עריכת הדף "הפלאה/כתובות/כא/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''לדברי ''' חכמים על מנה וכו' לפמ"ש התוס' לעיל בד"ה ור"י וכו' בשם ירושלמי דפליגי בזכירה מתוך הכתב דלרבי לא חשיב זכירה קשה לכאורה על שיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דכשהעדים מעידין בעצמן צריכין לזכור גוף העדות ואם אינם זוכרין ה"ל כחרשים כמבואר בשו"ע חו"מ סימן מ"ו א"כ כיון דלרבי לא מיקרי זכירה למה מהני על כתב ידן ואין לומר דס"ל באמת דבהא נמי פליגי רבי ורבנן דס"ל על מנה שבשטר (והיינו אפילו אומרים בפירוש על כתב ידן כמו שהוכיחו התוס' בד"ה על כתב ידן וכו' מדאמרינן בסמוך ואי ליכא אלא חד וכו') ס"ל להרמב"ם ז"ל דהיינו טעמא משום דס"ל לרבנן אפילו יאמרו בפירוש על כתב ידן צריכין לזכור א"כ לעולם על מנה שבשטר מעידין ורבי ס"ל דלא בעינן שיזכרו את העדות. ואפ"ה ס"ל להירושלמי דפליגי במתניתין בזכירה מתוך הכתב אי הוי זכירה דהא ע"כ רבי ורבנן במתניתין פליגי בחד שטרא אם הקיום מועיל וכיון דלרבנן ע"כ צ"ל דמיירי דאומרים שזוכרים מ"ט דרבי ע"כ צ"ל דפליגי נמי בזכירה מתוך הכתב. אבל זה דוחק שא"א לאומרו להמציא פלוגתא חדשה בין רבי ורבנן דרבי לקולא ורבנן לחומרא באומרים בפירוש שאין זוכרים כלל. ותו דרב אמר בפירוש בזו רבי לקולא וכו' משמע דלא משכחת רק בזו והול"ל נמי כנ"ל באומרים בפירוש שאין זוכרים. ויותר היה נראה לכאורה דס"ל לרבי דנהי דזכירה מתוך הכתב אינו מועייל על מנה שבשטר לעדות גמור. אפ"ה מועיל קצת על כתב ידו דלא ליהוי כחרש ועיין מ"ש לקמן עפ"ז וגם זה דחוק. והנלפענ"ד נכון ליישב דעת הרמב"ם ז"ל דהא כתב הרמב"ם דדוקא כשמעידין על כתב ידן העדים בעצמן לא מהני אם אינם זוכרים אבל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אף שאומרים העדים שאינם זוכרים אינם נאמנים דהוי ליה כחוזרים ומגידים. הרי דטעמא דכשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר הם נאמנים במיגו כמו באנוסים היינו דמתניתין לעיל. וכיון דמצינו במתניתין דלעיל דר' מאיר פליג אינם נאמנים לפוסלו ומפרש הש"ס לעיל דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ואינן נאמנים אע"ג דיש להם מיגו. נמצא ה"נ כיון דשמעינן לרבי דס"ל בבבא בתרא דף קנ"ד דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו כיון שמעידין על כתב ידן אף שאומרים שאינם זוכרים נהי דלא מעידים על מנה שבשטר מ"מ ה"ל קיום על כתב ידן כאלו יוצא ממקום אחר דאינם נאמנים לומר שאינם זוכרים ולא מהני מיגו בזה. אבל אנן קי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דנאמנים לומר שאינם זוכרים ועיין מ"ש לקמן בזה. ודוק: מיהו בסוגיא דבבא מציעא דף ח' ובבא בתרא דף קע"א בעי הש"ס לומר דס"ל לרבי צריך לקיימו ולפי הסוגיות אלו מוכח דלא כהרמב"ם אם לא שנדחק כנ"ל:

'''תוס' ''' ד"ה על כתב ידן וכו' מדאמרינן בסמוך ואי ליכא וכו' יש לדקדק דהוכיחו לרבנן ולא הוכיחו לרבי. והנה לכאורה נלענ"ד דמוכח לרבי דאינו מועיל אפילו אם יעידו בפירוש על מנה שבשטר דאל"ה אפילו אם נאמר דמעידין על כתב ידן. מ"מ נהי דאינם נאמנים מטעם עדים עכ"פ יאמנו להכשיר השטר דזה כתב ידו במיגו דאי בעי היו מעידין על מנה שבשטר א"ו דס"ל דאינו מועיל אפילו יעידו בפירוש. ולכאורה היה נראה לדחות זה משום דהוי ליה מיגו בשנים וכמ"ש התוס' לעיל. ובזה הי' נראה לדחות נמי הראיה שכתבנו במתניתין דאי במשמעות הלשון פליג רבי א"כ איך ס"ד דרבי מספקא ליה א"כ ברישא נמי שמא כוונת עד א' על מנה שבשטר והוי ליה תלתא ריבעי דממונא אפומא דחד. דזה אינו דהא כתב הר"ן טעמא דאין אומרים מיגו בשנים משום שמא הסכימו על זה השקר ועל שקר אחר לא יסכים חבירו משא"כ אם נימא דאחד מעיד באמת על מנה שבשטר א"כ כשהשני מעיד אפילו נימא דהוא מעיד על כתב ידו אפ"ה הוא נאמן במיגו דאי בעי הי' מעיד על מנה שבשטר כמו חבירו דהא אי אפשר לומר כסברת הר"ן שהסכימו שניהן לומר על כתב ידן דהא א"כ הוא פשיטא דמתקיים השטר כיון דכל א' מעיד על כתב ידו ועל כתב יד חבירו ואם ניחוש שא' אומר על מנה שבשטר ממילא דהשני שמעיד על כתב ידו נאמן במיגו דהי' גם הוא אומר על מנה שבשטר. אך דלפ"ז פשיטא מוכח מסוגיא דלרבי אינו מועיל אפילו יעיד בפירוש דא"כ בהא דרבי לקולא משום דמעיד על כתב ידו אכתי מפיק תלתא רבעי דממונא דהא על כתב ידו אין צריך לאחר דנאמן במיגו דהי' מעיד על מנה שבשטר כיון דחד הוא. ולפ"ז היה קשה לכאורה על שיטת הירושלמי דס"ל באמת לרבי דכשמעידים בפירוש על מנה שבשטר מועיל א"כ להימן במיגו. ואין לומר דס"ל להירושלמי באמת בעד א' דמהימן לרבי רק בשנים משום דאין מיגו בשנים. וסוגי' דרבי לקולא הוא דלא כשיטת הירושלמי דהא כתבו התוס' לעיל פלוגתא דרב הונא ור' יוחנן לעיל דרב הונא דקאמר והוא שזוכרם מעצמו כרבי והתם משמע בעד אחד דקאמר בברייתא כותב אדם. וצ"ל דכותב אדם לאו דוקא דבל"ז כתבו התוס' לעיל דהירושלמי ס"ל דעד אחד בשטר לאו כלום הוא. ואפשר דהיינו דסיימו התוס' לעיל ולשון כותב אדם לא משמע הכי ודוק:

'''מיהו ''' נלענ"ד דלפמ"ש לעיל בשיטת הירושלמי דס"ל נמי דבעינן שיזכרו העדים כמ"ש הרמב"ם אלא דס"ל אליבא דרבי דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואינן נאמנים לומר שאינם זוכרים. א"כ ממילא דלא קשה דיאומן במיגו דהי' מעיד על מנה שבשטר דכיון דמטעם עדים לא מהימן אלא מטעם מיגו אדרבא לפי דעת העד שאומר שאינו זוכר הוא רוצה לפסול השטר אלא דאין אנו מאמינים לו א"כ עכ"פ אין שייך להכשיר השטר מטעם מיגו דאדרבא הוא רוצה לפסלו כן נראה לעניות דעתי נכון לפי שיטת הירושלמי ודוק:

'''אך ''' לפ"ז קשה על התוס' דאיך הוכיחו לרבנן מדקאמר ואי ליכא אלא חד. דילמא לעולם לרבנן כשמעידין בפירוש על כתב ידן לבד לא מהני דהא לא מהימנא מטעם מיגו דאין אומרים מיגו משנים. משא"כ בחד אפילו אם יעיד על כתב ידו לבד נאמן במיגו ואכתי נפקא תלתא ריבעי דממונא אפומיה. מזה נלענ"ד דס"ל להתוס' דלא שייך בזה דנפקי תלתא ריבעי דממונא אפומא דחד סהדא דדוקא דהיכא דנאמן מטעם עדות והוא מעיד על שלשה ריבעי לא מהני אבל כשהוא מעיד על פלגא אף דיש להאמינו במיגו לא גרע משום המיגו ודוק היטב בכל זה:

'''ודע ''' שיש להסתפק לרבנן דקי"ל כוותיי' דעל מנה שבשטר מעידים. היכא דלוה מודה על מנה שבשטר רק שטוען שאין זה שטרו וכבר פרע לו והוחזק לו שטרו וזה מזויף אי שייך בהא לומר דעל מנה שבשטר מעידים דהא הוא מודה על ההלואה ועיקר העדות שזה כתב ידו הוא. ומתניתין בטוען לא לויתי ולא מהימן הלוה במיגו דפרעתי ומזויף דהוי ליה מיגו במקום עדים. ולפ"ז ממילא מתורץ דאין להאמין שהוא כתב ידו מטעם מיגו דהי' מעיד על מנה שבשטר דכיון דלאו מטעם עדות אלא משום מיגו אדרבא יש ללוה מיגו דפרעתי ומזויף אלא שלא מצאתי חילוק זה בשום פוסק וע"כ צ"ל דאכתי ה"ל על מנה שבשטר שמעיד שמנה זו שבשטר זה הוא אמת. וכן מוכח מהא דמוכיח לקמן משטרא דנפיק מביה דינא דמר שמואל וכו' ואמאי נימא דרצה לתקן שלא יטעון הלוה פרוע ומזויף אלא ודאי דאין לחלק. ותו דלפי מאי דקי"ל דכותבין שטר ללוה בלא מלוה א"כ אין מעידים רק על מנה שבשטר זה ולא על ההלואה ודוק:

'''בא"ד ''' מדאמרינן בסמוך ואי ליכא תרי וכו'. הא דלא הוכיחו מדקאמר ונפקא מינא וכו' וקאמר בזו רבי לקולא ואמאי יעיד על כתב ידן לרבנן. צ"ל משום דהוי מצי למימר דמיירי שכבר העיד בבית דין סתם דלרבנן כבר נפיק תלתא ריבעי אפומיה. משא"כ הכא דעצה טובה קמ"ל דליכתוב חתימות ידיה אחספא וע"כ דמיירי לכתחלה שפיר הוכיחו. אלא דלפ"ז יש לומר דנהי דלעיל ע"כ מיירי שהאחד מן השוק מעיד על שתי החתומים דאי לאו הכי לא שייך הא דקאמר רבי לקולא. אבל הכא יש לומר דעצה טובה קמ"ל היכא שהאחד מן השוק אינו מעיד על החתימת החי כלל. אלא על החתימת המת וא"כ אין תקנה שיעיד על כתב ידו לבד דא"כ לא יהיה על חתימתו רק עד אחד וכן משמעות דברי רש"י ז"ל שפירש ואי ליכא שנים שיכירו כתב המת נראה דכוונתו לזה דקאי רק על כתב המת דליכא אלא חד וצריך תקנה זו בין לרבי בין לרבנן וצ"ע. ולכאורה קשה דה"ל להתוס' להוכיח מהא דלקמן דמוכיח משטרא דנפיק מבית דין דמר שמואל וכו' דסבירא ליה לשמואל כרבי ואמאי דילמא התם לא העידו רק על חתימת ידן בפירוש לכך הוצרכו להעיד זה על זה. ונראה דס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דבעינן שיזכרו העדים כמ"ש לעיל ואפ"ה היה אפשר לומר היכא שמעידין על כתב ידן בפירוש אף שזוכרים מ"מ כיון שאומרים בפירוש ה"ל עיקר העדות על כתב ידן. ע"כ שפיר מקשה דה"ל לשמואל לצוות להם שיעידו בפירוש על מנה שבשטר ולא יצטרכו להעיד זה על זה. ולפ"ז א"ש טפי דמוכח מזה גם לרבי דאינו מועיל אפילו כשמעידים בפירוש על מנה שבשטר דאל"ה הוי ליה לצוות שיעידו בפירוש על מנה שבשטר ויפרש כן בלשון הקיום וליכא חשש בית דין טועין כלל. ולשיטת ירושלמי יבואר בסמוך. ודוק:

'''בגמרא ''' וחייש שמואל לבית דין טועין. לכאורה לפי שיטת הירושלמי שכתבו התוס' לעיל דבזכירה מתוך הכתב קמיפלגי. וכבר כתבנו לעיל דלהרמב"ם דס"ל דאם אין זוכרין העדות אין השטר מתקיים על פיהם ולפי הסוגיא דבבא מציעא דף ח' ובבא בתרא דף קע"א דס"ל לרבי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו א"כ העדים נאמנים שאינם זוכרים ע"כ צ"ל דס"ל לרבי דזכירה מתוך הכתב מועיל לענין עדות על כתב ידן ואינו מועיל לענין עדות גמור על מנה שבשטר א"כ קשה מאין ידעו הבית דין טועין שהי' זכירה מתוך הכתב דממ"נ אם יאמרו דמסתמא זכרו יאמרו נמי שזכרו שלא מתוך הכתב וע"כ דחייש שיאמרו שלא זכרו ושמא יאמרו שלא זכרו כלל. וצ"ל בדוחק דחשש שיסבירו הבית דין טועין דשמואל ס"ל כרבנן אבל בלא זכירה כלל לא היו מקיימים כלל. דמהיכי תיתי יטעה שמואל במילתא דלית ביה פלוגתא וע"כ דהחשש שיסברו הבית דין טועין דשמואל ס"ל כרבנן ואינהו ס"ל כרבי אבל שיחשבו שלא הי' זכירה כלל א"כ איך יטעה שמואל במילתא דלית ביה פלוגתא. מיהו אכתי קשה כיון שכתבנו לעיל דלמ"ד מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו אין העדים נאמנים לומר שלא זכרו ומועיל כשמעידין כל א' על כתב ידו וכתב יד חבירו א"כ דילמא יסברו שלא זכרו כלל ושמואל קיים השטר משום דס"ל כרבנן דאין צריך לקיימו. ובית דין טועין יסברו דהלכה כרבי דצריך לקיימו ויפסלו השטר. וצ"ל דס"ל דבהא אי אפשר לתקן אלא דתיקן לבית דין טועין שיסברו רק בזה הלכה כרבי אבל בעלמא הלכה כרבנן דא"צ לקיימו וא"כ ליכא חשש דאפילו אם אמרו אינם זוכרים אינם נאמנים. ובזה א"ש מה דקאמר הש"ס דב"ד טועין יסברו בעלמא דאין הלכה כרבי דהוא מיותר. ולפמ"ש א"ש דאם יטעו בכל מקום דהלכה כרבי לא הועיל אפילו במה שפירש דכל א' העיד אחבריו דדילמא יסברו הבית דין שאינם זוכרים כלל ושמואל ס"ל הלכה כרבנן דא"צ לקיימו כנ"ל. ואין לומר דא"כ מנ"ל דחש לבית דין טועין בהא דהלכה כרבי דילמא הי' הטעם משום שיטעו הבית דין שלא היו זוכרים ויסברו כרבנן בהא נמי דאין צריך לקיימו וצריך עכ"פ שיעיד כל א' על כתב יד חבירו. זה אינו דלא היה צריך לפרש דמהיכי תיתי יאמרו הבית דין שלא היו זוכרים וטעה במילתא דלית ביה פלוגתא. וכן צ"ל באמת להירושלמי דמאי מקשה דילמא הי' המעשה באמת שלא היו זוכרים כלל וס"ל לשמואל דאין צריך לקיימו ועכ"פ צריך להעיד אכתב יד חבירו. אלא דא"כ לא היה צריך לפרש בשטר כיון דליכא למטעי הוי ליה לכתוב דאסהידו אחתימת ידייהו בסתם וצ"ל כנ"ל ודוק:

'''אמנם ''' הנלענ"ד יותר לפרש הא דקאמר דבעלמא הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו דיש לדקדק הא דכתב ואסהיד אחתימת ידיה ואדחד דעמיה ומנו רב חנן ולא כתב סתם ואחתימת ר' חנן משום דלרבנן דר' יהושע בן קרחה בגיטין דף ל"ג ע"ב בעינן שיראו העדים כאחד א"כ כיון דס"ל לרבי דעל כתב ידן הן מעידין בעינן שהיו עמו בשעת חתימתו וראו שניהם כאחד משא"כ אי הוי אמרינן דעל מנה שבשטר הן מעידין כיון שראו ההלואה כאחד לא בעינן שראו החתימה כאחד. מיהו לרבי אין נפקא מיניה דס"ל בסנהדרין דף ל"א כר' יהושע ב"ק דלא בעינן שיראו שניהם כאחד כדאיתא שם בא מעשה לפני רבי וצירף עדותן א"כ שמואל דכתב ואדחד דעמיה משום דחש לבית דין טועין דהלכה כרבי דעל כתב ידן הן מעידין ובהא אין הלכה כרבי לצרף עדותן אם לא ראו כאחד לכך הוצרך לכתוב ואדחד דעמיה. ודוק:

'''בגמרא ''' אמר ר"י אמר שמואל עד ודיין מצטרפין וכו'. כתב הרא"ש ז"ל אם עד אחד החתום בשטר מעיד על כתב ידו ושני עדים מעידים על כתב יד אחד מן הדיינים או הדיין עצמו ואחר עמו מצטרפין אבל הדיין לבדו לא אפילו לרבנן דאין מעיד על מנה שבשטר. וכן העד אינו מצטרף עם הדיין וכו'. שוב כתב בשם הר"ר יונה אם שני דייני הקיום כל אחד מעיד על כתב ידו השטר מקוים ולא אמרינן על כתב ידן הן מעידין אלא כל אחד ואחד מהן מעיד על קיום השטר שהוא כשר והרי הם כשני עדים שמקיימים השטר ודברים של טעם הם. וצריך להבין מה עלה על דעת הרא"ש ז"ל לחלק בין דיין לעד. ונלענ"ד דיש לומר דטעמא דלרבנן על מנה שבשטר הן שמעידין משום דבעינן שיזכור העדות וממילא מעיד על מנה שבשטר. אמנם זהו בעדים דכל שאין זוכרים ה"ל מפי כתבם כמ"ש הרמב"ם אבל בקיום העדות ע"פ עדים אחרים שמכירים החתימות דכתב הריב"ש והביאו רמ"א בהג"ה בח"מ סימן מ"ו סעיף ז' דיכולים להעיד עדות זה מתוך כתבם א"כ א"צ שיזכרו וממילא דאמרינן בדיינין שמעידים על חתימתן דעל כתב ידן הן מעידין. ואף שכתב שם הש"ך ס"ק י"ז דמדברי הרא"ש ר"פ מי שאחזו משמע דלית ליה סברת הריב"ש מדפסל קיום באלם ע"ש. דבריו צע"ג לפי עניות דעתי דהריב"ש והרמ"א לא כתבו אלא בעדים אחרים דוקא אבל בנשתתק שמעיד על חתימת עצמו זה ודאי פסול ע"פ כתבו דעד החתום מעיד על מנה שבשטר והיינו דכתב רמ"א שם דוקא בקיום הרביעי ולא כתב כן בקיום השלישי כן נלענ"ד להבין דעת הרא"ש ז"ל בתחלה. ועוד היה נראה לכאורה דמוכח כן מן הש"ס דהא נדחקו המפרשים מאי ס"ד דשמואל דעד ודיין מצטרפין הא על עד השני אין כאן אלא קיום הדיין שהוא עד אחד ואפילו אם נימא דמיירי דהעד מעיד גם כן על כתב יד חבירו א"כ ה"ל תלתא רבעי דממונא אפומיה דחד. ולכאורה היה נראה מזה דלא כמ"ש התוס' לעיל דלרבנן אפילו מעידין על כתב ידן בפירוש א"צ לצרף עמהם אחר אלא נימא דמודים רבנן בזה ומיירי הכא דהעד מעיד בפירוש על כתב ידו ועל כתב חבירו וא"כ צריך לצרף את הדיין נמי על חתימת העד וה"ל פלגא דממונא אפומיה דכל חד. ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר מאי דקמסהיד האי לא קמסהיד האי היינו משום דהדיין אינו מעיד על הקיום אלא על כתב יד עצמו דלא כדעת ה"ר יונה. נמצא העד מעיד על חתימות העדים והדיין מעיד על כתב יד עצמו ואפילו יש אחר עמו המעיד על כתב יד הדיין כמ"ש הרא"ש מ"מ כיון דהדיין ואחר שעמו אין מעידין על חתימת עדי השטר אלא על חתימת הדיין לאו חד סהדותא הוא. אך באמת אי אפשר לפרש כן בדעת הרא"ש דהרי הוא ז"ל כתב בהדיא כמ"ש התוס' דאפילו מעידין בפירוש על כתב ידן אפ"ה אמרינן דעל מנה שבשטר הן מעידים ואין צריך לצרף עמהם אחר. וגם דוחק לומר דמיירי שהעד מעיד גם כן על כתב יד חבירו. אמנם העיקר נלפענ"ד בישוב קושיות המפרשים דמאי ס"ד דשמואל הא על עד השני אין כאן אלא עד אחד דיש לומר לולי דבריהם ז"ל דכיון שהדיין מעיד שזה השטר נתקיים בפניו ושני עדים חתומים בו כדעת הר"ר יונה א"כ הוא מעיד על חצי ממון דהא אפילו אם יחזור בו העד החתום לאו כלום הוא לפי עדות הדיין דקי"ל כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד נמצא שהדיין אין צריך לעד ומעיד על חצי ממון וכיון דקי"ל דהעד מעיד על מנה שבשטר הוא נמי מעיד על חצי ממון א"כ נפיק פלגי דממונא אפומיה דכל אחד מהן. ולא דמי לההיא דלעיל דקאמר דקנפיק נכי ריבעא דממונא וכו' דהתם העד המעיד על חתימת המת אע"ג דהוא מעיד נמי על חתימת החי מ"מ אינו מעיד על מנה שבשטר דהוי ליה עד מפי עד וצריך להעיד רק על החתימות והבית דין צריכין לדון אף לפי דבריו ע"פ עדי השטר וכיון דכבר נפיק פלגא דממונא ע"פ עדות החי שהעיד על מנה שבשטר א"כ הוי תלתא רבעי דממונא אפומיה דחד. משא"כ הדיין שמעיד שנתקיים בפניו השטר הוא מעיד ממש על מנה שבשטר שהרי הוא מעיד שהחוב שבשטר הוא אמת ע"פ קיום בית דין. ובזה נלענ"ד להבין הא דקאמר מאי דקמסהיד האי לא קמסהיד האי וקשה לכאורה דמאי בכך הא קי"ל דעדות מיוחדת כשר לדיני ממונות. ואפילו הלואה אחר הלואה בשני מנין מצטרפין לעדות מנה אחד כר' יהושע בן קרחה ולמה לא נצטרף כאן אף שאין מעידין על דבר אחד. אך העיקר נלפענ"ד דאף שהדיין מעיד על חצי ממון כנ"ל אי אפשר לצרף עמו העד שמעיד על מנה שבשטר כיון דלדברי הדיין שמעיד שכבר נתקיים השטר בבית דין הוי ליה העד כאלו כבר הגיד ושוב אינו חוזר ומגיד נמצא עדות שלו לאו כלום הוא לפי עדות הדיין ולא מצינו עדות כזה בשום מקום. ושפיר קאמר דמאי דקמסהיד האי ר"ל הדיין הוא כמו סתירה למאי דקמסהיד העד שהרי לדבריו עדותו לאו כלום הוא ודוק:

'''ולפ"ז ''' נלענ"ד דמתורץ היטב מה שהקשה הב"י בח"מ סימן מ"ו על הר"ן והרא"ה ז"ל שכתבו דמהני היכי ששנים מן השוק מעידים על העד ועל הדיין ותמה הב"י דהא אין על עד הב' אלא עדות הדיין והש"ך שם בס"ק מ"ו נדחק מאוד. ולפמ"ש הדבר נכון דכיון ששנים מעידים על הדיין הרי הוא כאילו עומד בפנינו ומעיד על השטר שהוא אמת והוי פלגא דממונא ושני העדים המעידים על העד האחד נמי ה"ל פלגא דממונא. ואף דעדות העד עצמו שהיה עומד בפנינו ואומר זה כ"י אינו מועיל כדקאמר רבא מאי מעליא וכו' היינו משום דלפ"ד הדיין אין העד יכול להעיד עתה על מנה שבשטר כנ"ל דכבר הגיד אבל כששניהם מעידים על חתימתו הראשונה שהיא אמת והוי הגדה קמייתא עדות על פלגא דממונא ודאי מהני דחד סהדותא הוא. וק"ל:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}