עריכת הדף "הפלאה/כתובות/כב/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''תוס'''' ד"ה חזר וכו' פירוש מועיל האמתלא או לא וכו'. צריך להבין דמלשון שהשיב רב אף בזו משמע דידע שמואל עובדא דרב אחאי דלעיל ואפ"ה מספקא ליה הכא ומאי שנא. ויש לומר לפמ"ש לעיל דיש לומר דבאומרת מקודשת יש לה מיגו דתנאי כנ"ל. והכא היתה השאלה במקום שלא היה זמן ספירה וטבילה. כדמשמע מעובדא שהביאו תוס' מירושלמי כנ"ל. לכך שפיר קמיבעיא ליה. אך מ"ש תוס' אבל אין לפרש מהו אם צריכין אמתלא וכו' צריך להבין לפירוש זה מה ספיקא דשמואל יותר מאשת איש אני. ויש לומר לפי מאי שכתב הר"ן בסוף נדרים דף צ' באומרת טמאה אני לך דלא שייך מדינא לומר דשוויה אנפשה חתיכה דאיסורא כיון דמשועבדת היא לו א"כ יש לומר דה"נ כיון דמשועבדת לו לא שייך לומר דשוויה אנפשה חתיכה דאיסורא ואף שהאמינה התורה לומר טמאה אני לך מ"מ לפמ"ש לעיל דהא דמקשי והא שוויה אנפשה חתיכא דאיסורא היינו משום דמצד עדות יש לומר דנאמנת במיגו. א"כ יש לומר לפי הס"ד של תוס' דלאו היינו עובדא דשמואל שהביאו התוס' מירושלמי אלא שהיתה השאלה בענין שהיתה יכולה לומר שספרה וטבלה וא"כ כיון דאיכא מיגו ולא שייך נמי דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא משום דמשועבדת היא לו יש לומר דנאמנת בלא אמתלא. והא דלעיל בעינן אמתלא היינו משום חתיכה דאיסורא. ה"נ דהוי מצי למימר דלעיל אין זה מיגו כנ"ל. וק"ל:

'''והנה ''' הרא"ה כתב דדוקא באמרה נתקדשתי סתם אבל באמרה לפלוני אינו מועיל אמתלא דלאו כל כמינה להפקיע עצמה ממנו והביאו הרמ"א בהג"ה סוף סימן מ"ז וצ"ל דהא דקי"ל בח"מ סימן פ' דאם בא לתקן טענתו הראשונה חוזר וטוען אם לא שיצא מבית דין היינו דוקא לפרש דבריו הראשונים כדקי"ל בח"מ סימן כ"ט גבי עדים שיכולים לפרש דבריהם אבל לחזור ממש מדבריו הראשונים אינו יכול אפילו בנותן אמתלא וכמ"ש הרא"ה והטעם נראה דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. מיהו לפ"ז קשה דהא באה"ע סימן קט"ו סעיף ו' כתב רמ"א גבי אומרת טמאה אני לך דאבידה כתובתה דאם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה כן בתחלה נאמנת. הרי דאפילו לגבי ממון וזכות חבירו מועיל אמתלא. וצ"ל דהתם כיון דעיקר הודאתה אינו לענין כתובה אלא שרצתה לאסור עצמה עליו כיון דנאמנת באמת לא להתיר עצמה ממילא אינו יכול להפסידה כתובתה. ולפ"ז מ"ש החלקת מחוקק שם דלאחר זמן אינה יכולה לחזור אפילו נתנה אמתלא ומחלק דהא דבאומרת אשת איש אני ואח"כ אומרת פנויה אני נאמנת באמתלא אפילו לאחר זמן משום דיש לחלק בין איסור לממון והביא ראיה מח"מ סימן פ' הנ"ל דכשיצא מבית דין אינו נאמן ולפמ"ש זה אינו דאי דמי זה לממון בל"ז אינו מועיל אמתלא כי אם לפרש דבריו וע"כ צ"ל כנ"ל דהכא חשוב כאיסור דממילא יכולה לפרש אפילו לאחר זמן. והנה הר"ן הוסיף בדברי הרא"ה הנ"ל דלא מהימנינן לה בשום מיגו ולכאורה הוא מפורש במתניתין דשבועות ובח"מ סימן ע"ט סעיף י' דאם אמר מנה לי בידך ואמר לו הן ולמחר אמר נתתיו לך נאמן. אבל אם אמר אין לך בידי חייב אלמא אע"ג דאית ליה מיגו דפרעתי אפ"ה אינו יכול להכחיש דבריו הראשונים ולומר ששקר הודה. מיהו לפמ"ש לעיל דאפילו באומרת נתקדשתי סתם אינה נאמנת אח"כ לחזור מדבריה אפילו יש לה מיגו א"כ ע"כ כוונת הר"ן היינו דאפילו על ידי אמתלא ומיגו לא מהני בהודאה. צ"ע דמנ"ל הא דהא גבי עדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות נאמנים כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. ועיין בח"מ וב"ש שם:

'''בגמרא ''' תרוייהו באשת איש קמסהדי וכו'. צריך להבין מאי דוחקיה לומר דלא היתה מוחזקת באשת איש כי אם ע"פ אלו העדים. ובתוס' ישינים הקשו דיאומן עד שאומר נתגרשה במיגו דאי בעי שתק מן הקידושין ולא היתה אשת איש כלל. ותירצו דאין זה מיגו שרוצה לפוסלה מן הכהונה. ויש לדקדק בדבריהם ז"ל דהא צריך להבין מאי קשה להו דהא יש לומר כיון דהיא בעצמה יודעת מן הקידושין. ואם אינה יודעת מן הגירושין לא שייך מיגו דלא נתקדשה כלל. וע"כ צ"ל דפסיקא להו שהיא אומרת ג"כ שנתגרשה. חדא מהא דקאמר תרווייהו באשת איש קמסהדי ותיפוק ליה שהיא אומרת שהיתה אשת איש אלא ע"כ שהיא אומרת שנתגרשה ואי לאו דאיכא עדים על הקידושין היתה היא נאמנת לומר שנתגרשה במיגו דלא נתקדשה. ותו מדקאמר דהוי ליה עד שנתגרשה עד אחד במקום שנים תיפוק לי אפילו פלגא ופלגא היא גופה באשם תלוי קיימא. וצ"ל באומרת ברי ויפה הקשו דיאומן העד במיגו דשתק מן הקידושין דאז היתה נאמנת במיגו דלא נתקדשה ואע"ג דאיכא עד אחד על הקידושין והיתה צריכה להעיז נגדו הא הוא מעיד נמי על הגירושין ומעיזה גם עתה. וכ"ש לפמ"ש הב"ש בסימן קנ"ב דאין עד אחד שהיתה אשת איש מועיל לבטל מיגו שלה. אך על זה לא תירצו כלום דאכתי יאומן במיגו דאי בעי שתק מן הקידושין והיתה היא נאמנת במיגו וע"כ תפסול מן הכהונה ע"פ עצמה (וצ"ל בדוחק כגון שהיא אומרת שלא נתקדשה וס"ל דאי הוי כפלגא ופלגא לא תצא כיון דלפי דבריה לא נתקדשה הוי כאומרת ברי לי. וצ"ע בזה דאכתי איכא שנים על זה שנתקדשה וצ"ל דלאלומי מילתא קאמר דהוי ליה חד במקום שנים כמ"ש לקמן דצ"ל כן בל"ז. מיהו אכתי דוחק גדול לאוקמי במכחשת או שאינה יודעת מן הקידושין כלל) ואלולי דבריהם ז"ל נלענ"ד לפי מה שהקשה הר"ן למאי דקי"ל דעדים המכחישים זה את זה פסולים לצרף יחד לעדות אחת כיון דממ"נ פסול אחד א"כ הכא אין עדים על הקידושין. ותירץ כגון שזרק לה גט ומחולקים אם קרוב לו אם קרוב לה דבכה"ג אינם פסולים משום דתלינן בטעות של אחד מהן. ולפ"ז יש לומר בפשטות דלא שייך כאן מיגו כלל היכא שיש לומר שסובר שאומר אמת כדמפורש בדיני מיגו. וכמ"ש התוס' לקמן דף פ"ז ע"ב ד"ה דמפרע וכו'. ולפ"ז נלענ"ד דהיינו דוחקיה דאביי לאוקמי באינה מוחזקת באשת איש אלא ע"פ עדים אלו דקשה ליה למה ליה לר' יוחנן לומר דאיכא עד שאומר לא נתגרשה וכמו שהקשו התוס' לקמן דף כ"ג ד"ה תרווייהו בפנויה וכו' וכמו שיבואר שם בס"ד תיפוק ליה דאין עד אחד נאמן בגירושין וצ"ל דלא נתחזקה אלא על פיהם נמצא דאית ליה מיגו אלא דמיירי בספק קרוב לו כנ"ל וזה לא שייך אלא בשני עדים מחולקים בזה אז ממילא תלינן בטעות אבל בעד אחד שאומר נתגרשה מהיכי תיתי נימא דטועה ושפיר נאמן במיגו. נמצא צ"ל דוקא דנתחזקה ע"פ אלו העדים. ולפ"ז מוכח כדברי הב"ש כנ"ל דאין עד א' בקידושין מועיל לבטל מיגו שלה דאל"ה אכתי קשה למה ליה לר' יוחנן למימר דאיכא עד אחד שלא נתגרשה ואי משום דאז היה נאמן העד לומר שנתגרשה במיגו דאי בעי שתק והיתה היא נאמנת על הגירושין במיגו דלא נתקדשה הא כיון שאין עד על הגירושין הוי ליה מיגו דהעזה נגד עד השני שאומר שנתקדשה אלא ע"כ צ"ל דאפילו בכה"ג נאמנת במיגו. ודוק:

'''עוד ''' נלפענ"ד יותר נכון לתרץ קושיא הנ"ל דהוצרך לומר שלא נתחזקה אלא ע"פ אלו. מדבעי דוקא עד שאמר לא נתגרשה והטעם בזה דיש לומר דאביי סבירא ליה כלישנא קמא דלקמן דף כ"ג דמתני להא ואם משנשאת באו עדים ארישא וכמו שיבואר לקמן בס"ד דס"ל להאי לישנא דכיון שכבר יצאה בהיתר אזיל ליה חזקת אשת איש ונאמנת לומר גרושה אני כדין עד אחד שנאמן באיסורין במקום דליכא חזקת איסור. א"כ הא דבעי עד אחד לומר שלא נתגרשה משום דאל"ה היתה נאמנת. דהא ע"כ צ"ל בעד אחד אומר מת דרישא שהתירוה כבר על פיו דאל"ה לא הוי ליה כשנים. א"כ בכה"ג גם בסיפא כיון דבתחלה כשהיה עד אחד על הקידושין היתה נאמנת וכיון דהתירוה אף שבא עד שני על הקידושין לא תצא מהתירה לכך צ"ל שיש עד שאומר לא נתגרשה. וא"כ אף דאזיל חזקת איסור מטעם שהתירוה אכתי ה"ל ע"א בהכחשה ולא מהימנא מטעם ע"א באיסורין. ואף דקאמר לקמן גביה שבויה בברייתא דהתירוה להנשא ואם באו אח"כ עדי טומאה אע"פ שניסת תצא משמע דע"א בטומאה לא מהני כיון שהתירוה כבר היינו משום דהתם בשבויה הקילו וע"א מהימן אפילו בהכחשה כדאיתא לקמן דף כ"ג ע"ב. א"כ שפיר מהימנא אפילו במקום ע"א וצריך שנים. משא"כ באיסור אשת איש כיון דאיכא דמכחיש לה לא מהימנא. ואין לומר דהא קאמר לקמן דהא דהתירוה להנשא מהני ללישנא דמתני לה ארישא היינו משום דאין אשה מעיזה והכא כיון דאחד מסייע לה שפיר מעיזה כדאמרינן בסמוך. זה אינו. חדא דיבואר לקמן בסוגיא שם דאין הפירוש משום דאין אשה מעיזה דגם התם לא מהני חזקה זו. ותו דהא כתב הטור באה"ע סימן י"ז דדוקא במקום ששני עדים מסייעין לה כדבסמוך. אבל במקום עד אחד מהני חזקה זו כנלע"ד נכון. ודוק:

'''תוס' ''' ד"ה הבא עליה וכו' ואומר ר"ת וכו'. ובשנים אומרים נתגרשה דפריך לקמן מ"ש רישא ומ"ש סיפא היינו כמ"ש התוס' לקמן דף כ"ו ע"ב ד"ה אנן וכו' דיריאה פן יוזמו עדים או יפסלו בגזלנותא. ומיהו אכתי לא מיישבא הא דקאמר לקמן דעד אחד אומר נתגרשה וכו' דהוי ליה חד במקום שנים תיפוק ליה דאפילו חד כנגד חד נוקי אחזקת אשת איש דהתם ליכא למימר משום שמא יוזם או יופסל בגזלנותא עד הגירושין דא"כ הא קי"ל כאביי דס"ל למפרע נפסל וליכא שני עדים על הקידושין כנ"ל. ותו דמשמע דהכא מדברי אביי עצמו הוא. ואין לומר דלא העידו בפעם אחת אלא בתחלה העידו על הקידושין דלא משמע הכי לפמ"ש לעיל דמדהוצרך ר' יוחנן עד שלא נתגרשה משום דבלא"ה נאמן עד שנתגרשה במיגו דשתק מן הקידושין א"כ ע"כ צ"ל שהעיד בפעם אחת על הקידושין ועל הגירושין דאל"ה ה"ל מיגו למפרע. ואפשר דבאמת ה"נ קאמר דמטעם שנתחזקה ע"פ שנים בקידושין לא מהימן חד דבל"ז צ"ל כן דלא שייך ניסת לאחד מעדים בחד דאם כנס מוציא וק"ל:

'''תוס' ''' ד"ה אי הכי וכו'. ואע"ג דיש חילוק בין דאורייתא לדרבנן מייתי מדעולא דנראה לו וכו' לולי דבריהם ז"ל נראה ליישב קושיתם בלי דוחק. גם מה שהקשו התוס' ביבמות דף קי"ז ע"ב ד"ה הא לא ניסת וכו'. וא"ת ור' יוחנן פ"ב דכתובות מאי קמ"ל מתניתין היא. והוא דצריך להבין לפי דעת המקשה ביבמות שם והוא אמר וכו'. משמע דאי לאו דעולא דחשוב כשנים אתיא שפיר דכיון דהוי חד כנגד חד אם נשאת לא תצא הא קשה קושית הש"ס הבא עליה באשם תלוי קאי ואין לומר שניסת לאותו עד דהא בעד אחד אם כנס מוציא (ולכאורה היה נראה דמזה מוכרח סברת הגאון מהור"ר אברהם ברודא ז"ל המובא בתשובת הגאון חכם צבי ז"ל. דלר' מנחם בר' יוסי לא בעינן ניסת לאחד מעדים וכיון דהתם צ"ל לדעת המקשה דאתיא מתניתין כר' מנחם בר' יוסי מדנקט מתניתין דוקא ניסת תחלה קודם שבא עד השני. א"כ לא בעינן ניסת לאחד מעדים. אבל באמת מסוגיא ריש פרק האשה רבה משמע דאף לר' מנחם בר' יוסי בעינן ניסת לאחד מעדים וכן משמע מסוגיא דר"פ חזקת הבתים דמפרש שם טעמא דר' מנחם בר"י משום דחייש לזילותא דביה דינא א"כ אין חילוק בעיקר הדין דבעינן ניסת לאחר מעדים כמו לרבנן וכמ"ש התוס' שם להדיא). ונראה ליישב לפי דעת הר"ן דמפרש דאומרת ברי היינו שמעידה שיודעת בבירור שמת וכיון דאוקמי לכולה מתניתין שם ביבמות דמיירי בעדים פסולים וקי"ל באה"ע סימן י"ז דבמקום עדים פסולים אף היא כשאומרת ברי נחשבת לעד. א"כ יש לומר אף שניסת לאותו עד שאומר מת לא תצא כיון דבלאו עדותו איכא עדות דידה נגד עד הפסול שאומר לא מת. אך אכתי קשה דהא כתבו התוס' בב"ב שם דהא דבעי ר' מנחם בר"י ניסת ואח"כ באו עדים ולא סגי בהתירוה לינשא כיון דעיקר הטעם משום זילותא דביה דינא. ותירצו דכיון דבעי ניסת לאחד מעדים א"כ ע"כ צריך לאסור לכל העולם ובל"ז איכא זילותא דביה דינא אסורה נמי אפילו ניסת לאותו עד. ולפ"ז בכה"ג שכתבנו דמיירי בעדים פסולים והיא גם כן מעידה שמת א"כ לכל העולם ה"ל תרי נגד חד ומותרת להנשא. אלא דלאותו עד שאומר שמת אסורה להינשא. א"כ הדרא קושיא לדוכתא דמאי איריא דנקט נשאת במתניתין אפילו התירוה לינשא נמי מהני לר' מנחם בר"י. והעיקר נלפענ"ד דלדעת המקשה צ"ל דס"ל דבלאו דעולא נמי אמרינן דאחד חשוב כשנים אלא דבעינן דוקא שנעשה מעשה על פיו אבל התירוה לא מהני. וכיון שזכינו לזה נלענ"ד דאין צ"ל בדוחק לחלק בין דאורייתא לדרבנן לעולא בחילוקים שונים אלא דהמקשה הוי ס"ל דאי בעינן שיעשה מעשה על פיו אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן דאם נחלק בין דאורייתא לרבנן אין מועיל בדרבנן כלום אפילו נעשה מעשה ושפיר מקשה אדעולא. אבל לפי מאי דמשני מאי ניסת התירוה לינשא. א"כ לר' חייא דס"ל בסוטה דבעינן התירוה לינשא באמת אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן כלל. ועולא דס"ל בסוטה דאפילו בבת אחת מהני מחלק בין דאורייתא לרבנן ובאמת בדרבנן לא מהני כלל והוי כחד נגד חד ובאמת מוקי מתניתין כר' מנחם בר"י וסגי בהתירוה לינשא משום זילותא דביה דינא כנ"ל וא"כ ר' יוחנן הכא טובא קמ"ל כר' חייא דאין חילוק בין דאורייתא לרבנן אלא דבעינן בדאורייתא ובדרבנן שיבואו לבית דין בזה אחר זה ולכן פסק הרמב"ם שם כר' חייא כיון דר"י הכא ס"ל כותיה. ומתורצים קושיות התוס' על נכון. ודוק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}