עריכת הדף "הפלאה/כתובות/נא/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''בגמרא''' וכ"ת כולה ר"מ היא ושני ליה וכו' ומי שאני ליה. נראה הא דס"ד דשאני לר"מ הוא פשוט מתקנת שמעון בן שטח לקמן דף פ"ב ע"ב שתיקן שיהא כל נכסיו אחראין לכתובתה. וע"ז קאמר ומי שאני ליה. ולפ"ז צ"ל דס"ל לר"מ דלא היה התקנה דשמעון בן שטח אלא שיפרש כן בכתובה. דזה דוחק גדול לומר דלא ס"ל ר"מ תקנה דשב"ש כלל. ונראה דלשיטת הרא"ה הנ"ל א"ש טפי דכיון דלדעתו אי הוי מהני בכתובה מחילה בע"פ הוי חיישינן שמא מחלה לו מתחלה כנ"ל. כ"ש בשיעבוד נכסים מתקנת שמעון בן שטח דאי מועיל מחילה חיישינן שמחלה לו מתחלה וכל מאי דמצי איהו למטען טעניני' ללקוחות. א"כ יש לומר דאף דס"ל לר"מ דלא מהני מחולה בכתובה. היינו מטעם דקאמר לקמן דף נ"ו דס"ל לר"מ כתובה דאורייתא. וס"ל לר"מ כל המתנה על מ"ש בתורה תנאו בטל. אם כן היינו דוקא בגוף הכתובה. אבל אחריות דאינו אלא מתקנת ש מעון בן שטח שפיר מועיל מחילה. וממילא דא"ש טעמא דר"י כיון דס"ל לקמן דכתובה דרבנן. וס"ל דבדרבנן לא מהני מחילה בע"פ. ממילא דאחריות טעות סופר הוא כיון דליכא חשש דמחלה. ודוק היטב:

'''רש"י ''' ד"ה הכא לא כתב ליה וכו'. משמע מדבריו דאם ידענו שמחלה מועיל אלא דלא חיישינן לרצוי. מיהו קשה ע"ז דהא כתבו התוס' דמצי להקשות מסיפא עצמה והרי חזינן בסיפא דאפילו אם אנו יודעים שנתרצה דהא כתב לה שוה מנה במאתים ואפ"ה לא מהני. וצ"ל דמיירי שהטעה אותה וסברה ששוה מאתים וכ"כ הרא"ה ז"ל ואע"ג דקי"ל אין אונאה לקרקעות מ"מ בשיעבוד אפשר דשאני. ויותר נלענ"ד דלהכי נקט שוה מנה במאתים דהוי פלגא דקי"ל בפלגא יש אונאה לקרקעות כדאיתא בב"מ דף נ"ז ובח"מ סימן רכ"ז ועמ"ש דיש לומר לקמן דף צ"ח בענין זה באריכות. וכבר כתבנו לעיל לדעת המקשה דאע"ג דאמרינן לקמן דר"י פליג על ר' יוסי וס"ל דלא מהני מחילה בע"פ יש לומר דדוקא התם שכתב לה כתובה ס"ל לר"י דלא מהני מחילה דידה בע"פ. מיהו זה דוחק שפירש"י כן אליבא דאמת דמשמע לקמן דהא דאינו מועיל הוא מטעם חיזוק. ואין חילוק בין כתב לה כתובה או לא. ונראה דכונתו לפרש דאתי שפיר הך שנויא ג"כ אפילו לרבין אליבא דר' יוחנן לקמן דף נ"ז דבתחלת חופה מודה ר' יהודה לר' יוסי דמהני בע"פ. ולדידיה צ"ל באמת כפירש"י דטעמא דמתניתין משום דלא חיישינן לריצוי דהא מתניתין מיירי בתחלת חופה. ובזה אתיא שפיר טפי סיפא דמתניתין דר' יוחנן עצמו דס"ל דמודה ר"י בתחלת חופה. ס"ל דיש אונאה בפלגא כדאיתא לקמן דף צ"ח בירושלמי שהביאו התוס' ע"ש. ודו"ק:

