עריכת הדף "הפלאה/כתובות/מו/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''מתניתין''' האב זכאי וכו'. הא דלא חשיב קנס דזוכה האב. דא"ל משום דכתיב בקרא בהדיא דהא חשיב נמי הפרת נדרים דכתיב בהדיא. יש לומר משום דלא פסיקא ליה כמו הנך כולהו דחשיב דהאב זוכה בהם אפילו אחר אירוסין עד שנשאת כדקתני בסיפא נשאת יתר עליו הבעל וכו' דמשמע שזוכה האב בה עד שנשאת משא"כ בקנס דקי"ל נתארסה ונתגרשה קנסא לעצמה וכן יש לומר בבושת ופגם דלא חשיב מהאי טעמא. ולדעת הרמב"ם יבואר לקמן. אך יש לדקדק הא דלא חשיב שזוכה בנשואים כדאמרינן לקמן דזכי רחמנא לאב למימסר לחופה. ואפשר דממילא נשמע כיון דנקט דהאב זוכה במעשה ידיה ושאר זכיות עד שנשאת כנ"ל. א"כ ממילא צריך לומר דהך נשאת היינו שהאב מוסרה לחופה דהיא ודאי אינה יכולה להפקיע עצמה מרשות אביה דהא קאמרינן לקמן דף מ"ז אלא הא דזכי רחמנא לאב למימסר לחופה הא מבטלה ממעשה ידיה וכו' ונהי דדחי ליה להש"ס התם בכמה דחיות. כל זה לא שייך הכא כיון דקתני בנשאת דיצאה מרשות האב ממעשה ידיה ושאר זכיות לעולמית פשיטא דאינה יכולה להפקיע את עצמה. וע"כ הוא מוסרה לחופה. גם יש לומר דכיון דנקט ביאה א"כ לא מיבעיא אי ביאה נשואין עושה הרי נשמע דביד האב להשיאה לבעל. ואפילו אי אירוסין עושה (דהוא בעיא דלא אפשיטא בריש קידושין) מ"מ כיון שכתבנו לעיל דמשמעות ממתניתין הוא בכל הזכיות דחשיב היינו דזוכה בהן אב אפילו אחר אירוסין עד שנשאת דקתני בסיפא. א"כ גם מה דחשיב שזוכה בה למוסרה לביאה יש לומר דמשמע נמי שזוכה בא אפילו אחר אירוסין דהיינו למוסרה לביאה שתהיה נשואה כדקי"ל בביאה אחר אירוסין דעושה נשואין וק"ל:

'''תוס' ''' ד"ה ואימא לדידה וכו' ובד"ה השתא אביה וכו' ובד"ה יציאה דכוותיה וכו' וכן פירש ר"ח ואינו נראה וכו'. ונראה לישב שיטת ר"ח דיש לומר דהא דמקשה ואימא לדידה כבר כתב בספר שיטה מקובצת דקושית הש"ס היינו דדילמא קרא דאין כסף מיירי כשאביה מקדשה. אבל כשהיא מתקדשת עצמה הכסף שלה. אלא דהלשון דחוק. ויותר נראה כמ"ש המפרשים דקושית הש"ס הוא דדילמא לא זכה רחמנא לאב אלא שיקבל קידושין בידו ולמי שירצה לקדשה. אבל כספא דידה הוא. וע"ז משני השתא אביה מקבל קידושין דכתיב את בתי וגומר. וכבר כתבו התוס' בקידושין דאף דקרא מיירי בנערה מ"מ קושית הש"ס דנערה שיש לה יד תוכל לקדש את עצמה ג"כ. אך דלפ"ז לא אתי שפיר הלשון ואימא ה"מ קטנה דהא קרא דאת בתי מיירי בנערה ולא הל"ל אלא אימא נערה תקדש את עצמה גם היא. ונראה משום דבאמת לפמ"ש דקושיות הש"ס ואימא לדידה. היינו דדילמא לא זכה רחמנא לאב אלא קבלת קידושין לבד. ועל זה הוי סגי לשנויא מסברא השתא אביה וכו' או דה"מ לשנויא הא מאת בתי נתתי נפקא אלא דכונת הש"ס דלא תקשה דשמא יש בידה לקדש את עצמה ג"כ כשהיא נערה לכך משני תרתי. מסברא ומקרא דאת בתי וגו' דקרא מיירי בנערה כמ"ש התוספות וכיון דע"כ נשמע מקרא דאת בתי נתתי דאביה מקבל קידושין מסתמא הכסף שלו א"כ ע"כ קרא דאין כסף אתי לאשמעינן אפילו אם תרצה להתקדש בעצמה לעולם הכסף שלו וממילא כיון דאיהו שקיל כספא איהו נמי מקדשה דהשתא אביה שקיל הכסף ואיהי תקדש נפשה. וע"ז מקשה ואימא ה"מ קטנה דקאי אדלעיל נהי דילפינן מקרא דאין כסף דלעולם הכסף דאביה ואינה יכולה להתקדש בעצמה דילמא ה"מ קטנה ר"ל דבאמת מצינו דקטן זוכה לעצמו מן התורה היכא דדעת אחרת מקנה אותו כמ"ש התוס' בגיטין דף ס"ד ד"ה שאני וכו' דקמ"ל קרא דאין כסף דלענין קידושין לית לה יד להתקדש בעצמה. אבל נערה דאית לה יד אימא כשהיא מתקדשת בעצמה הכסף שלה. ע"ז משני במסקנא יציאה דכותיה קא ממעט מה להלן נערה אף כאן נערה וכיון דקרא דאין כסף בנערה מיירי ע"כ דקרא קמ"ל דאינה יכולה להתקדש בעצמה משום דלעולם הכסף שלו. דאי כשאביה מקדשה מאת בתי נפקא דיכול לקדשה אפילו כשהיא נערה כדאמרינן בתחלה. ובזה מיושב דברי הרמב"ם שכתב דילפינן דכסף קידושין דאביה מקרא דאת בתי. ותמהו עליו דאינו לפי המסקנא. ולפי מה שפרשנו הוא נכון. דבאמת שנויא דלעיל מאת בתי הוא אף למסקנא. דקושית הגמרא ואימא הני מילי קטנה הוא רק על קרא דאין כסף ומשני ליה. אם כן אתי שפיר דברי הרמב"ם. ודוק:

