עריכת הדף "הפלאה/כתובות/כז/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''בגמרא ''' אמר רב כגון נשי גנבי וכו'. הרמב"ם ז"ל השמיט הנך פלוגתא דשמעתין ועיין בהה"מ ז"ל שנדחק בזה. ולכאורה נלפענ"ד דלשיטתיה אזיל דמפרש למתניתין הכל באשת כהן א"כ כיון דקאמר לעיל דביד אומות העולם תקיפא על עצמן אפילו ע"י ממון אסורה וע"כ דטעמא דרישא הוא משום דדוקא ע"י הפסד ממון מתיירא א"כ כל היכא דליכא משום הפסד ממון אסורה לכהן א"כ כל הך סוגיא דפליגי בע"י נפשות הוא דלא כהלכתא דקי"ל כרבא לעיל דבתרא הוא. ובאמת הך מילתא תליא בפלוגתא כדאיתא בר"פ אין מעמידין דרבינא ס"ל דע"י ממון לאו דוקא ודחי שם הש"ס דע"י ממון דוקא משום הפסד ממון וכן כתב הב"ש שם דסוגיא דלעיל דלא כרבינא. ולהכי לא הביא רמ"א דעת התוס' והרא"ש לחד שנויא דקי"ל כרבינא כמו שהקשה הח"מ. אמנם לע"ד זה אינו חדא דא"כ תקשי דרב אדרב דהא רב קאמר לעיל בעצמו דביד אומות העולם תקיפא על עצמן אסורה והכא ס"ל דוקא נשי דגנבי. ולשיטת הרמב"ם מיירי בע"י נפשות נמי לכהן. ותו קשה אפילו לדעת התוס' דמפרשי לרישא אף בכהן וסיפא אף בישראל. מ"מ למה הוצרכו לעיל להוכחתם בד"ה ע"י ממון ובד"ה ע"י נפשות וכו' יותר הוי להו להוכיח בפשטות דאל"כ קשיא דרב אדרב כנ"ל אלא ע"כ דברישא ס"ל דדוקא משום הפסד ממון להכשיר אפילו לכהן ובסיפא דבעי דוקא פחד מיתה הוא לאסור לישראל וכ"ש לפמ"ש לעיל דרב דאמר דביד אומות העולם תקיפא על עצמן אפילו ע"י ממון אסורה לבעלה היינו אפילו לבעלה לישראל משום דסבירא ליה דחיישינן שמא סופה ברצון דא"כ קשיא דרב אדרב דס"ל דוקא נשי דגנבי. ותו קשה לפי דעת הב"ש הרא"ש סותר את עצמו דכאן הביא סוגיא דלעיל. ושם בר"פ אין מעמידין כתב דיש לומר דקי"ל כרבינא וע"כ צ"ל דהא דאמר רב הכא דכשיד אומות העולם תקיפא אסורה לאו משום דליכא הפסד ממון כמו שהבין הב"ש אלא משום גריעותא דידם תקיפא ולא מירתת. אבל כשיד ישראל תקיפא אפילו ליכא משום הפסד ממון לא חיישינן. מיהו אפ"ה יש לתרץ הרמב"ם ז"ל דפסק כסתמא דסוגיא דאין מעמידין דסבירא ליה בהדיא דוקא משום הפסד ממון. וממילא דהנך פלוגתיהו דרב ואינך אמוראי הוא דלא כהלכתא למאי דמוקי כולה מתניתין לכהונא אבל סוגיא דלעיל ודהכא לא פליגי כנלענ"ד. מיהו לכאורה קשה דלפמ"ש דרב ס"ל כרבינא דבדיעבד מותר אפילו בלא הפסד ממון. א"כ למה הוצרך רב שם דף כ"ב ע"ב לתרץ מתניתין דשם משום דנכרי חס על בהמתו שלא תיעקר ולא משני כרבינא. אך דכתבו התוס' שם ד"ה רבינא דבלא"ה רב מתרץ שם כן ע"ש. א"נ יש לומר דרב ס"ל כר' ירמיה דס"ל בפרק אין מעמידין שם דף כ"ה דטעמא דלא תתיחד לאו משום אונס אלא משום שמא תתפתה כפירש"י שם ואם כן אין ראיה מהך מתניתין לחלק בחשש אונס בין לכתחלה בדיעבד:

'''מתניתין ''' עיר שכבשוה כרכום וכו' רש"י ד"ה פסולות לבעליהן וכו'. יש לדקדק דהוי ליה למימר כל הנשים שנמצאו בתוכה פסולות לכהונה דחשש בעילת נכרי שייך בפנויה ג"כ שאסורה לכהן. ותו יש לדקדק שינוי לשון פסולות דהוי ליה למימר אסורות כמו במתניתין דלעיל וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל דגם לעיל מיירי באשת כהן. ותו דמקשי לקמן דף נ"א ע"ב לאבוה דשמואל דאשת ישראל שנאנסה אסורה שמא סופה ברצון ממתניתין דאם תשתבאי אפרקינך. ולא מקשי ממתניתין זו דתני דוקא כהנות אבל ישראלית מותרת באונס. ואלולי דברי רש"י ז"ל היה נראה לפרש יותר כל כהנות היינו בנות כהנים פסולות לתרומה כמו במשנה יבמות דף ל"ג ע"ב דתני נמי אם היוח כהנות נפסלו וכו' ומפרש רבא שם דפסולות מתרומה דביה נשא. מיהו יש לומר דמשמע לרש"י ז"ל מהא דמסיים ואין אדם נאמן על עצמו משמע דאבעל קאי כמעשה דמתניתין דלקמן. וכן נראה להוכיח קצת דאי אדידה קאי הוא מיותר דפשיטא דרישא דמתניתין מיירי שאומרת טהורה אני דאל"ה הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא. ומזה משמע לרש"י ז"ל דמתניתין מיירי לענין איסור לבעלה. ונראה עוד דלפ"ז דמתניתין מיירי לבעלה יש לפרש ג"כ ואין אדם נאמן על עצמו היינו שהיא אינה נאמנת על עצמה דה"א דרישא דמתניתין באומרת טמאה אני ואפ"ה אי לאו דכבשוה כרכום דאיכא רגלים לדבר לא היתה נאמנת לפי משנה אחרונה דסוף מסכת נדרים דאמרינן שמא נתנה עיניה באחר. ואפ"ה יש ליישב הא דלא מקשה לקמן דף נ"א מהך מתניתין משום דיש לדחות דמיירי לתרומה כן נלענ"ד לפרש טעמא דרש"י ז"ל. מ"מ אין כל כך הכרח מזה דיש לומר דאיצטריך להא דאין אדם נאמן על עצמו ולא נשמע מרישא דהא אי הוי נאמנת לומר טהורה אני צריכה לומר כן לפני בית דין כמו אשה שנאמנת לומר שמת בעלה וכמו שיבואר לקמן בסוגיא גבי מחבואה. א"כ שפיר יש לומר דרישא ה"א שלא העידה בפני בית דין. ודוק:

'''שם ''' בגמרא בעי ר' ירמיה אינה מחזקת אלא אחת וכו'. הנה הרמב"ם ז"ל ס"ל דאפילו במחבואה צריכה לומר טהורה אני והר"ן חולק עליו כמבואר בסימן ז'. ונראה מדבריו דכתב זה דוקא באינה מחזקת אלא אחת. ונלענ"ד דטעמו דהא קי"ל באלמנת עיסה לעיל דף י"א דמחמיר לענין יוחסין אפילו בספק ספיקא כל היכא דליכא ברי וכ"ש הכא כיון דודאי לא נחבאה אלא אחת א"כ איכא רוב דלא נחבאה ורוב