'''גמרא ''' מאי חייב מן המחוררי' וכו'. לכאורה קשה דא"כ מאי קמ"ל בסיפא בשלמא לשנויא קמא הוא תנאי בית דין אחר תקנת שמעון בן שטח שכל נכסיו אחראין וא"ל לענין שאינו יכול לטעון פרעתי. דאין זה משמעות בסיפא יותר מרישא. וגם משנה מפורשת היא לקמן דף פ"ט. ונראה דלפמ"ש לעיל דברישא יש לפרש כפירש"י בד"ה הכא לא כתב לה וכו' דלא חיישינן לריצוי. א"כ יש לומר דבסיפא קמ"ל דאפילו כתב שוה מנה במאתים דחזינן שנתרצה לא מהני לר"מ. וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל בתוס' ד"ה מני ר"מ דמשמע מסיפא דאפילו כתיבה לא מהני דמה שכתב לה שוה מנה במאתים ה"ל ככתיבה. ואף לפמ"ש לעיל לפירש"י בשינויא קמא צ"ל דסיפא מיירי שהטעה אותה היינו לשנויא קמא דמוקי כר' יהודה ומן המשועבדים. אבל השתא דמוקי כר"מ א"צ לפרש כן א"נ דהא גופיה קמ"ל דתלינן בטעות ולא חיישינן לריצוי. וק"ל:

'''תוס' ''' ד"ה גט חוב וכו' והא דמוקי לה הכא כר"מ וכו'. לכאורה יש לדקדק בלשונם דיותר ה"ל להקשות בפשיטות דמאי מקשה הש"ס מכתובה שאין בו אחריות אפילו אי אתיא כר"מ דילמא במפורש בלא אחריות ודוחק לומר משום דאי אתיא כר"מ משמע דדמי לגט חוב. ולפמ"ש לעיל בשיטת התוס' דלר' מאיר אפילו כתיבה בפירוש אינו מועיל ומוכח כן מסיפא א"כ הוי אפשר לומר דמשמע מסיפא דאפילו מפורש בלא אחריות לא מהני ואכתי קשיא ממתניתין לר"מ. אלא דקושיתם דמנ"ל דר"מ הוא. ולפ"ז למאי דמוקי כר' יהודה משמע דאפילו מחילת השיעבוד לא מהני אלא בהתקבלתי וצריך לחלק בההיא דלקמן דף צ"ה דמתניתין חתמה לראשון דלגבי לוקח אחד שאני. ודוק:

'''בגמרא ''' אמר אבהו דשמואל וכו'. הקשה בספר פני יהושע דאמאי לא לוקי אחזקת כשרות ואחזקת היתר לבעלה וניחא ליה משום דרוב הנבעלות באונס מתרצות בסוף. והוא דחוק דנהי דלענין חזקת היתר לבעלה יש לומר כן. אבל מחזקת כשרות אכתי קשה וכי נימא דרוב נשים אינם כשרות. (ותו דאכתי לא מתרצא בשבוית מלכות דאמרינן מסתמא דשמא נתרצה אפילו לרבא דפליג על אבהו דשמואל בשאר נשים שנאנסו. ואמאי נוקי אחזקת כשרות דלא נתרצה לו). והנראה דלפי מאי דאמר אביי בר"פ כל שעה דף כ"ה ע"ב דלא אפשר וקמכיון שרי לכתחלה לר' יהודה דלא אזיל בתר כונה. א"כ שפיר חיישינן כיון דנאנסה דשמא נתרצה לו בסוף ביאה דהתירא הוא לדידה כיון דלא אפשר ולא שייך חזקת כשרות כלל. והא דאסורה לבעלה היינו משום דלאו בעבירה תליא מילתא. דהא קי"ל באה"ע סימן קע"ח דבזינתה בשוגג ואומר מותר אפ"ה אסורה לבעלה אף דלא נתכונה לעבירה. משום דעכ"פ מעלה בבעלה כיון דברצונה היה וה"ה בכה"ג ובזה אתיא שפיר הא דפי' בירושלמי בתרגום ולנערה לה תעשה דבר והביאו בספר פני יהושע דלית לעולימא דין דקטול אלהן בעלה בגיטא יפטירנה. ומאי בעי בזה. ועוד דצריך לומר דס"ל כדקאמר אבהו דשמואל דחיישינן שמא נתרצה כמ"ש בספר פני יהושע. ולפמ"ש יש לומר דקשה ליה להירושלמי מאי קמ"ל קרא דלא תהרג דהוא מילתא דפשיטא טובא כיון שנאנסה ואין לומר דקרא קמ"ל דאינה מחיובת למסור נפשה. כדקי"ל דאשה קרקע עולם היא דהא