עריכת הדף "הפלאה/כתובות/יט/א"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''תוס' ''' ד"ה חזקה וכו'. וצ"ע. ונלענ"ד לולי דבריהם ז"ל דלא מיבעיא לר"מ אין לפשוט לפי המסקנא דהא לפי מאי דס"ל מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ליכא מיגו כלל ואפילו לרבנן לפי מאי שכתב רש"י ז"ל דהיו קטנים גם בשעת חתימה ומילתא דר"ל בל"ז לאו הכא אתמר יש לומר דלמסקנא ס"ל להש"ס דאין זה חזקה כלל ואף לפמ"ש לעיל בסוגיא דמיירי שהיו גדולים כבר בעת החתימה היינו לפי הס"ד משום טעמא דר"מ מ"מ אין כאן קושיא לפי המסקנא. מיהו אכתי קשה לפי שיטת רש"י לקמן ד"ה אין המלוה צריך לקיימו וכו' דטעמא משום שטרך בידי מאי בעי הרי דלא אמרינן מיגו במקום חזקה דשטרך בידי מאי בעי ובודאי דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו אלימא טפי. תדע דבאומר אשתבע לי דלא פרעתיך. או ביתומים בעי שבועה אע"ג דהשטר בידו ובתוך זמנו לא בעי שבועה אפילו במלוה על פה א"כ שפיר יש להוכיח אליבא דר"מ דלא אמרינן מיגו במקום חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו. מיהו לפמ"ש התוס' לקמן דלאו מטעם זה ס"ל לר"מ במודה בשטר א"צ לקיימו לא קשה מידי. ועיין מ"ש שם בס"ד. ואפילו לפירש"י אין כ"כ קשיא כיון דבאמת קי"ל כרבנן דר"מ. וק"ל:

'''תוס' ''' ד"ה דאמר מר וכו' דרבא גופיה וכו'. לולי דבריהם ז"ל נלענ"ד דודאי רב חסדא לא טעה בהא שיהיו מחויבים למסור נפש בשביל עדות שקר יותר מכל לא תעשה שבתורה. ונראה לפי מאי דאיתא בח"מ סימן שפ"ח ס"ג וסימן רצ"ב ס"ח דיש לחלק בין כשהאנס בא תחלה על ממון חבירו. ובין כשהוא בא להציל עצמו בממון חבירו ס"ל לרב חסדא בהא אם ירצה הגזלן להרוג אותו והוא בא לפטור עצמו בחתימת שקר על חבירו דאין יכול להציל עצמו בממון חבירו וס"ל דאסור לגזול או להפסיד ממון חבירו לרפאות את עצמו והיינו דקאמר עדים שאמר להן חתמו שקר ואל תהרוגו מבואר הלשון שבא להרוג אותם רק שאמר להם חתמו שקר ותנצלו מהריגה מדלא קאמר חתמו שקר ואם לאו תהרוגו והיינו דהשיב רבא דאכתי ה"ל פקוח נפש להציל עצמן ורשאי לעשות כן ובאמת קי"ל בנרדף שמותר לשבר כלים בדרך רק שמחויב לשלם עיין שם בסימן שפ"ח ולא משוי נפשייהו רשיעי. ובזה יש לתרץ קושיות התוספות על רבא דמה דס"ל דאפילו בע"ז אינו מחוייב למסור בצינעה היינו כשהכפיה על הע"ז משא"כ כשבא להציל עצמו בע"ז בודאי אסור להתרפאות אפילו בעצי אשירה. ובזה מתורץ נמי קושיות התוס' בפרק ר' ישמאעל שם דאיך פליג רבא ארשב"י דבכל עבירות אם אמר לו לאדם עבור וכו' חוץ מע"ז דהתם שאני שבא על ההריגה ואמר לו עבור ואל תהרוג ובזה מודה רבא כנלע"ד. ודוק:

'''ולכאורה ''' קשה לי לדעת הרמב"ן ורשב"א ושאר הפוסקים בסימן שפ"ח ס"ב דס"ל באונס ממון היכא שבא על ממון חבירו ובאם לאו יקח את שלו והראה על ממון חבירו פטור. א"כ לכאורה הוי מצי לאוקמי מתניתין באונס ממון בכה"ג דלא משוי נפשייהו רשיעי ואפילו נימא דמיירי שאומרים שבא הגזלן עליהן והצילו עצמן במה שחתמו לו שקר דבזה משוי נפשייהו רשיעי משא"כ מחמת נפשות מותר אף בזה שהצילו את נפשם בחתימתן כנ"ל אכתי קשה לרמב"ם לפי מה שהקשו התוס' לעיל בד"ה מחמת נפשות וכו' להימנו במיגו דאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות וכו' ויש לומר דאונס מחמת נפשות לא שכיח וכו'. ואי נימא דאם טוענים שבא הגזלן בתחלה על חתימתן לא משוי נפשייהו רשיעי אפילו באונס ממון א"כ אפילו אומרים שבא הגזלן עליהן והצילו עצמן בחתימתן להימנו במיגו שבא הגזלן על חתימתן תחלה דודאי זה שכיח כמו זה. וכן במה שתירצו התוס' בד"ה ואין אדם וכו' ועוד דאין לנו לומר מעצמינו דאנוסין היו מחמת נפשות לא שכיח וכו'. ואי ס"ד דבאונס ממון כהאי גוונא לא משוי נפשייהו רשיעי נימא פלגינן דבורא שאנוסים היו מחמת שבא הגזלן תחלה על חתימתן וצ"ל דס"ל כאינך תירוצי שכתבו התוס'. א"נ יש לומר דהכא כיון שעושין מעשה בחתימתן ה"ל כנשא ונתן ביד דמודים הפוסקים הנ"ל שמחויבים לשלם. גם יש לומר דנהי דהראה על ממון חבירו פטור בכה"ג הכא גרע טפי דעוברים בחתימתן על לאו דלא תענה דאסור לעבור על לאו שבתורה משום אונס ממון:

'''תו קשה ''' לכאורה דמשמע דרמי בר חמא אמר לדינא דבאנוסים מחמת נפשות הרי אלו נאמנים הא איתא שם סימן שפ"ח ס"ד בטוש"ע לדעת הרי"ף והרמב"ם דבאונס מחמת נפשות אף דמותר להציל עצמו מ"מ חייב לשלם כמו בנרדף ששבר כלים א"כ לפי מאי דאמר בקידושין דף מ"ג ע"ב דלבתר דתיקון רבנן שבועת היסת נוגעין בעדותן הן משום שיצטרכו לישבע שבועת היסת א"כ ה"נ אם לא יעידו שהיו אנוסים מחמת נפשות ויצטרך הלוה לשלם יתחייבו שבועת היסת נגד הלוה שטוען שחתמו בשקר אפילו אם הוא אומר שהיו אנוסים מחמת נפשות אפילו הכי צריכין לשלם ואם כן נוגעין בעדותן הן. ונראה לפי עניות דעתי דלא דמי להא דקידושין דהתם שפיר קאמר דנוגעין בעדותן דאי אמרי אהדרינהו ללוה יצטרכו לישבע נגדו בשקר מה שאין כן הכא לא שייך לומר דלא היו אנוסים והם נוגעין בעדותן דאם יאמרו שלא היו אנוסים יצטרכו לישבע דמה בכך הא שבועת אמת הוא ובאמת לא הבנתי דעת הטור וש"ע סימן קכ"א ס"ו שכתבו ואם התובע מודה שהוא כתב ידו אלא שאומר לשליח איני מאמינך שנאנסו ואיני מאמין ללוה שנתן לשליח הרי זה מחרים על הלוה שנתן וכו' והסמ"ע שם נתן טעם על שאין צריך שבועה ע"ש. וקשה לע"ד דלמה יצטרך חרם כלל ולמה לא יהיה השליח נאמן שנתן לו במיגו דלא נתן לו אף שיצטרך השליח שבועה הא אם לא נתן לו שבועת אמת הוא ולמה מחרים על הלוה. ומן הש"ס אין ראיה אלא היכא שיצטרכו לישבע לשקר וצ"ע. ולדעת הטור וש"ע דאפילו בשבועת אמת לא אמרינן מיגו צ"ל דהכא אף שעושה מעשה בחתימתן לא הוי כנשא ונתן ביד ובזה לכ"ע פטורים באנוסים מחמת נפשות. ודוק:

'''בגמרא ''' אלא טעמא דר"מ כדרב הונא וכו'. הקשה בספר פני יהושע לפירש"י דמיירי שטוען הלוה פרוע ונאמן במיגו דמזויף. א"כ לפמ"ש התוס' לעיל דבשנים לא אמרינן מיגו אלא דאמרינן לגבי כל אחד מיגו דאי בעי שתק ולא יהיה על הקיום רק עד אחד ואמאי הא כיון שאינו נאמן אלא במיגו דמזויף סגי בקיום עד אחד דתו לא הוי מיגו משום שיצטרך לישבע נגד העד וה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. ולע"ד נראה כמ"ש הר"ן הטעם דלא אמרינן בשני עדים מיגו אלא דאי בעי שתק משום דיש לומר שכבר הוסכם ביניהם בשקר זה ואם יאמר בשעת הגדה שקר אחר שמא לא יסכים עמו חבירו בשקר זה א"כ שפיר יש לכל אחד מיגו דאי בעי שתק ואז יאומן השני שהיו אנוסים במיגו דאי בעי שתק גם הוא ולא יהיה שום קיום וא"כ יפסול השטר. מיהו לכאורה יש לדקדק אכתי במתניתין אי מיירי בטוען פרוע במיגו דמזויף כדמשמע דברייתא אמתניתין קאי למה ליה למימר ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר דמשמע כתב ידי שני העדים אפילו כתב יד אחד מהני דתו אין השני נאמן במיגו דאי בעי שתק דהא הוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ולפמ"ש לקמן דף כ"ג ע"ב בתוס' ד"ה אבל הכא וכו' דמתניתין מיירי בלא לויתי לק"מ. מיהו לע"ד לא קשה מידי בלא"ה דלא מבעיא אם נאמר דעד המסייע פוטר במחויב שבועה ואינו יכול לישבע יש לו מיגו דאי בעי אמר העד פרוע כמו שטוען הלוה ויהיה לו עד המסייע. ואפילו לפי מאי דפסק הש"ך דאין עד אחד פוטר במחויב שבועה ואינו יכול לישבע מ"מ הכא שאני דאם יאמר פרוע כדברי הלוה יהיה נאמן כמ"ש הש"ך סוף סימן פ"ב ס"ק ל"ו בהדיא בשם הרמ"ה דעד אחד האומר פרוע נאמן במקום שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. ונראה לע"ד הטעם נכון בזה דהא קי"ל דעד אחד מעיד שהוא פרוע נשבע ונוטל וכתב הטור בשם הרמ"ה והביאו הסמ"ע בסימן ע"ה ס"ק ל"ח וז"ל והוא הדין גבי שבועה דעד אחד היכא דאין השנים מחייבין אותו ממון אלא ע"י שבועת התובע אי איכא חד סהדי לא מחייב שבועה עכ"ל. א"כ כיון דאם יטעון הלוה שפרע ושהשטר מזויף לא היה צריך שבועה נגד העד המקיים דהא שנים לא היו יכולים לחייבו ממון אלא על ידי שבועת התובע שלא נפרע נגדו עד אחד שאמר פרוע ממילא דלא הוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ושפיר נאמן הלוה לומר פרוע במיגו דהיה אומר דהלואה אמת והשטר מזויף דלא היה צריך שבועה א"כ מזה ראיה לדברי הרמ"הודוק:

