עריכת הדף "הפלאה/כתובות/כו/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''תוספות ''' ד"ה ואסיקיניה וא"ת וכו' וליכא למימר וכו'. והנה רש"י פירש להדיא בד"ה דחיישינן וכו' דהטעם הוא משום שהורידוהו שני פעמים. ונלענ"ד לפרש דבריו דגם הוא ז"ל מתרץ כתירוץ התוספות דהורדה על ידי קול כיון דלאו הורדה גמורה היא ליכא זילותא דבי דינא אלא דס"ל כשיטת הר"י בר ברוך שהביא התוס' בסמוך ד"ה אנן אחתינן וכו' כנראה מדבריו שכתב ואוקמינן אחזקה קמייתא דמסקינן ע"פ עד הראשון שהוא נאמן ומה שהקשו התוס' לקמן על ר"י בר ברוך דהא הכא כשבאו תרי ואחתוהו בטלה החזקה נראה דס"ל לרש"י ז"ל דהא דאמר ואתו ביה תרי ואחתיניה לאו היינו הורדה גמורה אלא כמו אחתיניה הראשון שעל ידי הקול דלאו היינו הורדה גמורה. ה"נ מיירי שעדיין לא נחקרו העדים ולא נגמר הדין אלא שהורידוהו עד שיגמר הדין וכיון שלא נגמר הדין עד שבא עד המכשיר לא אבד חזקתו שע"פ עד הראשון אלא דקשה לפ"ז דא"כ דלא הוי הורדה גמורה ליכא נמי זילותא דבי דינא כמו בהורדה ראשונה ע"י קול דליכא משום זילותא דבי דינא לכך פירש"י כיון דהורידוהו שני פעמים אע"ג דלא היה הורדה גמורה כלל אפ"ה בשני פעמים הוי זילותא. ונראה דנפקא ליה לרש"י ז"ל הך סברא דכיון דלא הוי הורדה גמורה ע"י העדים ליכא זילותא כמו בהורדה ע"י קול משום דקשה ליה דלמה ליה להש"ס למימר שהיה לו חזקת אבות ונפסל על ידי קול ואח"כ בא עד המכשיר הוי ליה למימר שלא היה לו חזקת אבות רק שהעלוהו על ידי עד המכשיר ואח"כ באו שנים לפסלו ואח"כ בא עד המכשיר דמוקמינן אחזקתיה דעד הראשון כמ"ש רש"י ז"ל אלא דכיון דצ"ל דלא נגמר על ידי שנים הפוסלים דאל"ה אזלי ליה חזקת היתר כשיטת ר"י בר ברוך סבירא ליה להש"ס דליכא משום זילותא ג"כ ולכך הוצרך לומר שהורידוהו שני פעמים וממילא דלא קשה מהאי דב"ב דכיון דשם נגמר הדין ונשאת כבר על פיהם הוי ליה זילותא בפעם אחד. והש"ס בב"ב שם דקאמר דתליא באשלי רברבי אע"ג דלא דמי כל כך הך זילותא דבי דינא לאידך מ"מ ס"ל להש"ס דאין לחלק ביניהם כיון דעכ"פ איכא זילותא דבי דינא בשניהם באיזה ענין שיהיה. ודוק:

'''תוס' ''' ד"ה אנן אחתינן וכו' ונראה לר"י וכו'. והב"י באהע"ז בסימן ג' כתב דלהכי מקילינן בתרי ותרי הכא טפי מהתם משום דהכא מיירי לתרומה דקילא ועובדא דינאי מיירי לעבודה. ולפענ"ד דס"ל להתוס' דאף דהתם מיירי לעבודה מ"מ קילא טפי מתרומה דהכא כיון דכל עיקר החשש הוא משום שבויה ובשבויה הקילו וכמו שהוכיחו התוספות לעיל דף כ"ד ע"א ד"ה וכן שני אנשים דמוכח דשבויה קילא דהא ר' יהודה חייש לגומלין לתרומה ולא חייש בשבויה ועמ"ש שם דיש לומר דדוקא ר"י לשיטתיה דמיקל בשבויה לקמן דף ל"ו ע"ב. א"נ משום דלדידיה ליכא בעבודה איסור מיתה אם ישמש בנה על גבי המזבח כמ"ש התוספות דף כ"ג סוף ע"א. ועוד נלענ"ד דאף דליכא בעבודה חשש מיתה משום מקלקל בחבורה. א"נ משום דעבודת חלל כשירה בדיעבד כמ"ש בדף כ"ג ע"ש מ"מ בינאי שאמר הקם להם בציץ שבין עיניך שרצה להיות כ"ג. בודאי איכא איסור מיתה בשחיטת פרו של כ"ג בשבת כדאיתא סוף פרק ד' אחין וכמ"ש לעיל. ודוק:

'''בא"ד ''' ואמרינן נמי לעיל וכו' עמ"ש בספר פני יהושע דבאמת לאו מטעם חזקת האם מכשיר התם. וכבר כתבתי לעיל דף י"ג דמוכח שם מסוגיא כן. ועוד נלענ"ד דאין קושיא על רש"י ז"ל בל"ז מהתם דהא לעיל מיירי שאנו דנין גם עליה. א"כ יש לומר דכי היכי דמועיל לגבי האם מועיל נמי גבי הבת משא"כ הכא דאין דנין על אמו כלל. תדע דאטו למאן דפוסל בבתה משום דלית לה חזקת כשרות ומכשיר בה אטו נימא שהבנים שתלד אח"כ מכהן יפסלו ומשמע בפשיטות דלא פליגי אלא בעובר שהדין עליה. וע"כ צ"ל דכיון שהדין עליה להכשיר ממילא הבנים שתלד אח"כ בחזקת כשרות הם א"כ ממילא איפכא נמי היכא שאין הדין אלא על הבת יש לומר דאינו מועיל חזקת האם כלל. ועמ"ש לעיל דף כ"ג ע"א בתוס' ד"ה תרי ותרי וכו' דהכל הולך אחר מה שאנו דנין עליו מוקמינן אחזקה ומשם ראיה לדברי רש"י ז"ל. וגם לקמן דף ע"ו דמתרץ רב אשי שם רישא מנה לאבא בידך ע"ש פירש"י דאינו מועיל חזקת הבת לגבי האב. ואפילו אביי ורבא דמתרצין בענין אחר. מ"מ בהך סברא לא פליגי. נמצא משם נמי ראיה לדברי רש"י ז"ל. ודוק:

'''בגמרא ''' אם אתם מאמינים וכו'. כתב בספר פני יהושע דמשמע דנאמנים דוקא משום הפה שאסר היינו משום שהיו העדים פסולים אע"ג דבשבויה הקילו ומהני אפילו עדים פסולים היינו משום דשבויה מנוולא נפשה באפי שבאי משא"כ כשנחבשת על ידי ממון. ונלע"ד להבין בזה הלשון שאמרו להם חכמים אם אתם מאמינים ולא קאמר אם נאמנים נאמנים שלא נסתרה משום דבאמת אין עדים פסולים נאמנים כלל לומר שנחבשה אם היא מכחשת ואם היא בעצמה מודה פשיטא דנשביתי וטהורה אני נאמנת במיגו. וכ"ש לפמ"ש לעיל דף כ"ב בשם הטור דאפילו מיגו לא בעינן כל שלא יש עדי שבויה כשרים. ואינה נאסרת אלא על פיה נאמנת נמי לומר טהורה אני אלא משום דקי"ל בקידושין פרק האומר דף פ"ו ובאהע"ז סימן קט"ו דאפילו בעד אחד אם לבו מאמין לדברי העד אסורה עליו לכך שפיר אמרו חכמים אם אתם מאמינים רצה לומר כיון שמן הדין אינם נאמנים לאוסרה כלל שהם פסולים אלא שאתם מאמינים בלבבכם לדבריהם למה לא תאמינו להם ג"כ שלא נטמאת וק"ל:

'''תוספות ''' ד"ה ע"י ממון וכו' ע"כ היינו לכהונה וכו'. ולפ"ז צ"ל דלשון אסורה לבעלה דקאמר רב לאו דוקא. וקשה דהא התוס' מדייקי בסמוך ד"ה וע"י נפשות וכו' מלשון זה דלבעלה משמע לישראל. ונלענ"ד ליישב משום דאמרינן לקמן דף נ"א ע"ב בהא דאבהו דשמואל דאמר אשת ישראל שנאנסה חיישינן שמא סופה ברצון איתביה רב אם תשתבאי וכו' מאי אית ליה למימר בשבויה הקילו וכו'. ולפ"ז יש לומר דרב באמת אסורה לבעלה אפילו לישראל קאמר משום דס"ל כאבהו דשמואל דחיישינן לסופה ברצון כדקאמר שם רב עצמו דבשבויה הקילו וכיון שכתבנו לעיל בסמוך דלא שייך כאן בשבויה הקילו אין חילוק בין ישראל לכהן ושפיר קאמר רב לשון לבעלה ולא הוצרכו התוס' להוכיח דאפילו לכהונה מותרת אלא לדידן דקי"ל כרבא לקמן כדאמר התם ופליגא דרבא דס"ל דיצר אלבשה ושפיר יש לחלק בין כהן לישראל. ועל זה שפיר הוכיחו התוספות מדרבא עצמו דאמר אף אנן נמי תנינא דאינה אסורה אפילו לכהן דאל"ה מאי ראיה מייתי רבא מעובדא דאשקלון הא התם היה לכהונה ודוק: ועיין מ"ש בסמוך בתוספות ד"ה ע"י נפשות לשיטת רש"י ז"ל:

'''תוספות''' ד"ה וע"י נפשות וכו'. הקשה הב"ש דמאי שנא מעיר שכבשה כרכום דלקמן דג"כ הוי להו פחד מיתה ואינן אסורים אלא כהנות. ונלפענ"ד ליישב דבאמת צריך להבין למה תיאסר אפילו אם נתרצתה מחמת פחד מיתה הא גופא הוי ליה אונס כדאיתא לעיל ולדרוש להו דאונס שרי. ונראה לחלק כמ"ש לעיל דף י"ט ע"א דודאי כשבא תחלה לאונסה אינה מחויבת למסור עצמה למיתה ומותרת לבעלה. אבל כשהיא רוצה להציל עצמה ממיתה כגון שנחבשת למיתה והיא מתרצית לו כדי שבזה תפטור ממיתה אסורה לבעלה ישראל. דאף דאינה מחויבת למסור עצמה כשרוצה לאונסה כמו שאמרו גבי אסתר דאשה קרקע עולם היא מ"מ כשהיא מתרצת אליו בתחלה בשביל הצלת נפשה ממיתה אסורה לבעלה תדע מאסתר עצמה שאמרה וכאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך עד עכשיו באונס ועכשיו ברצון אף דעשתה מצוה משום הצלת ישראל אפ"ה כיון שנבעלה לו ברצון אפילו הוא בשביל פקוח נפשות ישראל מ"מ אסורה לבעלה והוא הדין אם באה להציל נפשה ע"                      "ב סימן קי"ז שכתב לדינא כן. לפ"ז יש לומר דבכבשה כרכום דאמרינן בע"ז דף כ"ה אשה כלי זיינה עליה דמסתמא אינו בא להורגה וכפירש"י שם א"כ אף דיש לחוש שמא מפחד מיתה אם לא תתרצה לו נתרצתה לו באמת אונס גמור הוא כיון שמתחלה בא לאונסה אבל הכא שנחבשה על ידי נפשות שמסורה למיתה והחשש שנתרצתה להפטר ממיתה לא הוי לה אנוסה כנלע"ד. ודוק:

'''ונלע"ד ''' דדבר זה מוכרח דאל"כ תקשי מכל אשת כהן שנשבית דאסורה כדאמרינן לקמן דף נ"א במתניתין דכותב לה אם תשתבאי אפרקינך ואהדרינך למדינתך למאי מדמינן ליה אי מדמינן ליה לנחבשה ע"י ממון הא ודאי מותרת אף לכהן כמ"ש התוס' ואפילו אם אין בו משום הפסד ממון הא ס"ל לרבינא בר"פ אין מעמידין דבדיעבד מותרת. ותו דאפילו אי נימא כסברת הב"ש דסוגיא דידן דס"ל דאסורה ביד אומות העולם תקיפא על עצמן פליג על רבינא וס"ל דבלא הפסד ממון אסורה לכהונה מ"מ אי אפשר לפרושי הכי דא"כ הוה להש"ס לאתויי ראיה ממתניתין דלקמן הנ"ל דאסורה בלא הפסד ממון. אלא העיקר בזה דטעמא דשבויה משום דרוב נכרים פרוצים בעריות ואם לא תשמע לו היא מסורה בידו להריגה נמצא בכה"ג אפילו אם נתרצתה לו משום פחד שלא יהרגנה אם לא תשמע לו הוי ליה אנוסה ומותרת לישראל ואינו דומה לע"י נפשות דהכא דנחבשה מתחלה להריגה. ודוק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}