קרא לא מיירי בהכי אלא מחיוב מיתה. ופשיטא דאין לחייבה מיתה דגרע טפי משוגג וניחא ליה דמיירי כגון שהעדים יודעים שנתרצה אלא כיון שראו שצעקה מתחלה ונאנסה ה"ל לא אפשר וקא מכוין דפטורה ואפ"ה לבעלה אסורה ובעיא גט כנ"ל והשתא אצ"ל דס"ל כאבהו דשמואל אלא דאפילו אם נתרצה לו קודם ביאה דלא שייך לומר יצר אלבשיה. אפ"ה כיון שראו עדים שצעקה מתחלה עד שתפסה בע"כ. ה"ל לא אפשר וקא מכוין וליכא איסורא. ואף לרבא דס"ל בפסחים שם דמתכוין כשאינו מתכוין לקולא לא אמרינן. מ"מ נהי דאיסורא איכא. מיתה ודאי ליכא כיון דעכ"פ אונס הוא. מיהו אבהו דשמואל צ"ל דכאביי ס"ל דליכא חזקת כשרות משום דאפילו לכתחלה ליכא איסורא. ואין להקשות על זה דא"כ אף לרבא דלית ליה הך דאבהו דשמואל. אכתי קשה משבויה דניחוש שמא נתרצה בתחלת ביאה מיד שתפסה בע"כ כיון דלא אפשר ובתחלת ביאה לא שייך יצר אלבשיה. ודוחק לומר דאף אליבא דאמת צ"ל שינויא דבשבויה הקילו. אך זה אינו דלא מיבעיא לרבא דס"ל דאיכא איסורא אוקמינן אחזקת כשרות דלא נתרצה ואפילו לאביי דהתירא הוא מ"מ מוקמינן אחזקת היתר לבעלה. דבזה לא שייך הך סברא דרוב הנבעלות באונס מתרצות בסוף. דבזה דוקא בסוף ביאה משא"כ בתחלת ביאה ודאי לא ה"ל רובא. ואף לפמ"ש אפ"ה א"ש מ"ש התוס' ד"ה אסורה וכו'. אין להקשות מאסתר דצדקת גמורה היתה. דאף דכתבנו דמצד הדין התירא הוא מ"מ כיון דצדקת גמורה היתה ודאי לא נתרצ' כדאמרינן ביבמות דף קי"ג גבי יעל והא קא מתהני מעבירה אמר ר' יוחנן טובתן וכו' דקא שדי בה זוהמא ע"ש. ותו דעכ"פ כיון דנאסרת לבעלה דה"ל מעל בבעלה מסתמא לא נתרצה. ולא מעלה מעל במרדכי בעלה. ותו דלא היתה נבעלת למרדכי אחר כך. ודוק:

'''ולכאורה ''' היה נראה דאפשר דסוף ביאה לגבי אשה לאו איסורא הוא כדמשמע מדברי המרדכי. והביאו הרמ"א בי"ד סימן קפ"ה בהג"ה היכא דפירש באבר חי כשאמרה לו נטמאתי דאשה א"צ כפרה וא"כ הוי א"ש דליכא לאוקמי אחזקת כשרות בסוף ביאה. אלא דבאמת קשה לי על המרדכי מסוגיא דשבועות דף י"ח דמוקי מתניתין דנדה שניהן חייבין בקרבן על הפרישה א"כ משמע בהדיא דאף היא חייבת על הפרישה:

'''ונראה ''' דטעם המרדכי הוא דס"ל דכל ענין חיוב הפרישה באבר חי הוא משום דיציאתו הנאה לו כדאיתא במתניתין דשבועות שם. ואף דה"ל הנאה הבאה לאדם בע"כ דאמרינן בפרק כל שעה דף כ"ה ע"ב דלר"ש אפילו אפשר ולא מכוין מותר דהא ודאי כיון דפורש בשביל איסור נדה הנאה זו בעל כרחו הוא. ותו דמוכח כן דאל"כ מאי מקשה הש"ס בשבועות שם הא אונס הוא ואמר רבא זאת אומרת משמש מת בעריות פטור. קשה הא רבא ס"ל בפרק כל השעה דלא אפשר ומכוין אסור א"כ ה"ל לאוקמי במכוין להנאתו. וצ"ל כנ"ל דכיון דפורש משום איסור נדה ודאי לאו מכוין הוא. (ואף לפמ"ש לעיל דיש לומר דאפילו לרבא בלא אפשר ומכוין דאסור מ"מ אין בו חיוב. מ"מ מנ"ל להקשות) וא"כ קשה דאפילו לפי מאי דמשני דהוי אפשר לפרוש באבר מת. הא הוי אפשר ולא מכוין דמותר לר' שמעון דקי"ל כותיה וא"כ למה הבעל צריך כפרה. ונראה משום דה"ל פסיק רישיה. כמ"ש התוס' בפסחים שם דכל הנאה בע"כ דשם דשרי באינו מתכוין היינו במקום דלא הוי פסיק רישיה. ואפ"ה בלא אפשר ולא מכוין אע"ג דהוי פסיק רישיה מ"מ אנוס הוא דמאי ה"ל למיעבד ונראה דס"ל להמרדכי דכל פסיק רישיה היינו דוקא בעביד מעשה דאז הוי כמתכוין. אבל בהנאה בע"כ דלא עביד מעשה כלל אפילו הוי פסיק רישי' לא ה"ל כמת כוין כמו שהכריח בספר פני יהושע סברא זו בפסחים שם מסוגיא דשם באריכות ע"ש. ולהכי באשה כיון דלא מכוונה כנ"ל. ולא עבדא מעשה כדאמרינן בב"ק דף ל"ג דאע"ג דאמר רחמנא הנפשות העושות הנאה אית להו לתרווייהו. אבל איהי לא עבדא מעשה. וא"כ הנאה בע"כ דידה אע"ג דה"ל פסיק רישיה אין בו חיוב. וע"כ צ"ל למאי דהוי מוקי מתניתין דנדה אפרישה הא דהיא חייבת בקרבן היינו משום דאתיא מתניתין דנדה כר' יהודה דמחייב באפשר ולא מכוין. אבל למאי דקי"ל כר' שמעון שפיר כתב המרדכי דאשה א"צ כפרה. ודוק:

'''ובני ''' הרב הה"ג מהור"ר צבי הירש נר"ו יישב דברי המרדכי הנ"ל דלא תקשי עליו מסוגיא דשבועות. והוא דלכאורה צריך להבין לפמ"ש שם בספר המלחמות בשם יש אומרים. והביאו מהרש"א ז"ל שם. דלכך לא ניחא ליה לרב אדא בר מתנא שם לאוקמי מתניתין דנדה בסמוך לווסתה ואכניסה. משום דר' אדא ס"ל דיכולני לבעול קרוב למזיד הוא. א"כ אכתי קשה דלמה ליה לרב אדא לדחוקי ולאוקמי אפרישה. נימא דמתניתין דנדה מיירי בעם הארץ שלא ידע שמוזהרין לפרוש מן האשה סמוך לוסתה. דהשתא שפיר ה"ל שוגג באיסור כניסה. ולא ה"ל קרוב למזיד דהא אינו יודע מן איסור סמוך לווסתה כלל. ואין לומר דבכה"ג ה"ל אנוס ולא שוגג. דזה אינו דהא קאמר שם הש"ס לעיל מיניה. ואי בעם הארץ אידי ואידי אכל ב' זיתי חלב בהעלם אחד הוא. ופירש"י דאף שלא ידע שמוזהרין לפרוש סמוך לוסתה אין זה אונס אלא שוגג ע"ש. אך דיש לומר לפי מה דאיתא בפסחים דף ע"ב דאמר ר' יוחנן שם אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור. ופריך הש"ס שם מ"ש יבמתו דפטור משום דה"ל טעה בדבר מצוה. אשתו נמי טעה בדבר מצוה הוא. דהיינו מצות פריה ורביה או שמחת עונה. ומסיק שם דאיירי בסמוך לוסתה דליכא מצוה. ומקשה יבמתו נמי. ומשני יבמתו בזיז מינה אשתו לא בזיז וה"ל לשואלה אם הוא סמוך לוסתה ע"ש. א"כ יש לומר דא"א לאוקמי מתניתין דנידה בסמוך לוסתה ואכניסה וכשלא ידע אם מוזהרין לפרוש מן האשה סמוך לוסתה. דא"כ כיון דכולה מתניתין דנדה משמע דמיירי באשתו ממש. כדקתני שם בתחלת המשנה דרך בנות ישראל וכו'. א"כ בכה"ג ה"ל טעה בדבר מצוה ואמאי חייב בקרבן. דבזה לא שייך לומר דה"ל לשואלה אם הוא סמוך