'''ונראה ''' דהיינו טעמא שכתבו המפרשים בשם ר"ח דלא גרס מהפרת נדרים נפקיה מרשותיה אלא להא מילתא נפקיה מרשותו משום דמוכרח לזה הר"ח ז"ל לפי שיטתו מדהוצרך הש"ס לומר יציאה דכותיה מה להלן נערה אף כאן נערה תיפוק ליה כיון דלא נפקיה מרשות אב אלא מהפרת נדרים ע"כ קרא בנערה דבקטנה לא שייך שיצאה מרשותו לענין הפרת נדרים דהא אין נדריה כלום ולא ניחא ליה לפרש דבאמת היינו דקא משני יציאה דכותיה היינו יציאה גמורה מרשותו דומיא דיציאת אמה. וממילא צ"ל לענין הפרת נדרים מוכח דמיירי בנערה משום דאין לשון הש"ס מה כאן נערה משמע כן. וק"ל:

'''ועוד ''' אמרנו בדרכים שונים בביאור הסוגיא בלימוד הישיבה כמבואר אצלינו בס"ד באורך בחדושי קידושין. וכאן קצרתי ולא כתבתי אלא הפשוט:

'''תוס' ''' ד"ה ואימא הני מילי וכו'. וא"ת הא לקטנה וכו'. עיין בקידושין שהקשה מהרש"א שם דהא איצטריך האי קרא גם לנערה למוסרה לחופה כדאמרינן לקמן ובני הרב המנוח החריף ובקי מהור"ר מאיר יעקב זצ"ל תירץ קושיא זו בטוב טעם. והוא דיש להקשות אהא דקאמר הש"ס לקמן מסתברא דאביה הוי וכו'. דזכי ליה רחמנא למוסרה לחופה הא מבטל לה ממעשה ידיה. דהא קאמרינן בריש קידושין דף ד' ע"א איצטריך למיכתב קידושין לאביה ואיצטריך למיכתב מעשה ידיה לאביה דאי כתב רחמנא קידושיה לאביה ה"א משום דלא טרחא בהו אבל מעשה ידיה דטרחא בהו אימא דידה הוי וכו' ולפי זה הא דאיצטריך קרא למעשה ידיה אינו אלא משום דיש לה טירחא במעשה ידיה. אם כן איך קאמר דנילף מדזכי רחמנא לאב למוסרה לחופה אע"ג דמבטל ממעשה ידיה הא זכות זה אינו אלא במניעת טירחתה. ולזה אין צריך קרא דמצינן למילף מקידושין דלאביה. וה"נ יש להאב זכות למנוע אותה ממעשה ידיה אע"פ דמפסדת כיון דלא קטרחא עכ"פ. ויש ליישב כל זה והוא דבספר שיטה מקובצת כתבו בשם גליון תוספות לתרץ קושית התוספות לקמן ד"ה דזכי וכו' דאמאי לא גמרינן קידושין מחופה משום דחופה הוי איסורא דלית ביה ממונא אבל קידושין הוי איסורא דאית ביה ממונא דהיינו כסף קידושין. ולפ"ז קשה במה שכתבו רש"י ותוס' דחופה ילפינן מאת בתי נתתי כל הנתינות במשמע. ולא מפרשים כפשטיה דחופה דהוי איסורא גרידא שפיר ילפינן מהפרת נדרים כדאמרינן גבי קידושין דלא ילפינן מהפרת נדרים משום דממונא מאיסורא לא ילפינן וצריך לומר דלפי מאי דס"ד למילף דמעשה ידיה לאביה מהא דזכי למימסרה לחופה אי אפשר לפרש הכי דחופה ילפינן מהפרת נדרים. דאדרבא נימא דבאמת אין זכות לאב למימסרה לחופה משום דמבטל ממעשה ידיה. וה"ל איסורא דאית ביה ממונא וליכא למילף מהפרת נדרים. דממונא מאיסורא לא ילפינן. ולפ"ז ממילא מתורץ קושית מהרש"א הנ"ל. דהא התוס' הקשו