עריכת הדף "הפלאה/כתובות/יב/ב"

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''תוס'''' ד"ה והוא אומר לא כי וכו' הכא דליכא למטעי וכו'. לכאורה קשה מזה על פי' ר"ח שכתבו התוס' לעיל דף ט' דמ"ע פתחה נעול א"כ במתניתין דלקמן באומרת מ"ע אני איכא למטעי דמיירי בברי וטוען פתח פתוח מצאתי. והא דנאמנת לר"ג היינו כמ"ש התוס' לעיל דרב אשי ס"ל באמת דהיא נאמנת כשטוען פתח פתוח או בלא מושמש א"כ קשה לרב יהודה אמר שמואל דס"ל דטוען פתח פתוח הבעל נאמן הא איכא למטעי. מיהו לפי המשמעות שם בב"ק דף ל"ה ע"ב למסקנא דמוקי למתניתין במזיק אומר שמא ע"כ דלא כי לאו דוקא אע"ג דר' אבא בר ממל דייק התם מלשון לא כי אפשר דהוא באמת ס"ל כרב אשי דאפילו בברי וברי היא נאמנת ורב יהודה אמר שמואל לית ליה הך דיוקא וכדמסיק התם. אך מדברי התוס' שם בב"ק משמע דאפילו למסקנא מדייק מלשון לא כי וצ"ע:

'''עוד ''' היה נראה לי דיש לפרש לשון לא כי בברי וברי אף במשנה ראשונה כגון דמחולקים בזמן אירוסין שעל אותו שעה שאומרת שנאנסה הוא אומר שהיה קודם אירוסין והיא אומרת שאז כבר נתארסה. אלא יש לומר דבאמת היא נאמנת במיגו שהיתה אומרת שנאנסה קודם החופה או אח"כ. וכה"ג מוקי רבא דף ע"ה ע"ב דמתניתין ביש שהות אחר החופה והיא נאמנת לומר משארסתני נאנסתי במיגו דאחר נשואין נבעלה כמ"ש התוס' שם ד"ה רישא. אי נמי דנאמנת במיגו דמ"ע אני. מיהו לפמ"ש התוס' לעיל דף ט' ע"ב בד"ה לא דקא טעין וכו' דהבעל נאמן משום דמיגו להוציא לא אמרינן וע"כ צ"ל דהא דרבא לקמן היינו משום דהוא טוען שמא כמ"ש הש"ך סוף סימן פ"ב בדיני מיגו דבברי ושמא אמרינן מיגו להוציא. אבל אי מוקמינן למתניתין בברי וברי אינה נאמנת וקשה דאיכא למיטעי ומיהו לפמ"ש לעיל דף ט' ע"ב בתוס' ד"ה לא דקא טעין וכו' דבמקום שאין צריך לברי דידה אמרינן מיגו להוציא. א"כ יש לומר דהכא נמי אי שתקה ממילא הוי אמרינן דנאנסה אחר החופה משום כאן נמצא כאן היה ושפיר אמרינן מיגו להוציא. ולפמ"ש דלמסקנא באמת לא כי לאו דוקא א"כ ממילא דלר' אבא בר ממל יש לומר דס"ל באמת דאמרינן מיגו להוציא. ודוק:

'''בד"ה ''' ורב הונא יש לומר אפילו למ"ד וכו' אלא שעד אחר מעיד וכו'. לכאורה מזה ראיה לדעת הרי"ף בח"מ סימן ע"ה שיכול להשביע בספק ע"פ עד אחד. מיהו לדעת הפוסקים בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא הוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אפילו במקום דלא הוי ליה למידע. א"כ לפמ"ש התוס' בסמוך דרב הונא ורב יהודה מיירי דוקא בשמא גרועה א"כ שפיר משכחת להא דר' אבא בשמא טובה דלא הוי ליה למידע וצ"ל דס"ל להתוס' דאף בהך דר' אבא בעינן דוקא דהוי ליה למידע. ונראה מדברי התוס' דאינו יכול להשביע את חבירו ע"פ ברי של קרוב אפילו הקרוב לפנינו כדעת הש"ך בשם הפוסקים בסימן ע"ה ס"ק פ"ג מדהוצרכו לאוקמי דר' אבא בשבועת עד א' ולא מוקי לה כדאמר הש"ס בסוף שבועות כגון שאמר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ובתובע בשמא ע"פ קרוב. אלא ע"כ ס"ל דבכה"ג אינו יכול לחייבו שבועה ע"פ ברי של אחר. והא דמשביע בספק ע"פ עד כשר הוא טעמא אחרינא משום דקי"ל דכל מקום ששנים מחייבין ממון עד אחד מחייב שבועה ושנים מחייבין אפילו בתובע בשמא ה"נ עד אחד מחייב שבועה אפילו בשמא. ונראה דטעמא דלא מוקי בהכי באמת משום דאם נימא דיכול להשביע ע"פ ברי של אחר. ה"נ נימא לר' הונא ור"י דס"ל ברי עדיף דנימא הכי אפילו ע"פ ברי של אחר וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה דלמה ליה הא דר' אבא ולא מתרצא אפילו במשביע בספק ע"פ עד אחד והוצרכו לומר דברי של אחר לא מהני רק בשבועת עד אחד מטעם דכל מקום ששנים מחייבין ממון אחד מחייב שבועה. מיהו נראה דלדעת הפוסקים בסימן ע"ה דיכול לחייב שבועה אפילו באמר לי אבא אף שאין אביו לפנינו. נראה לענ"ד דמתורץ קושיות התוס' אפילו במודה במקצת כנ"ל והוא דודאי רב הונא ורב יהודה מודו כשאומר אמר לי אבא דלא מחשיב ברי להוציא ממון כיון שלא אמר אביו לפני ב"ד ובפני הנתבע ואפ"ה יכול להשביע ואין זה דוחק דפשטות משמעות הדרש כן הוא בין שניהם ולא בין שני היורשים דלמה ל"ל בין שני היורשים דהא עיקרא דמילתא הוא שהנתבע יורש וטוען איני יודע מכלל דאבהו בכה"ג חייב אלא דקמ"ל דאף דהתובע גם כן יורש ותובע מפי אביו. אפ"ה באבהו כה"ג הוי ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע כדעת הפוסקים הנ"ל א"כ ממילא מתורץ קושיות התוס' לרב הונא ורב יהודה. ודוק:

'''מיהו ''' בעיקר קושיות התוס' נלענ"ד לתרץ דהא עיקר קרא שבועת ה' תהיה בין שניהם כתיב בפרשת פקדון א"כ משכחת כשטוען היורש איני יודע אם נאנס הפקדון והוא פטור כדאיתא בב"ב דף ע' בשטר כיס היוצא על היתומים ואבהו כה"ג אם טוען איני יודע אם נאנס חייב לשלם מדר' אבא. ואין לומר דעל זה לא צריך קרא דהוי ליה איני יודע אם החזרתי דלכ"ע חייב. זה אינו דאף איני יודע אם החזרתי אינו חייב אלא כשתובע טוען ברי שלא החזיר. משא"כ בנאנסו שאין התובע טוען ברי שלא נאנס. ונראה דהתוס' לא ניחא להו בזה דלשטתייהו אזלו דכתבו לקמן דף צ"ב ע"ב ד"ה דינא וכו' דלא טענינן ליתמי נאנסו משום דלא שכיח אלא החזרתי מיגו דנאנסו והתוס' כתבו בב"ב דף ל"ג ע"ב בעובדא דנסכא דר' אבא דנאמן מ"ה לומר החזרתי במיגו דנאנסו וא"צ שבועה כלל. נמצא לא שייך לומר דאבהון כה"ג חייב. חדא דלאו שבועה דאורייתא היא. ותו דבל"ז אם אומר איני יודע אם החזרתי לכ"ע חייב. אך לדעת הפוסקים דטענינן ליתמי נאנסו א"כ משכחת היכא דהיתומים מודים שלא החזיר אלא שטוענים שמא נאנסו דפטורים ואבהו כה"ג חייב. ועוד נלענ"ד דיש לתרץ מה שמקשין דאיך משכחת כלל שבועה בין היורשין כיון דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי ואין נשבעין על הקרקעות. ודוחק לומר ששיעבד אביהם מטלטלין אגב קרקע וההודאה הוא יתר על הקרקעות דהוי ליה מודה במקצת במטלטלין. ולפמ"ש דקרא מיירי בפקדון לק"מ דמיירי שהפקיד אצל אביהם מטלטלין שאין בהם סימן שהם שלו ותובע את פקדונו ואומר שאלו המטלטלין הן שלו. והיורש טוען שמא שלך נאנסו ואלו מטלטלין של אבינו. ולפ"ז ממילא מתורץ קושיות התוס' אפילו לדעת הפוסקים דלא טענינן ליתמי נאנסו דהא כתבו הפוסקים בח"מ סימן רצ"ו דעיקר השבועה מן התורה אינו אלא שאינו ברשותו ושבועת שלא פשעתי אינו אלא מצד גילגול. א"כ יש לומר דנהי דס"ל דנאנסו לא טענינן משום דלא שכיח. מ"מ טענינן להו שמא אינו ברשותו דאפילו נגנבו או נאבדו בפשיעה דשכיח. מ"מ כיון דאין הפקדון בעין אף שאביהם היה חייב לשלם מ"מ כיון שלא הניח קרקעות כבר הוי ליה מטלטלי דיתמי ושפיר טענינן להו שמא אינו ברשותו ודייקינן שפיר דאבהון בכה"ג אם היה טוען שאינו יודע אם אינו ברשותו ושמא נאנס חייב משום דר' אבא. ודוק:

'''בא"ד ''' ועוד יש לומר וכו'. לכאורה משמע דלתירוץ בתרא ס"ל להתוס' דרב הונא ורב יהודה אפילו בשמא טוב מחייבו וקשה דהא מוכח משבועת נאנסו דאורייתא אע"ג דהוי ברי ושמא ולמה יצטרך לישבע ואי משום חזקת הפקדון שמסר בידו ומי עדיף מחזקת ממון ואפ"ה ברי עדיף. ואין לומר דגם רב הונא ור"י ס"ל דצריך לישבע א"כ מצינו נשבע ונוטל מן התורה ומתניתין מפורשת כל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. מיהו יש לומר לפמ"ש התוס' לקמן דף פ"ז ע"ב דבנשבע ונוטל לא שייך שבועה דאורייתא משום דלא שייך ביה אשתמוטי דקא משתמיט א"כ באמת היינו טעמא דאין צריך שבועה לרב הונא ורב יהודה משא"כ בנאנסו דשייך אשתמוטי אך דע"כ א"א לומר כן דהיינו טעמא כמו שיבואר שם. ויותר נראה דהתוס' לא כתבו תירוץ שני אלא לרווחא דמילתא דבל"ז אין שום סברא לומר לרב הונא ור"י היכא דלא הוי ליה למידע יתחייב לשלם כמ"ש הש"ך בסימן ע"ב דא"כ כל אחד יתבע חבירו בדבר שלא יכול לידע ויתחייב לשלם וק"ל:

'''בא"ד ''' אלא כדקאמר התם וכו' בספר פני יהושע הקשה הא המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן נמי ה"ל ברי ושמא דהלוקח טוען ברי דלרדיא זבין. ונלענ"ד דיש לומר כיון דקי"ל דדברים שבלב אינם דברים מה בכך שחשב בלבו אזלינן בתר רוב המכירות לרב או בתר חזקת ממון לשמואל תדע דאי הוי התם ברי א"כ לשמואל הוי ליה ברי ורובא וכיון דקי"ל דרובא עדיף מחזקה א"כ למאי דמשני דטעמא דר"ג משום ברי וחזקה אע"ג דהכא הוי השמא טוב כ"ש דברי ורובא מהני אלא ע"כ דהתם לאו ברי הוא. וק"ל:

'''תוס' ''' ד"ה אלא דאיכא מיגו האי שינויא וכו'. ובאמת משמע כן הלשון אמר לך ר' נחמן. אלא דבאמת צריך להבין דלר' יוחנן לא משני מידי. וראיתי בספר פני יהושע שכתב דלר' יוחנן דס"ל במאתים ומנה בל"ז לק"מ דיש לומר טעמא דר"ג משום דה"ל הבעל כאומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דהוי ליה מחויב שבועה ואין יכול לישבע אלא דלפ"ז אכתי לא אתי שפיר לימא ר' נחמן ור' יוחנן דאמרי כר' יהושע הא לר' יוחנן לק"מ. ונלענ"ד לפמ"ש הש"ך בסימן ע"ב בטעם הפוסקים דהא דה"ל בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם דוקא היכא דה"ל למידע אבל בלא ה"ל למידע פטור משום דאינו חייב שבועה כלל. כיון דאנן ידעינן שאינו יודע והתובע יודע גם כן שאין הנתבע יודע ע"ש שהאריך בזה. וא"כ במתניתין שאנו יודעין שאין הבעל יודע אימתי נאנסה ע"כ צ"ל מטעם ברי ושמא ברי עדיף אפילו היכא דלא ה"ל למידע דהא אין כאן חיוב שבועה כלל. מיהו לשיטת ר"ח שכתבו התוס' לעיל דף ט' דמ"ע פתחה נעול א"כ במתניתין שניה דמ"ע שפיר שייך ביה חיוב שבועה דהוי ליה למידע שהיא מ"ע ע"י שהיה פתחה נעול ושפיר ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול ישבע. נמצא המקשה הקשה שפיר על ר"י ממשנה ראשונה מיהו הש"ס נקט בשנויא אמר לך ר' נחמן דלדידיה גם מתניתין דמ"ע טעמא משום מיגו דמ"ע אני תחתיך אבל לר"י מתניתין שניה משום דהוי ליה מחויב שבועה ואיני יכול לישבע ומתניתין קמייתא משום מיגו דמ"ע. ואין לומר הא לר"ח ז"ל לאו טענה מעליא היא דשמא יטעון פתח פתוח מצאתי כבר תירצנו זה לעיל בסוגיא דפתח פתוח. ודוק:

'''אך ''' באמת לפי שיטת הפוסקים דלא שייך בכתובה שבועת התורה משום דה"ל שיעבוד קרקעות נמצא דלא הוי נמי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם זולת להרמב"ם דס"ל בכתובה שבועה וכמ"ש בספר פני יהושע. ולכאורה היה נראה דהיינו טעמא דקאמר הש"ס לימא ר"י ורב הונא דקאמרי כר"ג ולא קאמר כר"ג ור"א דמתניתין משום דלר"א דס"ל בשבועות דף ל"ז נשבעין על הקרקעות יש לומר דטעמא דר"א משום דה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. אך נראה אפילו לדעת הפוסקים דליכא בכתובה שבועה דאורייתא היינו משום דקי"ל כחכמים דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה. אבל למאי דמוקי ר"י במאתים ומנה ור' מאיר היא הא ס"ל לר"מ כתובת אשה נגבית ממטלטלין ומשכחת שפיר שבועה דאורייתא באין לו קרקעות דבל"ז כתבו הפוסקים דלמאי דקי"ל שיעבודא דאורייתא לא משכחת שבועה דאורייתא אלא באין לו קרקעות. עוד נלע"ד דיש ליישב ע"פ זה הא דכתב הרמב"ם בטוען פתח פתוח דנאמן משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה בלא שבועה ונתקשו המפרשים בזה דמנ"ל הא דאין צריך שבועה. ולפמ"ש יש לומר דלשיטתיה אזל דס"ל בכתובה שבועה וקשה ליה קושיא זו דלמ"ד מאתים ומנה דה"ל מחויב שבועה ואין יכול לישבע. ולא ניחא ליה לאוקמי באמת דפליגי ר"ג ור' יהושע במחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. אך לפמ"ש דהיכי דבעל טוען ברי אלימא חזקה דאין אדם טורח כל כך דאין צריך שבועה כלל. א"כ אין כאן מקום לומר דה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע. כיון דאי הוי טען ברי הא נאמן בלא שבועה. אך נראה לפמ"ש התוס' לעיל דף י' דחזקה אין אדם טורח לא שייך למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה אלא במקום דאסורה עליו. א"כ במתניתין דמשארסתני נאנסתי דמשמע דלא מיירי במקום דאסורה עליו דהיינו באשת כהן או בקידשה פחותה מג' שנים דכיון שהוא טוען עד שלא ארסתיך ע"כ שהיתה בת ג' שנים וכיון שהיא טוענת משארסתני נאנסתי ונשאת לו משמע דלא מיירי באשת כהן דאל"כ היתה אסורה לו להנשא. וכ"ש לפמ"ש הרא"ש בסוגיא דפתח פתוח דהא דלא חיישינן לרצון היינו משום דמוקמינן אחזקת כשרות דידה. ואי ס"ד שאומרת שניסת לו באיסור הרי איתרע חזקת כשרות דידה. א"כ לא שייך כלל חזקה דאין אדם טורח בסעודה וא"כ שפיר ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע וצ"ל כנ"ל משום דלא הוי ליה למידע. ודוק:

'''מיהו ''' לפמ"ש דלשנויא דרבא לקמן דף ע"ה ע"ב דמתניתין ביש שהות אחר החופה ומשום דאמרינן כאן נמצא כאן היה ואלימא טפי חזקת הגוף אפילו באשת ישראל אסורא א"כ שפיר שייך חזקה דאין אדם טורח וליכא שבועה. נמצא יש לומר דממ"נ נאמנת לר"ג דבאין שהות דליכא חזקה דגופא דאדרבא כאן נמצא כאן היה קודם אירוסין. אלא דבזה אינה נאסרת וליכא חזקה דאין אדם טורח ה"ל מחויב שבועה ואין יכול לישבע לר' יוחנן דס"ל במאתים ומנה וביש שהות דנאסרת וליכא שבועה נאמנת משום חזקה דגופא דאמרינן כאן נמצא כאן היה לאחר נשואין. ורבא דמוקי לאחר נשואין לשיטתיה אזיל דס"ל לעיל מקח טעות לגמרי משמע ואין כאן מקום שבועה דאורייתא ודוק:

'''ולפ"ז ''' ממילא מתורץ דבמתניתין דמ"ע בודאי אינה נאסרת עליו דהא הקשו התוס' לעיל בד"ה ואב"א וכו' דאכתי איכא ספק ספיקא ספק אונס ספק מ"ע. ותירצו דאין להסתפק במ"ע מדלא טענה. א"כ כשטוענת באמת איכא ס"ס ומותרת. וכיון דמותרת ליתא לחזקה דאין אדם טורח כנ"ל ושפיר הוי ליה מחויב ואינו יכול לישבע כנ"ל ואין הקושיא לר' יוחנן אלא ממתניתין קמייתא ושפיר משני דאיכא מיגו כנ"ל. ואין לפקפק על כל זה דהא אם היה טוען ברי עד שלא ארסתיך לא היתה נאסרת עליו וליכא לחזקה דאין אדם טורח. זה אינו דכיון דלפי טענתו השתא שאינו יודע אנו מאמינין לו שאינו יודע מטעם חזקה דאין אדם טורח שהרי נאסרת עליו. כבר כתבנו בשם הש"ך דכל שאנו מאמינין לו שאינו יודע אין שייך לומר מחויב שבועה ואין יכול לישבע. דכיון שאנו מאמינין לו אינו מחויב שבועה. ועיין ברא"ש. ומ"ש בקונטרס אחרון ודוק:

'''והנה ''' נלע"ד דלשיטת ר"ח שכתבו התוס' לעיל דף ט' דמ"ע פתחה נעול אתיא שפיר טפי דהני תרי שינויא תרווייהו צריכו למשנה ראשונה דלפירוש ר"ח קשה מה זה מיגו דמ"ע הא יריאה שמא יכחיש אותה ויטעון פתח פתוח מצאתי. ואף דקי"ל דאמרינן מיגו דהעזה וכמ"ש לעיל דף ט' ע"ב ע"ש. מ"מ כיון דאם יכחיש אותה בברי יהיה נאמן כדאמרינן לעיל האומר פתח פתוח מצאתי נאמן משום חזקה אין אדם טורח מה זה טענה מעליא כיון דבטענה זו יהיה לו חזקה דאין אדם טורח. ונראה דאתיא שפיר לפמ"ש התוס' לעיל דף י' דאינו נאמן לומר פתח פתוח למ"ד כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה כתובה מנה אלא היכא שאסורה עליו ומתניתין מיירי באין אסורה עליו כמ"ש לעיל דהא בודאי היה הקידושין לאחר שלש שנים דהא הוא אומר עד שלא ארסתיך. וגם באשת כהן ליכא למימר דא"כ איך נשאת לו כנ"ל. אך לפמ"ש בריש מכילתין דאפילו באשת ישראל אם יש שהות אחר החופה אמרינן כאן נמצא כאן היה וליכא רק חדא ספיקא דאונס ואסורה א"כ בכה"ג היה נאמן הבעל אם היה מכחישה בברי וליכא מיגו דמ"ע אלא דביש שהות בלא זה נאמנת ואין צריך למיגו. נמצא יצא לנו דביש שהות אחר החופה דאסורה עליו ליכא מיגו דמ"ע דיריאה שמא יכחישה ויהיה נאמן אלא דביש שהות היא נאמנת מטעם חזקה אלימא חזקת הגוף וכאן נמצא כאן היה ובאין שהות דליכא חזקה אדרבא נימא כאן נמצא כאן היה שנבעלה קודם אירוסין. אך דבאין שהות הרי מותרת עליו וליכא חזקה אין אדם טורח ואינו נאמן לומר פתח פתוח שפיר יש לה מיגו דמ"ע. א"כ הני תרתי שנויא צריכא במתניתין קמייתא מיגו באין שהות וחזקה ביש שהות. ודוק היטב בכ"ז ויותר יבואר באריכות לקמן בפרק ז דף ע"ה ע"ב:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}