לוסתה. כיון שלא ידע מן איסור סמוך לוסתה כלל. לפ"ז שפיר הוצרך רב אדא לומר דילמא בשאינו סמוך לוסתה ואפרישה דהיינו כשאומרה לו נטמאתי דאפילו שגג באיסור פרישה תו לאו טעה בדבר מצוה הוא דהא כבר יודע שהיא נידה. ועפ"ז מיושב שפיר דברי המרדכי הנ"ל. דהא דקאמר ר' אדא דילמא שלא בשעת וסתה ואפרישה קאי על קרבן שלו אבל בקרבן שלה שפיר משכחת בסמוך לוסתה ואכניסה וכשאינה יודעת מן איסור סמוך לוסתה דלא ה"ל קרוב למזיד אלא שוגג כנ"ל דאצלה ליכא למימר דתפטור מקרבן משום דטעה בדבר מצוה דהיינו מצות פריה ורביה או מצות שמחת עונה. דהא קי"ל דאשה אינה מצווה על פריה ורביה ומצות שמחת עונה ג"כ לא שייך אצלה. ושפיר קתני דשניהם חייבים בקרבן. דהוא חייב קרבן אפילו בשאינו סמוך לוסתה ואפרישה וכ"ש בסמוך לוסתה. והיא חייבת בקרבן סמוך לוסתה ואכניסה. ואין להקשות דלמה לא מוקי רב אדא בסמוך לוסתה ואכניסה וכשאינו יודע אם הוא סמוך לוסתה דלא ה"ל קרוב למזיד כיון שאינו יודע אם הוא סמוך לוסתה וטעה בדבר מצוה לא הוי משום דה"ל לשואלה דזה אינו דיש לומר דכיון שהוא יודע איסור סמוך לוסתה. הדר הוי ליה קרוב למזיד מטעם דה"ל לשואלה. ודוק:

'''שם ''' בגמרא ופליגא דרבא וכו'. הקשה בספר פני יהושע מהא דאיתא בכריתות ר' אליעזר מחייב על כל כוח וכח ולא אמרינן יצר אלבשייהו ומביא מזה ראיה לשיטת הפוסקים דהיכא דנתייחדה מתחלה ברצונה אפילו אנסה אח"כ אסורה משום דאמרינן שמא סופה ברצון ולא שייך סברא דרבא דיצר אלבשייהו כיון שהיא גרמה לזה דלהכי מחייב ר"א על כל כח וכח משום דהוא גרם בתחלה. אך לע"ד הוא דוחק לפרש כן. ותו דקשה על רבא ממתניתין דשבועות דף ט"ז באמרה לו נטמאתי וכו' וכן קשה ממתניתין דנדה שהביא הש"ס בשבועות דף י"ח דמוקי שם אפרישה דמחייב קרבן ולא אמרינן יצר אלבשייהו והתם לא שייך תירוץ הפ"י הנ"ל דהא התם תחלת ביאה בהיתר היה ולא שייך לומר משום דהוא גרים בתחלה. ותו קשה על מ"ש התוס' ביבמות דף כ' ע"ב אהא דקאמר רבא שם גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה דלאו דוקא נקט ביאה שניה דהא גמר ביאה ראשונה אסור דיבמה ניקנית בהעראה ומאי קושיא הא רבא גופיה ס"ל הכא דאמרינן יצר אלבשייהו ולא שייך למיגזר שמא יגמור ביאתו דאפילו יגמור אנוס הוא והכא לא שייך כלל תירוצו שגרם בתחלה דאדרבא בתחלה לשם מצוה בעל. מיהו עיקר נלענ"ד דהא דאמר רבא מותרת לבעלה משום דיצר אלבשייהו לאו משום דסברא דיצר אלבשי' ואנס' דבר ברור הוא בודאי. דהא יש לומר דנתרצי' מרצונה אלא דהיינו משום דמוקמינן לה בחזקת כשרות דידה שראינו שהיתה אנוסה מתחלה אף שנתרצתה אח"כ תלינן דיצר אלבשייהו. אע"ג שכתבנו לעיל לאבהו דשמואל דלא שייך הכא חזקת כשרות משום דה"ל לא אפשר ומכוין היינו לאביי. אבל רבא לטעמיה דס"ל שם לא אפשר וקא