עריכת הדף "הפלאה/כתובות/נב/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''גמרא ''' הב"ע כגון שנדרה איהי וכו'. לכאורה קשה דהפוכי סברות המקשן והתרצן. דהא המקשן הוי פשיטא ליה ע"כ לדמות נדר לאיסור אחר. דאל"כ לא הוי מקשה מידי רבא כר' יהושע. דהא יש לומר דלהכי מחייב ר"א לפדותה אפילו לרבא משום דהוא גרם וע"כ דמדמה נדר לאיסור אחר והתרצן פשיטא לי היכא דהוא גורם הוא חייב לפדותה אלא דפליגי בנדרה איהי אם הוא הוי גורם. ועיין מהרש"א בפי' התוס' ד"ה כגון וכו'. ונראה דיש לומר דהמקשה ס"ל בפשטות דהמדיר את אשתו משמע דהוא מדירה שלא תהנה ממנו. כפירש"י בד"ה המדיר את אשתו מליהנות לו. וא"כ קשה ליה קושית הש"ס ר"פ המדיר וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדירה שלא תהנה ממנו. ומוקי לקמן בכמה אוקימתא דלא שייכי הכא ע"ש. וס"ל להמקשה דמיירי באשת כהן. דלא מיבעיא בנשבית ואח"כ הדירה באשת כהן כיון שכבר אסורה עליו שוב אינו משועבד לה כדאמרינן לקמן דף נ"ט ע"א בקונם שאני עושה לפיך ר"י הסנדלר אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו ואפילו בהדירה ואחר כך נשבית מ"מ כיון שנשבית אז חל הנדר כסברת ר"י הסנדלר דכשגירש' חל הנדר. ה"נ כשנשבית ונאסרת עליו אז פקע שיעבודה וחל הנדר. ולפ"ז דמי ממש לאלמנה וכה"ג דלא שייך לומר דהוא גרם לה כיון דלא חל הנדר כלל קודם שנשבית. והיינו דקאמר רבא כר' יהושע ובזה מובן הא דקאמר מאי לאו באשת כהן:

'''והנה ''' לכאורה היה אפשר לפרש המדיר את אשתו היינו כגון שאמר הנאת תשמישך עלי דחל הנדר בכה"ג וכדפירש"י לקמן דף ס"א ע"ב במתניתין דמדיר את אשתו מתשמיש. אלא שזה דוחק דסתם מדיר משמע שהיא מודרת ממנו. ותו דא"כ הא דקאמר בברייתא בנשבית ולבסוף הדירה. קשה הא אין הנדר חל באשת כהן לדעת רשב"א ורוב הפוסקים בי"ד סימן רט"ו דאף דנדרים חלים על דבר מצוה. היינו דוקא במצות עשה אבל במצות לא תעשה אינו חל. וא"כ אי ס"ד דמיירי בנדר תשמיש אין הנדר חל כלל דבל"ז אסורה. ואף דיש לחלק דבשבויה דרבנן שפיר חל הנדר כדמשמע ביומא דף ע"ג ע"ב לשנויא קמא. מ"מ לשנויא בתרא שם אינו מוכרח ע"ש. ותו דבאומרת טמאה אני ודאי דאין הנדר חל דאסורה מדאורייתא. דודאי נאמנת אף למשנה אחרונה דלא שייך שמא נתנה עיניה באחר. כיון דכבר אסורה מדרבנן לבעלה וא"כ אפילו אומרת טהורה אני לא שייך אתי לאערומי דהא תוכל לומר טמאה אני ולא יועיל הערמתו. א"כ לפי דעת המקשה דאמר מאי לאו באשת כהן אי אפשר לומר בנדר תשמיש וע"כ מיירי דמדירה הנאה שלא תהנה ממנו א"כ קשה הא משועבד לה. ובאמת ה"מ לפרש דמיירי באשת ישראל ובנודר הנאת תשמישה עליו ושפיר חל אפילו בנשבית ואח"כ הדירה. א"נ באשת כהן לרבא. ובאמת הברייתא חלוקה דנשבית ולבסוף הדירה מיירי באסור הנאה ממנו דכיון דכבר ידע שנשבית גרם הוא מניעת הפדיה מחמת דהוי ע"י הנדר איסור מחמת דבר אחר. וכן צ"ל באמת לשנויא דמסקנא לפי דעת מהרש"א ז"ל דפליגי בגרם לה. אלא דכ"ז הוי דוחק להש"ס ומשני בתחלה דמיירי בנדרה היא וקיים לה הוא דהיינו בנודרת הנאה ממנו דודאי חל. ושפיר פליגי בנתנה אצבע בין שיני' מי הוא הגורם. ודוק:

'''ובזה ''' יש ליישב קצת מ"ש רש"י בד"ה הב"ע וכו'. א"נ בכהנת על ידי נדר דכ"ע אי כאביי אי כרבא דלשון אי כרבא לא א"ש. ומהרש"א ז"ל מחקו מדברי רש"י ז"ל. ולפמ"ש יש לפרש מ"ש רש"י ע"י נדר היינו נדר דידיה דקיימינן ביה לפי' סברת המקשה וכמ"ש לעיל דלא הוי גרמא דידיה כיון שלא חל עד שנשבית. והיינו דסיים רש"י והכא כגון שנדרה היא וקיים לה הוא וכו' והיינו אוקימתא דמשני השתא. מיהו מה שכתב רש"י ובישראל פליגי. צ"ל דאזלא אליבא דאביי. ועיין בסמוך. וק"ל:

'''ומהכא ''' יש להקשות לשיטת המהרש"א לקמן דף נ"ט ע"ב גבי נדרה שלא להניק אף שהיא משועבדת לו להניק. מ"מ כשהוא מתרצה לנדרה חל הנדר. ופליגי שם מי נתן אצבע בין שיניו. א"כ ה"ה להיפך היכא דמשועבד לה והיא נתרצה חל הנדר ותלינן בפלוגתא דשם מי נתן אצבע בין שיניו. דלמ"ד בנדרה היא וקיים לה הוא. הוא נותן אצבע בין שיניו ה"ה הכא היא נתנה אצבע בין שיני'. וכן לאידך מ"ד להיפך א"כ לא הוי צריך הש"ס לדחוקי דמיירי בנדרה היא. אלא דהל"ל בנדר הוא כסברת המקשן. ומיירי שנתרצה היא לנדרו דחל הנדר ופליגי להיפך. אך לפמ"ש שם בספר פני יהושע שם דאם הנודר נותן אצבע בין שיניו אין הנדר חל כלל אע"פ שנתרצה אי אפשר לפרש הכי דא"כ למה אמר ר"א פודה ונותן כתובתה הא לא חל הנדר כלל ואמאי נקט נותן כתובתה. ועיין מה שכתבתי מזה שם ובר"פ המדיר. וק"ל:

'''שם ''' בגמרא ואי דנדרה איהי מה לי הדירה ולבסוף נשבית וכו' ופירש"י הא לא הערים מידי שהרי היא התחילה בנדר. כתבו הב"ח וח"מ וב"ש בסימן ע"ח דהא דפשיטא להמקשה דבנדרה היא לא שייך אתי לאערומי. היינו דוקא למאי דס"ד דס"ל לר' יהושע דהיא נתנה אצבע בין שיני' אבל למאי דקי"ל דהוא נותן אצבע בין שינוי שפיר שייך אתי לאערומי. ולכאורה קשה דא"כ מאי פריך אליבא דרבא דילמא הכי מסתפקא ליה אי בהדירה ולבסוף נשבית ומשום דס"ל לר' יהושע דהוא נותן אצבע בין שינוי או נימא דס"ל לר' יהושע נמי דהוא נותן אצבע והא דאמר ר"י אינו פודה היינו דוקא בנשבית ולבסוף הדירה ובאשת כהן וס"ל לר"י דכיון דכבר נאסרה עליו כשנשבית שוב לא גרם איסור בקיומו. כיון דבל"ז אסורה לו. ושפיר השיב לו דאם נימא דס"ל ג"כ דהוא נותן אצבע בין שינוי. א"כ אתי לאערומי כדעת האחרונים הנ"ל. וצ"ל דס"ל להמקשה דאם נימא הכי דפליגי בנשבית ולבסוף הדירה דוקא ובאשת כהן מ"ט דר"א דקאמר פודה וע"כ דר"א ס"ל כיון דעכ"פ גרם בקיומו מניעת הפדיון מחמת איסור דבר אחר לכך חייב לפדותה. וזה דוחק לאוקמי פלוגתייהו בהכי. ומ"ט דר' יהושע. ותו דאכתי לא מתרצא אליבא דאביי. וק"ל:

'''שם ''' בגמרא אמר ליה רב הכי אמר חביבי וכו'. לכאורה הא דלא מוקי ברייתא שניה בלא הכיר בה משום דמשמע ליה דלפי הטעם דנקט הברייתא דלא קרינן ביה ואותבינך לאנתו אין לחלק דבעינן בשעת פדיה נמי ואותבינך לאנתו ואין סברא לחלק דבהכיר בה כיון דבאותו שעה קרינן ביה ואותבינך לאנתו מחויבים לפדותה. וע"כ הטעם בברייתא דלעיל דמחלק בין הכיר בה ללא הכיר בה. היינו משום דבהכיר בה כבר נתחייב בפרקונה כפירש"י והנה לאביי לעיל דס"ל באלמנה לכ"ג חייב לפדותה דלא חיישינן לאיסור אחר. קשה דהא הוי מצו ר' חייא לשנוי דברייתא קמייתא מיירי באשת כהן. ולהכי חייב לפדותה בהכיר בה כיון דקרינן ביה ואהדרינך למדינתך אף לאחר מיתה אבל בלא הכיר פטור משום דלא נתחייב כלל בחייו. ואין לומר דס"ל לאביי דהחילוק בין הכיר בה ללא הכיר בה הוא דבהכיר בה קרינן באותה שעה עכ"פ ואותבינך לאנתו משא"כ בלא הכיר וא"כ ע"כ מיירי באשת ישראל. דא"כ קשה קושיא הנ"ל דה"ל לאוקמי ברייתא שניה בלא הכיר בה ולא היה שעה לקרות בה ואותבינך לאנתו. ויש ליישב בדוחק. מיהו אנן דקייש לומר כרבא אפילו באשת כהן והכיר בה פטורים היורשים דאף דקרינן ואהדרינן למדינתך מ"מ ה"ל דבר אחר גורם דלא נוכל לקרות ואותבינך לאנתו. ולהכי לא חילקו הפוסקים בזה. ומזה סייעתא לשיטת הב"ש בסימן ע"ח באשת כהן שנשבית ואחר כך נודע שזנתה ונתרצית. אף שכבר נאסרת משעת שביה אפ"ה ה"ל גרם איסור דבר אחר ופטור מלפדותה וכ"כ הרא"ה ז"ל דלא כח"מ דהא הכא אין חילוק באשת כהן אף דכבר נאסרה עליו בחייו משעת שביה. אלא דהא קשיא לי על דבריהם דבל"ז פטור מפרקונה דהא קייש לומר בזינתה ברצון דהפסידה כתובתה ותנאי כתובה ככתובה. וממילא פטור מפרקונה. ולא דמי לאלמנה לכ"ג משום דיש לה כתובה ויש לה פירות כמ"ש התוס' ד"ה ממזרת וכו'. משא"כ בזינתה דאין לה כתובה ולא פירות. וצ"ל דס"ל בכתובה עצמה באשת כהן שנאנסה אפילו זינתה ברצון אח"כ לא הפסידה כתובתה כיון שכבר נאסרה עליו. וצ"ע. ודוק: ועיין קונטרס אחרון:

'''תוס' ''' ד"ה והיו וכו'. וא"ת והא דבעינן וכו'. משמע מדבריהם דרשב"ג לאו איסורא קאמר אלא דאין הבעל מחויב לפדותה דלא כמשמעות הלשון אין פודין. וכפירש"י לקמן ד"ה מפני תיקון העולם וכו'. דאל"ה מאי קשיא להו ה"ל לאוקמא מתניתין דפרק השולח כרשב"ג אלא על כרחך ס"ל דא"כ ה"ל לפלוגי בעלמא. וכן נראה מדבריהם לקמן ד"ה אין פודין ארישא קאי. משמע דבסיפא דקתני רצה פודה לא שייך פלוגתא דרשב"ג משום דלאו איסורא קאמר. ומהרש"א כתב שם דהתוס' שכתבו דארישא קאי היינו לשיטת רש"י דבסיפא אינו פודה כלל אפילו פחות מכדי דמיה. ולא נהירא דאף לפירש"י מסתמא הא דקאמר רצה פודה ארישא קאי דהיו מבקשים ממנו עשרה בדמיה. ותו דמשמע כן מלשון רצה פודה דאל"כ הל"ל אינו חייב לפדותה. אלא דע"כ דקמ"ל דאם רצה פודה אפילו יותר מכדי דמיה. ושפיר הוי שייך פלוגתא דרשב"ג לאיסורא אפילו אסיפא אלא דס"ל להתוס' דליכא פלוגתא לענין איסורא מטעמא שכתבו הכא. ואין לתמוה על לשון רשב"ג דאמר אין פודין את השבויות יותר על כדי דמיהן מפני תיקן העולם דמשמע דקאי על שבויות דעלמא ומטעם תיקון העולם דוקא. ולא קאמר אין חייב לפדותה יותר מכדי דמיה דיש לפרש דטעמא יהיב למילתא דאין מחייבים את הבעל מחמת תקנת חז"ל פרקונה משום דנהי דאשתו כגופו ולא היה ביד חכמים לאסור לפדות יתר מכדי דמיה מפני תיקון העולם משום דכל אשר לאיש וכו'. מ"מ למה יחייבו אותו לפדותה כיון דניחא להו טפי שלא יפדה אותה יתר מכדי דמיה. וטעמא דת"ק הוא או משום דס"ל דתיקון עולם הוא משום דוחקא דציבורא משא"כ בבעל. או דס"ל נמי משום דלא לגרבו. אלא דהכא אשתו כגופו ול"ל סברת רשב"ג מטעם שיבואר בסמוך והיינו בעיא דש"ס שם ודוק:

'''בא"ד ''' והכא אשתו כגופו וכו'. ובהרא"ש ז"ל בשם מהר"ם כתב דאשתו כגופו וכו'. דכיון דחייב לפדותה בתנאי בית דין כמו שיש לה ממון דמי ע"ש. ונלענ"ד להבין לשון הר"ם דנקט תרי טעמא דכיון דס"ל דחיוב תנאי בית דין הוא כמו שיש לה ממון דמי למה ליה למימר דאשתו כגופו. ונראה דס"ל דבאמת קשה מ"ט דרבנן דמחייבו לפדותה ברישא דמשום אשתו כגופו אין להכריחו דאפילו גופו היה ראוי למונעו משום תיקון העולם אלא משום דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. אבל אין להכריח אותו בודאי. וצ"ל הטעם משום דהוי כמי שיש לה ממון א"כ כיון דהיא רוצה בכך בדידה תליא מילתא דכל אשר לה היא נותנת בעד נפשה. וממילא מחויב הבעל משום פירות שאכל. רק בסיפא דפרקון שני דכבר אין לה תקנת פרקונה כדקתני רצה אינו פודה קשה למה אם רצה פודה דהא לאו בדידה תלינן מילתא דאפילו לפירש"י כתבתי לעיל דאם רצה פודה היינו אפילו יותר מכדי דמיה. ע"ז צ"ל הטעם משום דאשתו כגופו וכיון שרוצה אין למנעו. ולפ"ז מובן יותר מ"ש לעיל בשיטת התוס' דרשב"ג לא קאי רק ארישא דכיון דרישא וסיפא תרי טעמא נינהו וכיון דמוכרח מסוגיא דרמי אהדדי דרשב"ג ארישא קאי ממילא דלית לנו לאפושי פלוגתא דפליג גם אסיפא כיון דתרי טעמי נינהו. ונהי דל"ל סברא דת"ק ברישא דכיון שיש לה פירות כמו שיש לה ממון דמי ובדידה תלינן מילתא. וס"ל אין מחייבין אותו. אבל בטעמא דסיפא דאשתו כגופו למה נימא דפליג. כ"ז כתבנו לשיטת הרא"ש ז"ל ודוק:

'''אמנם ''' לולי דבריהם נלענ"ד דאין אנו צריכים לטעמא דהרא"ש ז"ל בשם הר"ם ז"ל דתקנת פירות הוי כיש לה ממון דהוא דחוק קצת. והוא דלא מיבעיא היכא שיש לה נכסים שאין לבעל פירות מהן ואם לא יפדה אותה בעל משלו ממילא תפדה היא את עצמה משלה דפשיטא דאין כופין חכמים למנוע אותה מפני תקוון עולם משום דכל אשר לאיש וכו'. א"כ ממילא דחייב הבעל לפדותה משלו כיון דמ"מ תפדה עצמה מאי נפקא מיניה אם משלו אם משלה. אפילו היכא דיש לבעל פירות מנכסי מלוג שלה. מ"מ רחוק מן הדעת שימנעו חכמים אותה לפדות את עצמה בכל נכסי מלוג שלה משום דמשועבדים לבעל לפירות. דהא כתבו התוס' לעיל דף מ"ז ע"ב דהא דאין אשה יכולה לומר איני נותנת פירות ולא תפדני כמו שיכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה היינו משום שלא תטמע בין הגוים א"כ אין הדעת סובלת שיתקנו חכמים שלא תוכל לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות שעל ידי זה לא תוכל לפדות עצמה מבין הגוים. וא"כ פשיטא דיכולה לומר כן. וכיון דעכ"פ תפדה את עצמה למה יבטלו חכמים תקנת פרקונה כיון דאין נ"מ בתיקון עולם. ואף דלא חיקו חכמים וחייבו בפרקונה כיון דאין נ"מ בתיקון עולם. ואף דלא חילקו חכמים וחייבו בפרקונה אפילו היכא דל"ל נכסי מלוג היינו ע"כ משום לא פלוג כי היכי דלא חילקו חכמים בתחלת התקנה דפרקונה תחת פירות בין אשה שיש לה נכסי מלוג או אין לה נכסי מלוג א"כ ברישא לק"מ אבל מסיפא בפדיון שני דודאי א"י לומר איני נפדית ואיני נותנת פירות שכבר משועבדים לו כל הפירות בשביל פדיון ראשון כדקאמר רצה אינו פודה שפיר שייך התקנה שלא יפדה יותר מכדי דמיה מפני תיקון העולם. וצ"ל טעם מפני שאשתו כגופו. ואפשר דיש להעמיד כ"ז בדברי הרא"ש בשם הר"ם ז"ל. ודוק:

'''וכיון ''' שזכינו לזה נלענ"ד לפי דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאפילו בפרקון שני שאינו מחויב לפדותה יכולה היא לומר תן לי גיטי וכתובתי כמבואר באנ"ע סימן ע"ח וכמו שפירשו דבריו האחרונים ז"ל. א"כ לפי מאי דמוקמינן לקמן דברייתא קמייתא דמיירי בפחות מכדי כתובתה וכדמשני דרשב"ג תרי קולי אית ליה א"צ לסברת התוס' אפילו בסיפא משום דאשתו כגופו. אלא משום דכיון דמיירי בפחות מכדי כתובתה. א"כ אם לא יפדה אותה ממילא תפדה עצמה בכתובה לא שייך תיקון העולם למנוע אותו. כיון דמ"מ תפדה עצמה בכתובתה תו אין נ"מ אם הוא יפדה אותה כנ"ל ועמ"ש לקמן בזה ליישב שיטת רש"י ז"ל ודוק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}