'''ועוד ''' נראה דע"כ מיירי הכא בשטר שיש בו אחריות נכסים דהא שמעינן ליה לר"מ בריש בבא מציעא דף י"ב שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה אפילו מנכסים בני חורין ויכול לטעון פרעתי א"כ ממילא לא הוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם נגד עד אחד שהוא מקיים דזה אינו אלא בשבועה דאורייתא וכיון דהכא ע"כ מיירי בשטר שיש בו שיעבוד קרקעות אין בו שבועה דאורייתא ודוק:

'''פירש"י ''' ד"ה אין המלוה וכו' הרי ביד המלוה וכו'. לכאורה משמע דמפרש דאין נאמן במיגו דמזויף במקום חזקה דשטרך בידי מאי בעי כסברת אין לפרש וכו' שכתבו התוס' בד"ה מודה בשטר וכו'. וצריך להבין דקשה עליו קושיות התוס' דהא כי טען נמי אמנה וכו' והתם לא שייך האי טעמא. ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דטענת אמנה אף דלא שייך ביה שטרך בידי מאי בעי אפ"ה גרוע טפי מטענת פרוע משום דאין דרך ליתן שטר אמנה תדע דהא קי"ל בח"מ סימן פ"ב דבטענת אמנה אין יכול הלוה להשביע את המלוה כמו בטענת פרעון דיכול לומר אשתבע לי דלא פרעתיך אף שהשטר ביד המלוה. וכיון דאין אומרים מיגו במקום שטרך בידי מאי בעי כ"ש בטענת אמנה. וצ"ל דהתוס' שהקשו מטענת אמנה ס"ל דגם בטענת אמנה יכול להשביע וס"ל דעדיף מטענת פרעון. מ"מ לפי מאי דקי"ל להלכתא אין מקום קושיא על רש"י ז"ל:

'''עוד ''' נלענ"ד דיש לומר דגם רש"י ז"ל ס"ל סברת התוס' דאינו מיגו משום שירא לומר מזויף פן יכחישהו אלא דס"ל לרש"י דבטענת פרוע אכתי יש לו מיגו דנהי דמתירא לומר דמזויף ולא לויתי כלל דאם יכחישהו על ידי קיום השטר יהיה מוחזק כפרן ולא יוכל לטעון פרעתי דקי"ל כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי אבל יש לו מיגו דהיה טוען דהלואה אמת ופרעתי והשטר מזויף דאף אם יקוים השטר ויוכחש על טענת מזויף אפילו הכי יעמוד בטענת פרעתי שטען בתחלה דע"כ לא פליגי הפוסקים בסוף סימן פ"ב בטוען מזויף אם הוחזק כפרן אלא בטוען סתם מזויף דס"ל דהוי כאומר לא לויתי כמבואר שם אבל אם טוען בפירוש בתחלה לויתי ופרעתי והשטר מזויף לא הוחזק כפרן לכ"ע א"כ שפיר יש לו מיגו דמזויף. לכך הוצרך לפרש הטעם דלא הוי מיגו במקום שטרך בידי מאי בעי אבל בטענת אמנה בל"ז אינו מיגו משום שירא לומר מזויף שמא יכחישהו ולא יוכל אח"כ לטעון אמנה דהרי הוחזק כפרן במה שאמר בתחלה שהשטר מזויף לגמרי וזה ודאי אינו שייך שיטעון בתחלה מזויף ואמנה דסתרי אהדדי ואם נאמר שיהיה נאמן לומר אמנה במיגו שהיה טוען פרוע ומזויף דא"כ הדר ה"ל טעמא דרש"י ז"ל דלא ניחא ליה לומר פרוע דא"כ שטרך בידי מאי בעי אם יקיימוהו. ודוק:

'''עוד ''' נלענ"ד דיש לומר באופן זה בענין אחר דס"ל לרש"י ז"ל דמיגו דמזויף בלא זה לאו מיגו מעליא הוא לפמ"ש תוס' לקמן דף צ"ב ע"ב דלא טענינן ליתמי מזויף משום דהוי מילתא דלא שכיחא ע"ש. וכדאיתא בח"מ סימן ק"ח א"כ לפמ"ש התוס' לעיל דלא אמרינן מיגו דאנוסים מחמת נפשות משום דלא שכיחא א"כ ממילא יש לומר דלא אמרינן מיגו דמזויף משום דהוי טענה גרוע דלא שכיחא. ונראה דהתוס' מיאנו בזה הטעם דהא דלא אמרינן מיגו דמזויף דלא שכיחא היינו במקום שלא יוכל לטעון הטענה שטוען עתה שהיא טענה מעליא טפי ושכיח אבל הכא דיכול לטעון שניהם דהיינו שהלואה אמת ופרע והשטר מזויף א"כ כיון שיכול לטעון טענה מעליא ג"כ שפיר ה"ל מיגו אבל באמנה דכבר כתבנו דלא שייך לומר אמנה ומזויף דסתרי אהדדי וע"כ צ"ל מיגו דמזויף לבד וזה לא שכיח. כ"ז כתבנו לפי סברת התוס' בדברי רש"י ז"ל ועיין בסמוך. ודוק:

'''תוס' ''' ד"ה טעמא דר"מ וכו' וקשה לר"י וכו' ועוד דהל"ל בדרב הונא וכו'. לולי דבריהם ז"ל היה נלענ"ד לפמ"ש התוס' לקמן ד"ה מודה וכו' משום דקיום שטרות דרבנן והתוס' כתבו לקמן בסוף פרקין דף כ"ח ד"ה קיום שטרות תימא וכו' והכא אור"י דאיכא למימר כגון שהלוה מודה וכו' א"נ כגון שנתקיים וכו' והנה בדרב הונא ע"כ צ"ל דמיירי שנתקיים משדה אחת דאי לאו הכי למה קיום שטרות דרבנן אבל הכא במתניתין דקאמר שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר משמע דליכא שום קיום קשה. ונראה דמשום הכי לא פירש רש"י הכא כדפירש במקום אחר. מ"מ נלענ"ד בהצטרף הודאתו דהא מודה שכתבו אף שטוען פרעתי מ"מ תו לא בעי אלא קיום דרבנן כמ"ש התוס' בסוף פרקין א"כ לגבי עדים תו לא אמרינן מיגו ושפיר אמרינן בהו דאין צריך לקיימו ולא מהימני במיגו כיון דכבר הקיום שלהם דרבנן משום קיום דידיה והיינו דלא קאמר בדרב הונא קמפליגי דר"ה מיירי דאיכא קיום גרוע שלא ע"פ עדים עצמם כנ"ל והכא לא מיירי בזה כדקאמר שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אלא כיון דנתקיים כבר על פיו ולא באו עדים אלא לבטל מיגו דידיה שפיר ס"ל לר"מ דלא מהימני העדים תו. וכיון שזכינו לזה נלענ"ד דדברי רש"י ז"ל כאן יש לכווין ג"כ עם מה שכתב התוס' בשמו דכתב במקום אחר משום דקיום שטרות דרבנן. והיינו בדרב הונא ע"כ מיירי דאיכא איזה קיום גרוע. ומדוקדק בדברי רש"י ז"ל אין צריך לקיים בעדים החתומים בו. רצה לומר דסגי בקיום גרוע. ומה שפירש"י שהרי ביד המלוה הוא לאו טעמא קיהיב דהוי ליה כמיגו במקום עדים דכבר כתבנו לעיל דבל"ז קשה דהא שטרך בידי מאי בעי גרוע מחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו דלא בעי המלוה שבועה כלל. ואפ"ה הוא בעיא דלא איפשטא אי אמרינן מיגו. אלא כוונתו כפשטיה דמש"ה לא מהימן על שטר לומר פרוע משום שהשטר בידו. ומה שפירש"י הכא בעדים לאו אפומייהו מתקיים יש לומר כנ"ל דהכא השטר מתקיים ע"פ עצמו ולא בעי עדים אלא כדי לבטל מיגו דידיה דהוא מדרבנן כנלענ"ד להשוות דברי רש"י ז"ל. ומה שהקשו התוס' מסוגיא דב"ב יש לפרש גם כן ע"ד הנ"ל דאע"ג דבדידיה כ"ע מודים דמהני קיום גרוע ולא מהימן במיגו מ"מ בעדים אע"ג דהוי קיום גרוע על ידי הודאתו אפ"ה פליגי רבנן ודוק ועיין בסמוך:

'''תוס' ''' ד"ה מודה וכו' ופי' בקונטרס וכו' וכן נראה לר"י וכו'. כבר כתבתי בסמוך דלכאורה דברי ר"י סותרים מ"ש בסוף פרקין דהא דקיום שטרות דרבנן היינו דוקא למ"ד דצריך לקיימו ע"ש א"נ בקיום גרוע דלא שייך במתניתין כלל. ונלענ"ד דאף דתמהו התוס' בסוף פרקין בהא דלא בעי קיום דאורייתא היינו בטוען לא לויתי ומזויף דלא שבקית חיי אבל במודה בהלואה אלא שהשטר מזויף אין תימא דאדרבא מסתמא לא שדי אינש זוזי בכדי ואסור להלוות בלא שטר ולא שייך לא שבקית חיים דהא לא נ"מ אלא להאמינו בפרעון ויכול לפרעו בפני עדים דהא בל"ז איכא למ"ד דכל המלוה בעדים צריך לפורעו בעדים א"כ לפמ"ש התוס' בתחלה דהכא בלאו הכי לא שייך לומר מיגו דמזויף דירא פן יכחישהו ויהיה מוחזק כפרן אלא דכתבנו לעיל דיש לו מיגו דלויתי בעל פה ופרעתי והשטר מזויף דאף אם יקוים לא אבד טענת פרעון ועל זה כתבו שפיר דבזה א"צ קיום מדאורייתא ותרווייהו טעמי צריכי. והא דלא תירצו התוס' בס"פ הסוגיא דהתם מיירי בהכי בטוען לויתי ומזויף יבואר בס"ד בסוף פרקין בדברינו בטוב טעם. ודוק:

'''בגמרא ''' אימא הלכה כר"מ וכו'. לכאורה קשה לפי פי' התוס' דפליגי ר"מ ורבנן בעדים שאמרו אנוסים היינו נהי דלית ליה לר' נחמן לחלק בין עדים דאלימי כמ"ש בד"ה אימא וכו' מ"מ קשה דילמא רבנן מודים בטענת פרעון משום דמצי למימר שטרך בידי מאי בעי כפירש"י ולא פליגי רבנן אלא בטענת אנוסים היינו. ותו קשה לע"ד לפמ"ש לעיל דמיגו מזויף אינו מיגו משום דמזויף הוא טענה דלא שכיחא וה"ל מיגו דלא שכיחא משא"כ בטענת אנוסים מחמת נפשות דגם כן לא שכיח כמ"ש התוס' לעיל דכיון דהוא טוען גם עתה טענה דלא שכיחא שפיר ה"ל מיגו דמזויף מיגו מעליא א"כ מנ"ל דס"ל כר"מ ותו דאפילו לפירש"י יש לומר דמיירי גם כן שטוען הלוה אנוסים היו. ונראה דמזה ראיה למ"ש תוס' בד"ה אימא וכו' דרב הונא כולל כל הטענות ע"ש א"כ כולל נמי טענת אנוסים וע"כ ס"ל כר"מ ושפיר קאמר אימא הלכה כר"מ. ובזה נלענ"ד לתרץ מה שיש לדקדק טובא דלמה האריך רב נחמן בלשונו כי אתו לקמן לדינא וכו' דלא ה"ל למימר אלא הלכה כרבנן דאיהו גופיה דאקשי לרב הונא דלימא הלכה כר"מ. ונראה משום דצריך להבין איך נרמז בדברי ר"נ דצריך קיום משום טענת פרעון דילמא משום מזויף עצמו אלא פשטא דמילתא הוא דכי אתו לקמן לדינא משמע המלוים לבדם באו להזמין לדין כפירש"י. וא"כ מהיכא תיתי ניחוש שטוען מזויף להטריחם לקיים. אלא הטעם משום דכיון דבאים לדין ע"כ שיטעון הלוה איזה טענה שיהיה וכיון דס"ל דכל מה שיטעון יהיה נאמן במיגו דמזויף לכך אמר להם מיד שיקיימו. לפ"ז שפיר הוצרך להאריך. דאי הוי אמר הלכה כרבנן ה"א דוקא באנוסים כנ"ל. אבל בפרוע דשייך שטרך בידי מאי בעי מודה. מיהו לפ"ז משמע דר"נ ס"ל גם באמנה דצריך לקיימו דהא סתמא קאמר כי אתו לקמן לדינא כנ"ל. ואף דלקמן ס"ל בעדים שאמרו אמנה דאינם נאמנים במיגו היינו דוקא בעדים דלא אתא על פה ומרעא לשטרא והכי קי"ל לדינא בח"מ ריש סימן פ"ב דעדיף בזה טענת הלוה מעדים עצמן ע"ש בדברי הש"ך בביאור בס"ק א' וב'. ועיין מ"ש בסמוך בתוס' ד"ה אימא. ודוק:

'''ועוד ''' נראה ליישב מה שדקדקנו בלשון דרב נחמן דיש לומר דמלשון כי אתו לקמן וכו' משמע דלא חש לטענת מזויף כי אם לטענות אחרות במיגו דמזויף דמשמע דאמר להם לקיים שטרותיהם קודם שמזמינים הלווים וכן משמע מלשון רש"י ז"ל בד"ה קיימו שטרייכו וכו'. והוי ליה קיום שלא בפניו ובאמת בטעמא דמקיימין השטר שלא בפני בעל דין כתב הרא"ש משום דקיום שטרות דרבנן א"כ לפמ"ש התוס' בסוף פרקין דף כ"ח ד"ה קיום שטרות וכו' דדוקא בטענת פרוע במיגו דמזויף ה"ל קיום שטרות דרבנן ולא בטענת מזויף עצמו א"כ היינו דע"כ לא חש ר"נ לטענת מזויף עצמו. ובזה מדוקדקים דברי רש"י ז"ל. דאלו הוי חש לטענת מזויף עצמו לא היה מועיל קיום שלא בפני הלווים. ודוק:

'''ועוד ''' נלענ"ד דאפילו לטעם הרשב"א דס"ל דמקיימים שלא בפני בעל דין משום דעל כתב ידן הן מעידין מ"מ כיון דסתם קיום הוא ע"פ עדים עצמן כדמשמע מלשון רש"י ז"ל דקאמר ואין עדיהם עמהם וכו' לכו ובקשו עדיכם וכו' משמע דהקיום ע"פ עדים עצמן דקי"ל על מנה שבשטר הן מעידים. ונהי דנימא דעכ"פ מועיל שלא בפני בעל דין על כתב ידן. מ"מ צריך שיעיד כל אחד על כתב ידו ועל כתב יד חבירו ואולי אין יודעין זה את זה דהא א"צ העדים לחתום זה בפני זה ומוטב היה שיקיימו בפני הלווים וא"צ שיעיד כל אחד רק על כתב ידו מטעם דנימא דעל מנה שבשטר הן מעידין כיון דהוי קיום גמור בפני הלוה. מיהו לפמ"ש דלא חש לטענת מזויף כי אם לטענות אחרות במיגו דמזויף א"כ באמת סגי שיעיד כל אחד רק על כתב ידו. דמ"מ כיון דקי"ל בדיני ממונות מצטרפין עדים בהלואה אחר הלואה אף שאין מעידין על דבר אחד א"כ בהצטרף שיעיד כל אחד על כתב ידו הוי ליה עד אחד וכבר כתבנו דבטענת פרוע במיגו דמזויף אין צריך רק קיום עד אחד דהוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם כמ"ש הש"ך בספר מ"ה וא"כ א"צ קיום בפני הלוה אם כן עכ"פ לכולה טעמי משמע דהקיום היה משום טענות אחרות ועיין בסמוך. ודוק:

'''תוס' ''' ד"ה אימא וכו' דאפילו ר"נ מודה לקמן וכו'. משמע להדיא מדבריהם דאף הלוה אינו נאמן באמנה. וכן משמע מדבריהם להדיא ע"ב ד"ה אמר ר"נ וכו' דכתבו סוף דבריהם וההיא ברייתא דמי שמת וכו' ר"נ מוקי לה כדברי הכל עכ"ל. ולפ"ז הא דקאמר רבא לעולם דקאמר לוה וכדרב הונא לאו דוקא דר' נחמן נמי מודה. ובאמת הוא דלא כפסק הש"ע ריש סימן פ"ב דאע"ג דקי"ל כדר"נ דעדים שאמרו אמנה אינו נאמנים משום דלא אתא על פה ומרעא לשטרא אבל הלוה נאמן ולפי פסק הש"ע אין מקום לקושיתם. וע"ש בש"ך שהשיג על הגדולי תרומה שכתב שאין דעת התוס' כן ובאמת דברי הגדולי תרומה מפורשים כמ"ש ואפשר דס"ל להש"ך דלמסקנא דס"ל למר בר רב אשי דמודעא היו דברינו נאמנים אלא באמנה אינן נאמנים משום דלא ניתן ליכתוב ומשווי נפשייהו רשיעי ואין אדם נאמן לעשות עצמו רשע מודים התוס' דאיהו נאמן לעשות את העדים רשעים כמ"ש שם הש"ך בס"ק ב'. מיהו בעיקר הך דינא דכתב הש"ך דנאמן שעשו העדים שלא כדין במיגו. לכאורה הוא מילתא דתמיה דא"כ יהיה נאמן נמי במיגו ששקר העידו וקי"ל דלא אמרינן מיגו במקום עדים. וצ"ל דכי היכא דקי"ל דלא אמרינן מיגו במקום נאמנות ואפ"ה בעיקר הנאמנות אם יש לו מיגו אמרינן עיין בח"מ ריש סימן ע"א וה"נ אמרינן במיגו במקום עדים כיון דכתבו התוס' לעיל גבי עדים כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר לאו מטעם מיגו נאמנים אלא משום דכיון דהשתא הוא קיום דידהו לא חשיב קיום ה"נ גבי הלוה עצמו כיון שאינו מתקיים אלא על פיו והוא אמר שלא כדין עשה נאמן א"כ מזה ראיה למיגו במקום נאמנות הנ"ל. ולא כמו שמחלק הסמ"ע בנאמנות כבי תרי דהוי ליה כמיגו במקום עדים דהרי