מכוין אסור. ותו דאיכא נמי חזקת היתר לבעלה ומחמת חזקות אלו אנו אומרים דהא דאמרה דניחא לה הוא משום דיצר אלבשייהו. אבל היכא דלא שייך חזקות אלו כגון בהך דר"א דמחייב על כל כח וכח. מה"ת נימא דיצר אלבשייהו. אלא כמו שבתחלה היה מרצונו כמו כן בסופו. וכן בהאי דנדה שהיה שוגג לא תלינן דיצר אלבשייהו. וממילא דא"ש מה שכתבו התוס' דלאו דוקא ביאה שניה דע"כ היינו בלא אונס יצרו דה"ה דאיכא למיגזר שמא יגמור ביאתו בלא אונס יצרו. ונראה דבזה איכא טעמא נמי לשיטת הפוסקים הנ"ל דהיכא דנתייחדה מרצונו אפילו נאנסה אסורה דכיון דנתייחדה מרצונו אבידה חזקת כשרות שלה ולא תלינן באונס יצרה. ובזה נלענ"ד לפרש הא דקאמר בסמוך ויש לך אחרת וכו'. דאינו מובן לשון אחרת כמו באינך דרשות דקאמר בסמוך דמיירי באשה אחרת ממש. ולפמ"ש א"ש כיון דקרא מיירי בקינא לה ונסתרה דאבידה חזקת כשרות לא תלינן באונס יצרה. והיינו דקאמר יש לך אחרת דוקא שלא נסתרה מרצונה. ודוק:

'''שם ''' בשבויה הקילו פירש"י שלא ראינוה שנבעלה וכו'. משמע דאפילו אם היא אומרת בעצמה שנאנסה אפ"ה מותרת משום דנאמנת במיגו שלא נתרצתה לבסוף. אלא דלפ"ז יש לדקדק בהא דקאמרינן אנוסה דשריא רחמנא וכו' הא משכחת כגון שהיא אומרת בעצמה שנאנסה דנאמנת במיגו. אלא ודאי דס"ל להש"ס דדוקא כשאינה מודה שנאנסה. אבל כשאומרת שנאנסה ה"ל כמיגו במקום רוב משום דרוב הנבעלות באונס מתרצות לבסוף כנ"ל. מיהו יש לומר דלא בעי לשנויא הכי משום דקי"ל כמשנה אחרונה בסוף נדרים דאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת. ואם כן לא מיבעיא לדעת המפרשים שהביא הר"ן שם דמדאורייתא אינה נאמנת משום דמשתעבדת לו. א"כ א"א לאוקמי קרא דוהיא לא נתפשה וגו'. דדרשינן מיניה בסמוך דיש לך אחרת שאפילו נתפשה אסורה ואיזו זו אשת כהן דהא אינה נאמנת. אלא אפילו לדעת המפרשים דתקנת חז"ל הוא דאינה נאמנת. מ"מ לא בעי לשנוי הכי דלמשנה אחרונה לא יהיה חילוק בין כהן לישראל ומצד הסברא ס"ל לרש"י ז"ל דכל שלא ראינוה שנבעלה אפילו במקום דנאמנת לומר טמאה אני כגון בשבויה. או שאר רגלים לדבר כמ"ש לעיל דף כ"ג ע"ב אפ"ה בישראל נאמנת במיגו. ועיין בסמוך. וק"ל:

'''תוס' ''' ד"ה אסורה לבעלה וכו'. לכאורה קשה ליה מאי קשיא להו מאסתר. מא כתבו התוס' לעיל דף ט' ד"ה מפני מה וכו'. ואין נראה דנהי דידוע לרבים שהביאה לביתו מ"מ בפני בני אדם לא שימש וכו'. א"כ יש לומר כיון דאמרינן ברפ"ק דמגילה מגנותו של אותו רשע וכו'. א"כ לא ראו השימוש ואמרינן הפה שאסר וכו'. ונאמנת שהיא אנוסה מתחלה ועד סוף. ודמי לשבויה דאע"ג דרוב נכרים פרוצים מותרת לבעלה ישראל ואפילו אומרת שנאנסה. והיינו מטעם שנאמנת במיגו כנ"ל. וצ"ל דס"ל להתוס' דכיון דהיתה בחזקתה כמה זמנים הוי כודאי דהא סוקלין על החזקות ותו דאפילו