נכרים פרוצים ואפילו נימא דלא הוי רובא כדאיתא לעיל דף ט"ו בתוס' ד"ה דילמא דבאשה דהדרא לניחותא ה"ל פלגא ופלגא מ"מ לא גרע מספיקא ואע"ג דאיכא תו ספיקא דשמא לא נטמאה זה אינו חדא דאין זה ס"ס המתהפך ואפילו נימא דלא בעינן הכא ס"ס המתהפך דהוי כמו ספק על כדאיתא בי"ד סימן נ"ז. מ"מ ה"ל ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות ואפילו נימא דהוי ס"ס גמור מ"מ הא קי"ל כר"ג לעיל בדף י"ד דאוסר בס"ס. אבל כשאמרה ברי טהורה אני מכשיר ר"ג כדאיתא לעיל ואפילו ר' יהושע יש לומר דמודה הכא כיון דאיכא נמי ס"ס. (ומכאן יש להביא ראיה לדעת רשב"א שהבאנו לעיל בסוף פ"ק דס"ס עדיף מרובא דהא ר' יהושע אוסר במתניתין דמדברת לעיל דף י"ג אפילו ברוב כשרים ואומרת ברי וקי"ל לעיל כותיה לכתחלה ואפ"ה משמע הכא דכ"ע מודים דכולן מותרת משום ברי וס"ס אבל במחבואה שמחזקת כולם יש לומר כסברת הר"ן דלא הוי בכלל שבויה כלל) ועיין בסמוך. וק"ל:

'''שם ''' בעי רב אשי וכו'. קשה לכאורה מאי קמיבעיא ליה מאי שנא מנשביתי וטהורה אני דנאמנת. ובספר פני יהושע כתב דכאן לא שייך לומר כל כך דמנוולא עצמה באפי שבאי וא"כ הוי ליה מיגו במקום רוב פרוצים וזה דוחק. ותו דהא לעיל בברייתא דהורהנה באשקלון נמי קאמר אם אתם מאמינים שהורהנה וכו'. דמשמע מטעם מיגו כנ"ל והתם הוי כמו הכא. ונלענ"ד דמזה ראיה לדעת הרמב"ם ז"ל דהכא צריכה לומר נחביתי וטהורה אני במיגו. א"כ יש לומר דמספקא ליה דלא דמי להתם דאין שור שחוט ואי בעיא שתקא משא"כ הכא בכבשוה כרכום דצריכה לומר נחביתי. וכ"ש דאתא שפיר טפי לפמ"ש לעיל דבשבויה לאו מטעם מיגו דבעינן דוקא תוך כדי דיבור. אלא כמ"ש הטור באהע"ז סימן קנ"ב דכיון שאינה נאסרה אלא על פיה נאמנת להתיר ולפרש דבריה. משא"כ הכא דצריכה לומר טהורה אני. ותו דהוי ליה מיגו דהעזה באינה מחזקת אלא אחת ואם אחת אמרה נחביתי תו שניה לא מצי למימר דתצטרך להעיז נגד חברתה ולפמ"ש לעיל דמשמעות דבריהם דאינה צריכה לומר נחביתי אלא באינה מחזקת אלא אחת כמ"ש בטעמו לעיל שייכא הך בעיא דוקא בתר דפשיט בעיא הראשונה דנאמנת באינה מחזקת אלא אחת. וכיון דלאו מיגו גמור הוא. וגם אינה נאסרת על פי עצמה דהא אדרבא צריכה לומר טהורה אני שפיר הוי מספקא ליה. ומיהו כבר כתבתי לעיל דבמקום עד פסול שפיר אמרינן מיגו דאי בעי מכחיש ליה ושפיר מסיק במקום חששא. וממילא נכון הא דפסקו הפוסקים בסימן ז' בעיא הראשונה לקולא דנשמע מבעיא שניה דרב אשי דס"ל בעיא ראשונה לקולא וק"ל:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}