתובתה בתוספת אך זהו דוחק גדול דמה"ת נחלק בין הנשבעים ונוטלין כיון דתנן במתניתין בפוגמת ועד אחד ה"ה לאינך ותו דלא משמע כן מלשון רש"י לקמן בד"ה ולשבועה דנקט נמי עד אחד מעידה שהיא פרועה. והעיקר בזה נלענ"ד דהוצרך הכא לפוגמא ולשבועה דלא נשמע ממתניתין לקמן משום דבאמת קי"ל דגילגול שבועה מדאורייתא ואפילו לא טען הבית דין מגלגלין אפילו בנשבעין ונוטלין כמבואר בח"מ סימן צ"ד א"כ פשיטא היכא דצריכה לישבע על עיקר הכתובה צריכה לישבע נמי על התוספת מצד גילגול אפילו אם לא היתה תנאי כתובה ככתובה וע"כ צ"ל דמיירי הכא בפוגמא לפירש"י דקמ"ל דפגימות תוספת מהני להשביעה על עיקר כתובה היכא דאין הכחשה בתוספת כגון שמודה הבעל על התוספת דלא פרע ואין מכחיש אלא על עיקר כתובה אי נמי דליכא נכסי כי אם על עיקר כתובה אי נמי שהיא אינה רוצה להפרע עתה אלא עיקר הכתובה אפילו הכי צריך שבועה וכן לקמן ביתומים ולקוחות מיירי בהכי היכי דליכא נכסי או שהיא אינה רוצה להפרע רק התוספת אי נמי שכבר נשבע על עיקר הכתובה בפירוש. וכל זה אינו נשמע ממתניתין לקמן. ודוק:

'''ונראה''' לפרש טעמא דרש"י ז"ל דלא ניחא ליה לפרש כפירוש התוס' דפגימות הכתובה מהני לישבע על התוספת דא"כ תקשה להיפך למה ל"ל תו ולשבועה כיון דכבר נשמע בפוגמת דצריכה שבועה על התוספת ה"ה דנשמע דנשבעת על התוספת כשאר נשבעין ונוטלין דמ"ש כנ"ל. ודוחק לומר דנקט ולשבועה כי היכא דנדע מיתורא דלפוגמת דפגימות כתובה מהני לתוספת והוצרך לפרש דלפוגמת היינו דפגימות התוספת מהני לישבע על העיקר אבל על התוספת בעצמו ה"א דאין צריך שבועה כלל דלא תיקנו בתוספת שבועה מטעם שיבואר בס"ד לקמן שיטת רש"י ז"ל והתוס' דמפרשי דלא תגבה גם התוספת אלא בשבועה באמת אזלי לשיטתם שפירשו לקמן ובשבועה בענין אחר כמו שיבואר שם בס"ד וק"ל:

'''ועוד''' נראה דיש לומר הא דלא פירש"י ז"ל כפי' התוספות בפוגמת דפגימת כתובה מהני על התוספת דס"ל לרש"י ז"ל כיון דקי"ל אסור לאדם להשהות אשתו בלא כתובה א"כ ממילא כשיושבת תחת בעלה לא מבעיא כשמקבלת סתם מסתמא קיבלה על התוספת אלא אפילו כשמקבלת בפירוש על עיקר הכתובה אפ"ה ממילא נעשה מן התוספת עיקר כתובה דהא משום הכי אין צריך לכתוב לה כתובה אחרת כדין המקבלת כתובתה או מוחלת לבעלה דקי"ל דאסור לדור עמה עד שיכתוב לה כתובה אחרת אלא כיון דאיכא תוספת חזר התוספת לעיקר כתובה א"כ אפילו יהיה התוס' אלף זוז מ"מ כיון דנגד מה שקיבלה על עיקר הכתובה איזה סך חזר זה הסך מן התוספת להיות עיקר כתובה. וממילא דהדר ה"ל כקיבלה על התוספת כיון דעיקר כתובה נשאר על התוספת ולא ניחא ליה לפרש. דמיירי שהפגימה על הכתובה היה לאחר גירושין כבר דלשיטתיה אזיל כמו שיבואר בסמוך דס"ל דהא דצריך לאשמועינן הכא טפי משאר שטרות דעלמא דצריכין שבועה הוא משום דמיירי בפרעון בהיותה תחתיו דהוי כמו בתוך זמנו כמו שיבואר לקמן א"כ ע"כ צ"ל שקיבלה בהיותה תחת בעלה. ודוק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}