בישראל אמרינן עד שלשים יום מוקי אינש אנפשיה טפי לא. מיהו הא קשה דלמה הקשו אאבהו דשמואל יותר ה"ל להקשות אהא דקאמרינן בסמוך בשבוית מלכות דהיכא דסברה להנשא לו חיישינן לרצוי כ"ש באסתר דניסת לו באמת. וכן הקשה הרא"ה ז"ל להתם. ומיהו ר"ח פי' התם הביאו הרא"ה ור"ן דבמלכות אחשורוש אינה נאסרת משום דאין לה לצוח דאפילו צווחת אינו מועיל. ולק"מ מאסתר. ועפ"ז אמרתי הפי' בפסוק אלי אלי למה עזבתני שפי' חז"ל שמא אתה דן על אונס כרצון. ומסיים קרא רחוק מישועתי דברי שאגתי על שם הכתוב כי בשדה מצאה צעקה הנערה ואין מושיע. ובעיר הוא אמר על דבר אשר לא צעקה בעיר. ואסתר באמת לא צעקה אלא לפי' ר"ח כיון שהצעקה אין מושיע לה. א"צ לצעוק. וזהו דאמרי רחוק מישועתי דברי שאגתי שאפילו תצעוק הוא רחוק מישועה. וק"ל:

'''שם ''' אמר אביי וכו'. בלמוד הישיבה אמרתי דיש לומר דאביי ורבא לשטתייהו אזלי לפמ"ש לעיל דהא דקאמרינן לעיל דרבא פליג על אבהו דשמואל דלא חיישינן שמא סופה ברצון משום דאפילו אם נתרצתה אמרינן דיצר אלבשייהו היינו משום דאיכא חזקת היתר לבעלה ומשום חזקת כשרות אמרינן כן. וכבר כתבנו דחזקת כשרות לא שייך אלא לרבא דס"ל בפסחים דלא אפשר וקמכוין לכ"ע אסור אבל לאביי דס"ל לא אפשר וקמכוין לר' יהודה מותר לא שייך חזקת כשרות. וצ"ל משום חזקת היתר לבעלה לבד. והנה הב"ש כתב באה"ע סימן ע"ח דאשת כהן שנשבית וזינתה ברצון לרבא אינו חייב לפדותה כיון דאיסור דבר אחר גרם לה. וכן מפורש בחדושי הרא"ה ז"ל א"כ ס"ל לאביי דאיך אפשר לומר דכונתו היה דוקא על איסור שבויה ולא על איסור דבר אחר דהא בכל שבויה דנאסרת לכהן איכא נמי יש חשש דבר אחר דסופה ברצון דהא באשת כהן לא שייך חזקת היתר לבעלה דכבר נאסרה עליו. אלא על כרחך כוונתו היה אפילו על איסור דבר אחר משא"כ לרבא דאיכא חזקת כשרות. ואף דאמר רב לעיל דה"ל לאבוה דשמואל לשנוי בשבויה הקילו ולא חיישינן לסופה ברצון. הא למאי דקי"ל דיצר אלבשייהו א"צ לזה. ותו דלא שייך זה אלא באשת ישראל לענין איסור וממילא דחייב לפדותה דקרינן ואותבינך לי לאנתי. מה שאין כן באשת כהן דבל"ז אסורה. כן היה נלענ"ד לכאורה. אבל באמת נראה הסברא להיפך דלענין ממון לא שייך זה. דאף דרוב הנבעלות באונס סופם ברצון מ"מ א"י להפסידה חיוב פרקונה. דאל"כ קשה בכל אשת כהן שנאנסה תפסיד כתובתה לאביי משום דסופה ברצון. אלא על כרחך לענין ממון שאני דה"ל כאיני יודע אם פרעתיך. וה"נ יש לומר לענין פרקונה. (ועמ"ש לעיל דף ל"ט ע"א לאבהו דשמואל שם) ואפשר לחלק דלענין כתובה שאני דאפילו סופה ברצון כיון דכבר נאסרה עליו מתחלת ביאה. תו לא גרמה איסור עליו ולא הפסידה כתובתה ועיין מ"ש לקמן בסוגיא דמוכח כן מדברי האחרונים ז"ל ועדיין צ"ע בזה. ודוק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}