הוכחנו דאפילו בעדים גופיה אם יש לו מיגו בעיקר העדים מהני ולפ"ז היה נ"מ בתובע לחבירו במנה וטוען העמדתיך בדין ע"פ עדים ונתחייבת לי והוא מודה שנתחייב בדין ע"פ עדים אלא שאומר ששקר העידו עליו לכאורה היה נראה דנאמן כיון דאין ידוע לנו העדים אלא על פי הודאות פיו. ומיהו בריש פרק נערה לא משמע הכי דבעי מניה אביי מרבה וכו' והוא אומר לא העמדתני וכו' משמע דהוצרך להכחיש ההעמדה בדין ויש לחלק וצ"ע ועמ"ש שם. ועיין ב"י בח"מ בסימן ל"ח בשם רבינו ירוחם נתיב ב' ח"ז וז"ל והא דאמרינן אין משלם ע"פ עצמו דוקא כשאמרו העדנו בב"ד והוזמנו ולא נגמר הדין לחייבו ממון והאמת העדנו אבל אמרו העדנו שקר משלמין וכו'. הרי דכשאמרו אמת העדנו ובשקר הזימו אותן ואפ"ה כשאמרו שנגמר הדין ונתחייבנו ממון צריכין לשלם ואמאי הא הוי ליה מיגו בעיקר העדות כיון שאינו ידוע ע"פ עצמן שהוזמו ואפ"ה צריכין לשלם. מיהו דברי רבינו ירוחם תמוהים דאפילו אי נימא דס"ל דלא אמרינן מיגו בעיקר העדים מ"מ קשה דהדרא קושיא לדוכתיה שחייב מדינא דגרמי כיון שלפי דברי העדים גרם להזיקו. ואפשר דכוונתו שאומרים העדים שהדבר היה אמת וגם הזוממין שהזימו אותן ואמרו עמנו הייתם באותו יום שהעידו עליו גם הם אמרו אמת מפני שבאמת לא היה המעשה באותו יום וא"כ אינם חייבין בדינא דגרמי אלא מחמת ההזמה כיון שמודים שהוזמו עכ"פ כדין באותו היום צריכין לשלם דהוי ממון כבר. אך באמת זה אינו דהא אמרינן בפרק קמא דמכות דף ה' וכן לענין קנס וכו' וכתבו התוס' שם דדוקא בקנס צריכין לשלם בכה"ג משום דאכתי גברא לאו בר חיובא הוא אבל בממון כיון דנאמן שאמת העיד לא מחייב גם מחמת הזמה. וצ"ל בדוחק דרבינו ירוחם מיירי בהעידו על דבר שהוא קנס. א"כ דהזמה שאני דחידוש הוא אבל לא ידעתי למה נדחק רבינו ירוחם לפרש דוקא באמרו אמת העדנו דהא אפילו מודים ששקר העידו מ"מ אתא שפיר דאין משלמין ע"פ עצמן מדינא דגרמי ומיירי בעיקר הזמה הכתובה בתורה דהיינו שעדיין לא עשו הב"ד מעשה להוציא ממון על פיהם וא"כ אינם חייבין מדינא דגרמי כיון שלא הפסידו ממון אלא מדין הזמה דהוי קנס. ובזה אתי שפיר דיש לומר דרבא דקאמר בתחלה שם באומר עדות שקר העדתי לאו טעותא הוא דדעתו ג"כ כדמסיק הש"ס באמרו העדנו והוזמנו ומפרש ששני העדים אומרים כן אלא שאחד אומר עדות שקר העדתי ואחד אומר אמת העדתי ונאמן במיגו כנ"ל. אחר כותבי מצאתי כדברי אלה בחידושי הריטב"א על מסכת מכות דף ג' ושמחתי מאוד שכוונתי לדעת גדול. ונשמע מדבריו דאמרינן מיגו בעיקר עדים ולפ"ז מתורץ קושיות התוס' לעיל במתניתין בד"ה הרי אלו נאמנים וכו' דה"ל מיגו במקום עדים. דכיון דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ה"ל מיגו בעיקר עדים דמהני כנ"ל. מיהו התוס' לשיטתייהו דס"ל הכא דלא אמרינן מיגו אפילו בעיקר עדים. אבל לשיטת רוב הפוסקים כנ"ל א"ש. ודברי רבינו ירוחם ז"ל צע"ג והב"י והאחרונים לא עמדו בזה:

'''בא"ד ''' ויש לומר דרב הונא סתם קאמר. קצת קשה דהא בתנאי משמע לקמן דכיון דמילתא אחריתא מהני גבי עדים לא שייך טעמא דרש"י ז"ל משום שטרך בידי מאי בעי. ולא שייך נמי פן יכחישהו דהא מצי למימר נמי שהשטר מזויף ותנאי היה בהלואה ואפילו אם יכחישהו לא יפסיד טענתו. ולא שייך הני טעמי שכתבנו בישוב דברי רש"י ז"ל. ומיהו לטעמא קיום שטרות דרבנן יש לומר דבכה"ג דמודה בהלואה רק שאומר שהשטר מזויף קיום דרבנן הוא. א"כ אין נאמן במיגו שיאמר שני הטענות שהשטר מזויף וההלואה היה על תנאי. ואפשר גם לטעמא דרש"י שכתבנו משום שאין דרך להאמין ה"נ יש לומר דאין דרך להאמין בתנאי גם כן. ואע"ג דקי"ל בסימן פ"ב סי"ב דיכול הלוה להשביעו בטענת תנאי היה יש לומר דדמי לטענת פרעון. וצ"ע:

'''תוס' ''' ד"ה וכגון שחב לאחרים וכו' וא"ת להימנא במיגו וכו' ויש לומר וכו'. נראה לולי דבריהם ז"ל דכיון דאמנה לא עדיף מטענת אנוסים דהוי ליה מיגו במקום עדים כמ"ש תוס' במתניתין בד"ה אין נאמנים וכו' וכדקאמר נמי הכא אלא דקאמרי עדים אי כתב ידן יוצא ממקום אחר פשיטא וכו'. א"כ ע"כ הא דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים הוא משום דהוי ליה כאלו לא נתקיים וכמ"ש תוס' לעיל משא"כ במיגו אחרת דאי בעי מחיל כבר הוי ליה מיגו במקום עדים. אחר זה מצאתי בשלטי גבורים שכתב וז"ל שאין מאמינים אותו לבטל עדות שבשטר אפילו ע"י מתוך ונראה דכוונתו למ"ש. ועיין בר"ן שתירץ עוד דאין זה מיגו דמכסיף מן המלוה שמפסידו בחנם. והוא דחוק דהא יכול לומר אמנה הוא ואם כדבריהם שלא תאמינו הרי הוא מחול וא"כ לא יבוש כיון שהוא אמר שהוא אמנה והרשב"א תירץ דהוי ליה מיגו במקום חזקה שכל מה שתחת יד האדם הוא שלו. ולפמ"ש התוס' בסוף דבריהם דמיירי שהוא ביד שליש לא שייך חזקה זו עיין בח"מ סימן צ"ט. מיהו לכל התירוצים קשה לי לפמ"ש הש"ך בסימן ס"ו וסימן פ"ו דטענת פרעון וכיוצא בו אפילו הוא שקר מ"מ כיון שאיו רוצה להשתלם ממנו הוא גופיה מחילה הוא ואין צריך כלל למיגו א"כ תקשי הכא לכל התירוצים דנהי דאינו מיגו מ"מ נימא כיון שהוא אומר אמנה ממילא דהחוב מחול. ונלענ"ד ליישב לפי דעת הפוסקים בח"מ סימן רמ"א דחוב שיש עליו שטר אינו נמחל בדברים בעלמא משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. ועיין בש"ך ח"מ סימן י"ב. ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר שמואל המוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול היינו דמחל על ידי שובר וכיוצא בו ועיין קונטרס אחרון סימן ק"ה משא"כ הכא אף שאינו רוצה להשתלם ממנו אין המחילה נגמר בדברים אלא במיגו דאי בעי מחיל בשטר או בקנין וכיוצא בו ועל זה יפה תירצו דאין זה מיגו. ודוק:

'''בא"ד ''' ואם נאמר וכו'. עיין בר"ן שהקשה על זה מהא דקאמר בפרק החובל גבי הא דתנן דאשה פגיעתה רעה דהיא שחבלה באחרים פטורה משום דלית לה לשלומי ומקשינן התם ותזבין כתובה בטובת הנאה להאי דחבלה ביה דאי מחלה גביה בעל לית ליה פסידא ומפרקינן סוף סוף לגבי בעל ודאי מחלה ואטרוחי ביה דינא בכדי לא מטרחינן והא התם דלית לה נכסי אחרינא ואפ"ה אמרינן דיכולה לימחול. ולי אין זו קושיא דהתם לאו מדרבי נתן אתינא עלה והיינו טעמא משום דהא דר"נ לא סגי אלא לשיגיע זמנו פקדיה רחמנא ללוה דליתיב למלוה קמא ומש"ה מוציאין מזה ונותנין לזה אבל לא סגי דלהוי מהשתא שעבודיה גביה וכו' ע"כ לשון הר"ן ז"ל. והש"ך בסימן פ"ו האריך להקשות עליו דהשעבוד חל מיד. וכתב עוד דקושיתו מעיקרא לא קשה מידי דתשתמכור לו בטל החוב כבר ושפיר מצי מחלה. ולענ"ד דברי הר"ן נכונים דמ"ש דכשתמכור בטל החוב יש לומר דס"ל להר"ן ז"ל דהחלוק הוא בין מכר השט"ח ובין משועבד מדר"נ הוא משום דבמכירה אינו יכול למכור מדאורייתא שעבוד הגוף של הלוה כמ"ש התוס' סברא זו בב"ב. משא"כ מדר"נ השעבוד הגוף של הלוה למלוה הראשון. א"כ כשמוכר למלוה שלו דהיינו הנחבל למה יגרע מכח הראשון כיון דשעבוד הגוף כבר אצל הנחבל ולמה לא תוכל להוסיף ולמכור לו את השטר מדאורייתא. מיהו הנלפענ"ד דכיון דכל עיקר כוונת המכירה היינו שיגבה כל הכתובה אח"כ בדמי החבלה שהוא מועט כפי ששוה הכתובה היום לפי טובת הנאה א"כ נהי ששעיבוד דר"נ הוא מיד אף קודם זמן פרעון מ"מ נראה לי דלא משתעבד מדר"נ אלא שיעור החבלה. אבל אין לומר שנשתעבד כל הכתובה לפי מה שהוא שוה פחות בשביל הקדמת הזמן בטובת הנאה אם רוצה מעות מיד דהא ודאי לא משתעבד כיון שעדיין לא הגיע זמן פרעון הכתובה ואינו משתעבד אלא לפרוע בזמנו ואז הכתובה שוה תשלומי מעליא לגמרי. וא"כ יכולה למחול המותר מדמי החבלה ומה ירויח במכירה. ואתי שפיר תירוץ הר"ן ז"ל דלא חל השעבוד מדר"נ לפרוע מיד אלא בזמן פרעון שלו וממילא לא נשתעבד אלא שיעור החבלה ולפ"ז מתורץ נמי מה שהקשו התוס' בהחובל דלמה ליה למימר כל לגביה בעלה ודאי מחלה ואטרוחי ביה דינא וכו' תיפוק ליה דאם תמחול יאבד לגמרי. ולפמ"ש אתי שפיר דכפי שיעור החבלה דמשתעבד מדר"נ השתא אינה יכולה לימחול אף לאחר המכירה רק היתר והוא טרחא בכדי דשיעור דמי חבלה בל"ז יוכל לגבות ממנה אח"כ וזה ברור לע"ד. ודוק:

'''בא"ד ''' דאין יורש אלא מכחה. עיין לקמן דף פ"א מה שהארכנו בפי' דבריהם בטוב טעם:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}