דלקטנה לא איצטריך קרא משום דהשתא זביני וכו'. וזה הוא מסקנת הש"ס לקמן דמוכח מלאמה דמעשה ידיה לאביה. ונמצא דלמסקנא הוי חופה איסורא דלית ביה ממונא. דאע"ג דמבטל ממעשה ידיה הא מעשה ידיה הוי של אב עצמו מקרא דלאמה. ואין צריך קרא על חופה ויפה הקשו התוס': ולפ"ז מתורץ גם קושיא הנ"ל דיש לומר דהכי קאמר הש"ס דע"כ מעשה ידיה של אביה דאל"ה קשה למה לי קרא על קידושין דלאביה נילף קידושין מחופה כקושית התוס' הנ"ל. וע"כ צ"ל כתירוץ הגליון הנ"ל דחופה היא איסורא לבד. ואי ס"ד דמעשה ידיה של עצמה. והתורה נתנה לו רשות לבטלה בחופה אע"ג דלא קטרחא. מ"מ אית ביה ממונא והדרא קושיא לדוכתיה דנילף קידושין מחופה וע"ז משני דילמא דמסר לה בלילה והוי איסורא דלית ביה ממונא. והאריך בזה בסוגיא דקידושין ואין כאן מקומו. ודוק:

'''בגמרא ''' וכ"ת ניליף מיניה וכו'. וכ"ת ניליף מקנסא וכ"ת ניליף מבושת ופגם וכו'. כבר נתקשו המפרשים דמאי קאמר וכ"ת ניליף מיניה אם כן למה לי לאמה. ומתרצים דאיצטריך לאמה לארוסה דליכא למילף מהפרת נדרים דהא בהפרת נדרים גופה אין האב לבד יכול להפר משא"כ קידושין דלא משכחת אלא בנתארסה ונתגרשה דקי"ל דאף בהפרת נדרים נתרוקן רשות לאב ותירוץ זה שייך נמי בהא דקאמר דנילף מקנסא דאיצטריך לאמה לנתארסה ונתגרשה קנסא לעצמה. אך אכתי איכא למיפרך דאי מקנסא מנ"ל קידושין בנתארסה ונתגרשה. אלא דעדיפא פריך דליכא למילף כלל מקנסא. ועוד נראה דבל"ז צריך להבין בסוגיא דלעיל דף ל"ח דיליף ר"ע דברייתא מכסף קידושין דאפילו נתארסה ונתגרשה הוא של אב. ופי' רש"י מדלא כתיב ביה מיעוטא. ויש לדקדק דאדרבה ניליף קידושין מקנס דמפורש ביה אשר לא אורסה. ונראה דילפינן בקידושין מויצאה והיתה כי היכא דילפינן לקמן דמקבל את גיטה מויצאה והיתה. אע"ג דבשעת גירושין היא ארוסה. אפ"ה ילפינן מהקישא ולהכי לא יליף באמת דמקבל את גיטה מהפרת נדרים דהא גט ה"ל איסורא כמו שיבואר לקמן משום דכיון דהיא כבר ארוסה לא נפקי מהפרת נדרים דאין האב מיפר לבדו באירוסא וצריך למילף מויצאה והיתה. א"כ פשיטא דאיכא למילף איפכא מהקישא דויצאה והיתה שיכול לחזור ולקדשה כמשמעות קרא ויצאה והיתה לאיש אחר. וכי היכא דהיא ברשותו לענין יציאה ה"נ היא ברשותו לענין הויה וא"כ שפיר קאמר ונילף מקנסא דכיון דילפינן דיכול לקדשה מקנסא ממילא דילפינן אפילו נתארסה ונתגרשה מויצאה והיתה. ומזה ראיה לפירש"י הכא במתניתין וכן מסקנת התוס' בקידושין דף י' ע"א דמשניסת אין אביה מקבל גיטה דלא כמ"ש רש"י ז"ל לקמן בדף ע"ג ע"ב. דאל"ה נימא נמי מויצאה והיתה דיכול לקדשה אח"כ. ובאמת הא קי"ל דהיא כיתומה בחיי האב כדאיתא שם. ודוק:

'''מיהו ''' בהא דקאמר ונילף מבושת ופגם. לכאורה קשה א"כ למה לי לאמה ואין לומר כנ"ל. דאיצטריך לנתארסה. אכתי קשה לדעת הרמב"ם דס"ל דאפילו נתארסה ונתגרשה דבושת ופגם לאביה. ודוחק לומר דה"א דוקא כשנתגרשה חוזרת לרשותו. ואין לומר דהא דהוי לאביה היינו למסקנא דילפינן מקידושין דהא התוס' כתבו לעיל דף מ' ע"ב דחבלה דגופה אי אפשר למילף מקידושין ע"ש. ונראה דא"ש לפמ"ש לעיל בישוב קושיות התוס' בדף מ' ע"ב על הסוגיא דקאמר וכ"ת נילף מבושת ופגם הא בושת ופגם גופיה לא ידעינן אלא משום דבידו למוסרה. וכתבנו שם דילפינן בושת ופגם מביאה אי נשואין עושה או מחופה דע"כ היא עצמה אינה יכולה למסור עצמה לנשואין דאינה יכולה להפקיע מעשה ידיה מאביה. א"כ אין להקשות דלמה לי לאמה נילף מבושת ופגם. דהא חופה וביאה גופיה לא ידעינן אלא לבתר דידעינן מלאמה דמעשה ידיה לאביה. ודוק:

'''בגמרא ''' שטר וביאה מנ"ל הא דלא קאמר דילפינן מהפרת נדרים דה"ל איסור מאיסור וצ"ל דהוי איסורא דאית ביה ממונא כמ"ש התוס' בקידושין דף ג' ע"ב ד"ה האב זכאי וכו' מפרש בירושלמי שיש לאב זכות בביאה שנותנים לו שכר לקדש בביאה. ואפשר דזהו כונתם שם דהא לא הקשו על זכות שיש לו בהפרת נדריה אע"ג דלא הוי זכות דממונא. ומזה ראיה קצת לדעת הפוסקים באה"ע סימן ס"ט דעונה ה"ל דבר שבממון מהאי טעמא. ובזה א"ש הא דלא חשיב במתניתין בושת ופגם דלדעת הרמב"ם דס"ל בנתארסה ונתגרשה בושת ופגם לאביה לא שייך מה שתרצנו לעיל אלא דהוה בכלל ביאה שנותנין לו שכר אפילו אינו הגון לה ומה שלא כתבו כן על שטר צ"ל דס"ל דשטר בל"ז חשיב ממון דלפעמים שוה השטר ממון וכן צ"ל ע"כ בגט דיליף מויצאה והיתה ולא יליף מהפרת נדרים משום דלפעמים שוה הגט ממון ואף דקי"ל בגיטין דף כ' דאפילו כתבו על איסורי הנאה כשר מ"מ כיון דרוב הפעמים שוה ממון חשיב ליה איסורא דאית ביה ממונא וכ"ש הקידושין דאיתא בירושלמי והביאו הש"ע סימן ל"ב דכתבו על איסורי הנאה פסול ובגט לא שייך תירוץ הירושלמי שנותנין לו שכר דהא מתגרשת בע"כ דאביה ועמ"ש לעיל בזה. מיהו לפי מאי דאמרינן בריש קידושין דהוא בעיא דלא אפשיטא אי ביאה נשואין עושה או אירוסין. א"כ אי ביאה נשואין עושה המ"ל בפשטות מאת בתי נתתי כל הנתינות במשמע כדפירש"י לקמן וליכא לאקשוי כדלעיל אימא ה"מ קטנה אבל נערה דאית לה יד תקדש נפשה דבנשואין לא שייך זה כמו שיבואר לקמן בהא דאמר לקמן אלא הא דזכי רחמנא וכו' דאינה יכולה להפקיע עצמה מאביה. ודוחק לומר דמאת בתי נתתי ה"א דהיינו דוקא נשואין שאחר קידושין דבהכי מיירי קרא דכתיב גבי הוצאת שם רע דהיינו שזינתה באירוסין ויותר נראה דהסוגיא הכא ילפא אפילו אי נימא דביאה אירוסין עושה. וק"ל:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}